ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨סיפורי מעשיות - מעשה ט - מעשה מחכם ותם / מעשה החכם והתם
מעשה שני בעלי בתים היו בעיר אחת והיו גדולים בעשירות והיה להם בתים גדולים והיו להם שני בנים, לכל אחד בן אחד ולמדו שניהם בחדר [כיתה] אחד ואלו השני בנים היו אחד מהם בר הבנה, והאחד היה תם [לא שהיה טפש, אלא שהיה לו שכל פשוט ונמוך] ואלו השני בנים היו אוהבים זה את זה מאד אף על פי שהאחד היה חכם והאחד היה תם ומחו היה נמוך אף על פי כן אהבו זה את זה מאד לימים התחילו השני בעלי בתים הנ"ל לירד וירדו מטה מטה, עד שאבדו הכל ונעשו אביונים ולא נשאר להם כי אם הבתים שלהם והבנים התחילו להתגדל אמרו האבות הנ"ל להבנים אין בידינו לשלם עבורכם להחזיק אתכם עשו לכם מה שתעשו הלך התם ולמד מלאכת רצען [סנדלר] והחכם, שהיה בר הבנה לא היה רצונו לעסק במלאכה פשוטה כזו וישב בדעתו, שילך בעולם ויסתכל מה לעשות והיה הולך ומשוטט בשוק וראה עגלה גדולה עם ארבעה סוסים וכלי רתימת הסוסים, שהיתה רצה והולכת ענה ואמר להסוחרים: מאין אתם? השיבו לו: מוארשא להיכן אתם נוסעים? לוארשא שאל אותם: שמא אתם צריכים משרתים? ראו שהוא בר הבנה ומזרז, והוטב בעיניהם, וקבלו אותו עמהם ונסע עמם ושמש אותם היטב מאד על הדרך בבואו לוארשא מאחר שהיה בר הבנה, ישב עצמו מאחר שכבר אני בוארשא, למה לי להתקשר עם אלו? אולי יש מקום טוב מהם? אלך ואבקש ואראה והלך בשוק, והתחיל לחקר ולשאל על האנשים שהביאוהו ואם יש טוב מהם ואמרו לו, שהאנשים הללו הם הגונים, וטוב להיות אצלם אך שקשה מאד להיות אצלם מחמת שהמשא ומתן שלהם הוא למרחקים מאד הלך וראה משרתים של חנויות הלבשה, שהיו הולכים בשוק והיו הולכים כדרכם, עם מיני חן שלהם בכובעיהם ובמנעליהם עם הקצוות בולטות ושאר מיני חן שיש להם בהלוכיהם ובמלבושיהם והוא היה בר הבנה וחריף, וישר בעיניו מאד מחמת שהוא ענין נאה וגם הדבר בביתו במקומו הלך אל האנשים שהביאוהו, ונתן להם תשואות חן ואמר להם שאין נוח לפניו להיות אצלם ועל מה שהביאוהו, בעד זה שמש אותם בדרך והלך ועמד עצמו אצל בעל הבית אחד ודרך המשרתים, שבתחלה צריכים להשכר בפחות ולעשות עבודות כבדות ואחר כך באים למעלות המשרתים הגדולים והיה הבעל הבית עושה עמו מלאכות כבדות והיה שולחו לאדונים לשאת סחורה כדרך המשרתים שצריכים לכף ידיהם תחת אציליהם להניח הבגד על בליטת היד ברחב הכתף והיה כבד עליו מאד עבודה כזו לפעמים היה צריך לעלות עם המשאוי הנ"ל על עליות הגבוהות והיה קשה עליו העבודה וישב עצמו, כי היה פילוסוף בר הבנה. מה לי לעבודה זו? הלא העקר הוא רק בשביל התכלית, לשא אשה ולהתפרנס עדין איני צריך להסתכל על זה על זה יהיה פנאי להבא, בשנים הבאות כעת טוב לי להיות משוטט בארץ, להיות במדינות, להשביע עיני בעולם הלך בשוק וראה, שנוסעים בעגלה גדולה סוחרים ושאל אותם: להיכן אתם נוסעים? ללאגורנא [עיר] התקחו אותי לשם? הן וקבלו אותו לשם ומשם הפליג לאטליא משם לספרד [ספרד] בין כך ובין כך עברו כמה שנים ועל ידי זה נעשה עוד חכם יותר מאחר שהיה במדינות רבות וישב עצמו: כעת ראוי להביט על התכלית והתחיל לחשב עם פילוסופיא שלו מה לעשות ויישר בעיניו ללמד מלאכת צורף [בזהב] שהיא מלאכה גדולה ונאה, ויש בה חכמה, וגם היא מלאכה עשירה והוא היה בר הבנה ופילוסוף ולא הצרך ללמד המלאכה כמה שנים רק ברבע שנה קבל את האמנות ונעשה אומן גדול מאד והיה בקי במלאכה יותר מן האומן שלמדו אחר כך ישב עצמו אף על פי שיש בידי מלאכה כזו, אף על פי כן אין די לי בזה היום חשוב זאת, פן בזמן אחר יחשב דבר אחר והלך והעמיד עצמו אצל שטיין שניידער [יהלומן, חיתוי וליטוש אבנים טובות] ומחמת הבנה שלו, קבל אמנות הזאת גם כן בזמן מעט, ברבע שנה אחר כך ישב עצמו עם הפילוסופיא שלו. גם שיש בידי שתי האמנות, מי יודע, פן לא יחשבו שניהם טוב לי ללמד אמנות, שהיא חשובה לעולם וחקר בהבנה ופילוסופיא שלו ללמד רפואה [מקצוע רפואה] שהוא דבר הצריך וחשוב תמיד ודרך למוד רפואה שצריכין ללמד מקדם לשון לטינית, והכתב וללמד חכמות פילוסופיא והוא מחמת הבנתו למד גם זאת בזמן מעט, ברבע שנה ונעשה דוקטור גדול ופילוסוף וחכם בכל החכמות אחר כך התחיל העולם להיות בעיניו כלא כי מחמת חכמתו שהיה אמן גדול כזה וחכם ודוקטור כזה היה כל אחד מבני העולם בעיניו כלא וישב עצמו לעשות לו תכלית ולשא אשה ואמר בדעתו: אם אשא אשה בכאן, מי ידע מה שנעשה ממני? אלך ואשוב לביתי למען יראו מה שנהיה ממני שהייתי נער קטן, ועכשו באתי לגדלה כזו! והלך ונסע לביתו והיה לו יסורים גדולים בדרך כי מחמת חכמתו לא היה לו עם מי לדבר ולא היה מוצא אכסניא כרצונו והיה לו יסורים הרבה והנה נשליך כעת את מעשה החכם, ונתחיל לספר במעשה התם התם הנ"ל למד מלאכת סנדלרות ומחמת שהיה תם למד הרבה עד שקבל ולא היה בקי בהאמנות בשלמות ונשא אשה, והיה מתפרנס מן המלאכה ומחמת שהיה תם, ולא היה בקי בהמלאכה כל כך על כן היה פרנסתו בדחק גדול ובצמצום ולא היה לו פנאי אפילו לאכל כי היה צריך תמיד לעסק במלאכה מחמת שלא היה יכול האמנות בשלמות רק בשעת המלאכה בשעה שהיה נוקב במרצע והיה מכניס ומוציא החוט העב של התפירה כדרך הסנדלרים אז היה נושך חתיכת לחם ואוכל ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאד והיה רק מלא שמחה תמיד והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים והיה אומר לאשתו אשתי, תן לי לאכל! והיתה נותנת לו חתיכת לחם ואכל אחר כך היה אומר: תן לי הרטב עם קטנית! והיתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל והיה משבח ואומר: כמה יפה וטוב מאד הרטב הזה! וכן היה מצוה לתן לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה ובעד כל מאכל ומאכל היתה נותנת לו חתיכת לחם והוא היה מתענג מאד מזה ושבח מאד את אותו המאכל, כמה הוא מתקן וטוב כאלו היה אוכל אותו המאכל ממש ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם, טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה וכן היה מצוה אשתי, תן לי שכר לשתות! ונתנה לו מים והיה משבח כמה יפה השכר הזה תן לי דבש! ונתנה לו מים והיה משבח גם כן כנ"ל תן לי יין וכו' כיוצא בזה! ונתנה לו מים והיה מתענג ומשבח אותו המשקה כאלו הוא שותה אותה ממש וכן במלבושים היה להם בשתפות, לו ולאשתו מעיל פשוט [מעיל פרווה חורפי] אחד וכשהיה צריך ללבש המעיל הפשוט, כגון לילך לשוק היה אומר אשתי, תן לי המעיל הפשוט! והיתה נותנת לו כשהיה צריך ללבש מעיל עליון [בגד מכובד יותר] לילך בין אנשים היה אומר. אשתי, תן לי המעיל עליון! והיתה נותנת לו המעיל הפשוט והיה מתענג ממנו, והיה משבח: כמה יפה המעיל עליון הזה! כשהיה צריך לקפוטה [בגד מכובד עוד יותר], כגון לילך לבית הכנסת היה מצוה ואומר: אשתי, תן לי הקפוטה! והיתה נותנת לו המעיל הפשוט והיה משבח ואומר: כמה יפה ונאה הקפוטה הזה! וכן כשהיה צריך ללבש יופא [בגד מכובד עוד יותר] היתה נותנת לו גם כן המעיל הפשוט והיה משבח ומתענג גם כן: כמה יפה ונאה היופא הזאת כנ"ל וכן בכיוצא בזה והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד כשהיה גומר המנעל ומן הסתם היה לו שלש קצוות כי לא היה יכול האמנות בשלמות כנ"ל היה לוקח המנעל בידו והיה משבח אותו מאד והיה מתענג מאד ממנו והיה אומר אשתי כמה יפה ונפלא המנעל הזה! כמה מתוק המנעל הזה! כמה מנעל של דבש וצוקיר [סוכר] המנעל הזה! והיתה שואלת אותו. אם כן מפני מה שארי סנדלרים נוטלים שלשה זהובים בעד זוג מנעלים ואתה לוקח רק חצי טאלער [הינו זהוב וחצי] ? השיב לה: מה לי בזה? זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי! ועוד: למה לנו לדבר מאחרים? הלא נתחיל לחשב כמה וכמה אני מרויח במנעל זה מיד ליד. העור הוא בכך, הזפת והחוטים וכו' בכך ושארי דברים כיוצא בזה בכך לאפקיס [המילוי שבין העורות] בכך ועתה אני מרויח מיד ליד עשרה מטבעות ומה אכפת לי רוח כזה מיד ליד?! והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד ואצל העולם היה ללעג והשיגו תאוותם בו, שמצאו ממי להתלוצץ כרצונם כי היה נדמה למשגע והיו באים בני אדם, והתחילו בכונה לדבר עמו בשביל להתלוצץ והיה אותו התם אומר: רק בלי ליצנות! ותכף שהשיבו לו בלי ליצנות, קבל דבריהם והתחיל לדבר עמם כי יותר לא היה רוצה להעמיק לחשב חכמות, שגם זה בעצמו ליצנות כי היה איש תם וכשהיה רואה, שכונתם לליצנות, היה אומר. מה יהיה כשתהיה חכם ממני? הלא אזי תהיה שוטה, כי מה אני נחשב?! וכשתהיה חכם ממני, אדרבא, אזי תהיה שוטה! [כל זה היה דרכי התם ועתה נחזר לענין ראשון] בתוך כך נעשה רעש, שהחכם הנ"ל נוסע ובא לכאן בגדלה וחכמה גדולה ורץ התם גם כן לקראתו בשמחה גדולה והיה אומר לאשתו: תן לי מהר היופא [בגד מכובד] אלך לקראת חברי ידידי לראותו ונתנה לו המעיל הפשוט והיה רץ לקראתו והחכם היה נוסע בעגלות צב בגדלה ובא לקראתו התם הזה והיה שואל בשלומו באהבה, בשמחה אחי חביבי! מה אתה עושה? ברוך המקום שהביאך, ואני זוכה לראותך! והחכם הנ"ל גם כל העולם היה בעיניו כלא כנ"ל מכל שכן איש כזה, שנדמה למשגע אך אף על פי כן מחמת אהבת נעורים הגדולה שהיה ביניהם, היה מקרבו ונסע עמו לתוך העיר והשני בעלי בתים הנ"ל, אביהם של אלו השני בנים מתו בתוך אותו הזמן שהיה החכם משוטט במדינות ונשארו הבתים שלהם והתם, שהיה במקומו, נכנס לבית אביו וירשו והחכם, שהיה במדינות, לא היה מי לקבל הבית ונעשה כלה ואבוד בית החכם, ולא נשאר ממנו כלום ולא היה להחכם מקום לכנס בו בבואו ונסע לתוך אכסניא אחת והיה לו שם יסורים, כי לא היתה האכסניא כרצונו והתם הנ"ל מצא לו עתה עבדא חדשה [עיסוק חדש] והיה רץ ובא בכל פעם מביתו להחכם באהבה, בשמחה והיה רואה, שיש לו יסורים מהאכסניא ואמר התם להחכם אחי, עול לביתי ותעמד אצלי ואני אקבץ כל מה שיש לי בקמץ אחד וכל ביתי הכל לפניך כרצונך וישר בעיני החכם, ונכנס לביתו ועמד אצלו והחכם היה מלא יסורים תמיד כי הניח שם, שהוא חכם מפלג ואמן ודוקטור גדול מאד והיה בא שר אחד, וצוה לו, שיעשה לו טבעת של זהב ועשה לו טבעת נפלא מאד וחקק שם ציורים בדרכים נפלאים מאד וחקק שם אילן, שהיה נפלא מאד ובא השר, ולא ישר בעיניו כלל הטבעת והיה לו יסורים גדולים מאד כי היה יודע בעצמו שאלו היה הטבעת עם האילן הזה בספרד, היה חשוב ונפלא מאד וכן, פעם אחד בא שר גדול והביא אבן טוב יקר, שבא ממרחקים והביא לו עוד אבן טוב עם ציור וצוה לו, שיציר כציור הזה על האבן טוב שהביא וציר ממש כאותו הציור רק ששגה בדבר אחד, שלא היה שום אדם מבין על זה, רק הוא לבדו ובא השר וקבל האבן טוב, וישר בעיניו והיה לו להחכם הזה יסורים גדולים מן השגיאה הלא עד היכן מגיע חכמתי, ועתה יזדמן לי שגיאה! וגם בענין הרפואה היה לו יסורים כשהיה בא לחולה והיה נותן לו רפואה שהיה יודע בברור, שאם ילך לו להחולה לחיים, בודאי מחיב בברור להתרפאות מזה כי היא רפואה נפלאה מאד ואחר כך מת החולה והיו אומרים העולם, שמת על ידו והיה לו יסורים גדולים מזה וכן לפעמים נתן רפואה לחולה ונתרפא והיו אומרים העולם: מקרה הוא והיה מלא יסורים תמיד וכן היה צריך למלבוש וקרא החיט ויגע עמו, עד שלמדו לעשות המלבוש כרצונו, כמו שהיה יודע וכון החיט ועשה המלבוש כרצונו רק כנף אחד [שקורין לעפיל] שגה בו, ולא כונו יפה והיה מצטער מאד כי היה יודע בעצמו אף שבכאן הוא יפה, כי אינם מבינים על זה אבל אם הייתי בספרד עם הלעפיל הזה הייתי לשחוק והייתי נדמה כמו [יתיר] [אדם שעושים ממנו ליצנות] וכן היה מלא יסורים תמיד והתם היה רץ ובא בכל פעם אל החכם בשמחה ומצאו, שהוא מצר ומלא יסורים ושאלו: הלא חכם ועשיר כמותך, על מה יש לך יסורים תמיד? הלא אני מלא שמחה תמיד והיה בעיני החכם לשחוק, ונדמה בעיניו למשגע ואמר לו התם הלא סתם בני אדם, שמתלוצצים ממני, הם שוטים כי אם המה חכמים ממני, הלא אדרבה, הם שוטים כנ"ל מכל שכן חכם כמותך, ומה תהיה אם אתה חכם ממני? ענה התם ואמר להחכם: מי יתן, שתבוא אתה על מדרגה שלי! השיב החכם ואמר. זה אפשר להיות, שאני אבוא על שלך שינטל ממני השכל, חס ושלום, או אהיה חולה, חס ושלום, ואהיה נעשה משגע כי הלא מה אתה? איש משגע! אבל שאתה תבוא על שלי זה אי אפשר בשום אפן, שתהיה אתה חכם כמוני השיב התם: אצל השם יתברך הכל אפשר ויכול להיות כהרף עין, שאני אבוא על שלך ושחק החכם ממנו מאד ואלו השני בנים היו נקראים בפי העולם זה בכנוי חכם, וזה בכנוי תם אף על פי שיש כמה חכמים ותמים בעולם אף על פי כן כאן היה נכר הדבר ביותר כי שניהם ממקום אחד ולמדו ביחד וזה נעשה חכם מפלג מאד, וזה היה תם גדול מאד ובהספר מרשם התושבים, ששם כותבין כל אחד עם כנוי שם משפחה שלו היו כותבין על זה כנוי חכם ועל זה כנוי תם פעם אחד בא המלך על הספר מרשם התושבים ומצא, שהיו כתובין שם אלו השני בנים זה בשם חכם, וזה בשם תם והיה בעיניו לפלא, שאלו השנים מכנים בשם חכם ותם ונתאוה המלך לראותם וחשב המלך אם אשלח אחריהם פתאם, שיבואו לפני, יתפחדו מאד והחכם יסתתמו טענותיו לגמרי והתם גם כן אפשר ישתגע מחמת פחד ונתישב המלך לשלח חכם אחד אל החכם, ותם אל התם רק איך מוצאין בעיר מלוכה תם כי בעיר מלוכה על פי רב הם חכמים רק שהממנה על האוצרות הוא תם דוקא כי החכם אינם רוצים לעשות ממנה על האוצרות פן על ידי חכמתו ושכלו יוכל לבזבז האוצרות על כן עושין ממנה על האוצרות תם דוקא וקרא המלך לחכם אחד ולאותו התם הנ"ל ושלחם להשני בנים הנ"ל ונתן בידם אגרות לכל אחד ואחד גם נתן בידם אגרת למושל המחוז של האיזור המחוזי שאלו השתי בנים הם תחת ממשלתו וצוה בהאגרת שמושל המחוז ישלח להם אגרות משמו להחכם והתם כדי שלא יתפחדו ויכתב להם שאין הדבר נחוץ ואין המלך גוזר דוקא שיבואו רק הדבר תלוי ברצונם. אם הם רוצים יבואו רק שהמלך חפץ לראותם ונסעו אלו השלוחים החכם והתם ובאו למושל המחוז ונתנו לו האגרת ושאל מושל המחוז על אלו השני בנים ואמרו לו, שהחכם הוא חכם מפלג ועשיר גדול והתם הוא תם ביותר, ויש לו כל המלבושים של המעיל הפשוט כנ"ל ונתיעץ מושל המחוז שבודאי אין ראוי להביאו לפני המלך בלבוש מעיל הפשוט ועשה לו מלבושים כראוי והניח בתוך העגלות צב של התם ונתן להם אגרות