ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖶 💎 ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה עח - וְיִתֶּן עז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ
[לשון החברים] ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו (שמואל א ב) הנה יש בזה בחינת משיח ורוח הקדש ויחוד קדשא בריך הוא ושכינתה ותחיה כי תחלת הבריאה היה כדי שיתגלה מדת מלכותו ומחמת גדל הארתו לא היה באפשרי לקבל והכרח להתצמצם בתוך עולמות (תהלים קמ"ה). "מלכותך מלכות כל עולמים" הינו שמדת מלכות התלבש בתוך עולמות כדי שנוכל לקבל ואין מי שיקבל על מלכותו לכן יוצאות נפשות ישראל, שיקבלו על מלכותו כי אין מלך בלא עם ומאין יוצאות נפשות ישראל ? מעולם הדבור (שיר השירים ה) "נפשי יצאה בדברו" הינו שנפשות ישראל יוצאות מעולם הדבור והדבור הוא בחינת מלכות כמו שאמר אליהו 'מלכות פה' ובחינות שכינה גם כן כי שוכנת אתם תמיד בלי הפסק רגע כמו שכתוב (ויקרא ט"ז) : "השוכן אתם בתוך טמאותם" (עיין יומא נז ומ"ר נשא פז) והוא בחינת (תהלים קיג) : "אם הבנים" הינו כמו שהאם הולכת תמיד עם בניה, ואינה שוכחת אותם כן הדבור שהוא בחינת שכינה, הולכת עם האדם תמיד (ירמיה ל"א) : "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו" הינו כמו שאמרנו, שהדבור זוכרת אותו תמיד והולכת עמו אפילו במקום הטנפת וזהו בחינת גלות השכינה שהדבור שהוא בחינת השכינה, בגלות (תהלים ל"ט) : "נאלמתי דומיה" (תהלים נ"ח) : "האמנם אלם צדק תדברון" הינו כי צדק זה מלכותא קדישא כנודע (פתח אליהו) ומלכות, הוא הדבור כנ"ל כשהוא בגלות הוא אלם ולכן במה שפגם יתקן, הינו ודוי דברים (הושע י"ד) : "קחו עמכם דברים" שיתודה תמיד בכל לבו "נכח פני אדני" אזי, "ושובו אל ה'" שישובו כל הדברים שפגם אל שרשו וזהו בחינת יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה כי מיחד הדבור, שהוא בחינת השכינה כנ"ל, אל ה' וזהו גם כן שאמר הכתוב (ישעיה מ) : "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר" הינו, כשמיחד הדבור עם ה' שהוא יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה כנ"ל אזי "ונגלה כבוד ה'" 'כבוד', זו שכינה כנודע הינו, שנתגלה ונתגדל הארת השכינה, שהוא בחינת מלכות כי עכשו נקטן אורה ונחלש כחה כמו שכתוב בזוהר הקדוש (בתיקון ו' מהי"א תיקונים אחרונים) שהשכינה צווחת: "סמכוני באשישות וכו', כי חולת אהבה אני" הינו אהבת ישראל, שאני שוכן אתם אפילו בתוך טמאותם וזהו גלות השכינה אבל כמו שאמרנו [שעל ידי] שיתקן פרצוף מלכות וייחד הדבור, שהוא בחינת מלכות ובחינת שכינה עם ה' יתגלה ויתגדל אורה של פרצוף מלכות (משלי ט"ז) : "באור פני מלך חיים" הינו [שעל ידי] שיתן הארה בפרצוף מלכות יכול לחיות כי שואב חיים ממדת מלכות, שהוא שרשו כנ"ל. וגם זהו בחינת רוח הקדש כי מה שאדם חי, אינו כי אם מחמת שנושם נשימות ומה היא נשימה שמוציא ומכניס הרוח וזהו בחינת (יחזקאל א) : "החיות רצוא ושוב" ולכן, כשאדם דבוק למלכותא קדישא ומדבר תורה או תפילה מוציא ומכניס רוח הקדשה וזהו (שם ל"ו) : "ורוח חדשה אתן בקרבכם" הינו קרב שלכם כשהוא נושם נשימה של קדשה אזי, "ורוח חדשה אתן" הינו רוח הקדש וזה (בראשית א) : "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" הינו כשלומד תורה כי מים זו תורה (עיין תענית ז' בבא קמא י"ז, פ"ב) כידוע אזי, "ורוח אלהים", שהוא רוח הקדש "מרחפת" וחופף עליו ושואב רוח חיים כי בלא תורה אי אפשר לחיות כמו שכתוב (בתקוני זוהר תקון י"ג דף כ"ז:) 'אלמלא כנפי ראה דנשבי על לבא הוי לבא אוקיד כל גופא' 'וראה דא מיא' (זהר פינחס רי"ח:) 'ומיא דא תורה' כי כשהאיש הישראלי בוער בלבו להשם יתברך היה באפשרי להיות אוקיד כל גופא אבל כשיתלבש באותיות התורה או תפילה מגנת ומצלת עליו וכן, חס ושלום, להפך כשבוער אל תאוות עולם הזה, הוה אוקיד גם כן כל גופא אבל כשאחר כך לומד תורה או עושה מצוה היא מגנת ומצלת עליו, ויכול לחיות כי שואב רוח חיים, שהוא רוח הקדש ממדת מלכות שהוא שרשו (ברכות י"ח:). כי מחמת שנפסק מחבל דקדשה מאין יהיה לו חיות ושואב רוח של שטות כי דבוק אל "מלך זקן וכסיל" (קהלת ד) וזהו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה ג). 'אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות' אבל להפך, נכנס בו רוח הקדש ורוח הקדש הוא בחינות מלכות כמו שאמר הכתוב (אסתר ה) "ותלבש אסתר מלכות" ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (מגלה י"ד:). 'שלבשתה רוח הקדש' ובחינת תחיה גם כן כמו שפרש רש"י על פסוק (בראשית מ"ה) : "ותחי רוח יעקב" 'ששרתה עליו רוח הקדש' וזהו בחינה של משיח כי כתוב אצלו (ישעיה י"א) : "לא למראה עיניו ישפט" וכו' אלא הכל ברוח הקדש כי אזי יתקן פרצוף מלכות בשלמות ונתקבץ כל הבחינת מלכות אל שרשו "והיתה לה' המלוכה" (עובדיה) "והיה ה' למלך על כל הארץ" (זכריה י"ד) ונוכל להכיר את בוראנו למעלה מכל העולמות בלא שום לבוש וציור ותמונה (תהלים מ"ז) : "כי ה' וכו' מלך גדול על כל הארץ" הינו כשמדת מלכות יהיה גדול ויתעלה אורה מחמת תקון מעשינו אזי נוכל להכיר את בוראנו 'על כל' דהינו למעלה מכל העולמות ולא כמו עכשו כי עכשו הוא בהתלבשות עולמות כנ"ל וזהו : "ויתן עז למלכו" הינו כשיתן עז והארה למדת מלכות אזי "וירם קרן משיחו" כי כל אחד יתקן בחינות משיח שלו וילך ממדרגה אל מדרגה מעט מעט עד שיתקן הארת פרצוף מלכות בשלמות וזהו בחינות משיח כנ"ל. [גם דברים אלה אינם מסדרים יפה, וחסר בהם גם כן וכפי הנראה המכון מהם שמדבר ממעלת הדבור דקדשה כי הדבור דקדשה הוא בחינות השכינה והוא בחינות רוחו של משיח בחינות רוח הקדש, בחינות תחיה, בחינות יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה וכל זה מבאר מתוך דברי התורה הנ"ל רק שאין הדברים מסדרים כראוי, ואין הלשון מתקן אף על פי כן כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. גם מבאר מתורה זאת שהדבור הולך עם האדם אפילו למקומות המטנפים כמו האם ההולכת עם הולד לכל מקום שהוא הולך ועל כן נקרא הדבור "אם הבנים" וזהו : "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד" הינו שאפילו אם האדם מנח, חס ושלום, במקום שהוא אפילו בשפל המדרגה מאד, אפילו במקומות המטנפים אף על פי כן על ידי הדבור יכול להזכיר את עצמו בהשם יתברך דהינו שאפילו אם הוא במקום שהוא אם יתחזק גם שם לדבר על כל פנים דבורים קדושים של תורה ותפילה והתבודדות יכול להזכיר את עצמו בהשם יתברך אפילו שם במקומות הנמוכים, שהם בחינות מקומות המטנפים אפילו אם נפל למקום שנפל כי הדבור אינו מניח אותו לשכח את השם יתברך בבחינות: "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד" שכל זמן שיש בו הדבור של השם יתברך, שהוא הדבור דקדשה זה הדבור אינו מניח אותו להיות נשכח מהשם יתברך כי הדבור זוכר ומזכיר אותו להתחזק בהשם יתברך במקום שהוא והבן הדבר היטב מגדל כח הדבור והוא עצה נפלאה ונוראה למי שחפץ באמת לבל יאבד עולמו לגמרי, חס ושלום עוד מבאר מזה גדל מעלת עסק התורה הקדושה שהוא עקר החיים של האדם כי 'אלמלא כנפי ראה דנשבי על לבא הוי לבא אוקיד כל גופא' וכנפי ראה הוא בחינות התורה כנ"ל הינו כי יש באדם שני מיני תבערות מדורת אש, לטוב ולהפך כי לפעמים לב האיש הישראלי בוער מאד מאד להשם יתברך כיקד יקוד אש אבל הוא יותר מדי עד שהיה אפשר להיות אוקיד כל גופא ואף על פי שבוער להשם יתברך אף על פי כן מאחר שהוא יותר מדי אינו טוב ואי אפשר לקרר ולצמצם ההתלהבות הזאת, שיהיה במדה כי אם על ידי התורה כי כשיעסק בתורה תגן התורה עליו, ותציל אותו שיזכה