ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הבית • ליקוטי מוהר"ן ח"א • ליקוטי מוהר"ן ח"ב • סיפורי מעשיות • שבחי הר"ן • שיחות הר"ן • חיי מוהר"ן • ספר המידות • לימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה נב - הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי
רבי חנינא בן חכינאי אומר הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחיב בנפשו (אבות פ"ג) כי יש אפיקורסים, שאומרים שהעולם הוא מחיב המציאות ולפי דעתם הרעה המשבשת נדמה להם שיש על זה ראיות ומופתים, חס ושלום, ממנהג העולם אבל באמת הבל יפצה פיהם, כי באמת העולם ומלואו הוא אפשרי המציאות כי רק השם יתברך לבד הוא מחיב המציאות אבל כל העולמות עם כל אשר בהם הם אפשרי המציאות כי הוא יתברך בראם יש מאין וביכלתו וכחו ואפשרותו יתברך היה לבראם או שלא לבראם על כן בודאי כל העולם ומלואו הוא אפשרי המציאות אך מאין נמשך הטעות שיכולין לטעות, חס ושלום, שהעולם הוא מחיב המציאות, חס ושלום דע שזה נמשך מחמת שבאמת עתה שכבר נאצלו ונמשכו נשמות ישראל עתה בודאי העולם הוא בבחינת מחיב המציאות כי כל העולם ומלואו הכל לא נברא אלא בשביל ישראל כידוע (ויק"ר פל"ו ורש"י ריש בראשית) וישראל מושלין בעולם ועל כן בודאי עתה אחר שנאצלו ונבראו נשמות ישראל כביכול הוא יתברך מכרח לברא ולקים העולם כי על מנת כן האציל נשמות ישראל, כדי לברא בשבילם כל העולמות אך נשמות ישראל בעצמן כשנאצלו, היו הם בעצמן עם כל העולמות התלויים בהם, הכל היה אפשרי המציאות כי היה באפשרותו להאצילם ולבראם או שלא לבראם אך תכף כשנתרצה הקדוש ברוך הוא להאציל נשמות ישראל אזי היה כל העולם בבחינת מחיב המציאות כי מאחר שנאצלו נשמות ישראל אזי כביכול הוא מחיב להמציא העולם כי על מנת כן נאצלו נשמתן שכל העולמות יבראו בשבילן, והם ימשלו בכל והבן היטב ומזה נשתלשל ונמשך הטעות של האפיקורסים שאומרים שהעולם הוא, חס ושלום, מחיב המציאות אבל באמת רק השם יתברך לבד הוא מחיב המציאות אבל כל הדברים הם אפשרי המציאות כנ"ל ועקר הכונה שברא כל העולם בשביל ישראל היה כדי שישראל יעשו רצונו, ושיחזרו וידבקו בשרשן דהינו שיחזרו ויכללו בו יתברך, שהוא מחיב המציאות ובשביל זה נברא הכל נמצא כל מה שישראל עושין רצונו של מקום ונכללין בשרשם, שהוא מחיב המציאות על ידי זה נכלל כל העולם שנברא בשבילם, בחיוב המציאות כי עקר התכלית שנברא העולם הוא בשביל זה ורק בשביל זה מחיב השם יתברך כביכול, לברא ולקים כל העולמות בשביל ישראל כנ"ל כדי שיעשו רצונו כנ"ל ועל כן אז דיקא כשעושין רצונו, נכלל העולם בבחינת מחיב המציאות כנ"ל כי כל מה שעושין רצונו יותר הם נכללין ביותר עם כל העולמות התלויים בהם בחיוב המציאות כי על ידי שעושין רצונו יתברך, הם חוזרין ונכללין בו יתברך שהוא מחיב המציאות ואז נכללין עמהם כל העולמות התלויים בנפשם, בחיוב המציאות כנ"ל אך לזכות לזה להכלל בשרשו, דהינו לחזר ולהכלל באחדות השם יתברך, שהוא מחיב המציאות אי אפשר לזכות, כי אם על ידי ביטול שיבטל עצמו לגמרי עד שיהיה נכלל באחדותו יתברך. ואי אפשר לבוא לידי ביטול, כי אם על ידי התבודדות כי על ידי שמתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו על ידי זה הוא זוכה לבטל כל התאוות והמדות רעות עד שזוכה לבטל כל גשמיותו, ולהכלל בשרשו. אך עקר ההתבודדות הוא בלילה, בעת שהעולם פנוי מטרדת העולם הזה כי ביום, על ידי שרודפין העולם אחר העולם הזה הוא מבטל