כנ"ל ונסעו השלוחים ובאו לשם ונתנו האגרות להם: החכם להחכם, והתם להתם והתם, תכף שהגיע לו האגרת אמר להתם השליח שהביאו. הלא איני יודע מה כתוב בו, קרא אותו לפני! השיב לו: אני אספר לך בעל פה מה שכתוב בו שהמלך רוצה שתבוא אליו שאל תכף: רק בלי ליצנות! השיב לו: בודאי אמת, בלי ליצנות ונתמלא שמחה תכף ורץ ואמר לאשתו. אשתי, המלך שלח בשבילי! ושאלה אותו: על מה ולמה? ולא היה לו פנאי להשיבה כלל ותכף נזדרז בשמחה והלך ונסע עם השליח תכף ונכנס וישב בתוך העגלות צב ומצא שם הבגדים הנ"ל ושמח יותר ויותר בתוך כך נשלחו מסירות על מושל המחוז, שהוא עושה עולות והעבירו המלך ונתיעץ המלך, שטוב, שיהיה מושל המחוז איש תם שהתם ינהג המדינה באמת וישר מחמת שאינו יודע חכמות והמצאות ונמלך המלך לעשות את התם הנ"ל מושל המחוז ושלח המלך פקדתו שהתם הנ"ל, ששלח אחריו, הוא יהיה מושל המחוז והוא צריך לנסע דרך העיר של הממשל המחוזי ויעמדו על השערים של העיר ותכף בבואו, יעכבו אותו ויכתירו אותו בהתמנות הזאת שיהיה מושל המחוז וכן עשו ועמדו על השערים ותכף בעברו שם, עכבו אותו ואמרו לו, שהוא נעשה מושל המחוז ושאל ואמר: רק בלי ליצנות! השיבו לו: בודאי בלי שום ליצנות ונעשה התם תכף מושל המחוז בתקף ועז ועתה, שנתרומם מזלו ומזל מחכים ובא לו קצת הבנה אף על פי כן לא השתמש כלל בחכמתו רק נהג בתמימותו כבראשונה והנהיג את המדינה בתמימות, באמת ובישר, ועולה לא נמצא בו ועל הנהגת המדינה אין צריכין שכל גדול וחכמות, רק על פי הישר בתמימות כשבאו לפניו שנים לדין היה אומר: אתה זכאי ואתה חיב כפי תמימותו באמת, בלי שום ערמה ומרמה וכן נהג הכל באמת והיו אוהבים אותו המדינה מאד והיה לו יועצים אוהבים באמת ומחמת האהבה יעץ לו אחד באשר שבודאי בהכרח תהיה קרוא אל המלך שתבוא לפניו כי הלא כבר שלח אחריך וגם הדרך שמושל המחוז מכרח לבוא לפני המלך ועל כן אף על פי שאתה כשר מאד, ולא ימצא בך שום עולה בהנהגתך המדינה אף על פי כן דרך המלך בדבריו לנטות בדבריו לצד אחר לדבר חכמות ולשונות אחרים על כן נאה ודרך ארץ שתוכל להשיבו על כן טוב, שאלמדך חכמות ולשונות ונתקבל הדבר בעיני התם ואמר: מה אכפת לי אם אלמד חכמות ולשונות?! ותכף עלה על דעתו, שחברו החכם אמר לו, שאי אפשר בשום אפן שהוא יבוא על שלו והנה עתה כבר בא על חכמתו [ואף על פי כן אף על פי שכבר היה יודע חכמות לא היה משתמש עם החכמות כלל רק נהג הכל בתמימותו כבראשונה] אחר כך שלח המלך, שיבוא זה התם מושל המחוז אליו ונסע אליו ודבר המלך עם התם בתחלה מהנהגת המדינה והוטב בעיני המלך מאד מאד כי ראה, שהוא מתנהג בישר ואמת גדול, בלי שום עולה ומרמה אחר כך התחיל המלך לדבר חכמות ולשונות והשיבו התם כראוי והוטב בעיני המלך זאת ביותר ויותר ואמר: אני רואה, שהוא חכם כזה, ואף על פי כן הוא מתנהג בתמימות כזה! וייטב בעיני המלך מאד מאד ומנה המלך אותו, שיהיה שר על כל השרים וצוה לו מקום מיחד, ששם יהיה ישיבתו וצוה, שיבנה לו חומות נאות ומפארות כראוי ונתן לו כתב על התמנות הזאת, שיהיה מיניסטר כנ"ל וכן היה, שבנו לו בנינים כנ"ל, באותו המקום שצוה המלך והלך וקבל הגדלה בתקף והחכם הנ"ל, כשבא אליו האגרת מהמלך כנ"ל השיב להחכם שהביאה: המתן ולין פה, ונדבר ונתישב לערב עשה עבורו סעדה גדולה בתוך סעדתו נתחכם החכם בחכמתו ופילוסופיה שלו וענה ואמר מה זאת, שהמלך כזה ישלח אחרי, עבור שפל ברך כמוני ומה אני, שהמלך ישלח אחרי?! הלא מלך כזה שיש לו ממשלה וגדלה כזו ואני שפל ונבזה כנגד מלך גדול ונורא כזה ואיך יתישב זאת בדעת, שמלך כזה ישלח עבור שפל כמוני? אם אמר בשביל חכמתי מה אני כנגד המלך? וכי אין להמלך חכמים? וגם המלך בעצמו בודאי חכם גדול ומה הדבר הזה, שהמלך ישלח עבורי? וישתומם על זה מאד מאד ענה ואמר זה החכם [הינו החכם הראשון, שהוא חברו של התם כי כל זה הכל מדבריו של אותו החכם הראשון חברו של התם שאחר שהשתומם והתמיה עצמו מאד כנ"ל ענה בעצמו דברים אלו ואמר להחכם השליח] תדע מה שאני אומר דעתי שבהכרח הדבר מובן ומברר, שאין מלך בעולם כלל וכל העולם טועים בשטות הזה, שסוברים, שיש מלך וראה והבן איך אפשר זאת, שכל בני העולם ימסרו עצמן לסמך על איש אחד, שהוא המלך? בודאי אין מלך בעולם כלל השיב החכם השליח הנ"ל הלא אני הבאתי לך אגרת מהמלך! שאל אותו החכם הראשון הנ"ל האתה בעצמך קבלת האגרת מיד המלך בעצמו ממש? השיב לו: לאו רק איש אחר נתן בידי האגרת בשם המלך ענה ואמר: עתה ראה בעיניך, שדברי כנים, כי אין מלך כלל וחזר ושאל אותו תאמר לי, הלא אתה מן העיר מלוכה ומגדל שם מימיך הגידה לי: הראית מימיך את המלך? השיב לו: לאו [כי באמת כן הדבר שלא כל אחד ואחד זוכה לראות את המלך כי אין המלך מתראה, רק בעתים רחוקות מאד] ענה החכם הראשון ואמר. עתה ראה גם ראה, שדברי ברורים ומבררים שבודאי אין מלך כלל כי הלא אפילו אתה לא ראית את המלך מעולם שוב שאל החכם השליח: אם כן מי מנהיג המדינה? השיב החכם הראשון. זאת אני אספר לך הברור, כי ממני תשאל, כי אני בקי בזה כי הייתי משוטט במדינות והייתי במדינת איטליה וכך המנהג שיש שבעים שרי יועצים והם עולים ומנהיגים המדינה זמן מיחד ועם זה השררות חולקין עצמן כל בני המדינה בזה אחר זה והתחילו דבריו לכנס באזני החכם השליח עד שהסכימו וגזרו, שבודאי אין מלך בעולם כלל שוב ענה החכם הראשון המתן עד הבקר, אברר לך עוד בברור אחר ברור, שאין מלך בעולם כלל וישכם החכם הראשון בבקר [החכם, שהוא חברו של התם אנו קוראים אותו תמיד בשם החכם הראשון] והקיץ את חברו החכם השליח ואמר לו בוא עמי אל החוץ, ואראך הדבר בברור, איך העולם כלו בטעות ובאמת אין מלך כלל וכלם בטעות גדול והלכו בשוק, וראו איש חיל אחד ותפסו אותו ושאלו אותו: למי אתה עובד? השיב: את המלך [שאלו אותו: ] הראית את המלך מימיך? לאו ענה ואמר: ראה, היש שטות כזה?! שוב הלכו אל אדון אחד מן החיל, ונכנסו עמו בדברים עד ששאלוהו: למי אתה עובד? את המלך הראית את המלך? לאו ענה ואמר: עתה ראה בעיניך, שהדבר מברר, שכלם טועים, ואין מלך כלל בעולם ונסכם ביניהם הדבר, שאין מלך כלל ענה החכם ואמר עוד בוא ונסע ונלך בעולם ואראך עוד איך כל העולם כלו בטעותים גדולים והיו הולכים ונוסעים בעולם ובכל מקום שבאו, מצאו את העולם בטעות ודבר המלך הנ"ל נעשה אצלם למשל ובכל מקום שמצאו העולם בטעות, לקחו את המלך למשל. כמו שזה אמת, שיש מלך, כן הדבר הזה והיו הולכים ונוסעים עד שכלה מה שבידם והתחילו למכר סוס אחד ואחר כך השני, עד שמכרו כלם עד שהכרחו לילך רגלי ותמיד היו חוקרים העולם, ומצאו שהעולם בטעות ונעשו עניים הולכי רגלי ונסתלק חשיבותם ולא היו נחשבים כלל כי לא היו משגיחים עליהם כלל, על אביונים כמותם ונתגלגל הדבר, והיו הולכים וסובבים עד שבאו אל העיר, שדר בה השר התם הנ"ל [שהוא התם, חברו של החכם הנ"ל] ושם, באותה העיר היה בעל שם [צדיק עושה ניסים] אמתי והיה חשוב מאד, כי עשה דברים נפלאים ואפילו בין השרים היה חשוב ומפרסם ואלו החכמים באו לאותה העיר והלכו וסבבו ובאו לפני בית הבעל שם וראו, שהיו עומדים שם כמה עגלות ארבעים וחמשים עם חולים וסבר החכם, ששם דר דוקטור והיה רוצה לכנס לביתו מחמת שגם הוא היה דוקטור גדול ורצה לכנס לעשות הכרות עמו ושאל מי דר בכאן? השיבו: בעל שם וימלא פיו שחוק ואמר לחברו: זה הוא שקר וטעות נפלא מאד וזה הוא שטות יותר מטעות של המלך חברי! אספר לך השקר הזה כמה וכמה העולם בטעות בשקר כזה בתוך כך היו רעבים ומצאו עדין אצלם שלשה ארבעה מטבעות והלכו אל בית התבשיל ושם מוצאים לאכל אפילו בעד שלשה או ארבעה מטבעות וצוו לתן להם מאכל, ונתנו להם בתוך שהיו אוכלים היו מספרים ומתלוצצים מהשקר וטעות של דבר הבעל שם והבעל בית התבשיל שמע דבריהם, וחרה לו מאד כי הבעל שם היה חשוב שם מאד ויאמר להם: אכלו לכם מה שיש לפניכם וצאו מכאן אחר כך בא לשם בן הבעל שם והם עדין היו מתלוצצים מן הבעל שם בפני בנו וגער בהם הבעל בית התבשיל על שהם מתלוצצים מן הבעל שם בפני בנו עד שהכה אותם הכה ופצוע ודחפם מביתו וחרה להם מאד, ורצו לבקש משפט על המכה אותם ונתישבו לילך אל הבעל הבית שלהם, שהניחו שם החבילות שלהם להתיעץ עמו איך להשיג משפט על הנ"ל ובאו וספרו לו, שבעל בית התבשיל הכה אותם מאד ושאל להם: למה? וספרו לו, שדברו על הבעל שם השיב להם: בודאי אינו ישר להכות בני אדם אבל אתם לא עשיתם נכונה כלל, שדברתם על הבעל שם כי הבעל שם חשוב כאן מאד וראו, שאין בו ממש, וגם הוא בטעות והלכו ממנו אל הפקיד [והפקיד היה עכו"ם] וספרו לו המעשה, שהכו אותם שאל: על מה? השיבו, שדברו על הבעל שם והכה אותם הפקיד הכה ופצוע ודחפם מביתו והלכו מזה לזה, ממושל למושל גבוה ממנו, עד שבאו לפני השר התם הנ"ל ושם, לפני בית השר התם, עומדים אנשי חיל, [דהינו שומרים] והודיעו להשר התם, שאיש אחד צריך אליו וצוה שיכנס ובא אותו החכם לפני השר התם ותכף בבואו הכירו השר התם שזהו החכם חברו כנ"ל והחכם לא הכירו מחמת שהיה בגדלה כזו ותכף התחיל השר התם ודבר אליו ראה תמימותי למה שהביא אותי, לגדלה כזו ואל מה חכמתך הביאה אותך? ענה החכם ואמר מאחר שאתה הוא חברי התם, מזה נספר אחר כך לעת עתה תן לי משפט על שהכו אותי שאלו: למה? השיבו: בשביל שדברתי על הבעל שם, שהוא שקר ומרמה גדולה ענה התם השר ואמר: עדין אתה אוחז בחכמות שלך? ראה: אתה אמרת שאתה יכול לבוא על שלי בקל, ואני לא אוכל לבוא על שלך ראה, שאני כבר באתי על שלך כנ"ל ואתה עדין לא באת על שלי ואני רואה, שזה קשה יותר, שאתה תבוא על תמימות שלי ואף על פי כן מחמת שהיה מכיר בו מכבר בגדלתו צוה לתת לו בגדים להלבישו, ובקשו שיאכל עמו בשעת אכילתם התחילו לדבר יחד התחיל החכם להוכיח לו דעתו הנ"ל, שאין מלך כלל גער בו התם השר: הלא אני בעצמי ראיתי את המלך! השיב לו החכם בשחוק אתה יודע בעצמך, שזה היה המלך? אתה מכיר אותו ואת אביו ואת זקנו שהיו מלכים? מאין אתה יודע שזה מלך? אנשים הגידו לך שזה מלך, ורמו אותך בשקר וחרה להתם מאד מאד על דבר המלך על שהוא כופר במלך בתוך כך בא אחד ואמר: העזאזל, [דהינו השד] שלח אחריכם ונזדעזע התם מאד מאד ורץ וספר לאשתו בפחד גדול, באשר שהנ"ל שלח אחריו ויעצה לו אשתו לשלח עבור הבעל שם ושלח אחריו ובא הבעל שם ונתן לו קמיעות ושמירות ואמר לו, שעתה לא יפחד כלל והיה לו אמונה גדולה בזה והיו יושבים עוד החכם והתם הנ"ל ושאל החכם אותו: על מה נפחדת כל כך? אמר לו: בשביל הנ"ל, ששלח אחרינו שחק ממנו: אתה מאמין, שיש שד? השיב לו: ואם כן מי הוא זה ששלח אחרינו? ענה החכם ואמר בודאי זהו אחי, שרצה שיתראה עמי, ושלח אחרי במרמה זו שאל אותו התם: אם כן איך עבר על כל השומרים? השיבו: בודאי שחד אותם והם אומרים במרמה ושקר, שלא ראו אותו כלל בתוך כך חזר ובא אחד ואמר כנ"ל, שהשד שלח אחריהם והתם לא נזדעזע עתה ולא היה לו שום פחד כלל מחמת השמירה של הבעל שם כנ"ל ענה ואמר להחכם, עתה מה אתה אומר? אמר: אודיע לך, שיש לי אח, שהוא עמי בכעס, ועשה מרמה זו כדי להפחיד אותי ועמד ושאל לאותו שבא בשבילם ומה הוא דמותו של זה ששלח אחרינו? איזה פנים יש לו ואיזה מראה יש לשערות שלו וכו' וכיוצא השיב לו: כך וכך ענה החכם ואמר: ראה, זה הוא מראה אחי הנ"ל אמר לו התם: התלך עמם? השיב: הן רק שתתן עמי איזה אנשי חיל, [שיהיו שומרי ראש, שומרים מלווים] כדי שלא יצערו אותי ונתן לו שומרי ראש והלכו השני חכמים הנ"ל עם אותו האיש שבא בשבילם וחזרו החיל ושאל אותם התם השר: היכן הם החכמים הנ"ל? השיבו, אינם יודעים כלל איך נעלמו והנ"ל [הינו השד] חטף אותם, את החכמים האלו הנ"ל והביא אותם אל רפש וטיט ושם היה יושב השד על כסא בתוך הרפש והשליכו את החכמים הנ"ל בתוך הרפש והרפש היה עב ודבוק כמו דבק ממש ולא היו יכולים לזוז עצמן כלל בתוך הרפש וצעקו [אלו החכמים לאלו שהיו מיסרים אותם, דהינו השד ואנשיו] רשעים! על מה אתם מיסרים אותנו? וכי יש שד בעולם? אתם, רשעים, מיסרים אותנו בחנם [כי אלו החכמים הנ"ל עדין לא האמינו, שיש שד, רק אמרו שאנשים רשעים מיסרים אותם בחנם] והיו מנחים אלו השני חכמים בתוך עבי הרפש והיו חוקרים מה זאת אין זאת, רק שאנשים פוחזים, שהיינו מתקוטטים עמהם איזה פעם ועתה הם מיסרים אותנו כל כך והיו מתיסרים שם בענויים גדולים כמה שנים פעם אחת עבר התם השר הנ"ל לפני בית הבעל שם ונזכר בחברו החכם ונכנס אל הבעל שם, והטה עצמו אליו כדרך השרים ושאל אותו אם אפשר שיראה אותו [הינו את החכם הנ"ל] ואם יוכל להוציאו משם ואמר אל הבעל שם. האתם זוכרים את החכם, ששלח השד ונשאו, ומאותו היום לא ראיתיו? השיבו: הן ובקש ממנו, שיראה לו מקומו ויוציאו משם ואמר לו הבעל שם: בודאי אני יכול להראות לך מקומו ולהוציאו רק שלא ילכו כי אם אני ואתה והלכו יחד ועשה הבעל שם מה שידע, ובאו לשם וראה, שהם מנחים בעבי טיט ורפש וכשראה החכם את השר התם, צעק אליו: אחי! ראה, שהם מכים ומענים אותי כל כך הרשעים הללו בחנם גער בו השר התם עדין אתה אוחז בחכמות שלך ואין אתה מאמין בשום דבר ולדבריך אלו הם אנשים? עתה ראה הלא זה הוא הבעל שם, שהיית כופר בו והוא דיקא יכול להוציאכם [והוא יראה לכם האמת] ובקש התם השר הנ"ל מן הבעל שם, שיוציאם ויראה להם, שזהו שד ואינם אנשים ועשה הבעל שם מה שעשה ונשארו עומדים על היבשה, ולא היה שם רפש כלל ואלו המזיקים הנ"ל נעשו עפרא בעלמא אז ראה החכם הנ"ל והכרח בעל כרחו להודות על הכל שיש מלך וכו' על זה המעשה נאמרה התורה [עין לקוטי מוהר"ו, חלק ב', סימן י"ט] המדברת מחכמות ותמימות, שעקר השלמות הוא רק תמימות ופשיטות, וענין עמלק, שהיה חכם וכפר בעקר וכו' עין שם על פסוק [משלי כ"ד] : שבע "יפל" צדיק "וקם" סופי תבות עמל"ק כי עקר כל הנפילות הם על ידי חכמות וכו', עין שם גם אגג מזרע עמלק אף על פי שראה מפלתו בשעה שבא שמואל אצל שאול להרגו, עדין לא היה מאמין כמו שנאמר [שמואל א ט"ו] : וילך אגג מעדנות ותרגם יונתן: מפנקא, כי עדין לא האמין במפלתו, עד שראה בעיניו סוף מפלתו, אז: ויאמר: אכן סר מר המות, כי עד עתה לא האמין [שים עיניך על המעשה, ותבין פלאי פלאות] : ואם התפילה אינה כראוי, הוא מנעל בשלשה קצוות, והבן
מַעֲשֶׂה שְׁנֵי בַּעֲלֵי בַּתִּים הָיוּ בְּעִיר אַחַת