לצמצם ההתלהבות שיהיה כראוי וכן יש, חס ושלום, להפך כי לפעמים בוער האדם אל תאוות עולם הזה כל כך עד שגם כן היה אוקיד כל גופא, חס ושלום אבל כשלומד תורה היא מגנת עליו ומצלת אותו גם מהתלהבות האש הרע הזה של התאוות שהיה רוצה לשרפו לגמרי, חס ושלום נמצא שבלא התורה, חס ושלום לא היה האדם מתקים כלל כי היה נשרף ומתבטל מרבוי התבערות שיש בכחו לימין יותר מדי, או לשמאל, חס ושלום וזהו 'אלמלא כנפי ראה', שהיא התורה 'דנשבי על לבא הוי לבא אוקיד כל גופא' על ידי שני מיני תבערות הנ"ל ורק התורה מצלת מזה כנ"ל
[לְשׁוֹן הַחֲבֵרִים]
וְיִתֶּן עז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ
הִנֵּה יֵשׁ בָּזֶה בְּחִינַת מָשִׁיחַ
וְרוּחַ הַקּדֶשׁ
וְיִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיך הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ
וּתְחִיָּה
כִּי תְּחִלַּת הַבְּרִיאָה הָיָה כְּדֵי שֶׁיִּתְגַּלֶּה מִדַּת מַלְכוּתוֹ
וּמֵחֲמַת גּדֶל הֶאָרָתוֹ לא הָיָה בְּאֶפְשָׁרִי לְקַבֵּל
וְהֻכְרַח לְהִתְצַמְצֵם בְּתוֹך עוֹלָמוֹת .
"מַלְכוּתְך מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים"
הַיְנוּ שֶׁמִּדַּת מַלְכוּת הִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹך עוֹלָמוֹת
כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְקַבֵּל
וְאֵין מִי שֶׁיְּקַבֵּל על מַלְכוּתוֹ
לָכֵן יוֹצְאוֹת נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּקַבְּלוּ על מַלְכוּתוֹ
כִּי אֵין מֶלֶך בְּלא עָם
וּמֵאַיִן יוֹצְאוֹת נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל ?
מֵעוֹלַם הַדִּבּוּר
"נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ"
הַיְנוּ שֶׁנַּפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹצְאוֹת מֵעוֹלַם הַדִּבּוּר
וְהַדִּבּוּר הוּא בְּחִינַת מַלְכוּת
כְּמוֹ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ 'מַלְכוּת פֶּה'
וּבְחִינוֹת שְׁכִינָה גַּם כֵּן
כִּי שׁוֹכֶנֶת אִתָּם תָּמִיד בְּלִי הֶפְסֵק רֶגַע
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹך טֻמְאוֹתָם"
וְהוּא בְּחִינַת: "אֵם הַבָּנִים"
הַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁהָאֵם הוֹלֶכֶת תָּמִיד עִם בָּנֶיהָ, וְאֵינָהּ שׁוֹכַחַת אוֹתָם
כֵּן הַדִּבּוּר שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁכִינָה, הוֹלֶכֶת עִם הָאָדָם תָּמִיד
"כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ"
הַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁהַדִּבּוּר זוֹכֶרֶת אוֹתוֹ תָּמִיד
וְהוֹלֶכֶת עִמּוֹ אֲפִילּוּ בִּמְקוֹם הַטִּנּפֶת
וְזֶהוּ בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה
שֶׁהַדִּבּוּר שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשְּׁכִינָה, בַּגָּלוּת
"נֶאֱלַמְתִּי דּוּמִיָּה": "הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן"
הַיְנוּ כִּי צֶדֶק זֶה מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא כַּנּוֹדַע
וּמַלְכוּת, הוּא הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל
כְּשֶׁהוּא בַּגָּלוּת הוּא אִלֵּם
וְלָכֵן בַּמֶּה שֶּׁפָּגַם יְתַקֵּן, הַיְנוּ וִדּוּי דְּבָרִים
"קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים"
שֶׁיִּתְוַדֶּה תָּמִיד בְּכָל לִבּוֹ
"נכַח פְּנֵי אֲדנָי"
אֲזַי, "וְשׁוּבוּ אֶל ה'"
שֶׁיָּשׁוּבוּ כָּל הַדְּבָרִים שֶׁפָּגַם אֶל שָׁרְשׁוֹ
וְזֶהוּ בְּחִינַת יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיך הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ
כִּי מְיַחֵד הַדִּבּוּר, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשְּׁכִינָה כַּנַּ"ל, אֶל ה'