ומבלבל את האדם מלהתדבק ולהכלל בהשם יתברך ואפילו אם הוא בעצמו אינו טרוד אף על פי כן מאחר שהעולם טרודים אז, ורודפים אז אחר הבלי העולם הזה על ידי זה קשה אז לבוא לידי ביטול וגם צריכין שיהיה ההתבודדות במקום מיחד דהינו חוץ מהעיר בדרך יחידי, במקום שאין הולכים שם בני אדם כי במקום שהולכים שם בני אדם ביום, הרודפים אחר העולם הזה אף על פי שכעת אינם הולכים שם הוא מבלבל גם כן ההתבודדות, ואינו יכול להתבטל ולהכלל בו יתברך על כן צריך שילך לבדו בלילה בדרך יחידי, במקום שאין שם אדם ושם ילך ויתבודד ויפנה לבו ודעתו מכל עסקי עולם הזה ויבטל הכל, עד שיזכה לבחינת ביטול באמת הינו, שבתחלה ירבה בתפילות ושיחות בהתבודדות בלילה בדרך יחידי כנ"ל עד שיזכה לבטל זה הדבר, דהינו לבטל מדה ותאוה זאת ואחר כך ירבה עוד בהתבודדות הנ"ל, עד שיבטל מדה ותאוה אחרת וכן ינהג זמן רב בהתבודדות, בזמן הנ"ל, ובמקום הנ"ל עד שיבטל הכל ואחר כך עדין נשאר ממנו איזה דבר וכו' ואחר כך מבטלין גם זה, עד שלא נשאר ממנו כלום [פרוש, כי יכול להיות אחר שבטל כל התאוות ומדות רעות עדין נשאר ממנו כלום דהינו שעדין לא בטל לגמרי הגאות והגסות עד שנחשב בעיניו לאיזה דבר ועל כן צריכין להתיגע ולהרבות בהתבודדות הנ"ל עד שלא ישאר ממנו כלום שיהיה בבחינת מה באמת, עד שיזכה לבחינת ביטול באמת] ואזי כשזוכה לביטול באמת, ואזי נכלל נפשו בשרשו, דהינו בו יתברך, שהוא מחיב המציאות אזי נכלל כל העולם עם נפשו בשרשו, שהוא מחיב המציאות, כי הכל תלוי בו כנ"ל ואזי נעשה כל העולם על ידו בבחינת מחיב המציאות כנ"ל ועתה תראה פלאי פלאות, איך כל זה מבאר עתה בהמשנה הנ"ל באר היטב הנעור בלילה כפשוטו, דהינו שהוא נעור בלילה, ומתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו והמהלך בדרך יחידי, הינו כנ"ל, שהולך בדרך יחידי דיקא, במקום שאין בני אדם הולכים שם כנ"ל כי אזי הוא עקר שלמות ההתבודדות, בלילה, ובדרך יחידי דיקא כנ"ל כי אז דיקא יכולין לבוא לבחינת ביטול כנ"ל ומפנה לבו לבטלה דהינו שמפנה לבו מכל עסקי העולם הזה לבטלה, כדי לזכות לבחינת ביטול כנ"ל ואז זוכה שיכלל נפשו במחיב המציאות כנ"ל ואזי נכללין כל העולמות עם נפשו במחיב המציאות כנ"ל הרי זה מתחיב בנפשו, שנכלל כל העולם בבחינת מחיב המציאות עם נפשו כי על ידי ההתבודדות הנ"ל, זכה לבחינת ביטול, עד שנכלל נפשו בחיוב המציאות ועל ידי זה נכלל כל העולם עם נפשו בחיוב המציאות כנ"ל ונעשה נפשו וכל העולם בבחינת מחיב המציאות כנ"ל, וזהו : 'הרי זה מתחיב בנפשו' כנ"ל [והא לך לשון רבנו ז"ל מהתורה הזאת שכתבה בתכלית הקצור] המהלך בדרך יחידי, הנעור בלילה וכו' דע שעקר הביטול, שאדם מבטל ישותו ונעשה אין, ונכלל באחדות השם יתברך אין זה אלא על ידי התבודדות וההתבודדות צריך מקום וזמן מיחד, שלא יבלבלו אותו המונעים והזמן הוא בלילה, הינו הנעור בלילה, שאז הכל ישנים והמקום הוא בדרך יחידי, ולא בדרך הרבים, שלא יפסיקנו עוברי דרכים אלא דיקא בדרך שאין רבים הולכים שם שם ילך ויתבודד והינו והמהלך בדרך יחידי ואז יכול לפנות לבו מכל וכל, ויכול לבוא לביטול כל הישות והינו והמפנה לבו לבטלה ואז כשנתבטל לגמרי, אזי הוא נכלל באחדות השם יתברך ואז הוא בא לבחינת מחיב כי הקדוש ברוך הוא מחיב המציאות וכל הדברים הם אפשר המציאות וכשנתבטל ונכלל באחדותו אזי הוא יוצא מבחינת אפשר, ונכלל במחיב וזה בחינת: הרי זה מתחיב בנפשו
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר

הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וּמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ

כִּי יֵשׁ אֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהָעוֹלָם הוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת

וּלְפִי דַּעְתָּם הָרָעָה הַמְשֻׁבֶּשֶׁת

נִדְמֶה לָהֶם שֶׁיֵּשׁ עַל זֶה רְאָיוֹת וּמוֹפְתִים, חַס וְשָׁלוֹם, מִמִּנְהַג הָעוֹלָם

אֲבָל בֶּאֱמֶת הֶבֶל יִפְצֶה פִּיהֶם, כִּי בֶּאֱמֶת הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ הוּא אֶפְשָׁרִי הַמְּצִיאוּת

כִּי רַק הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַד הוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת

אֲבָל כָּל הָעוֹלָמוֹת עִם כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם הֵם אֶפְשָׁרִי הַמְּצִיאוּת

כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ בְּרָאָם יֵשׁ מֵאַיִן

וּבִיכָלְתּוֹ וְכחוֹ וְאֶפְשָׁרוּתוֹ יִתְבָּרַךְ הָיָה לְבָרְאָם אוֹ שֶׁלּא לְבָרְאָם

עַל כֵּן בְּוַדַּאי כָּל הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ הוּא אֶפְשָׁרִי הַמְצִיאוּת

אַךְ מֵאַיִן נִמְשָׁךְ הַטָּעוּת

שֶׁיְּכוֹלִין לִטְעוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁהָעוֹלָם הוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת, חַס וְשָׁלוֹם

דַּע שֶׁזֶּה נִמְשָׁךְ מֵחֲמַת שֶׁבֶּאֱמֶת עַתָּה שֶׁכְּבָר נֶאֶצְלוּ וְנִמְשְׁכוּ נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל

עַתָּה בְּוַדַּאי הָעוֹלָם הוּא בִּבְחִינַת מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת

כִּי כָּל הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ הַכּל לא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל כַּיָּדוּעַ

וְיִשְׂרָאֵל מוֹשְׁלִין בָּעוֹלָם

וְעַל כֵּן בְּוַדַּאי עַתָּה אַחַר שֶׁנֶּאֶצְלוּ וְנִבְרְאוּ נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל

כִּבְיָכוֹל הוּא יִתְבָּרַךְ מֻכְרָח לִבְרא וּלְקַיֵּם הָעוֹלָם

כִּי עַל מְנָת כֵּן הֶאֱצִיל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לִבְרא בִּשְׁבִילָם כָּל הָעוֹלָמוֹת

אַךְ נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל בְּעַצְמָן כְּשֶׁנֶּאֶצְלוּ, הָיוּ הֵם בְּעַצְמָן עִם כָּל הָעוֹלָמוֹת הַתְּלוּיִים בָּהֶם, הַכּל הָיָה אֶפְשָׁרִי הַמְצִיאוּת

כִּי הָיָה בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ לְהַאֲצִילָם וּלְבָרְאָם אוֹ שֶׁלּא לְבָרְאָם

אַךְ תֵּכֶף כְּשֶׁנִּתְרַצָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַאֲצִיל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל

אֲזַי הָיָה כָּל הָעוֹלָם בִּבְחִינַת מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת

כִּי מֵאַחַר שֶׁנֶּאֶצְלוּ נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל

אֲזַי כִּבְיָכוֹל הוּא מְחֻיָּב לְהַמְצִיא הָעוֹלָם

כִּי עַל מְנָת כֵּן נֶאֶצְלוּ נִשְׁמָתָן

שֶׁכָּל הָעוֹלָמוֹת יִבָּרְאוּ בִּשְׁבִילָן, וְהֵם יִמְשְׁלוּ בַּכּל

וְהָבֵן הֵיטֵב

וּמִזֶּה נִשְׁתַּלְשֵׁל וְנִמְשָׁךְ הַטָּעוּת שֶׁל הָאֶפִּיקוֹרְסִים

שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהָעוֹלָם הוּא, חַס וְשָׁלוֹם, מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת

אֲבָל בֶּאֱמֶת רַק הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַד הוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת

אֲבָל כָּל הַדְּבָרִים הֵם אֶפְשָׁרִי הַמְּצִיאוּת כַּנַּ"ל

וְעִקַּר הַכַּוָּנָה שֶׁבָּרָא כָּל הָעוֹלָם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל

הָיָה כְּדֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ, וְשֶׁיַּחְזְרוּ וְיִדְבְּקוּ בְּשָׁרְשָׁן

דְּהַיְנוּ שֶׁיַּחַזְרוּ וְיֻכְלְלוּ בּוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת

וּבִשְׁבִיל זֶה נִבְרָא הַכּל

נִמְצָא כָּל מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם

וְנִכְלָלִין בְּשָׁרְשָׁם, שֶׁהוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת

עַל יְדֵי זֶה נִכְלָל כָּל הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בִּשְׁבִילָם, בְּחִיּוּב הַמְּצִיאוּת

כִּי עִקַּר הַתַּכְלִית שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הוּא בִּשְׁבִיל זֶה

וְרַק בִּשְׁבִיל זֶה מְחֻיָּב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּבְיָכוֹל, לִבְרא וּלְקַיֵּם כָּל הָעוֹלָמוֹת בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל

כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ כַּנַּ"ל

וְעַל כֵּן אָז דַּיְקָא כְּשֶׁעוֹשִׂין רְצוֹנוֹ, נִכְלָל הָעוֹלָם בִּבְחִינַת מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת כַּנַּ"ל

כִּי כָּל מַה שֶּׁעוֹשִׂין רְצוֹנוֹ יוֹתֵר

הֵם נִכְלָלִין בְּיוֹתֵר עִם כָּל הָעוֹלָמוֹת הַתְּלוּיִים בָּהֶם בְּחִיּוּב הַמְּצִיאוּת

כִּי עַל יְדֵי שֶׁעוֹשִׂין רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, הֵם חוֹזְרִין וְנִכְלָלִין בּוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת

וְאָז נִכְלָלִין עִמָּהֶם כָּל הָעוֹלָמוֹת הַתְּלוּיִים בְּנַפְשָׁם, בְּחִיּוּב הַמְּצִיאוּת כַּנַּ"ל

אַךְ לִזְכּוֹת לָזֶה לְהִכָּלֵל בְּשָׁרְשׁוֹ, דְּהַיְנוּ לַחֲזר וּלְהִכָּלֵל בְּאַחְדוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת

אי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת, כִּי אִם עַל יְדֵי בִּיטּוּל שֶׁיְּבַטֵּל עַצְמוֹ לְגַמְרֵי

עַד שֶׁיִּהְיֶה נִכְלָל בְּאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ.

וְאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לִידֵי בִּיטּוּל, כִּי אִם עַל יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת

כִּי עַל יְדֵי שֶׁמִּתְבּוֹדֵד וּמְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ

עַל יְדֵי זֶה הוּא זוֹכֶה לְבַטֵּל כָּל הַתַּאֲווֹת וְהַמִּדּוֹת רָעוֹת

עַד שֶׁזּוֹכֶה לְבַטֵּל כָּל גַּשְׁמִיּוּתוֹ, וּלְהִכָּלֵל בְּשָׁרְשׁוֹ.