וְהָיוּ גְּדוֹלִים בַּעֲשִׁירוּת

וְהָיָה לָהֶם בָּתִּים גְּדוֹלִים

וְהָיוּ לָהֶם שְׁנֵי בָּנִים, לְכָל אֶחָד בֵּן אֶחָד

וְלָמְדוּ שְׁנֵיהֶם בְּחֶדֶר [כיתה] אֶחָד

וְאֵלּוּ הַשְּׁנֵי בָּנִים

הָיוּ אֶחָד מֵהֶם בַּר הֲבָנָה, וְהָאֶחָד הָיָה תָּם

[לא שֶׁהָיָה טִפֵּשׁ, אֶלָּא שֶׁהָיָה לוֹ שֵׂכֶל פָּשׁוּט וְנָמוּךְ]

וְאֵלּוּ הַשְּׁנֵי בָּנִים הָיוּ אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה מְאד

אַף עַל פִּי שֶׁהָאֶחָד הָיָה חָכָם וְהָאֶחָד הָיָה תָּם וּמחוֹ הָיָה נָמוּךְ

אַף עַל פִּי כֵן אָהֲבוּ זֶה אֶת זֶה מְאד

לְיָמִים הִתְחִילוּ הַשְּׁנֵי בַּעֲלֵי בָּתִּים הַנַּ"ל לֵירֵד

וְיָרְדוּ מַטָּה מַטָּה, עַד שֶׁאִבְּדוּ הַכּל וְנַעֲשׂוּ אֶבְיוֹנִים

וְלא נִשְׁאַר לָהֶם כִּי אִם הַבָּתִּים שֶׁלָּהֶם

וְהַבָּנִים הִתְחִילוּ לְהִתְגַּדֵּל

אָמְרוּ הָאָבוֹת הַנַּ"ל לְהַבָּנִים

אֵין בְּיָדֵינוּ לְשַׁלֵּם עֲבוּרְכֶם לְהַחֲזִיק אֶתְכֶם

עֲשׂוּ לָכֶם מַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ

הָלַךְ הַתָּם וְלָמַד מְלֶאכֶת רַצְעָן [סנדלר]

וְהֶחָכָם, שֶׁהָיָה בַּר הֲבָנָה לא הָיָה רְצוֹנוֹ לַעֲסֹק בִּמְלָאכָה פְּשׁוּטָה כָּזוֹ

וְיִשֵּׁב בְּדַעְתּוֹ, שֶׁיֵּלֵךְ בָּעוֹלָם וְיִסְתַּכֵּל מַה לַּעֲשׂוֹת

וְהָיָה הוֹלֵךְ וּמְשׁוֹטֵט בַּשּׁוּק

וְרָאָה עֲגָלָה גְדוֹלָה עִם אַרְבָּעָה סוּסִים וְכלי רתימת הסוסים, שֶׁהָיְתָה רָצָה וְהוֹלֶכֶת

עָנָה וְאָמַר לְהַסּוֹחֲרִים: מֵאַיִן אַתֶּם?

הֵשִׁיבוּ לוֹ: מִוַּארְשָׁא

לְהֵיכָן אַתֶּם נוֹסְעִים? לְוַארְשָׁא

שָׁאַל אוֹתָם: שֶׁמָּא אַתֶּם צְרִיכִים מְשָׁרְתִים?

רָאוּ שֶׁהוּא בַּר הֲבָנָה וּמְזרָז, וְהוּטַב בְּעֵינֵיהֶם, וְקִבְּלוּ אוֹתוֹ עִמָּהֶם

וְנָסַע עִמָּם וְשִׁמֵּשׁ אוֹתָם הֵיטֵב מְאד עַל הַדֶּרֶךְ

בְּבוֹאוֹ לְוַאְרשָׁא

מֵאַחַר שֶׁהָיָה בַּר הֲבָנָה, יִשֵּׁב עַצְמוֹ

מֵאַחַר שֶׁכְּבָר אֲנִי בְּוַארְשָׁא, לָמָּה לִי לְהִתְקַשֵּׁר עִם אֵלּוּ?

אוּלַי יֵשׁ מָקוֹם טוֹב מֵהֶם? אֵלֵךְ וַאֲבַקֵּשׁ וְאֶרְאֶה

וְהָלַךְ בַּשּׁוּק, וְהִתְחִיל לַחֲקר וְלִשְׁאל עַל הָאֲנָשִׁים שֶׁהֱבִיאוּהוּ

וְאִם יֵשׁ טוֹב מֵהֶם

וְאָמְרוּ לוֹ, שֶׁהָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ הֵם הֲגוּנִים, וְטוֹב לִהְיוֹת אֶצְלָם

אַךְ שֶׁקָּשֶׁה מְאד לִהְיוֹת אֶצְלָם

מֵחֲמַת שֶׁהַמַּשָּׂא וּמַתָּן שֶׁלָּהֶם הוּא לְמֶרְחַקִּים מְאד

הָלַךְ וְרָאָה מְשָׁרְתִים שֶׁל חנויות הלבשה, שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים בַּשּׁוּק

וְהָיוּ הוֹלְכִים כְּדַרְכָּם, עִם מִינֵי חֵן שֶׁלָּהֶם בְּכוֹבְעֵיהֶם וּבְמִנְעֲלֵיהֶם עִם הַקְּצָווֹת בּוֹלְטוֹת

וּשְׁאָר מִינֵי חֵן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בְּהִלּוּכֵיהֶם וּבְמַלְבּוּשֵׁיהֶם

וְהוּא הָיָה בַּר הֲבָנָה וְחָרִיף, וְיָשָׁר בְּעֵינָיו מְאד

מֵחֲמַת שֶׁהוּא עִנְיָן נָאֶה וְגַם הַדָּבָר בְּבֵיתוֹ בִּמְקוֹמוֹ

הָלַךְ אֶל הָאֲנָשִׁים שֶׁהֱבִיאוּהוּ, וְנָתַן לָהֶם תְּשׁוּאוֹת חֵן

וְאָמַר לָהֶם שֶׁאֵין נוֹחַ לְפָנָיו לִהְיוֹת אֶצְלָם

וְעַל מַה שֶּׁהֱבִיאוּהוּ, בְּעַד זֶה שִׁמֵּשׁ אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ

וְהָלַךְ וְעָמַד עַצְמוֹ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אֶחָד

וְדֶרֶךְ הַמְשָׁרְתִים, שֶׁבִּתְחִלָּה צְרִיכִים לְהִשָּׂכֵר בְּפָחוֹת וְלַעֲשׂוֹת עֲבוֹדוֹת כְּבֵדוֹת

וְאַחַר כָּךְ בָּאִים לְמַעֲלוֹת הַמְשָׁרְתִים הַגְּדוֹלִים

וְהָיָה הַבַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה עִמּוֹ מְלָאכוֹת כְּבֵדוֹת

וְהָיָה שׁוֹלְחוֹ לַאֲדוֹנִים לָשֵׂאת סְחוֹרָה כְּדֶרֶךְ הַמְשָׁרְתִים

שֶׁצְּרִיכִים לָכף יְדֵיהֶם תַּחַת אַצִּילֵיהֶם לְהַנִּיחַ הַבֶּגֶד עַל בְּלִיטַת הַיָּד בְּרחַב הַכָּתֵף

וְהָיָה כָּבֵד עָלָיו מְאד עֲבוֹדָה כָּזוֹ

לִפְעָמִים הָיָה צָרִיךְ לַעֲלוֹת עִם הַמַּשּׂאוֹי הַנַּ"ל עַל עֲלִיּוֹת הַגְּבוֹהוֹת

וְהָיָה קָשֶׁה עָלָיו הָעֲבוֹדָה

וְיִשֵּׁב עַצְמוֹ, כִּי הָיָה פִילוֹסוֹף בַּר הֲבָנָה.

מַה לִּי לַעֲבוֹדָה זוֹ?

הֲלא הָעִקָּר הוּא רַק בִּשְׁבִיל הַתַּכְלִית, לִשָּׂא אִשָּׁה וּלְהִתְפַּרְנֵס

עֲדַיִן אֵינִי צָרִיךְ לְהִסְתַּכֵּל עַל זֶה

עַל זֶה יִהְיֶה פְּנַאי לְהַבָּא, בַּשָּׁנִים הַבָּאוֹת

כָּעֵת טוֹב לִי לִהְיוֹת מְשׁוֹטֵט בָּאָרֶץ, לִהְיוֹת בַּמְּדִינוֹת, לְהַשְׂבִּיעַ עֵינַי בָּעוֹלָם

הָלַךְ בַּשּׁוּק וְרָאָה, שֶׁנּוֹסְעִים בַּעֲגָלָה גְּדוֹלָה סוֹחֲרִים וְשָׁאַל אוֹתָם: לְהֵיכָן אַתֶּם נוֹסְעִים?

לְלַאגוֹרְנָא [עיר]

הֲתִקְחוּ אוֹתִי לְשָׁם? הֵן

וְקִבְּלוּ אוֹתוֹ לְשָׁם

וּמִשָּׁם הִפְלִיג לְאִטַלְיָא

מִשָּׁם לִספרד [ספרד]

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ עָבְרוּ כַּמָּה שָׁנִים

וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשָׂה עוֹד חָכָם יוֹתֵר מֵאַחַר שֶׁהָיָה בִּמְדִינוֹת רַבּוֹת

וְיִשֵּׁב עַצְמוֹ: כָּעֵת רָאוּי לְהַבִּיט עַל הַתַּכְלִית

וְהִתְחִיל לַחֲשׁב עִם פִילוֹסוֹפְיָא שֶׁלּוֹ מַה לַּעֲשׂוֹת

וַיִּישַׁר בְּעֵינָיו לִלְמד מְלֶאכֶת צוֹרֵף [בְּזָהָב]

שֶׁהִיא מְלָאכָה גְּדוֹלָה וְנָאָה, וְיֵשׁ בָּהּ חָכְמָה, וְגַם הִיא מְלָאכָה עֲשִׁירָה

וְהוּא הָיָה בַּר הֲבָנָה וּפִילוֹסוֹף

וְלא הֻצְרַךְ לִלְמד הַמְּלָאכָה כַּמָּה שָׁנִים

רַק בְּרֶבַע שָׁנָה קִבֵּל אֶת הָאָמָּנוּת וְנַעֲשֶׂה אוּמָן גָּדוֹל מְאד

וְהָיָה בָּקִי בַּמְּלָאכָה יוֹתֵר מִן הָאוּמָן שֶׁלִּמְּדוֹ

אַחַר כָּךְ יִשֵּׁב עַצְמוֹ

אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדִי מְלָאכָה כָּזוֹ, אַף עַל פִּי כֵן אֵין דַּי לִי בָּזֶה

הַיּוֹם חָשׁוּב זאת, פֶּן בִּזְמַן אַחֵר יֻחְשַׁב דָּבָר אַחֵר

וְהָלַךְ וְהֶעֱמִיד עַצְמוֹ אֵצֶל שְׁטֵיין שְׁנַיידֶער [יהלומן, חיתוי וליטוש אבנים טובות]

וּמֵחֲמַת הֲבָנָה שֶׁלּוֹ, קִבֵּל אָמָּנוּת הַזּאת גַּם כֵּן בִּזְמַן מֻעָט, בְּרֶבַע שָׁנָה

אַחַר כָּךְ יִשֵּׁב עַצְמוֹ עִם הַפִילוֹסוֹפְיָא שֶׁלּוֹ.