וְזֶהוּ גַּם כֵּן שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִי ה' דִּבֵּר"
הַיְנוּ, כְּשֶׁמְּיַחֵד הַדִּבּוּר עִם ה'
שֶׁהוּא יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיך הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ כַּנַּ"ל
אֲזַי "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה'"
'כָּבוֹד', זוֹ שְׁכִינָה כַּנּוֹדַע
הַיְנוּ, שֶׁנִּתְגַּלֶּה וְנִתְגַּדֵּל הֶאָרַת הַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת
כִּי עַכְשָׁו נִקְטָן אוֹרָהּ וְנֶחֱלָשׁ כּחָהּ
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזוהַר הַקָּדוֹשׁ שֶׁהַשְּׁכִינָה צוֹוַחַת: "סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת וְכוּ', כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי"
הַיְנוּ אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֲנִי שׁוֹכֵן אִתָּם אֲפִילּוּ בְּתוֹך טֻמְאוֹתָם
וְזֶהוּ גָּלוּת הַשְּׁכִינָה
אֲבָל כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ [שֶׁעַל יְדֵי] שֶׁיְּתַקֵּן פַּרְצוּף מַלְכוּת
וִייַחֵד הַדִּבּוּר, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת וּבְחִינַת שְׁכִינָה
עִם ה'
יִתְגַּלֶּה וְיִתְגַּדֵּל אוֹרָהּ שֶׁל פַּרְצוּף מַלְכוּת
"בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶך חַיִּים"
הַיְנוּ [שֶׁעַל יְדֵי] שֶׁיִּתֵּן הֶאָרָה בְּפַרְצוּף מַלְכוּת
יָכוֹל לִחְיוֹת
כִּי שׁוֹאֵב חַיִּים מִמִּדַּת מַלְכוּת, שֶׁהוּא שָׁרְשׁוֹ כַּנַּ"ל.
וְגַם זֶהוּ בְּחִינַת רוּחַ הַקּדֶשׁ
כִּי מַה שֶּׁאָדָם חַי, אֵינוֹ כִּי אִם מֵחֲמַת שֶׁנּוֹשֵׁם נְשִׁימוֹת
וּמַה הִיא נְשִׁימָה שֶׁמּוֹצִיא וּמַכְנִיס הָרוּחַ
וְזֶהוּ בְּחִינַת: "הַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב"
וְלָכֵן, כְּשֶׁאָדָם דָּבוּק לְמַלְכוּתָא קַדִּישָׁא
וּמְדַבֵּר תּוֹרָה אוֹ תְּפִילָּה
מוֹצִיא וּמַכְנִיס רוּחַ הַקְּדֻשָּׁה
וְזֶהוּ: "וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם"
הַיְנוּ קֶרֶב שֶׁלָּכֶם
כְּשֶׁהוּא נוֹשֵׁם נְשִׁימָה שֶׁל קְדֻשָּׁה
אֲזַי, "וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן" הַיְנוּ רוּחַ הַקּדֶשׁ
וְזֶה: "וְרוּחַ אֱלהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם"
הַיְנוּ כְּשֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה
כִּי מַיִם זוֹ תּוֹרָה כַּיָּדוּעַ
אֲזַי, "וְרוּחַ אֱלהִים", שֶׁהוּא רוּחַ הַקּדֶשׁ "מְרַחֶפֶת"
וְחוֹפֵף עָלָיו
וְשׁוֹאֵב רוּחַ חַיִּים
כִּי בְּלא תּוֹרָה אִי אֶפְשָׁר לִחְיוֹת
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב 'אִלְמָלֵא כַּנְפֵי רֵאָה דְּנָשְׁבִי עַל לִבָּא הָוֵי לִבָּא אוֹקִיד כָּל גּוּפָא'
'וְרֵאָה דָּא מַיָּא'
'וּמַיָּא דָּא תּוֹרָה'
כִּי כְּשֶׁהָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי בּוֹעֵר בְּלִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך
הָיָה בְּאֶפְשָׁרִי לִהְיוֹת אוֹקִיד כָּל גּוּפָא
אֲבָל כְּשֶׁיִּתְלַבֵּשׁ בְּאוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה אוֹ תְּפִילָּה
מֵגֶנֶת וּמַצֶּלֶת עָלָיו
וְכֵן, חַס וְשָׁלוֹם, לְהֶפֶך
כְּשֶׁבּוֹעֵר אֶל תַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה, הֲוָה אוֹקִיד גַּם כֵּן כָּל גּוּפָא
אֲבָל כְּשֶׁאַחַר כָּך לוֹמֵד תּוֹרָה אוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה
הִיא מֵגֶנֶת וּמַצֶּלֶת עָלָיו, וְיָכוֹל לִחְיוֹת
כִּי שׁוֹאֵב רוּחַ חַיִּים, שֶׁהוּא רוּחַ הַקּדֶשׁ
מִמִּדַּת מַלְכוּת שֶׁהוּא שָׁרְשׁוֹ .