אַךְ עִקַּר הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא בַּלַּיְלָה, בְּעֵת שֶׁהָעוֹלָם פָּנוּי מִטִּרְדַּת הָעוֹלָם הַזֶּה

כִּי בַּיּוֹם, עַל יְדֵי שֶׁרוֹדְפִין הָעוֹלָם אַחַר הָעוֹלָם הַזֶּה

הוּא מְבַטֵּל וּמְבַלְבֵּל אֶת הָאָדָם מִלְּהִתְדַּבֵּק וּלְהִכָּלֵל בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ

וַאֲפִילּוּ אִם הוּא בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ טָרוּד

אַף עַל פִּי כֵן מֵאַחַר שֶׁהָעוֹלָם טְרוּדִים אָז, וְרוֹדְפִים אָז אַחַר הַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה

עַל יְדֵי זֶה קָשֶׁה אָז לָבוֹא לִידֵי בִּיטּוּל

וְגַם צְרִיכִין שֶׁיִּהְיֶה הַהִתְבּוֹדְדוּת בְּמָקוֹם מְיֻחָד

דְּהַיְנוּ חוּץ מֵהָעִיר בְּדֶרֶךְ יְחִידִי, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הוֹלְכִים שָׁם בְּנֵי אָדָם

כִּי בְּמָקוֹם שֶׁהוֹלְכִים שָׁם בְּנֵי אָדָם בַּיּוֹם, הָרוֹדְפִים אַחַר הָעוֹלָם הַזֶּה

אַף עַל פִּי שֶׁכָּעֵת אֵינָם הוֹלְכִים שָׁם

הוּא מְבַלְבֵּל גַּם כֵּן הַהִתְבּוֹדְדוּת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְבַּטֵּל וּלְהִכָּלֵל בּוֹ יִתְבָּרַךְ

עַל כֵּן צָרִיךְ שֶׁיֵּלֵךְ לְבַדּוֹ בַּלַּיְלָה

בְּדֶרֶךְ יְחִידִי, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם אָדָם וְשָׁם יֵלֵךְ וְיִתְבּוֹדֵד

וִיפַנֶּה לִבּוֹ וְדַעְתּוֹ מִכָּל עִסְקֵי עוֹלָם הַזֶּה

וִיבַטֵּל הַכּל, עַד שֶׁיִּזְכֶּה לִבְחִינַת בִּיטּוּל בֶּאֱמֶת

הַיְנוּ, שֶׁבַּתְּחִלָּה יַרְבֶּה בִּתְפִילּוֹת וְשִׂיחוֹת בְּהִתְבּוֹדְדוּת בַּלַּיְלָה בְּדֶרֶךְ יְחִידִי כַּנַּ"ל

עַד שֶׁיִּזְכֶּה לְבַטֵּל זֶה הַדָּבָר, דְּהַיְנוּ לְבַטֵּל מִדָּה וְתַאֲוָה זאת

וְאַחַר כָּךְ יַרְבֶּה עוֹד בַּהִתְבּוֹדְדוּת הַנַּ"ל, עַד שֶׁיְּבַטֵּל מִדָּה וְתַאֲוָה אַחֶרֶת

וְכֵן יִנְהַג זְמַן רַב בְּהִתְבּוֹדְדוּת, בַּזְּמַן הַנַּ"ל, וּבַמָּקוֹם הַנַּ"ל עַד שֶׁיְּבַטֵּל הַכּל

וְאַחַר כָּךְ עֲדַיִן נִשְׁאָר מִמֶּנּוּ אֵיזֶה דָּבָר וְכוּ'

וְאַחַר כָּךְ מְבַטְּלִין גַּם זֶה, עַד שֶׁלּא נִשְׁאָר מִמֶּנּוּ כְּלוּם

[פֵּרוּשׁ, כִּי יָכוֹל לִהְיוֹת אַחַר שֶׁבִּטֵּל כָּל הַתַּאֲווֹת וּמִדּוֹת רָעוֹת