גַּם שֶׁיֵּשׁ בְּיָדִי שְׁתֵּי הָאֻמָּנוּת, מִי יוֹדֵעַ, פֶּן לא יֻחְשְׁבוּ שְׁנֵיהֶם

טוֹב לִי לִלְמד אֻמָּנוּת, שֶׁהִיא חֲשׁוּבָה לְעוֹלָם

וְחָקַר בַּהֲבָנָה וּפִילוֹסוֹפְיָא שֶׁלּוֹ לִלְמד רפואה [מקצוע רפואה]

שֶׁהוּא דָּבָר הַצָּרִיךְ וְחָשׁוּב תָּמִיד

וְדֶרֶךְ לִמּוּד רפואה שֶׁצְּרִיכִין לִלְמד מִקּדֶם לָשׁוֹן לטינית, וְהַכְּתָב וְלִלְמד חָכְמוֹת פִילוֹסוֹפְיָא

וְהוּא מֵחֲמַת הֲבָנָתוֹ לָמַד גַּם זאת בִּזְמַן מֻעָט, בְּרֶבַע שָׁנָה

וְנַעֲשָׂה דוקטור גָּדוֹל וּפִילוֹסוֹף וְחָכָם בְּכָל הַחָכְמוֹת

אַחַר כָּךְ הִתְחִיל הָעוֹלָם לִהְיוֹת בְּעֵינָיו כְּלא

כִּי מֵחֲמַת חָכְמָתוֹ שֶׁהָיָה אֻמָּן גָּדוֹל כָּזֶה וְחָכָם וְדוקטור כָּזֶה

הָיָה כָּל אֶחָד מִבְּנֵי הָעוֹלָם בְּעֵינָיו כְּלא

וְיִשֵּׁב עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ תַּכְלִית וְלִשָּׂא אִשָּׁה

וְאָמַר בְּדַעְתּוֹ: אִם אֶשָּׂא אִשָּׁה בְּכָאן, מִי יֵדַע מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה מִמֶּנִּי?

אֵלֵךְ וְאָשׁוּב לְבֵיתִי

לְמַעַן יִרְאוּ מַה שֶּׁנִּהְיָה מִמֶּנִּי

שֶׁהָיִיתִי נַעַר קָטָן, וְעַכְשָׁו בָּאתִי לִגְדֻלָּה כָּזוֹ!

וְהָלַךְ וְנָסַע לְבֵיתוֹ

וְהָיָה לוֹ יִסּוּרִים גְּדוֹלִים בַּדֶּרֶךְ

כִּי מֵחֲמַת חָכְמָתוֹ לא הָיָה לוֹ עִם מִי לְדַבֵּר

וְלא הָיָה מוֹצֵא אַכְסַנְיָא כִּרְצוֹנוֹ

וְהָיָה לוֹ יִסּוּרִים הַרְבֵּה

וְהִנֵּה נַשְׁלִיךְ כָּעֵת אֶת מַעֲשֵׂה הֶחָכָם, וְנַתְחִיל לְסַפֵּר בְּמַעֲשֵׂה הַתָּם

הַתָּם הַנַּ"ל לָמַד מְלֶאכֶת סנדלרות

וּמֵחֲמַת שֶׁהָיָה תָּם

לָמַד הַרְבֵּה עַד שֶׁקִּבֵּל

וְלא הָיָה בָּקִי בְּהָאָמָּנוּת בִּשְׁלֵמוּת

וְנָשָׂא אִשָּׁה, וְהָיָה מִתְפַּרְנֵס מִן הַמְּלָאכָה

וּמֵחֲמַת שֶׁהָיָה תָּם, וְלא הָיָה בָּקִי בְּהַמְּלָאכָה כָּל כָּךְ

עַל כֵּן הָיָה פַּרְנָסָתוֹ בְּדחַק גָּדוֹל וּבְצִמְצוּם

וְלא הָיָה לוֹ פְּנַאי אֲפִילּוּ לֶאֱכל

כִּי הָיָה צָרִיךְ תָּמִיד לַעֲסֹק בַּמְּלָאכָה מֵחֲמַת שֶׁלּא הָיָה יָכוֹל הָאֻמָּנוּת בִּשְׁלֵמוּת

רַק בִּשְׁעַת הַמְּלָאכָה

בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נוֹקֵב בַּמַּרְצֵעַ וְהָיָה מַכְנִיס וּמוֹצִיא הַחוּט הָעָב שֶׁל הַתְּפִירָה כְּדֶרֶךְ הָסנדלרים

אָז הָיָה נוֹשֵׁךְ חֲתִיכַת לֶחֶם וְאוֹכֵל

וּמִנְהָגוֹ הָיָה, שֶׁהָיָה תָּמִיד בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה מְאד

וְהָיָה רַק מָלֵא שִׂמְחָה תָּמִיד

וְהָיוּ לוֹ כָּל הַמַּאֲכָלִים וְכָל הַמַּשְׁקָאוֹת וְכָל הַמַּלְבּוּשִׁים

וְהָיָה אוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ

אִשְׁתִּי, תֵּן לִי לֶאֱכל!

וְהָיְתָה נוֹתֶנֶת לוֹ חֲתִיכַת לֶחֶם וְאָכַל

אַחַר כָּךְ הָיָה אוֹמֵר: תֵּן לִי הָרטֶב עִם קִטְנִית!

וְהָיְתָה חוֹתֶכֶת לוֹ עוֹד חֲתִיכַת לֶחֶם וְאָכַל

וְהָיָה מְשַׁבֵּחַ וְאוֹמֵר: כַּמָּה יָפֶה וְטוֹב מְאד הָרטֶב הַזֶּה!

וְכֵן הָיָה מְצַוֶּה לִתֵּן לוֹ הַבָּשָׂר וּשְׁאָר מַאֲכָלִים טוֹבִים כַּיּוֹצֵא בָזֶה

וּבְעַד כָּל מַאֲכָל וּמַאֲכָל הָיְתָה נוֹתֶנֶת לוֹ חֲתִיכַת לֶחֶם

וְהוּא הָיָה מִתְעַנֵּג מְאד מִזֶּה

וְשִׁבַּח מְאד אֶת אוֹתוֹ הַמַּאֲכָל, כַּמָּה הוּא מְתֻקָּן וְטוֹב

כְּאִלּוּ הָיָה אוֹכֵל אוֹתוֹ הַמַּאֲכָל מַמָּשׁ

וּבֶאֱמֶת הָיָה מַרְגִּישׁ בַּאֲכִילָתוֹ הַלֶּחֶם, טַעַם כָּל מַאֲכָל וּמַאֲכָל שֶׁהָיָה רוֹצֶה

מֵחֲמַת תְּמִימוּתוֹ וְשִׂמְחָתוֹ הַגְּדוֹלָה

וְכֵן הָיָה מְצַוֶּה

אִשְׁתִּי, תֵּן לִי שֵׁכָר לִשְׁתּוֹת!

וְנָתְנָה לוֹ מַיִם

וְהָיָה מְשַׁבֵּחַ כַּמָּה יָפֶה הַשֵּׁכָר הַזֶּה

תֵּן לִי דְּבַשׁ! וְנָתְנָה לוֹ מַיִם

וְהָיָה מְשַׁבֵּחַ גַּם כֵּן כַּנַּ"ל

תֵּן לִי יַיִן וְכוּ' כַּיּוֹצֵא בָּזֶה! וְנָתְנָה לוֹ מַיִם

וְהָיָה מִתְעַנֵּג וּמְשַׁבֵּחַ אוֹתוֹ הַמַּשְׁקֶה כְּאִלּוּ הוּא שׁוֹתֶה אוֹתָהּ מַמָּשׁ

וְכֵן בְּמַלְבּוּשִׁים

הָיָה לָהֶם בְּשֻׁתָּפוּת, לוֹ וּלְאִשְׁתּוֹ מעיל פשוט [מעיל פרווה חורפי] אֶחָד

וכְּשֶׁהָיָה צָרִיךְ לִלְבּש המעיל הפשוט, כְּגוֹן לֵילֵךְ לַשּׁוּק

הָיָה אוֹמֵר

אִשְׁתִּי, תֵּן לִי הַמעיל הפשוט!

וְהָיְתָה נוֹתֶנֶת לוֹ

כְּשֶׁהָיָה צָרִיךְ לִלְבּש מעיל עליון [בגד מכובד יותר] לֵילֵךְ בֵּין אֲנָשִׁים

הָיָה אוֹמֵר.

אִשְׁתִּי, תֵּן לִי הַמעיל עליון!

וְהָיְתָה נוֹתֶנֶת לוֹ הַמעיל הפשוט

וְהָיָה מִתְעַנֵּג מִמֶּנּוּ, וְהָיָה מְשַׁבֵּחַ: כַּמָּה יָפֶה הַמעיל עליון הַזֶּה!

כְּשֶׁהָיָה צָרִיךְ לְקפוטה [בגד מכובד עוד יותר], כְּגוֹן לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת

הָיָה מְצַוֶּה וְאוֹמֵר: אִשְׁתִּי, תֵּן לִי הַקפוטה!

וְהָיְתָה נוֹתֶנֶת לוֹ הַמעיל הפשוט

וְהָיָה מְשַׁבֵּחַ וְאוֹמֵר: כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה הַקפוטה הַזֶּה!

וְכֵן כְּשֶׁהָיָה צָרִיךְ לִלְבּשׁ יוּפָּא [בגד מכובד עוד יותר]

הָיְתָה נוֹתֶנֶת לוֹ גַּם כֵּן הַמעיל הפשוט

וְהָיָה מְשַׁבֵּחַ וּמִתְעַנֵּג גַּם כֵּן: כַּמָּה יָפֶה וְנָאָה הַיּוּפָּא הַזּאת כַּנַּ"ל

וְכֵן בְּכַיּוֹצֵא בָּזֶה

וְהָיָה רַק מָלֵא שִׂמְחָה וְחֶדְוָה תָּמִיד

כְּשֶׁהָיָה גּוֹמֵר הַמִּנְעָל

וּמִן הַסְּתָם הָיָה לוֹ שָׁלשׁ קְצָווֹת

כִּי לא הָיָה יָכוֹל הָאָמָּנוּת בִּשְׁלֵמוּת כַּנַּ"ל

הָיָה לוֹקֵחַ הַמִּנְעָל בְּיָדוֹ וְהָיָה מְשַׁבֵּחַ אוֹתוֹ מְאד

וְהָיָה מִתְעַנֵּג מְאד מִמֶּנּוּ

וְהָיָה אוֹמֵר

אִשְׁתִּי כַּמָּה יָפֶה וְנִפְלָא הַמִּנְעָל הַזֶּה!

כַּמָּה מָתוֹק הַמִּנְעָל הַזֶּה!

כַּמָּה מִנְעָל שֶׁל דְּבַשׁ וְצוּקִיר [סוכר] הַמִּנְעָל הַזֶּה!

וְהָיְתָה שׁוֹאֶלֶת אוֹתוֹ.

אִם כֵּן מִפְּנֵי מָה שְׁאָרֵי סנדלרים נוֹטְלִים שְׁלשָׁה זְהוּבִים בְּעַד זוּג מִנְעָלִים

וְאַתָּה לוֹקֵח רַק חֲצִי טָאלֶער [הַיְנוּ זָהוּב וָחֵצִי] ?

הֵשִׁיב לָהּ: מַה לִּי בָּזֶה?

זֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ, וְזֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלִּי!

וְעוֹד: לָמָּה לָנוּ לְדַבֵּר מֵאֲחֵרִים?

הֲלא נַתְחִיל לַחֲשׁב כַּמָּה וְכַמָּה אֲנִי מַרְוִיחַ בְּמִנְעָל זֶה מִיָּד לְיָד.

הָעוֹר הוּא בְּכָךְ, הַזֶּפֶת וְהַחוּטִים וְכוּ' בְּכָךְ

וּשְׁאָרֵי דְּבָרִים כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכָךְ

לַאפְּקִיס [המילוי שבין העורות] בְּכָךְ

וְעַתָּה אֲנִי מַרְוִיחַ מִיָּד לְיָד עֲשָׂרָה מטבעות

וּמָה אִכְפַּת לִי רֶוַח כָּזֶה מִיָּד לְיָד?!

וְהָיָה רַק מָלֵא שִׂמְחָה וְחֶדְוָה תָּמִיד

וְאֵצֶל הָעוֹלָם הָיָה לְלַעַג

וְהִשִּׂיגוּ תַּאֲוָותָם בּוֹ, שֶׁמָּצְאוּ מִמִּי לְהִתְלוֹצֵץ כִּרְצוֹנָם

כִּי הָיָה נִדְמֶה לִמְשֻׁגָּע

וְהָיוּ בָּאִים בְּנֵי אָדָם, וְהִתְחִילוּ בְּכַוָּנָה לְדַבֵּר עִמּוֹ בִּשְׁבִיל לְהִתְלוֹצֵץ

וְהָיָה אוֹתוֹ הַתָּם אוֹמֵר: רַק בְּלִי לֵיצָנוּת!

וְתֵכֶף שֶׁהֵשִׁיבוּ לוֹ בְּלִי לֵיצָנוּת, קִבֵּל דִּבְרֵיהֶם וְהִתְחִיל לְדַבֵּר עִמָּם

כִּי יוֹתֵר לא הָיָה רוֹצֶה לְהַעֲמִיק לַחֲשׁב חָכְמוֹת, שֶׁגַּם זֶה בְּעַצְמוֹ לֵיצָנוּת

כִּי הָיָה אִישׁ תָּם

וּכְשֶׁהָיָה רוֹאֶה, שֶׁכַּוָּנָתָם לְלֵיצָנוּת, הָיָה אוֹמֵר.

מַה יִּהְיֶה כְּשֶׁתִּהְיֶה חָכָם מִמֶּנִּי?

הֲלא אֲזַי תִּהְיֶה שׁוֹטֶה, כִּי מָה אֲנִי נֶחֱשָׁב?!

וּכְשֶׁתִּהְיֶה חָכָם מִמֶּנִּי, אַדְּרַבָּא, אֲזַי תִּהְיֶה שׁוֹטֶה!

[כָּל זֶה הָיָה דַּרְכֵי הַתָּם

וְעַתָּה נַחֲזר לְעִנְיָן רִאשׁוֹן]

בְּתוֹךְ כָּךְ נַעֲשָׂה רַעַשׁ, שֶׁהֶחָכָם הַנַּ"ל נוֹסֵעַ וּבָא לְכָאן בִּגְדֻלָּה וְחָכְמָה גְדוֹלָה

וְרָץ הַתָּם גַּם כֵּן לִקְרָאתוֹ בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה

וְהָיָה אוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: תֵּן לִי מַהֵר הַיּוּפָּא [בגד מכובד]

אֵלֵךְ לִקְרַאת חֲבֵרִי יְדִידִי לִרְאוֹתוֹ

וְנָתְנָה לוֹ הַמעיל הפשוט

וְהָיָה רָץ לִקְרָאתוֹ

וְהֶחָכָם הָיָה נוֹסֵעַ בְּעֶגְלוֹת צָב בִּגְדֻלָּה

וּבָא לִקְרָאתוֹ הַתָּם הַזֶה

וְהָיָה שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ בְּאַהֲבָה, בְּשִׂמְחָה

אָחִי חֲבִיבִי! מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?

בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֱבִיאֲךָ, וַאֲנִי זוֹכֶה לִרְאוֹתְךָ!