כִּי מֵחֲמַת שֶׁנִּפְסָק מֵחֶבֶל דִּקְדֻשָּׁה
מֵאַיִן יִהְיֶה לוֹ חִיּוּת
וְשׁוֹאֵב רוּחַ שֶׁל שְׁטוּת
כִּי דָּבוּק אֶל "מֶלֶך זָקֵן וּכְסִיל"
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה .
'אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת'
אֲבָל לְהֵפֶך, נִכְנַס בּוֹ רוּחַ הַקּדֶשׁ
וְרוּחַ הַקּדֶשׁ הוּא בְּחִינוֹת מַלְכוּת
כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת"
וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה . 'שֶׁלְּבָשַׁתָּהּ רוּחַ הַקּדֶשׁ'
וּבְחִינַת תְּחִיָּה גַּם כֵּן
כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י עַל פָּסוּק: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקב"
'שֶׁשָּׁרְתָה עָלָיו רוּחַ הַקּדֶשׁ'
וְזֶהוּ בְּחִינָה שֶׁל מָשִׁיחַ
כִּי כָּתוּב אֶצְלוֹ: "לא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּט" וְכוּ'
אֶלָּא הַכּל בְּרוּחַ הַקּדֶשׁ
כִּי אֲזַי יְתֻקַּן פַּרְצוּף מַלְכוּת בִּשְׁלֵמוּת
וְנִתְקַבֵּץ כָּל הַבְּחִינַת מַלְכוּת אֶל שָׁרְשׁוֹ
"וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה" "וְהָיָה ה' לְמֶלֶך עַל כָּל הָאָרֶץ"
וְנוּכַל לְהַכִּיר אֶת בּוֹרְאֵנוּ לְמַעְלָה מִכָּל הָעוֹלָמוֹת
בְּלא שׁוּם לְבוּשׁ וְצִיּוּר וּתְמוּנָה
"כִּי ה' וְכוּ' מֶלֶך גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ"
הַיְנוּ כְּשֶׁמִּדַּת מַלְכוּת יִהְיֶה גָּדוֹל וְיִתְעַלֶּה אוֹרָהּ מֵחֲמַת תִּקּוּן מַעֲשֵׂינוּ
אֲזַי נוּכַל לְהַכִּיר אֶת בּוֹרְאֵנוּ
'עַל כָּל' דְּהַיְנוּ לְמַעְלָה מִכָּל הָעוֹלָמוֹת
וְלא כְּמוֹ עַכְשָׁו
כִּי עַכְשָׁו הוּא בְּהִתְלַבְּשׁוּת עוֹלָמוֹת כַּנַּ"ל
וְזֶהוּ: "וְיִתֶּן עז לְמַלְכּוֹ"
הַיְנוּ כְּשֶׁיִּתֵּן עז וְהֶאָרָה לְמִדַּת מַלְכוּת
אֲזַי "וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ"
כִּי כָּל אֶחָד יְתַקֵּן בְּחִינוֹת מָשִׁיחַ שֶׁלּוֹ
וְיֵלֵך מִמַּדְרֵגָה אֶל מַדְרֵגָה מְעַט מְעַט
עַד שֶׁיְּתַקֵּן הֶאָרַת פַּרְצוּף מַלְכוּת בִּשְׁלֵמוּת
וְזֶהוּ בְּחִינוֹת מָשִׁיחַ כַּנַּ"ל.
[גַּם דְּבָרִים אֵלֶּה אֵינָם מְסֻדָּרִים יָפֶה, וְחָסֵר בָּהֶם גַּם כֵּן
וּכְפִי הַנִּרְאֶה הַמְכֻוָּן מֵהֶם
שֶׁמְּדַבֵּר מִמַּעֲלַת הַדִּבּוּר דִּקְדֻשָּׁה
כִּי הַדִּבּוּר דִּקְדֻשָּׁה הוּא בְּחִינוֹת הַשְּׁכִינָה
וְהוּא בְּחִינוֹת רוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ
בְּחִינוֹת רוּחַ הַקּדֶשׁ, בְּחִינוֹת תְּחִיָּה, בְּחִינוֹת יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיך הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ
וְכָל זֶה מְבאָר מִתּוֹך דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַנַּ"ל
רַק שֶׁאֵין הַדְּבָרִים מְסֻדָּרִים כָּרָאוּי, וְאֵין הַלָּשׁוֹן מְתֻקָּן
אַף עַל פִּי כֵן כֻּלָּם נְכוֹחִים לַמֵּבִין וִישָׁרִים לְמוֹצְאֵי דַּעַת.
