ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה לז - דִּרְשׁוּ יְיָ וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד... הוא מלביש את הנפש שבחי במדבר הינו בדבור הברכה שהוא מברך והדבור הוא בחינת שכינה, כמו שכתוב: מלכות פה "חרב לה' מלאה דם", כי השכינה נקראת חרב לה' והיא בחינת דבור, שהוא בחינת חרב פיפיות, לשון פה כמו שכתוב: "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות" וכו' וכשהנפש באה בתוך חרב לה', בתוך הדבור, בבחינת מיין נוקבין אזי השכינה מזדוגת על ידי המיין נוקבין שיש לה, בבחינת: "חזי במה ברא קאתינא" וזה "חרב לה' מלאה דם", מנפשות העולות בה בבחינת מיין נוקבין ועל ידי הזווג, היא מקבלת פרנסה לישראל וזה פרוש "בנפשנו נביא לחמנו מפני חרב המדבר" הינו כשהשוחט אינו הגון ואינו מעלה את הנפש, בבחינת מיין נוקבין וכשעומד עם החליף לשחט את החי, הוא עומד כרוצח נפשות והחליף שלו הוא חרב המדבר, ואינו חרב לה', שהוא חרב המדבר ויש צער להנפש החי שצועקת בקול מר "נפשי יצאה" כשיצאת בשביל להכניס בדברו של הברכה, בבחינת מיין נוקבין ... אוירא דארץ ישראל על ידי זה, "אכלי עמי", הפרנסה נתמעט כי כשיש להשוחט בחינת הבל שאין בו חטא בחינת חרב לה', בחינת צדקה דארץ ישראל, בחינת נפש, בחינת תורה כנ"ל גם הנפש שעולה מהחי להמדבר שלו גם כן נתעלה ...