וְהֶחָכָם הַנַּ"ל

גַּם כָּל הָעוֹלָם הָיָה בְּעֵינָיו כְּלא כַּנַּ"ל

מִכָּל שֶׁכֵּן אִישׁ כָּזֶה, שֶׁנִּדְמֶה לִמְשֻׁגָע

אַךְ אַף עַל פִּי כֵן

מֵחֲמַת אַהֲבַת נְעוּרִים הַגְּדוֹלָה שֶׁהָיָה בֵּינֵיהֶם, הָיָה מְקָרְבוֹ

וְנָסַע עִמּוֹ לְתוֹךְ הָעִיר

וְהַשְּׁנֵי בַּעֲלֵי בָּתִּים הַנַּ"ל, אֲבִיהֶם שֶׁל אֵלּוּ הַשְּׁנֵי בָּנִים

מֵתוּ בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁהָיָה הֶחָכָם מְשׁוֹטֵט בַּמְּדִינוֹת

וְנִשְׁאֲרוּ הַבָּתִּים שֶׁלָּהֶם

וְהַתָּם, שֶׁהָיָה בִּמְקוֹמוֹ, נִכְנַס לְבֵית אָבִיו וִירָשׁוֹ

וְהֶחָכָם, שֶׁהָיָה בַּמְּדִינוֹת, לא הָיָה מִי לְקַבֵּל הַבַּיִת

וְנַעֲשָׂה כָּלֶה וְאָבוּד בֵּית הֶחָכָם, וְלא נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ כְּלוּם

וְלא הָיָה לְהֶחָכָם מָקוֹם לִכָּנֵס בּוֹ בְּבוֹאוֹ

וְנָסַע לְתוֹךְ אַכְסַנְיָא אַחַת

וְהָיָה לוֹ שָׁם יִסּוּרִים, כִּי לא הָיְתָה הָאַכְסַנְיָא כִּרְצוֹנוֹ

וְהַתָּם הַנַּ"ל מָצָא לוֹ עַתָּה עֻבְדָּא חֲדָשָׁה [עיסוק חדש]

וְהָיָה רָץ וּבָא בְּכָל פַּעַם מִבֵּיתוֹ לְהֶחָכָם בְּאַהֲבָה, בְּשִׂמְחָה

וְהָיָה רוֹאֶה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִסּוּרִים מֵהָאַכְסַנְיָא

וְאָמַר הַתָּם לְהֶחָכָם

אָחִי, עוּל לְבֵיתִי וְתַעֲמד אֶצְלִי

וַאֲנִי אֲקַבֵּץ כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לִי בְּקמֶץ אֶחָד

וְכָל בֵּיתִי הַכּל לְפָנֶיךָ כִּרְצוֹנְךָ

וַיִּשַּׁר בְּעֵינֵי הֶחָכָם, וְנִכְנַס לְבֵיתוֹ וְעָמַד אֶצְלוֹ

וְהֶחָכָם הָיָה מָלֵא יִסּוּרִים תָּמִיד

כִּי הִנִּיחַ שֵׁם, שֶׁהוּא חָכָם מֻפְלָג וְאֻמָּן וְדוקטור גָּדוֹל מְאד

וְהָיָה בָּא שַׂר אֶחָד, וְצִוָּה לוֹ, שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ טַבַּעַת שֶׁל זָהָב

וְעָשָׂה לוֹ טַבַּעַת נִפְלָא מְאד

וְחָקַק שָׁם צִיּוּרִים בִּדְרָכִים נִפְלָאִים מְאד

וְחָקַק שָׁם אִילָן, שֶׁהָיָה נִפְלָא מְאד

וּבָא הַשַּׂר, וְלא יָשָׁר בְּעֵינָיו כְּלָל הַטַּבַּעַת

וְהָיָה לוֹ יִסּוּרִים גְּדוֹלִים מְאד

כִּי הָיָה יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ

שֶׁאִלּוּ הָיָה הַטַּבַּעַת עִם הָאִילָן הַזֶּה בִּספרד, הָיָה חָשׁוּב וְנִפְלָא מְאד

וְכֵן, פַּעַם אֶחָד בָּא שַׂר גָדוֹל וְהֵבִיא אֶבֶן טוֹב יָקָר, שֶׁבָּא מִמֶּרְחַקִּים

וְהֵבִיא לוֹ עוֹד אֶבֶן טוֹב עִם צִיּוּר

וְצִוָּה לוֹ, שֶׁיְּצַיֵּר כַּצִּיּוּר הַזֶּה עַל הָאֶבֶן טוֹב שֶׁהֵבִיא

וְצִיֵּר מַמָּשׁ כְּאוֹתוֹ הַצִּיּוּר

רַק שֶׁשָּׁגָה בְּדָבָר אֶחָד, שֶׁלּא הָיָה שׁוּם אָדָם מֵבִין עַל זֶה, רַק הוּא לְבַדּוֹ

וּבָא הַשַּׂר וְקִבֵּל הָאֶבֶן טוֹב, וַיִּשַׁר בְּעֵינָיו

וְהָיָה לוֹ לְהֶחָכָם הַזֶּה יִסּוּרִים גְּדוֹלִים מִן הַשְּׁגִיאָה

הֲלא עַד הֵיכָן מַגִּיעַ חָכְמָתִי, וְעַתָּה יִזְדַּמֵּן לִי שְׁגִיאָה!

וְגַם בְּעִנְיַן הַרפואה הָיָה לוֹ יִסּוּרִים

כְּשֶׁהָיָה בָּא לְחוֹלֶה

וְהָיָה נוֹתֵן לוֹ רְפוּאָה

שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ בְּבֵרוּר, שֶׁאִם יֵלֵךְ לוֹ לְהַחוֹלֶה לְחַיִּים, בְּוַדַּאי מְחֻיָּב בְּבֵרוּר לְהִתְרַפְּאוֹת מִזֶּה

כִּי הִיא רְפוּאָה נִפְלָאָה מְאד

וְאַחַר כָּךְ מֵת הַחוֹלֶה

וְהָיוּ אוֹמְרִים הָעוֹלָם, שֶׁמֵּת עַל יָדוֹ

וְהָיָה לוֹ יִסּוּרִים גְּדוֹלִים מִזֶּה

וְכֵן לִפְעָמִים נָתַן רְפוּאָה לְחוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא

וְהָיוּ אוֹמְרִים הָעוֹלָם: מִקְרֶה הוּא

וְהָיָה מָלֵא יִסּוּרִים תָּמִיד

וְכֵן הָיָה צָרִיךְ לְמַלְבּוּשׁ

וְקָרָא הַחַיָּט וְיָגַע עִמּוֹ, עַד שֶׁלִּמְּדוֹ לַעֲשׂוֹת הַמַּלְבּוּשׁ כִּרְצוֹנוֹ, כְּמוֹ שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ

וְכִוֵּן הַחַיָּט וְעָשָׂה הַמַלְבּוּשׁ כִּרְצוֹנוֹ

רַק כָּנָף אֶחָד [שֶׁקּוֹרִין לֶעפִּיל] שָׁגָה בּוֹ, וְלא כִּוְּנוֹ יָפֶה

וְהָיָה מִצְטַעֵר מְאד

כִּי הָיָה יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ אַף שֶׁבְּכָאן הוּא יָפֶה, כִּי אֵינָם מְבִינִים עַל זֶה

אֲבָל אִם הָיִיתִי בִּספרד עִם הַלֶּעפִּיל הַזֶּה

הָיִיתִי לִשְׂחוֹק וְהָיִיתִי נִדְמֶה כְּמוֹ [יַתִּיר] [אדם שעושים ממנו ליצנות]

וְכֵן הָיָה מָלֵא יִסּוּרִים תָּמִיד

וְהַתָּם הָיָה רָץ וּבָא בְּכָל פַּעַם אֶל הֶחָכָם בְּשִׂמְחָה

וּמְצָאוֹ, שֶׁהוּא מֵצֵר וּמָלֵא יִסּוּרִים

וּשְׁאָלוֹ: הֲלא חָכָם וְעָשִׁיר כְּמוֹתְךָ, עַל מָה יֵשׁ לְךָ יִסּוּרִים תָּמִיד?

הֲלא אֲנִי מָלֵא שִׂמְחָה תָּמִיד

וְהָיָה בְּעֵינֵי הֶחָכָם לִשְׂחוֹק, וְנִדְמָה בְּעֵינָיו לִמְשֻׁגָּע

וְאָמַר לוֹ הַתָּם

הֲלא סְתַם בְּנֵי אָדָם, שֶׁמִּתְלוֹצְצִים מִמֶּנִּי, הֵם שׁוֹטִים

כִּי אִם הֵמָּה חֲכָמִים מִמֶּנִי, הֲלא אַדְּרַבָּה, הֵם שׁוֹטִים כַּנַּ"ל

מִכָּל שֶׁכֵּן חָכָם כְּמוֹתְךָ, וּמַה תִּהְיֶה אִם אַתָּה חָכָם מִמֶּנִּי?

עָנָה הַתָּם וְאָמַר לְהֶחָכָם: מִי יִתֵּן, שֶׁתָּבוֹא אַתָּה עַל מַדְרֵגָה שֶׁלִּי!

הֵשִׁיב הֶחָכָם וְאָמַר.

זֶה אֶפְשָׁר לִהְיוֹת, שֶׁאֲנִי אָבוֹא עַל שֶׁלְּךָ

שֶׁיִּנָּטֵל מִמֶּנִּי הַשֵּׂכֶל, חַס וְשָׁלוֹם, אוֹ אֶהְיֶה חוֹלֶה, חַס וְשָׁלוֹם, וְאֶהְיֶה נַעֲשֶׂה מְשֻׁגָּע

כִּי הֲלּא מָה אַתָּה? אִישׁ מְשֻׁגָּע!

אֲבָל שֶׁאַתָּה תָּבוֹא עַל שֶׁלִּי

זֶה אִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אפֶן, שֶׁתִּהְיֶה אַתָּה חָכָם כָּמוֹנִי

הֵשִׁיב הַתָּם: אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַכּל אֶפְשָׁר

וְיָכוֹל לִהְיוֹת כְּהֶרֶף עַיִן, שֶׁאֲנִי אָבוֹא עַל שֶׁלְּךָ

וְשָׂחַק הֶחָכָם מִמֶּנּוּ מְאד

וְאֵלּוּ הַשְּׁנֵי בָּנִים הָיוּ נִקְרָאִים בְּפִי הָעוֹלָם

זֶה בַּכִּנּוּי חָכָם, וְזֶה בַּכִּנּוּי תָּם

אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ כַּמָּה חֲכָמִים וְתַמִּים בָּעוֹלָם

אַף עַל פִּי כֵן כָּאן הָיָה נִכָּר הַדָּבָר בְּיוֹתֵר

כִּי שְׁנֵיהֶם מִמָּקוֹם אֶחָד וְלָמְדוּ בְּיַחַד

וְזֶה נַעֲשָׂה חָכָם מֻפְלָג מְאד, וְזֶה הָיָה תָּם גָּדוֹל מְאד

וּבְהַספר מרשם התושבים, שֶׁשָּׁם כּוֹתְבִין כָּל אֶחָד עִם כִּנּוּי שם משפחה שֶׁלּוֹ

הָיוּ כּוֹתְבִין עַל זֶה כִּנּוּי חָכָם וְעַל זֶה כִּנּוּי תָּם

פַּעַם אֶחָד בָּא הַמֶּלֶךְ עַל הַספר מרשם התושבים

וּמָצָא, שֶׁהָיוּ כְּתוּבִין שָׁם אֵלּוּ הַשְּׁנֵי בָּנִים

זֶה בַּשֵּׁם חָכָם, וְזֶה בַּשֵּׁם תָּם

וְהָיָה בְּעֵינָיו לְפֶלֶא, שֶׁאֵלּוּ הַשְּׁנַיִם מְכֻנִּים בַּשֵּׁם חָכָם וְתָם

וְנִתְאַוָּה הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹתָם

וְחָשַׁב הַמֶּלֶךְ

אִם אֶשְׁלַח אַחֲרֵיהֶם פִּתְאם, שֶׁיָּבוֹאוּ לְפָנַי, יִתְפַּחֲדוּ מְאד

וְהֶחָכָם יִסְתַּתְּמוּ טַעֲנוֹתָיו לְגַמְרֵי

וְהַתָּם גַּם כֵּן אֶפְשָׁר יִשְׁתַּגַּע מֵחֲמַת פַּחַד

וְנִתְיַשֵּׁב הַמֶּלֶךְ לִשְׁלחַ חָכָם אֶחָד אֶל הֶחָכָם, וְתָם אֶל הַתָּם

רַק אֵיךְ מוֹצְאִין בְּעִיר מְלוּכָה תָּם

כִּי בְּעִיר מְלוּכָה עַל פִּי רב הֵם חֲכָמִים

רַק שֶׁהַמְמֻנֶּה עַל הָאוֹצָרוֹת הוּא תָּם דַּוְקָא

כִּי הֶחָכָם אֵינָם רוֹצִים לַעֲשׂוֹת מְמֻנֶּה עַל הָאוֹצָרוֹת

פֶּן עַל יְדֵי חָכְמָתוֹ וְשִׂכְלוֹ יוּכַל לְבַזְבֵּז הָאוֹצָרוֹת

עַל כֵּן עוֹשִׂין מְמֻנֶּה עַל הָאוֹצָרוֹת תָּם דַּוְקָא

וְקָרָא הַמֶּלֶךְ לְחָכָם אֶחָד וּלְאוֹתוֹ הַתָּם הַנַּ"ל

וּשְׁלָחָם לְהַשְּׁנֵי בָּנִים הַנַּ"ל

וְנָתַן בְּיָדָם אִגְּרוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד

גַּם נָתַן בְּיָדָם אִגֶּרֶת לְמושל המחוז שֶׁל האיזור המחוזי

שֶׁאֵלּוּ הַשְׁתֵּי בָּנִים הֵם תַּחַת מֶמְשַׁלְתּוֹ

וְצִוָּה בְּהָאִגֶּרֶת

שֶׁמושל המחוז יִשְׁלַח לָהֶם אִגְּרוֹת מִשְּׁמוֹ

לְהֶחָכָם וְהַתָּם

כְּדֵי שֶׁלּא יִתְפַּחֲדוּ

וְיִכְתּב לָהֶם

שֶׁאֵין הַדָּבָר נָחוּץ

וְאֵין הַמֶּלֶךְ גּוֹזֵר דַּוְקָא שֶׁיָּבוֹאוּ

רַק הַדָּבָר תָּלוּי בִּרְצוֹנָם.

אִם הֵם רוֹצִים יָבוֹאוּ

רַק שֶׁהַמֶּלֶךְ חָפֵץ לִרְאוֹתָם

וְנָסְעוּ אֵלּוּ הַשְּׁלוּחִים הֶחָכָם וְהַתָּם

וּבָאוּ לְמושל המחוז וְנָתְנוּ לוֹ הָאִגֶּרֶת

וְשָׁאַל מושל המחוז עַל אֵלּוּ הַשְּׁנֵי בָּנִים

וְאָמְרוּ לוֹ, שֶׁהֶחָכָם הוּא חָכָם מֻפְלָג וְעָשִׁיר גָּדוֹל

וְהַתָּם הוּא תָּם בְּיוֹתֵר, וְיֵשׁ לוֹ כָּל הַמַּלְבּוּשִׁים שֶׁל הַמעיל הפשוט כַּנַּ"ל

וְנִתְיַעֵץ מושל המחוז

שֶׁבְּוַדַּאי אֵין רָאוּי לַהֲבִיאוֹ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מעיל הפשוט

וְעָשָׂה לוֹ מַלְבּוּשִׁים כָּרָאוּי

וְהִנִּיחַ בְּתוֹךְ הָעֶגְלוֹת צָב שֶׁל הַתָּם

וְנָתַן לָהֶם אִגְּרוֹת כַּנַּ"ל

וְנָסְעוּ הַשְּׁלוּחִים וּבָאוּ לְשָׁם

וְנָתְנוּ הָאִגְּרוֹת לָהֶם: הֶחָכָם לְהֶחָכָם, וְהַתָּם לְהַתָּם

וְהַתָּם, תֵּכֶף שֶׁהִגִּיעַ לוֹ הָאִגֶּרֶת

אָמַר לְהַתָּם הַשָּׁלִיחַ שֶׁהֱבִיאוֹ.

הֲלא אֵינִי יוֹדֵעַ מַה כָּתוּב בּוֹ, קְרָא אוֹתוֹ לְפָנַי!

הֵשִׁיב לוֹ: אֲנִי אֲסַפֵּר לְךָ בְּעַל פֶּה מַה שֶּׁכָּתוּב בּוֹ

שֶׁהַמֶּלֶךְ רוֹצֶה שֶׁתָּבוֹא אֵלָיו

שָׁאַל תֵּכֶף: רַק בְּלִי לֵיצָנוּת!

הֵשִׁיב לוֹ: בְּוַדַּאי אֱמֶת, בְּלִי לֵיצָנוּת

וְנִתְמַלֵּא שִׂמְחָה תֵּכֶף וְרָץ וְאָמַר לְאִשְׁתּוֹ.

אִשְׁתִּי, הַמֶּלֶךְ שָׁלַח בִּשְׁבִילִי!

וְשָׁאֲלָה אוֹתוֹ: עַל מָה וְלָמָּה?

וְלא הָיָה לוֹ פְּנַאי לַהֲשִׁיבָהּ כְּלָל

וְתֵכֶף נִזְדָּרֵז בְּשִׂמְחָה

וְהָלַךְ וְנָסַע עִם הַשָּׁלִיחַ תֵּכֶף

וְנִכְנַס וְיָשַׁב בְּתוֹךְ הָעֶגְלוֹת צָב וּמָצָא שָׁם הַבְּגָדִים הַנַּ"ל

וְשָׂמַח יוֹתֵר וְיוֹתֵר

בְּתוֹךְ כָּךְ נִשְׁלְחוּ מְסִירוֹת עַל מושל המחוז, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה עַוְלוֹת

וְהֶעֱבִירוֹ הַמֶּלֶךְ

וְנִתְיַעֵץ הַמֶּלֶךְ, שֶׁטּוֹב, שֶׁיִּהְיֶה מושל המחוז אִישׁ תָּם

שֶׁהַתָּם יִנְהַג הַמְּדִינָה בֶּאֱמֶת וָישֶׁר מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ חָכְמוֹת וְהַמְצָאוֹת

וְנִמְלַךְ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת אֶת הַתָּם הַנַּ"ל מושל המחוז

וְשָׁלַח הַמֶּלֶךְ פְּקֻדָּתוֹ

שֶׁהַתָּם הַנַּ"ל, שֶׁשָּׁלַח אַחֲרָיו, הוּא יִהְיֶה מושל המחוז

וְהוּא צָרִיךְ לִנְסֹעַ דֶּרֶךְ הָעִיר שֶׁל הַממשל המחוזי

וְיַעַמְדוּ עַל הַשְּׁעָרִים שֶׁל הָעִיר

וְתֵכֶף בְּבוֹאוֹ, יְעַכְּבוּ אוֹתוֹ וְיַכְתִּירוּ אוֹתוֹ בַּהִתְמַנּוּת הַזּאת

שֶׁיִּהְיֶה מושל המחוז

וְכֵן עָשׂוּ

וְעָמְדוּ עַל הַשְּׁעָרִים

וְתֵכֶף בְּעָבְרוֹ שָׁם, עִכְּבוּ אוֹתוֹ וְאָמְרוּ לוֹ, שֶׁהוּא נַעֲשָׂה מושל המחוז

וְשָׁאַל וְאָמַר: רַק בְּלִי לֵיצָנוּת!