גַּם מְבאָר מִתּוֹרָה זאת
שֶׁהַדִּבּוּר הוֹלֵך עִם הָאָדָם אֲפִילּוּ לַמְּקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים
כְּמוֹ הָאֵם הַהוֹלֶכֶת עִם הַוָּלָד לְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵך
וְעַל כֵּן נִקְרָא הַדִּבּוּר "אֵם הַבָּנִים"
וְזֶהוּ: "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד"
הַיְנוּ שֶׁאֲפִילּוּ אִם הָאָדָם מֻנָּח, חַס וְשָׁלוֹם, בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא
אֲפִילּוּ בְּשֵׁפֶל הַמַּדְרֵגָה מְאד, אֲפִילּוּ בַּמְּקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים
אַף עַל פִּי כֵן עַל יְדֵי הַדִּבּוּר יָכוֹל לְהַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַך
דְּהַיְנוּ שֶׁאֲפִילּוּ אִם הוּא בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא
אִם יִתְחַזֵּק גַּם שָׁם לְדַבֵּר עַל כָּל פָּנִים דִּבּוּרִים קְדוֹשִׁים שֶׁל תּוֹרָה וּתְפִילָּה וְהִתְבּוֹדְדוּת
יָכוֹל לְהַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַך
אֲפִילּוּ שָׁם בַּמְּקוֹמוֹת הַנְּמוּכִים, שֶׁהֵם בְּחִינוֹת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים
אֲפִילּוּ אִם נָפַל לְמָקוֹם שֶׁנָּפַל
כִּי הַדִּבּוּר אֵינוֹ מַנִּיחַ אוֹתוֹ לִשְׁכּחַ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך
בִּבְחִינוֹת: "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד"
שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַדִּבּוּר שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, שֶׁהוּא הַדִּבּוּר דִּקְדֻשָּׁה
זֶה הַדִּבּוּר אֵינוֹ מַנִּיחַ אוֹתוֹ לִהְיוֹת נִשְׁכָּח מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך
כִּי הַדִּבּוּר זוֹכֵר וּמַזְכִּיר אוֹתוֹ לְהִתְחַזֵּק בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַך בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא
וְהָבֵן הַדָּבָר הֵיטֵב מִגּדֶל כּחַ הַדִּבּוּר
וְהוּא עֵצָה נִפְלָאָה וְנוֹרָאָה לְמִי שֶׁחָפֵץ בֶּאֱמֶת
לְבַל יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם
עוֹד מְבאָר מִזֶּה
גּדֶל מַעֲלַת עֵסֶק הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה
שֶׁהוּא עִקַּר הַחַיִּים שֶׁל הָאָדָם
כִּי 'אִלְמָלֵא כַּנְפֵי רֵאָה דְּנָשְׁבִי עַל לִבָּא הָוֵי לִבָּא אוֹקִיד כָּל גּוּפָא'
וְכַנְפֵי רֵאָה הוּא בְּחִינוֹת הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל
הַיְנוּ כִּי יֵשׁ בָּאָדָם שְׁנֵי מִינֵי תַּבְעֵרוֹת מְדוּרַת אֵשׁ, לְטוֹב וּלְהֵפֶךְ
כִּי לִפְעָמִים לֵב הָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי בּוֹעֵר מְאד מְאד לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך
כִּיקַד יְקוֹד אֵשׁ
אֲבָל הוּא יוֹתֵר מִדַּי
עַד שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אוֹקִיד כָּל גּוּפָא
וְאַף עַל פִּי שֶׁבּוֹעֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך
אַף עַל פִּי כֵן מֵאַחַר שֶׁהוּא יוֹתֵר מִדַּי אֵינוֹ טוֹב
וְאִי אֶפְשָׁר לְקָרֵר וּלְצַמְצֵם הַהִתְלַהֲבוּת הַזּאת, שֶׁיִּהְיֶה בְּמִדָּה
כִּי אִם עַל יְדֵי הַתּוֹרָה
כִּי כְּשֶׁיַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה
תָּגֵן הַתּוֹרָה עָלָיו, וְתַצִּיל אוֹתוֹ שֶׁיִּזְכֶּה לְצַמְצֵם הַהִתְלַהֲבוּת שֶׁיִּהְיֶה כָּרָאוּי
וְכֵן יֵשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, לְהֵפֶך
כִּי לִפְעָמִים בּוֹעֵר הָאָדָם אֶל תַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה כָּל כָּך
עַד שֶׁגַּם כֵּן הָיָה אוֹקִיד כָּל גּוּפָא, חַס וְשָׁלוֹם
אֲבָל כְּשֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה הִיא מֵגֶנֶת עָלָיו