הֵשִׁיבוּ לוֹ: בְּוַדַּאי בְּלִי שׁוּם לֵיצָנוּת

וְנַעֲשָׂה הַתָּם תֵּכֶף מושל המחוז בְּתֹקֶף וָעז

וְעַתָּה, שֶׁנִּתְרוֹמֵם מַזָּלוֹ וּמַזָּל מַחְכִּים

וּבָא לוֹ קְצָת הֲבָנָה

אַף עַל פִּי כֵן לא הִשְׁתַּמֵּשׁ כְּלָל בְחָכְמָתוֹ

רַק נָהַג בִּתְמִימוּתוֹ כְּבָרִאשׁוֹנָה

וְהִנְהִיג אֶת הַמְּדִינָה בִּתְמִימוּת, בֶּאֱמֶת וּבְישֶׁר, וְעַוְלָה לא נִמְצָא בּוֹ

וְעַל הַנְהָגַת הַמְּדִינָה אֵין צְרִיכִין שֵׂכֶל גָּדוֹל וְחָכְמוֹת, רַק עַל פִּי הַיּשֶׁר בִּתְמִימוּת

כְּשֶׁבָּאוּ לְפָנָיו שְׁנַיִם לְדִין

הָיָה אוֹמֵר: אַתָּה זַכַּאי וְאַתָּה חַיָּב

כְּפִי תְּמִימוּתוֹ בֶּאֱמֶת, בְּלִי שׁוּם עָרְמָה וּמִרְמָה

וְכֵן נָהַג הַכּל בֶּאֱמֶת

וְהָיוּ אוֹהֲבִים אוֹתוֹ הַמְּדִינָה מְאד

וְהָיָה לוֹ יוֹעֲצִים אוֹהֲבִים בֶּאֱמֶת

וּמֵחֲמַת הָאַהֲבָה יָעַץ לוֹ אֶחָד

בַּאֲשֶׁר שֶׁבְּוַדַּאי בְּהֶכְרֵחַ תִּהְיֶה קָרוּא אֶל הַמֶּלֶךְ שֶׁתָּבוֹא לְפָנָיו

כִּי הֲלא כְּבָר שָׁלַח אַחֲרֶיךָ

וְגַם הַדֶּרֶךְ שֶׁמושל המחוז מֻכְרָח לָבוֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ

וְעַל כֵּן

אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה כָּשֵׁר מְאד, וְלא יִמְצָא בְּךָ שׁוּם עַוְלָה בְּהַנְהָגָתְךָ הַמְּדִינָה

אַף עַל פִּי כֵן דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ בִּדְבָרָיו לִנְטוֹת בִּדְבָרָיו לְצַד אַחֵר

לְדַבֵּר חָכְמוֹת וּלְשׁוֹנוֹת אֲחֵרִים

עַל כֵּן נָאֶה וְדֶרֶךְ אֶרֶץ שֶׁתּוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ

עַל כֵּן טוֹב, שֶׁאֲלַמֶּדְךָ חָכְמוֹת וּלְשׁוֹנוֹת

וְנִתְקַבֵּל הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַתָּם

וְאָמַר: מָה אִכְפַּת לִי אִם אֶלְמַד חָכְמוֹת וּלְשׁוֹנוֹת?!

וְתֵכֶף עָלָה עַל דַּעְתּוֹ, שֶׁחֲבֵרוֹ הֶחָכָם אָמַר לוֹ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אפֶן שֶׁהוּא יָבוֹא עַל שֶׁלּוֹ

וְהִנֵּה עַתָּה כְּבָר בָּא עַל חָכְמָתוֹ

[וְאַף עַל פִּי כֵן

אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר הָיָה יוֹדֵעַ חָכְמוֹת

לא הָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ עִם הַחָכְמוֹת כְּלָל

רַק נָהַג הַכּל בִּתְמִימוּתוֹ כְּבָרִאשׁוֹנָה]

אַחַר כָּךְ שָׁלַח הַמֶּלֶךְ, שֶׁיָּבוֹא זֶה הַתָּם מושל המחוז אֵלָיו

וְנָסַע אֵלָיו

וְדִבֵּר הַמֶּלֶךְ עִם הַתָּם בִּתְחִלָּה מֵהַנְהָגַת הַמְּדִינָה

וְהוּטַב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ מְאד מְאד

כִּי רָאָה, שֶׁהוּא מִתְנַהֵג בְּישֶׁר וֶאֱמֶת גָּדוֹל, בְּלִי שׁוּם עַוְלָה וּמִרְמָה

אַחַר כָּךְ הִתְחִיל הַמֶּלֶךְ לְדַבֵּר חָכְמוֹת וּלְשׁוֹנוֹת

וֶהֱשִׁיבוֹ הַתָּם כָּרָאוּי

וְהוּטַב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ זאת בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר

וְאָמַר: אֲנִי רוֹאֶה, שֶׁהוּא חָכָם כָּזֶה, וְאַף עַל פִּי כֵן הוּא מִתְנַהֵג בִּתְמִימוּת כָּזֶה!

וַיִּיטַב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ מְאד מְאד

וּמִנָּה הַמֶּלֶךְ אוֹתוֹ, שֶׁיִּהְיֶה שר עַל כָּל הַשרים

וְצִוָּה לוֹ מָקוֹם מְיֻחָד, שֶׁשָּׁם יִהְיֶה יְשִׁיבָתוֹ

וְצִוָּה, שֶׁיִּבָּנֶה לוֹ חוֹמוֹת נָאוֹת וּמְפאָרוֹת כָּרָאוּי

וְנָתַן לוֹ כְּתָב עַל הִתְמַנּוּת הַזּאת, שֶׁיִהְיֶה מִינִיסְטֶר כַּנַּ"ל

וְכֵן הָיָה, שֶׁבָּנוּ לוֹ בִּנְיָנִים כַּנַּ"ל, בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁצִּוָּה הַמֶּלֶךְ

וְהָלַךְ וְקִבֵּל הַגְּדֻלָּה בְּתֹקֶף

וְהֶחָכָם הַנַּ"ל, כְּשֶׁבָּא אֵלָיו הָאִגֶּרֶת מֵהַמֶּלֶךְ כַּנַּ"ל

הֵשִׁיב לְהֶחָכָם שֶׁהֱבִיאָהּ: הַמְתֵּן וְלִין פּה, וּנְדַבֵּר וְנִתְיַשֵּׁב

לָעֶרֶב עָשָׂה עֲבוּרוֹ סְעֻדָּה גְּדוֹלָה

בְּתוֹךְ סְעֻדָּתוֹ נִתְחַכֵּם הֶחָכָם בְּחָכְמָתוֹ וּפִילוֹסוֹפְיָה שֶׁלּוֹ

וְעָנָה וְאָמַר

מַה זּאת, שֶׁהַמֶּלֶךְ כָּזֶה יִשְׁלַח אַחֲרַי, עֲבוּר שְׁפַל בֶּרֶךְ כָּמוֹנִי

וּמָה אֲנִי, שֶׁהַמֶּלֶךְ יִשְׁלַח אַחֲרַי?!

הֲלא מֶלֶךְ כָּזֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֶמְשָׁלָה וּגְדֻלָּה כָּזוֹ וַאֲנִי שָׁפָל וְנִבְזֶה כְּנֶגֶד מֶלֶךְ גָּדוֹל וְנוֹרָא כָּזֶה

וְאֵיךְ יִתְיַשֵּׁב זאת בַּדַּעַת, שֶׁמֶּלֶךְ כָּזֶה יִשְׁלַח עֲבוּר שָׁפָל כָּמוֹנִי?

אִם אמַר בִּשְׁבִיל חָכְמָתִי מָה אֲנִי כְּנֶגֶד הַמֶּלֶךְ?

וְכִי אֵין לְהַמֶּלֶךְ חֲכָמִים?

וְגַם הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ בְּוַדַּאי חָכָם גָּדוֹל

וּמָה הַדָּבָר הַזֶּה, שֶׁהַמֶּלֶךְ יִשְׁלַח עֲבוּרִי?

וַיִּשְׁתּוֹמֵם עַל זֶה מְאד מְאד

עָנָה וְאָמַר זֶה הֶחָכָם [הַיְנוּ הֶחָכָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁהוּא חֲבֵרוֹ שֶׁל הַתָּם

כִּי כָּל זֶה הַכּל מִדְּבָרָיו שֶׁל אוֹתוֹ הֶחָכָם הָרִאשׁוֹן חֲבֵרוֹ שֶׁל הַתָּם

שֶׁאַחַר שֶׁהִשְׁתּוֹמֵם וְהִתְמִיהַּ עַצְמוֹ מְאד כַּנַּ"ל עָנָה בְּעַצְמוֹ דְּבָרִים אֵלּוּ

וְאָמַר לְהֶחָכָם הַשָּׁלִיחַ]

תֵּדַע מַה שֶּׁאֲנִי אוֹמֵר דַּעְתִּי

שֶׁבְּהֶכְרֵחַ הַדָּבָר מוּבָן וּמְברָר, שֶׁאֵין מֶלֶךְ בָּעוֹלָם כְּלָל

וְכָל הָעוֹלָם טוֹעִים בַּשְּׁטוּת הַזֶּה, שֶׁסּוֹבְרִים, שֶׁיֵּשׁ מֶלֶךְ

וּרְאֵה וְהָבֵן

אֵיךְ אֶפְשָׁר זאת, שֶׁכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם יִמְסְרוּ עַצְמָן לִסְמךְ עַל אִישׁ אֶחָד, שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ?

בְּוַדַּאי אֵין מֶלֶךְ בָּעוֹלָם כְּלָל

הֵשִׁיב הֶחָכָם הַשָּׁלִיחַ הַנַּ"ל

הֲלא אֲנִי הֵבֵאתִי לְךָ אִגֶּרֶת מֵהַמֶּלֶךְ!

שָׁאַל אוֹתוֹ הֶחָכָם הָרִאשׁוֹן הַנַּ"ל

הֲאַתָּה בְּעַצְמְךָ קִבַּלְתָּ הָאִגֶּרֶת מִיַּד הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ מַמָּשׁ?

הֵשִׁיב לוֹ: לָאו

רַק אִישׁ אַחֵר נָתַן בְּיָדִי הָאִגֶּרֶת בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ

עָנָה וְאָמַר: עַתָּה רְאֵה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁדְּבָרַי כֵּנִים, כִּי אֵין מֶלֶךְ כְּלָל

וָחָזַר וְשָׁאַל אוֹתוֹ

תּאמַר לִי, הֲלּא אַתָּה מִן הָעִיר מְלוּכָה וּמְגֻדָּל שָׁם מִיָּמֶיךָ

הַגִּידָה לִי: הֲרָאִיתָ מִיָּמֶיךָ אֶת הַמֶּלֶךְ?

הֵשִׁיב לוֹ: לָאו

[כִּי בֶּאֱמֶת כֵּן הַדָּבָר

שֶׁלּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד זוֹכֶה לִרְאוֹת אֶת הַמֶּלֶךְ

כִּי אֵין הַמֶּלֶךְ מִתְרָאֶה, רַק בְּעִתִּים רְחוֹקוֹת מְאד]

עָנָה הֶחָכָם הָרִאשׁוֹן וְאָמַר.

עַתָּה רְאֵה גַּם רְאֵה, שֶׁדְּבָרַי בְּרוּרִים וּמְברָרִים שֶׁבְּוַדַּאי אֵין מֶלֶךְ כְּלָל

כִּי הֲלּא אֲפִילּוּ אַתָּה לא רָאִיתָ אֶת הַמֶּלֶךְ מֵעוֹלָם

שׁוּב שָׁאַל הֶחָכָם הַשָּׁלִיחַ: אִם כֵּן מִי מַנְהִיג הַמְּדִינָה?

הֵשִׁיב הֶחָכָם הָרִאשׁוֹן.

זאת אֲנִי אֲסַפֵּר לְךָ הַבֵּרוּר, כִּי מִמֶּנִּי תִּשְׁאַל, כִּי אֲנִי בָּקִי בָּזֶה

כִּי הָיִיתִי מְשׁוֹטֵט בַּמְּדִינוֹת

וְהָיִיתִי בִּמְדִינַת אִיטַלְיָה

וְכָךְ הַמִּנְהָג שֶׁיֵּשׁ שִׁבְעִים שָׂרֵי יוֹעֲצִים

וְהֵם עוֹלִים וּמַנְהִיגִים הַמְּדִינָה זְמַן מְיֻחָד

וְעִם זֶה הַשְּׂרָרוּת חוֹלְקִין עַצְמָן כָּל בְּנֵי הַמְּדִינָה בָּזֶה אַחַר זֶה

וְהִתְחִילוּ דְּבָרָיו לִכְנס בְּאָזְנֵי הֶחָכָם הַשָּׁלִיחַ

עַד שֶׁהִסְכִּימוּ וְגָזְרוּ, שֶׁבְּוַדַּאי אֵין מֶלֶךְ בָּעוֹלָם כְּלָל

שׁוּב עָנָה הֶחָכָם הָרִאשׁוֹן

הַמְתֵּן עַד הַבּקֶר, אֲבָרֵר לְךָ עוֹד בְּבֵרוּר אַחַר בֵּרוּר, שֶׁאֵין מֶלֶךְ בָּעוֹלָם כְּלָל

וַיַּשְׁכֵּם הֶחָכָם הָרִאשׁוֹן בַּבּקֶר

[הֶחָכָם, שֶׁהוּא חֲבֵרוֹ שֶׁל הַתָּם אָנוּ קוֹרְאִים אוֹתוֹ תָּמִיד בְּשֵׁם הֶחָכָם הָרִאשׁוֹן]

וְהֵקִיץ אֶת חֲבֵרוֹ הֶחָכָם הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ

בּוֹא עִמִּי אֶל הַחוּץ, וְאַרְאֶךָּ הַדָּבָר בְּבֵרוּר, אֵיךְ הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטָעוּת

וּבֶאֱמֶת אֵין מֶלֶךְ כְּלָל

וְכֻלָּם בְּטָעוּת גָּדוֹל

וְהָלְכוּ בַּשּׁוּק, וְרָאוּ אִישׁ חַיִל אֶחָד

וְתָפְסוּ אוֹתוֹ וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: לְמִי אַתָּה עוֹבֵד?

הֵשִׁיב: אֶת הַמֶּלֶךְ

[שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: ] הֲרָאִיתָ אֶת הַמֶּלֶךְ מִיָּמֶיךָ?

לָאו

עָנָה וְאָמַר: רְאֵה, הֲיֵשׁ שְׁטוּת כָּזֶה?!

שׁוּב הָלְכוּ אֶל אָדוֹן אֶחָד מִן הַחַיִל, וְנִכְנְסוּ עִמּוֹ בִּדְבָרִים

עַד שֶׁשְּׁאָלוּהוּ: לְמִי אַתָּה עוֹבֵד? אֶת הַמֶּלֶךְ

הֲרָאִיתָ אֶת הַמֶּלֶךְ?

לָאו

עָנָה וְאָמַר: עַתָּה רְאֵה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהַדָּבָר מְברָר, שֶׁכֻּלָּם טוֹעִים, וְאֵין מֶלֶךְ כְּלָל בָּעוֹלָם

וְנִסְכַּם בֵּינֵיהֶם הַדָּבָר, שֶׁאֵין מֶלֶךְ כְּלָל

עָנָה הֶחָכָם וְאָמַר עוֹד

בּוֹא וְנִסַּע וְנֵלֵךְ בָּעוֹלָם

וְאַרְאֶךָּ עוֹד אֵיךְ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטָעוּתִים גְּדוֹלִים

וְהָיוּ הוֹלְכִים וְנוֹסְעִים בָּעוֹלָם

וּבְכָל מָקוֹם שֶׁבָּאוּ, מָצְאוּ אֶת הָעוֹלָם בְּטָעוּת

וּדְבַר הַמֶּלֶךְ הַנַּ"ל נַעֲשָׂה אֶצְלָם לְמָשָׁל

וּבְכָל מָקוֹם שֶׁמָּצְאוּ הָעוֹלָם בְּטָעוּת, לָקְחוּ אֶת הַמֶּלֶךְ לְמָשָׁל.

כְּמוֹ שֶׁזֶּה אֱמֶת, שֶׁיֵּשׁ מֶלֶךְ, כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה

וְהָיוּ הוֹלְכִים וְנוֹסְעִים עַד שֶׁכָּלָה מַה שֶּׁבְּיָדָם

וְהִתְחִילוּ לִמְכּר סוּס אֶחָד וְאַחַר כָּךְ הַשֵּׁנִי, עַד שֶׁמָּכְרוּ כֻּלָּם

עַד שֶׁהֻכְרְחוּ לֵילֵךְ רַגְלִי

וְתָמִיד הָיוּ חוֹקְרִים הָעוֹלָם, וּמָצְאוּ שֶׁהָעוֹלָם בְּטָעוּת

וְנַעֲשׂוּ עֲנִיִּים הוֹלְכֵי רַגְלִי

וְנִסְתַּלֵּק חֲשִׁיבוּתָם

וְלא הָיוּ נֶחֱשָׁבִים כְּלָל

כִּי לא הָיוּ מַשְׁגִּיחִים עֲלֵיהֶם כְּלָל, עַל אֶבְיוֹנִים כְּמוֹתָם

וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר, וְהָיוּ הוֹלְכִים וְסוֹבְבִים

עַד שֶׁבָּאוּ אֶל הָעִיר, שֶׁדָּר בָּהּ הַשר הַתָּם הַנַּ"ל [שֶׁהוּא הַתָּם, חֲבֵרוֹ שֶׁל הֶחָכָם הַנַּ"ל]

וְשָׁם, בְּאוֹתָהּ הָעִיר

הָיָה בַּעַל שֵׁם [צדיק עושה ניסים] אֲמִתִּי

וְהָיָה חָשׁוּב מְאד, כִּי עָשָׂה דְּבָרִים נִפְלָאִים

וַאֲפִילּוּ בֵּין הַשָּׂרִים הָיָה חָשׁוּב וּמְפֻרְסָם

וְאֵלּוּ הַחֲכָמִים בָּאוּ לְאוֹתָהּ הָעִיר

וְהָלְכוּ וְסָבְבוּ וּבָאוּ לִפְנֵי בֵּית הַבַּעַל שֵׁם

וְרָאוּ, שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים שָׁם כַּמָּה עֲגָלוֹת אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים עִם חוֹלִים

וְסָבַר הֶחָכָם, שֶׁשָּׁם דָּר דוקטור

וְהָיָה רוֹצֶה לִכָּנֵס לְבֵיתוֹ מֵחֲמַת שֶׁגַּם הוּא הָיָה דוקטור גָּדוֹל

וְרָצָה לִכָּנֵס לַעֲשׂוֹת הֶכֵּרוּת עִמּוֹ

וְשָׁאַל מִי דָּר בְּכָאן?

הֵשִׁיבוּ: בַּעַל שֵׁם

וַיִּמָּלֵא פִּיו שְׂחוֹק

וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ: זֶה הוּא שֶׁקֶר וְטָעוּת נִפְלָא מְאד

וְזֶה הוּא שְׁטוּת יוֹתֵר מִטָּעוּת שֶׁל הַמֶּלֶךְ

חֲבֵרִי! אֲסַפֵּר לְךָ הַשֶּׁקֶר הַזֶּה כַּמָּה וְכַמָּה הָעוֹלָם בְּטָעוּת בְּשֶׁקֶר כָּזֶה

בְּתוֹךְ כָּךְ הָיוּ רְעֵבִים

וּמָצְאוּ עֲדַיִן אֶצְלָם שְׁלשָׁה אַרְבָּעָה מטבעות

וְהָלְכוּ אֶל בֵּית הַתַּבְשִׁיל

וְשָׁם מוֹצְאִים לֶאֱכל אֲפִילּוּ בְּעַד שְׁלשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה מטבעות

וְצִוּוּ לִתֵּן לָהֶם מַאֲכָל, וְנָתְנוּ לָהֶם

בְּתוֹךְ שֶׁהָיוּ אוֹכְלִים

הָיוּ מְסַפְּרִים וּמִתְלוֹצְצִים מֵהַשֶּׁקֶר וְטָעוּת שֶׁל דְּבַר הַבַּעַל שֵׁם

וְהַבַּעַל בֵּית הַתַּבְשִׁיל שָׁמַע דִּבְרֵיהֶם, וְחָרָה לוֹ מְאד

כִּי הַבַּעַל שֵׁם הָיָה חָשׁוּב שָׁם מְאד

וַיּאמֶר לָהֶם: אִכְלוּ לָכֶם מַה שֶּׁיֵּשׁ לִפְנֵיכֶם וּצְאוּ מִכָּאן

אַחַר כָּךְ בָּא לְשָׁם בֶּן הַבַּעַל שֵׁם

וְהֵם עֲדַיִן הָיוּ מִתְלוֹצְצִים מִן הַבַּעַל שֵׁם בִּפְנֵי בְּנוֹ

וְגָעַר בָּהֶם הַבַּעַל בֵּית הַתַּבְשִׁיל עַל שֶׁהֵם מִתְלוֹצְצִים מִן הַבַּעַל שֵׁם בִּפְנֵי בְּנוֹ

עַד שֶׁהִכָּה אוֹתָם הַכֵּה וּפָצוֹעַ וּדְחָפָם מִבֵּיתוֹ

וְחָרָה לָהֶם מְאד, וְרָצוּ לְבַקֵּשׁ מִשְׁפָּט עַל הַמַּכֶּה אוֹתָם

וְנִתְיַשְּׁבוּ לֵילֵךְ אֶל הַבַּעַל הַבַּיִת שֶׁלָּהֶם, שֶׁהִנִּיחוּ שָׁם הַחֲבִילוֹת שֶׁלָּהֶם

לְהִתְיַעֵץ עִמּוֹ אֵיךְ לְהַשִּׂיג מִשְׁפָּט עַל הַנַּ"ל

וּבָאוּ וְסִפְּרוּ לוֹ, שֶׁבַּעַל בֵּית הַתַּבְשִׁיל הִכָּה אוֹתָם מְאד

וְשָׁאַל לָהֶם: לָמָּה?

וְסִפְּרוּ לוֹ, שֶׁדִּבְּרוּ עַל הַבַּעַל שֵׁם

הֵשִׁיב לָהֶם: בְּוַדַּאי אֵינוֹ ישֶׁר לְהַכּוֹת בְּנֵי אָדָם

אֲבָל אַתֶּם לא עֲשִׂיתֶם נְכוֹנָה כְּלָל, שֶׁדִּבַּרְתֶּם עַל הַבַּעַל שֵׁם

כִּי הַבַּעַל שֵׁם חָשׁוּב כָּאן מְאד

וְרָאוּ, שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, וְגַם הוּא בְּטָעוּת

וְהָלְכוּ מִמֶּנּוּ אֶל הַפָּקִיד [וְהַפָּקִיד הָיָה עַכּוּ"ם]

וְסִפְּרוּ לוֹ הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁהִכּוּ אוֹתָם

שָׁאַל: עַל מָה?

הֵשִׁיבוּ, שֶׁדִּבְּרוּ עַל הַבַּעַל שֵׁם

וְהִכָּה אוֹתָם הַפָּקִיד הַכֵּה וּפָצוֹעַ וּדְחָפָם מִבֵּיתוֹ

וְהָלְכוּ מִזֶּה לָזֶה, מִמּוֹשֵׁל לְמוֹשֵׁל גָּבוֹהַּ מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁבָּאוּ לִפְנֵי הַשר הַתָּם הַנַּ"ל

וְשָׁם, לִפְנֵי בֵּית הַשר הַתָּם, עוֹמְדִים אַנְשֵׁי חַיִל, [דְּהַיְנוּ שומרים]

וְהוֹדִיעוּ לְהַשר הַתָּם, שֶׁאִישׁ אֶחָד צָרִיךְ אֵלָיו

וְצִוָּה שֶׁיִּכְנס

וּבָא אוֹתוֹ הֶחָכָם לִפְנֵי הַשר הַתָּם

וְתֵכֶף בְּבוֹאוֹ הִכִּירוֹ הַשר הַתָּם שֶׁזֶּהוּ הֶחָכָם חֲבֵרוֹ כַּנַּ"ל

וְהֶחָכָם לא הִכִּירוֹ מֵחֲמַת שֶׁהָיָה בִּגְדֻלָּה כָּזוֹ

וְתֵכֶף הִתְחִיל הַשר הַתָּם וְדִבֵּר אֵלָיו

רְאֵה תְּמִימוּתִי לְמַה שֶּׁהֵבִיא אוֹתִי, לִגְדֻלָּה כָּזוֹ

וְאֶל מָה חָכְמָתְךָ הֵבִיאָה אוֹתְךָ?

עָנָה הֶחָכָם וְאָמַר

מֵאַחַר שֶׁאַתָּה הוּא חֲבֵרִי הַתָּם, מִזֶּה נְסַפֵּר אַחַר כָּךְ

לְעֵת עַתָּה תֵּן לִי מִשְׁפָּט עַל שֶׁהִכּוּ אוֹתִי

שְׁאָלוֹ: לָמָּה?

הֱשִׁיבוֹ: בִּשְׁבִיל שֶׁדִּבַּרְתִּי עַל הַבַּעַל שֵׁם, שֶׁהוּא שֶׁקֶר וּמִרְמָה גְּדוֹלָה

עָנָה הַתָּם הַשר וְאָמַר: עֲדַיִן אַתָּה אוֹחֵז בַּחָכְמוֹת שֶׁלְּךָ?

רְאֵה: אַתָּה אָמַרְתָּ שֶׁאַתָּה יָכוֹל לָבוֹא עַל שֶׁלִּי בְּקַל, וַאֲנִי לא אוּכַל לָבוֹא עַל שֶׁלְּךָ

רְאֵה, שֶׁאֲנִי כְּבָר בָּאתִי עַל שֶׁלְּךָ כַּנַּ"ל

וְאַתָּה עֲדַיִן לא בָּאתָ עַל שֶׁלִּי

וַאֲנִי רוֹאֶה, שֶׁזֶּה קָשֶׁה יוֹתֵר, שֶׁאַתָּה תָּבוֹא עַל תְּמִימוּת שֶׁלִּי

וְאַף עַל פִּי כֵן

מֵחֲמַת שֶׁהָיָה מַכִּיר בּוֹ מִכְּבָר בִּגְדֻלָּתוֹ

צִוָּה לָתֵת לוֹ בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁוֹ, וּבִקְּשׁוֹ שֶׁיּאכַל עִמּוֹ

בִּשְׁעַת אֲכִילָתָם הִתְחִילוּ לְדַבֵּר יַחַד

הִתְחִיל הֶחָכָם לְהוֹכִיחַ לוֹ דַּעְתּוֹ הַנַּ"ל, שֶׁאֵין מֶלֶךְ כְּלָל

גָּעַר בּוֹ הַתָּם הַשר: הֲלּא אֲנִי בְּעַצְמִי רָאִיתִי אֶת הַמֶּלֶךְ!

הֵשִׁיב לוֹ הֶחָכָם בִּשְׂחוֹק

אַתָּה יוֹדֵעַ בְּעַצְמְךָ, שֶׁזֶּה הָיָה הַמֶּלֶךְ?

אַתָּה מַכִּיר אוֹתוֹ וְאֶת אָבִיו וְאֶת זְקֵנוֹ שֶׁהָיוּ מְלָכִים?

מֵאַיִן אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה מֶלֶךְ?

אֲנָשִׁים הִגִּידוּ לְךָ שֶׁזֶּה מֶלֶךְ, וְרִמּוּ אוֹתְךָ בְּשֶׁקֶר

וְחָרָה לְהַתָּם מְאד מְאד עַל דְּבַר הַמֶּלֶךְ עַל שֶׁהוּא כּוֹפֵר בַּמֶּלֶךְ

בְּתוֹךְ כָּךְ בָּא אֶחָד וְאָמַר: הָעֲזָאזֵל, [דְּהַיְנוּ הַשד] שָׁלַח אַחֲרֵיכֶם

וְנִזְדַּעְזַע הַתָּם מְאד מְאד

וְרָץ וְסִפֵּר לְאִשְׁתּוֹ בְּפַחַד גָּדוֹל, בַּאֲשֶׁר שֶׁהַנַּ"ל שָׁלַח אַחֲרָיו

וְיָעֲצָה לוֹ אִשְׁתּוֹ לִשְׁלחַ עֲבוּר הַבַּעַל שֵׁם

וְשָׁלַח אַחֲרָיו

וּבָא הַבַּעַל שֵׁם וְנָתַן לוֹ קְמִיעוֹת וּשְׁמִירוֹת

וְאָמַר לוֹ, שֶׁעַתָּה לא יִפְחַד כְּלָל

וְהָיָה לוֹ אֱמוּנָה גְּדוֹלָה בָּזֶה

וְהָיוּ יוֹשְׁבִים עוֹד הֶחָכָם וְהַתָּם הַנַּ"ל

וְשָׁאַל הֶחָכָם אוֹתוֹ: עַל מָה נִפְחַדְתָּ כָּל כָּךְ?

אָמַר לוֹ: בִּשְׁבִיל הַנַּ"ל, שֶׁשָּׁלַח אַחֲרֵינוּ

שָׂחַק מִמֶּנּוּ: אַתָּה מַאֲמִין, שֶׁיֵּשׁ שד?

הֵשִׁיב לוֹ: וְאִם כֵּן מִי הוּא זֶה שֶׁשָּׁלַח אַחֲרֵינוּ?

עָנָה הֶחָכָם וְאָמַר

בְּוַדַּאי זֶהוּ אָחִי, שֶׁרָצָה שֶׁיִּתְרָאֶה עִמִּי, וְשָׁלַח אַחֲרַי בְּמִרְמָה זוֹ

שָׁאַל אוֹתוֹ הַתָּם: אִם כֵּן אֵיךְ עָבַר עַל כָּל הַשומרים?

הֱשִׁיבוֹ: בְּוַדַּאי שִׁחֵד אוֹתָם

וְהֵם אוֹמְרִים בְּמִרְמָה וָשֶׁקֶר, שֶׁלּא רָאוּ אוֹתוֹ כְּלָל

בְּתוֹךְ כָּךְ חָזַר וּבָא אֶחָד וְאָמַר כַּנַּ"ל, שֶׁהַשד שָׁלַח אַחֲרֵיהֶם

וְהַתָּם לא נִזְדַּעְזַע עַתָּה

וְלא הָיָה לוֹ שׁוּם פַּחַד כְּלָל מֵחֲמַת הַשְּׁמִירָה שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם כַּנַּ"ל

עָנָה וְאָמַר לְהֶחָכָם, עַתָּה מָה אַתָּה אוֹמֵר?

אָמַר: אוֹדִיעַ לְךָ, שֶׁיֵּשׁ לִי אָח, שֶׁהוּא עִמִּי בְּכַעַס, וְעָשָׂה מִרְמָה זוֹ כְּדֵי לְהַפְחִיד אוֹתִי

וְעָמַד וְשָׁאַל לְאוֹתוֹ שֶׁבָּא בִּשְׁבִילָם

וּמַה הוּא דְּמוּתוֹ שֶׁל זֶה שֶׁשָּׁלַח אַחֲרֵינוּ?

אֵיזֶה פָּנִים יֵשׁ לוֹ וְאֵיזֶה מַרְאֶה יֵשׁ לַשְּׂעָרוֹת שֶׁלּוֹ וְכוּ' וְכַּיּוֹצֵא

הֵשִׁיב לוֹ: כָּךְ וְכָךְ

עָנָה הֶחָכָם וְאָמַר: רְאֵה, זֶה הוּא מַרְאֵה אָחִי הַנַּ"ל

אָמַר לוֹ הַתָּם: הֲתֵלֵךְ עִמָּם?

הֵשִׁיב: הֵן

רַק שֶׁתִּתֵּן עִמִּי אֵיזֶה אַנְשֵׁי חַיִל, [שֶׁיִּהְיוּ שומרי ראש, שומרים מלווים] כְּדֵי שֶׁלּא יְצַעֲרוּ אוֹתִי

וְנָתַן לוֹ שומרי ראש

וְהָלְכוּ הַשְּׁנֵי חֲכָמִים הַנַּ"ל עִם אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁבָּא בִּשְׁבִילָם

וְחָזְרוּ הַחַיִל

וְשָׁאַל אוֹתָם הַתָּם הַשר: הֵיכָן הֵם הַחֲכָמִים הַנַּ"ל?