וּמַצֶּלֶת אוֹתוֹ גַּם מֵהִתְלַהֲבוּת הָאֵשׁ הָרָע הַזֶּה שֶׁל הַתַּאֲווֹת
שֶׁהָיָה רוֹצֶה לְשָׂרְפוֹ לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם
נִמְצָא שֶׁבְּלא הַתּוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם
לא הָיָה הָאָדָם מִתְקַיֵּם כְּלָל
כִּי הָיָה נִשְׂרָף וּמִתְבַּטֵּל מֵרִבּוּי הַתַּבְעֵרוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּכחוֹ
לְיָמִין יוֹתֵר מִדַּי, אוֹ לִשְׂמאל, חַס וְשָׁלוֹם
וְזֶהוּ 'אִלְמָלֵא כַּנְפֵי רֵאָה', שֶׁהִיא הַתּוֹרָה
'דְּנָשְׁבִי עַל לִבָּא
הָוֵי לִבָּא אוֹקִיד כָּל גּוּפָא'
עַל יְדֵי שְׁנֵי מִינֵי תַּבְעֵרוֹת הַנַּ"ל
וְרַק הַתּוֹרָה מַצֶּלֶת מִזֶּה כַּנַּ"ל
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה פב - הַנֶּעֱלָבִים וְאֵינָם עוֹלְבִים
...ח"א - תורה פב - הנעלבים ואינם עולבים [לשון החברים] איתא בגמרא: הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר "ואהביו כצאת השמש בגבורתו" הנה נודע כי יש שלש קליפות רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת וקלפת נגה, היא בין השלש קליפות ובין הקדשה ולפעמים נכללת בקדשה, ולפעמים נכללת בקלפה והיא בבחינת נשמת העשוקים [ודי למבין] וזהו בחינת סדרי בראשית שלש שני ערלה, כנגד השלש קליפות הנ"ל ורבעי הוא כנגד נגה והוא בחינות חשמ"ל כי לפעמים נכללת במ"ל אורות...
חיי מוהר"ן - קלד - נסיעתו לארץ ישראל
...לנסע כדי להשיג חכמה עלאה כי יש חכמה עלאה ותתאה וחכמה תתאה כבר יש לו ועדין הוא צריך להשיג חכמה עלאה ובשביל זה הוא נוסע לארץ ישראל. ונשמע מפיו הקדוש שאמר שתכף כשהלך ארבע אמות בארץ ישראל תכף זכה להשיג כל מבקשו וחפצו שנסע בשבילו לארץ ישראל וגם שמעתי מפיו הקדוש מעין זה מגדל השמחה והנחת שהיה לו תכף כשבא לארץ ישראל שנתמלא רצונו ותשוקתו וכו' אות קלה אמר אז לרבי יודל שרוצה לנסע לארץ ישראל ורבי יודל, ברך אותו. ואמר לו רבנו בודאי אתם רוצים לפעל שם איזה דבר...
ספר המידות - אכילה
...כדי שיחול ברכת השם במזונותיך. ב. שלחנו של אדם מטהר לו מכל עוונותיו. ג. שלחנו של אדם מזכה לו לעלמא דאתי ומזכה לפרנסה, והוא רשום לטוב לעלא ולעלא, ומזכה לה לאתוספא לה כח וגבורה בשעה שאצטריך לה. ד. בעוון ענוי הדין ועוות וקלקול הדין וביטול תורה בצרת בא, ובני אדם אוכלים ואינם שבעים ואוכלים לחמם במשקל. ה. כשאוכל קצת, לבו נמשך יותר אחר אכילה, ממי שלא אכל כלל ונתיאש מלאכל. ו. מפני מה נתחיבו ישראל כליה מפני שנהנו מסעדה של אותו רשע. ז. מזבח מזיח גזרות רעות...
חיי מוהר"ן - תקנז - עבודת השם
...וראה כל הרפואות כמו שהם נקראים בכל השבעים לשון בפרשת עשרים וארבעה מיני עופות טמאים כמדמה לי שגם רבנו ספר זאת בשם הבעל שם טוב זכרונו לברכה. אות תקנח שמעתי מפיו הקדוש לענין מראין רחמנא לצלן שאמר שהקליפות של המקרות של האיש הולכים אליה ומזה בא מראין שלהם רחמנא לצלן. שמענו פעם אחת משיחותיו הקדושות שאמר בפיו הקדוש שהעבודה הגדולה שבגדולות בעבודת השם קלה ביותר לעשות מעסק קנין שמטריחין עצמן בשביל פרנסה ועסקי העולם הזה כי הלא אנו רואין כמה יגיעות יגע האדם...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה ב - אֱמר אֶל הַכּהֲנִים
...אל הכהנים [לשון רבנו, זכרונו לברכה] ויאמר ה' אל משה: אמר אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם: לנפש לא יטמא בעמיו . איתא בספרא דצניעותא 'מנוקבא דפרדשקא משך רוחא דחיי למשיחא' א. כי עקר כלי זינו של משיח הוא התפילה שהוא בחינת חטם, כמו שכתוב: "ותהלתי אחטם לך" ומשם עקר חיותו וכל מלחמתו שיעשה וכל הכבישות שיכבש הכל משם כמו שכתוב: "והריחו ביראת ה'" וכו' זה בחינת חטם וזה עקר כלי זינו כמו שכתוב: "בחרבי ובקשתי" ופרש רש"י: 'תפילה ובקשה' וכמו שכתוב: "כי לא בקשתי אבטח...