הֵשִׁיבוּ, אֵינָם יוֹדְעִים כְּלָל אֵיךְ נֶעֶלְמוּ

וְהַנַּ"ל [הַיְנוּ הַשד] חָטַף אוֹתָם, אֶת הַחֲכָמִים הָאֵלּוּ הַנַּ"ל

וְהֵבִיא אוֹתָם אֶל רֶפֶשׁ וָטִיט

וְשָׁם הָיָה יוֹשֵׁב הַשד עַל כִּסֵּא בְּתוֹךְ הָרֶפֶשׁ

וְהִשְׁלִיכוּ אֶת הַחֲכָמִים הַנַּ"ל בְּתוֹךְ הָרֶפֶשׁ

וְהָרֶפֶשׁ הָיָה עָב וְדָבוּק כְּמוֹ דֶּבֶק מַמָּשׁ

וְלא הָיוּ יְכוֹלִים לָזוּז עַצְמָן כְּלָל בְּתוֹךְ הָרֶפֶשׁ

וְצָעֲקוּ [אֵלּוּ הַחֲכָמִים לְאֵלּוּ שֶׁהָיוּ מְיַסְּרִים אוֹתָם, דְּהַיְנוּ הַשד וַאֲנָשָׁיו]

רְשָׁעִים! עַל מָה אַתֶּם מְיַסְּרִים אוֹתָנוּ?

וְכִי יֵשׁ שד בָּעוֹלָם?

אַתֶּם, רְשָׁעִים, מְיַסְּרִים אוֹתָנוּ בְּחִנָּם

[כִּי אֵלּוּ הַחֲכָמִים הַנַּ"ל עֲדַיִן לא הֶאֱמִינוּ, שֶׁיֵּשׁ שד, רַק אָמְרוּ שֶׁאֲנָשִׁים רְשָׁעִים מְיַסְּרִים אוֹתָם בְּחִנָּם]

וְהָיוּ מֻנָחִים אֵלּוּ הַשְּׁנֵי חֲכָמִים בְּתוֹךְ עֳבִי הָרֶפֶשׁ

וְהָיוּ חוֹקְרִים מַה זּאת

אֵין זאת, רַק שֶׁאֲנָשִׁים פּוֹחֲזִים, שֶׁהָיִינוּ מִתְקוֹטְטִים עִמָּהֶם אֵיזֶה פַּעַם

וְעַתָּה הֵם מְיַסְּרִים אוֹתָנוּ כָּל כָּךְ

וְהָיוּ מִתְיַסְּרִים שָׁם בְּעִנּוּיִים גְּדוֹלִים כַּמָּה שָׁנִים

פַּעַם אַחַת עָבַר הַתָּם הַשר הַנַּ"ל לִפְנֵי בֵּית הַבַּעַל שֵׁם

וְנִזְכַּר בַּחֲבֵרוֹ הֶחָכָם

וְנִכְנַס אֶל הַבַּעַל שֵׁם, וְהִטָּה עַצְמוֹ אֵלָיו כְּדֶרֶךְ הַשָּׂרִים

וְשָׁאַל אוֹתוֹ אִם אֶפְשָׁר שֶׁיִּרְאֶה אוֹתוֹ [הַיְנוּ אֶת הֶחָכָם הַנַּ"ל] וְאִם יוּכַל לְהוֹצִיאוֹ מִשָּׁם

וְאָמַר אֶל הַבַּעַל שֵׁם.

הֲאַתֶּם זוֹכְרִים אֶת הֶחָכָם, שֶׁשָּׁלַח הַשד וּנְשָׂאוֹ, וּמֵאוֹתוֹ הַיּוֹם לא רְאִיתִיו?

הֱשִׁיבוֹ: הֵן

וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁיַּרְאֶה לוֹ מְקוֹמוֹ וְיוֹצִיאוֹ מִשָּׁם

וְאָמַר לוֹ הַבַּעַל שֵׁם: בְּוַדַּאי אֲנִי יָכוֹל לְהַרְאוֹת לְךָ מְקוֹמוֹ וּלְהוֹצִיאוֹ

רַק שֶׁלּא יֵלְכוּ כִּי אִם אֲנִי וְאַתָּה

וְהָלְכוּ יַחַד

וְעָשָׂה הַבַּעַל שֵׁם מַה שֶּׁיָּדַע, וּבָאוּ לְשָׁם

וְרָאָה, שֶׁהֵם מֻנָּחִים בָּעֳבִי טִיט וָרֶפֶשׁ

וּכְשֶׁרָאָה הֶחָכָם אֶת הַשר הַתָּם, צָעַק אֵלָיו: אָחִי!

רְאֵה, שֶׁהֵם מַכִּים וּמְעַנִּים אוֹתִי כָּל כָּךְ הָרְשָׁעִים הַלָּלוּ בְּחִנָּם

גָּעַר בּוֹ הַשר הַתָּם

עֲדַיִן אַתָּה אוֹחֵז בַּחָכְמוֹת שֶׁלְּךָ וְאֵין אַתָּה מַאֲמִין בְּשׁוּם דָּבָר

וְלִדְבָרֶיךָ אֵלּוּ הֵם אֲנָשִׁים?

עַתָּה רְאֵה

הֲלא זֶה הוּא הַבַּעַל שֵׁם, שֶׁהָיִיתָ כּוֹפֵר בּוֹ

וְהוּא דַּיְקָא יָכוֹל לְהוֹצִיאֲכֶם [וְהוּא יַרְאֶה לָכֶם הָאֱמֶת]

וּבִקֵּשׁ הַתָּם הַשר הַנַּ"ל מִן הַבַּעַל שֵׁם, שֶׁיּוֹצִיאֵם וְיַרְאֶה לָהֶם, שֶׁזֶּהוּ שד וְאֵינָם אֲנָשִׁים

וְעָשָׂה הַבַּעַל שֵׁם מַה שֶּׁעָשָׂה

וְנִשְׁאֲרוּ עוֹמְדִים עַל הַיַּבָּשָׁה, וְלא הָיָה שָׁם רֶפֶשׁ כְּלָל

וְאֵלּוּ הַמַּזִּיקִים הַנַּ"ל נַעֲשׂוּ עַפְרָא בְּעָלְמָא

אָז רָאָה הֶחָכָם הַנַּ"ל וְהֻכְרַח בְּעַל כָּרְחוֹ לְהוֹדוֹת עַל הַכּל שֶׁיֵּשׁ מֶלֶךְ וְכוּ'

עַל זֶה הַמַּעֲשֶׂה נֶאֶמְרָה הַתּוֹרָה [עַיֵּן לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ו, חֵלֶק ב', סִימָן י"ט] הַמְדַבֶּרֶת מֵחָכְמוֹת וּתְמִימוּת, שֶׁעִקַּר הַשְּׁלֵמוּת הוּא רַק תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת, וְעִנְיַן עֲמָלֵק, שֶׁהָיָה חָכָם וְכָפַר בָּעִקָּר וְכוּ' עַיֵּן שָׁם עַל פָּסוּק [מִשְׁלֵי כ"ד]: שֶׁבַע "יִפּל" צַדִּיק "וְקָם" סוֹפֵי תֵּבוֹת עֲמָלֵ"ק כִּי עִקַּר כָּל הַנְּפִילוֹת הֵם עַל יְדֵי חָכְמוֹת וְכוּ', עַיֵּן שָׁם גַּם אֲגָג מִזֶּרַע עֲמָלֵק אַף עַל פִּי שֶׁרָאָה מַפַּלְתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁבָּא שְׁמוּאֵל אֵצֶל שָׁאוּל לְהָרְגוֹ, עֲדַיִן לא הָיָה מַאֲמִין כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר [שְׁמוּאֵל א ט"ו]: וַיֵּלֵךְ אֲגָג מַעֲדַנּוֹת וְתִרְגֵּם יוֹנָתָן: מְפַנְקָא, כִּי עֲדַיִן לא הֶאֱמִין בְּמַפַּלְתּוֹ, עַד שֶׁרָאָה בְּעֵינָיו סוֹף מַפַּלְתּוֹ, אָז: וַיּאמֶר: אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת, כִּי עַד עַתָּה לא הֶאֱמִין [שִׂים עֵינֶיךָ עַל הַמַּעֲשֶׂה, וְתָבִין פִּלְאֵי פְּלָאוֹת]: וְאִם הַתְּפִילָּה אֵינָהּ כָּרָאוּי, הוּא מִנְעָל בִּשְׁלשָׁה קְצָווֹת, וְהָבֵן
שיחות הר"ן - אות קעא - יגיעתו וטרחתו בעבודת ה'
...ה' שמעתי מרבי יודל זכר צדיק לברכה שאמר ששמע מרבנו זכרונו לברכה שהתפאר שהוא חדוש גדול בענין שבירת תאוות שאיש רך בשנים כמותו ישבר לגמרי כל כך כל התאוות זה הדבר לא נמצא כלל כי נמצאים כמה צדיקים שיצאו מן התאוות אבל לא יצאו לגמרי עד עת זקנתם ותפס לדגמא כמה צדיקים גדולים ואמר שיודע שלא יצאו מן התאוות עד אשר באו בשנים אבל איש רך בשנים כמוני בימי הנעורים והילדות ממש ישבר כל התאוות כל כך כמוני, זה אין נמצא כלל ועין לעיל שבימי ילדותו ממש קדם שהיה בן עשרים שנה כבר שבר ובטל לגמרי כל התאוות בתכלית הביטול והתחיל...
ספר המידות - טבע
ספר המידות - טבע חלק שני א. בריאות הגוף וחייו וטבעו של אדם, הכל הולך לפי טבע וחיי ובריאות אביו ואמו. ב. מי ששערותיו מרבין שלא על פי הטבע, זה עלול לנזקים הרבה ולפגעים רעים מהסטרא אחרא, סגלתו שיקרא הפרשה שקורין ביום כפור.
שיחות הר"ן - אות סד
...- אות סד מן התנשאות וגדלה אין ראיה כלל כי ההתנשאות הוא דבר בפני עצמו לפעמים עושים דבר שעל ידי זה זוכין לגדלה והתנשאות וכיון שעלה לא ירד ומצינו במלכי ישראל שבשביל דבר אחד זכו למלוכה עד דור רביעי כמו שכתוב: "בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל" ודבר זה באמת קשה להבין על כל פנים זה הדור רביעי מכרח שיפסק אצלו הגדלה והמלוכה ואפילו אם יעשה דבר זה שעשה זקנו ויותר ויותר מזה לא יועיל מחמת שנגזר כבר שאצלו יפסק המלוכה והוא צריך לסבל ענש אבותיו נמצא שהוא פליאה נשגבה מאד כי אבותיו זכו על ידי דבר זה לבד למלוכה עד...
שבחי הר"ן - סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל - אות לה
...לה ובענין תכלית הידיעה אשר לא נדע ספר גם כן קצת עמנו איזה פעמים איך בכל ידיעה יש זה התכלית ועל כן אף על פי שזוכים לבוא לזה התכלית אשר לא נדע אף על פי כן עדין אין זה התכלית האחרון כי עדין אין זה תכלית הידיעה כי אם בידיעה זו וצריכים אחר כך לטרח לזכות לתכלית גבוה יותר לזכות למדרגת התכלית אשר לא נדע בידיעה הגבוה יותר וכן לעולם נמצא שלעולם אין יודעין כלל ואף על פי כן לא התחיל עדין להשיג התכלית [וכבר מבאר מזה קצת בדברינו במקום אחר] וענין זה עמק ונסתר מאד מאד ועוד יש בענין זה מה ששמענו פעם אחת אחר פסח...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קכח - כַּחְלִינְהוּ לְעֵינֵה וּשְׁבָקוּהוּ
...מוהר"ן ח"א - תורה קכח - כחלינהו לעינה ושבקוהו איתא בגמרא: לענין היצר הרע דעברה דהינו של תאוות המשגל, כחלינהו לעינה ושבקוהו נמצא שאף על פי שסמו את עיני היצר הרע של ניאוף אף על פי כן נשאר וזה בחינת מה שנמצא לפעמים באנשים הכשרים קצת שמחמת שנוגע יראת השם בלבו הוא משפיל עיניו ואינו מסתכל בנשים ואף על פי כן הוא גונב את העין כלאחר יד, ומסתכל מן הצד והוא בחינת כחלינהו לעינה דיצרא שמסמא עיני היצר הרע שרוצה להסתכל והוא מסמא עיניו על ידי שמונע עצמו מלהסתכל ואף על פי כן נשאר היצר הרע כי מסתכל מן הצד כלאחר י...
שיחות הר"ן - אות פג
...ומתפחד על פי הרב מכמה דברים או מבני אדם שאינם יכולים להזיק לו כלל והדבר נראה שרק בסוף כשהאדם נסתלק ושוכב על הארץ ורגליו אל הדלת אז יהיה לו ישוב הדעת באמת ויסתכל על עצמו ויראה האמת שכל היראות והפחדים שהיה מתירא מאיזה בני אדם שעמדו כנגדו היה הכל שטות והבל ובחנם היה לו יראות ופחדים מהם כי מה יעשה לו אדם וכן לענין התאוות כי אז יראה היטב אשר בחנם כלה בהבל ימיו ובשטותים ובלבולים כאלו ומי הכריח אותו לזה וכו' כי רק אז יראה האמת היטב היטב ובאמת יש בזה דברים בגו כי יש דבר אצל האדם שמאותו הדבר הוא מתירא...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רס - הַשֵּׁם הוּא הַנֶּפֶשׁ
...השם הוא הנפש כמו שמבאר בהתורה היכל הקדש [בסימן נ"ט,: "נפש חיה הוא שמו" עין שם] ויש בבחינה זו מסירת נפש כי יש עשרה הרוגי מלכות שמסרו נפשם על קדוש ה' בשביל יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה כידוע שעקר היחוד על ידי מסירת נפש והם ראו באותן הדורות, שאי אפשר לתקן ולעשות יחודים למעלה כי אם על ידי נשמותיהם על כן מסרו נפשם על קדוש השם כי כשהנפשות עולות למעלה על ידי מסירת נפש אזי הם חוזרים להשכינה, כי משם יצאו כי ישראל הם חלק אלוה ממעל ממש שהם חלקי השכינה ממש בבחינת "העמסים מני בטן" וכשהם חוזרים להשכינה אזי השכינה...
שיחות הר"ן - אות פח
...פח הפיכת השלחן בשבת הגדול מרמז כי עדין לא יצא הדבור מהגלות עד פסח שאז יצא הדבור מהגלות בחינת "פה סח" כידוע שזה עקר בחינת יציאת מצרים שיצא הדבור מהגלות והשלחן הוא בחינת הדבור בחינת: "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'" 'וידבר אלי' דיקא כי עקר הפרנסה והאכילה שהוא בחינת שלחן הוא משם מבחינת דבור בחינת: "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" וכשאין הדבור בגלות אז השלחן שהוא בחינת דבור בבחינת פנים בבחינת: "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'" דיקא בחינת פנים ועל כן בשבת הגדול שאז הוא קדם יציאת מצרים אזי הוא בחינת הפיכת...
שיחות הר"ן - אות קפד - גדולות נוראות השגתו
...השגתו שמעתי בשמו שאמר שתכף כשאחד בא אליו והוא נותן לו שלום ופושט ידו לידו [כמנהג העולם בשעת נתינת שלום] אז תכף הוא יודע כל מה שעבר אותו האיש ואמר רמז על זה "יד ליד לא ינקה רע" שתכף כשפושט "יד ליד" דהינו נתינת שלום שוב "לא ינקה רע" כי תכף נתגלה לו הכל גם כבר שמעתי קצת מזה ועשה זאת כלאחר יד והיה נחשב אצלו לדבר פשוט וקל מה שיודע את כל אחד ואחד כפי מה שהוא מתחלה ועד סוף כל מה שעשה ועבר וכו' ואמר שבלתי ידיעה בדרך השגה יכולים גם כן להבין ולידע על פי חכמה כי יכולים להבין מדבריו של האיש גם יש כמה סימנים...
תאוות. שבירת התאוות. איך למה וכמה? חלק 3
...3 תאוות. שבירת התאוות. איך למה וכמה ? חלק 2. כי באמת כל העניין הזה של התאוות יש בו שורש אחר גבוה יותר, והוא השי"ת עצמו. כי באמת כל הזמן והמקום וכל השינויים שיש בעולם, הם כולם בחינת התאוות והרצונות של השי"ת עצמו! כי כל קיום העולם כולו בכל רגע ורגע לפרטי פרטים, כולו הוא בחינת התאוות של השי"ת וכולי. והדבר הזה נכון לפרטי פרטים ממש. היינו כי כל פרט ופרט מפרטי הבריאה, הוא כולו בחינת רצון ותאווה של השי"ת. אך יחד עם זאת, אצל השי"ת לא שייך תאווה, כי כל תאווה היא בחינת חסר, כי אין תאווה אא"כ יש חסר. והשי"ת...
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.1563 שניות - עכשיו 15_09_2025 השעה 18:05:00 - wesi2