שיחות הר"ן - אות רמה - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
...דבר בתורה אמר בלשון תמה וחדוש: מהיכן לוקחין החדוש ? כי באמת ענין חדושין מי שזוכה לחדש הוא דבר נפלא ונעלם מאד מאד, כי מהיכן לוקחין זאת ?! והמובן מדבריו היה שבזה שזוכין לחדש, בזה רואין התגלות אלקותו יתברך שהוא יתברך ממציא מאין ליש כי בתחלה לא היה יודע כלל זאת החדוש רק עכשו הוא לוקח ושואב ממקור החכמה שהוא בחינת אין, הינו מאין סוף ובזה אנו רואין בעיני השכל התגלות הבורא יתברך ואחר כך דברתי עמו, ואמרתי: הלא רואין זאת כי לפעמים אני מתיגע קדם שאני מוציא...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רכט - דַּע שֶׁיֵּשׁ עֵצִים שֶׁכְּשֶׁעוֹשִין מֵהֶם מִטָּה
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רכט - דע שיש עצים שכשעושין מהם מטה דע שיש עצים שכשעושין מהם מטה, הם מסגלים להולדת בנים ולגדלם וכן להפך יש שאינם מסגלים וכו' וזה מרמז בפסוק: "שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו" . 'אפילו עצי עריסותינו גלה לנו' כי על ידי עצי המטה על ידי זה סגלת ההולדה כנ"ל...
ספר המידות - כעס
...א. מי ששומר את עצמו מכעס, שונאיו אינם שולטים עליו. ב. גם ישכן בביתו, לא ידורו אחרים במקומו. ג. על ידי הכעס נתבזה. ד. לא תרתח ולא תחטא. ה. כל הכועס חכמתו ונבואתו מסתלקת, ואפילו פוסקין לו גדלה מן השמים, מורידין אותו מגדלתו. ו. הקדוש ברוך הוא אוהב למי שאינו כועס ולמי שאינו מעמיד על מדותיו. ז. הרתחן חייו אינם חיים. ח. גם כל מיני גיהנום שולטות בו. ט. ותחתוניות שולטת בו. י. שכינה אינה חשובה כנגדו. יא. ומשכח תלמודו. יב. ומוסיף טפשות. יג. ובידוע שעוונותיו...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה עב - לִּרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ עִם הַצַּדִּיק הָאֱמֶת
...מוהר"ן ח"ב - תורה עב - לראות את עצמו עם הצדיק האמת דע, שלראות את עצמו עם הצדיק האמת הוא גם כן דבר גדול מאד בודאי כשזוכין לשמע מפיו תורה, הוא מעלה יתרה אבל גם כשאין שומעין תורה הראיה לבד, שזוכין לראות את עצמו עם הצדיק, הוא גם כן טוב מאד כי על ידי שרואין את עצמו עם הצדיק על ידי זה מקבלין גדלה ועקר הגדלה היא שפלות כמו שמצינו אצל השם יתברך: 'כל מקום שאתה מוצא גדלתו של הקדוש ברוך הוא, שם אתה מוצא ענותנותו' כי עקר הגדלה היא שפלות ולעתיד, שיעמדו בתחיה ויחיו...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רל - מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵינַיִם לִרְאוֹת
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רל - מי שיש לו עינים לראות דע מי שיש לו עינים לראות יכול לראות ולהכיר בפנים של התלמיד מי הוא רבו ובלבד שראה רבו פעם אחת כי: "חכמת אדם תאיר פניו" נמצא כשהתלמיד מקבל חכמת רבו הוא מקבל פניו ובשביל זה צריך להסתכל בפני רבו בשעה שמקבל חכמתו כמו שכתוב: "והיו עיניך רואות את מוריך" כי החכמה הוא בפנים כנ"ל ועל כן כשמסתכל בפני התלמיד יכול לידע מי הוא רבו כנ"ל...
1 2 3 4 ...5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.0781 שניות - עכשיו 29_03_2024 השעה 04:52:25 - wesi2