עֲדַיִן נִשְׁאָר מִמֶּנּוּ כְּלוּם

דְּהַיְנוּ שֶׁעֲדַיִן לא בִּטֵּל לְגַמְרֵי הַגֵּאוּת וְהַגַּסּוּת

עַד שֶׁנֶּחֱשָׁב בְּעֵינָיו לְאֵיזֶה דָּבָר

וְעַל כֵּן צְרִיכִין לְהִתְיַגֵּעַ וּלְהַרְבּוֹת בַּהִתְבּוֹדְדוּת הַנַּ"ל

עַד שֶׁלּא יִשָּׁאֵר מִמֶּנּוּ כְּלוּם

שֶׁיִּהְיֶה בִּבְחִינַת מָה בֶּאֱמֶת, עַד שֶׁיִּזְכֶּה לִבְחִינַת בִּיטּוּל בֶּאֱמֶת]

וְאַזַי כְּשֶׁזּוֹכֶה לְבִּיטּוּל בֶּאֱמֶת, וַאֲזַי נִכְלָל נַפְשׁוֹ בְּשָׁרְשׁוֹ, דְּהַיְנוּ בּוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת

אֲזַי נִכְלָל כָּל הָעוֹלָם עִם נַפְשׁוֹ בְּשָׁרְשׁוֹ, שֶׁהוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת, כִּי הַכּל תָּלוּי בּוֹ כַּנַּ"ל

וַאֲזַי נַעֲשֶׂה כָּל הָעוֹלָם עַל יָדוֹ בִּבְחִינַת מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת כַּנַּ"ל

וְעַתָּה תִּרְאֶה פִּלְאֵי פְּלָאוֹת, אֵיךְ כָּל זֶה מְבאָר עַתָּה בְּהַמִּשְׁנָה הַנַּ"ל בָּאֵר הֵיטֵב

הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה כִּפְשׁוּטוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא נֵעוֹר בַּלַּיְלָה, וּמִתְבּוֹדֵד וּמְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ

וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, הַיְנוּ כַּנַּ"ל, שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ יְחִידִי דַּיְקָא, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם הוֹלְכִים שָׁם כַּנַּ"ל

כִּי אֲזַי הוּא עִקַּר שְׁלֵמוּת הַהִתְבּוֹדְדוּת, בַּלַּיְלָה, וּבְדֶרֶךְ יְחִידִי דַּיְקָא כַּנַּ"ל

כִּי אָז דַּיְקָא יְכוֹלִין לָבוֹא לִבְחִינַת בִּיטּוּל כַּנַּ"ל

וּמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה דְּהַיְנוּ שֶׁמְּפַנֶּה לִבּוֹ מִכָּל עִסְקֵי הָעוֹלָם הַזֶּה

לְבַטָּלָה, כְּדֵי לִזְכּוֹת לִבְחִינַת בִּיטּוּל כַּנַּ"ל

וְאָז זוֹכֶה שֶׁיֻּכְלַל נַפְשׁוֹ בַּמְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת כַּנַּ"ל

וַאֲזַי נִכְלָלִין כָּל הָעוֹלָמוֹת עִם נַפְשׁוֹ בַּמְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת כַּנַּ"ל

הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנִּכְלָל כָּל הָעוֹלָם בִּבְחִינַת מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת עִם נַפְשׁוֹ

כִּי עַל יְדֵי הַהִתְבּוֹדְדוּת הַנַּ"ל, זָכָה לִבְחִינַת בִּיטּוּל, עַד שֶׁנִּכְלָל נַפְשׁוֹ בְּחִיּוּב הַמְּצִיאוּת

וְעַל יְדֵי זֶה נִכְלָל כָּל הָעוֹלָם עִם נַפְשׁוֹ בְּחִיּוּב הַמְּצִיאוּת כַּנַּ"ל

וְנַעֲשֶׂה נַפְשׁוֹ וְכָל הָעוֹלָם בִּבְחִינַת מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת כַּנַּ"ל, וְזֶהוּ: 'הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ' כַּנַּ"ל

[וְהֵא לְךָ לְשׁוֹן רַבֵּנוּ זַ"ל מֵהַתּוֹרָה הַזּאת שֶׁכְּתָבָהּ בְּתַכְלִית הַקִּצּוּר]

הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְכוּ'

דַּע שֶׁעִקַּר הַבִּיטּוּל, שֶׁאָדָם מְבַטֵּל יֵשׁוּתוֹ וְנַעֲשֶׂה אַיִן, וְנִכְלָל בְּאַחְדוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ

אֵין זֶה אֶלָּא עַל יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת

וְהַהִתְבּוֹדְדוּת צָרִיךְ מָקוֹם וּזְמַן מְיֻחָד, שֶׁלּא יְבַלְבְּלוּ אוֹתוֹ הַמּוֹנְעִים

וְהַזְּמַן הוּא בַּלַּילָה, הַיְנוּ הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה, שֶׁאָז הַכּל יְשֵׁנִים

וְהַמָּקוֹם הוּא בְּדֶרֶךְ יְחִידִי, וְלא בְּדֶרֶךְ הָרַבִּים, שֶׁלּא יַפְסִיקֶנּוּ עוֹבְרֵי דְּרָכִים

אֶלָּא דַּיְקָא בְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין רַבִּים הוֹלְכִים שָׁם

שָׁם יֵלֵךְ וְיִתְבּוֹדֵד

וְהַיְנוּ וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי

וְאָז יָכוֹל לְפַנּוֹת לִבּוֹ מִכּל וָכל, וְיָכוֹל לָבוֹא לְבִּיטּוּל כָּל הַיֵּשׁוּת

וְהַיְנוּ וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה

וְאָז כְּשֶׁנִּתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי, אֲזַי הוּא נִכְלָל בְּאַחְדוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ

וְאָז הוּא בָּא לִבְחִינַת מְחֻיָּב

כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת

וְכָל הַדְּבָרִים הֵם אֶפְשַׁר הַמְּצִיאוּת

וּכְשֶׁנִּתְבַּטֵּל וְנִכְלָל בְּאַחְדוּתוֹ

אֲזַי הוּא יוֹצֵא מִבְּחִינַת אֶפְשָׁר, וְנִכְלָל בַּמְחֻיָּב

וְזֶה בְּחִינַת: הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ
שבחי הר"ן - סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל - אות יט
...אות יט ואחר שבת ביום ראשון בא הצדיק מורנו הרב אברהם הנ"ל אל רבנו, זכרונו לברכה, לאכסניא שלו ודברו ביחוד שניהם ואחר יום או יומים נפל רבנו, זכרונו לברכה, על ערש דוי רחמנא לצלן ושלח על פדיון להצדיק הנ"ל ובכל יום ויום היה הולך הרב מורנו הרב אברהם הנ"ל לבקרו אחר כך היה שם המעשה המפרסם של המסור שהיה שם והמסור היה אחד מאנשי חוץ לארץ שבאו לשם ונעשה מסור אצל הפעשא ועשה רעות גדולות לאנשי טבריה ותפס את גדולי העיר בשביה ותפס אותם בבור תשעה שבועות ואחר כך נסעו אנשי הספרדים אל הפעשא ונתנו לו הון רב ופטר אותם...
ספר המידות - הכנסת אורחים
...- הכנסת אורחים חלק א' א. מי שאין מכניס אורחים, בזה מחזיק ידי מרעים, שלא יחזרו בתשובה. ב. עיר שאין בה הכנסת אורחים באים לידי גלוי עריות, ועל ידי גלוי עריות בא עליהם הריגה. ג. הכנסת אורחים מזכה את האשה לבנים. ד. הכנסת אורחים כהכנסת שבת. ה. המארח תלמיד חכם בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב תמידין. ו. גדולה הכנסת אורחים מהשכמת בית המדרש והקבלת פני שכינה. ז. כיון דלא שכיחי רבנן גביהו ככותיים דמי. חלק שני א. על ידי הכנסת אורחים אימתו מטלת על הבריות. ב. סגלה להחזיר לאשה וסתה על ידי הכנסת אורחים. ג....
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה פ - בָּרִאשׁוֹנָה כָּל מִי שֶׁרָצָה לִתְרם תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן תּוֹרֵם וְכוּ'
...שרצה לתרם תרומת הדשן תורם וכו' איתא בפרק שני מסכת יומא בראשונה כל מי שרצה לתרם תרומת הדשן תורם וכו' פרוש, דורות הראשונים שהיו צדיקים בשביל זה כל מי שרצה לזכות בהתנשאות הנקרא דשן כמו שכתוב: "דשנת בשמן ראשי" תורם, והיה מנהיג הדור ובזמן שהן מרבין, רצין ועולין בכבש כל הקודם את חברו בארבע אמות זכה הינו כשהיו מרבין רצין שכל אחד אומר: אני רוצה להנהיג הדור הינו מי שידע והשיג יותר בסודות התורה לזה היו ממנין פרנס על הצבור וזהו: 'כל הקודם את חברו בארבע אמות' הינו 'ארבע אמות של הלכה' 'זכה' זה היה זוכה לתרומת...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה פו - עַל יְדֵי שֶׁהָעוֹלָם הֵם מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה
...- תורה פו - על ידי שהעולם הם מקטני אמנה דע, שעל ידי שהעולם הם מקטני אמנה על כן הם צריכים לתענית, דהינו עבודות קשות כי בודאי ידוע, שאפשר לעבד השם יתברך בכל דבר כי 'אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו' אך מה שצריכין לפעמים לעבודות קשות הוא בבחינת מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה 'בשעת שמד אפילו אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבר' נמצא שאף שבאמת אין ראוי שיהרג על זה אך מחמת שהוא שעת שמד והם מתגברים ורוצים דיקא להעבירו על דת ולהביאו לכפירות, חס ושלום על כן הוא מכרח למסר נפשו אפילו על דבר קל והעבודה זרה...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קלז - חֶלְקִי ה' אָמַרְתִּי לִשְׁמר דְּבָרֶיך
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קלז - חלקי ה' אמרתי לשמר דבריך חלקי ה' אמרתי לשמר דבריך הינו שהחלק אלקי ממעל שיש לי אומר לי ומלמד אותי לשמר דבריך.
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה ו - קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ
...יהושע [לשון רבנו, זכרונו לברכה] ויאמר ה' אל משה, קרא את יהושע וכו' א. כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום כי מי שרודף אחר הכבוד אינו זוכה לכבוד אלהים אלא לכבוד של מלכים, שנאמר בו: "כבד מלכים חקר דבר" והכל חוקרים אחריו ושואלים. מי הוא זה ואיזהו, שחולקים לו כבוד הזה וחולקים עליו שאומרים שאינו ראוי לכבוד הזה אבל מי שבורח מן הכבוד שממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום אזי הוא זוכה לכבוד אלוהים ואז אין בני אדם חוקרים על כבודו אם הוא ראוי אם לאו ועליו נאמר: "כבד אלוהים הסתר דבר" כי אסור לחקר...
חיי מוהר"ן - שלו - מעלת המתקרבים אליו
...אליו אות שלו ספר עם אנשי שלומנו ואמר שזה יום שלישי שעמד על דבר אחד הינו על איזה השגה ולא הייתי יכול להשיגה עד שהשתמשתי באיזה עבדא מאחד מאנשי שלומנו ועל ידי זה עמדתי על הדבר והשגתי ההשגה. וכי יש חדוש שוב על הבעל שם טוב זכרונו לברכה שהשיג השגות כאלו מאחר שהיו לו תלמידים גדולים וצדיקים כאלה שעשו עבדות גדולות כאלה. פעם אחת אמר רבנו זכרונו לברכה קדם שבועות תקס"ז כשנודע לו מפטירת איש אחד שהיה קצת ממקרביו ענה ואמר מי יודע מה נעשה עמו שם אבל אם היה זוכה להתקרב כמו המקרבים אמתיים שלי. ועכשיו הולך לקראת שבועות...
מהו עניין נוקם ונוטר?
...נוקם ונוטר? breslev.eip.co.il/?key=2249 - שיחות הר"ו - אות צג דע שיש אור שהוא מאיר באלף עולמות וזה האור אין אדם פשוט יכול לקבל מחמת גדלו וצריך לזה חכם גדול שיוכל לחלק אלפים למאות דהינו שיוכל לחלק האור הגדול לחלקים קטנים כדי שיוכלו הקטנים במעלה לקבלו מעט מעט ... אך תלמיד חכם שהוא נוקם ונוטר הוא יכול לחלק אלפים למאות דהינו לחלק האור גדול לחלקים כדי שיוכלו לקבלו כנזכר לעיל וענין זה שתלמיד חכם שנוקם ונוטר יכול לחלק אלפים למאות ... אבל תלמיד חכם צריך דיקא להיות נוקם ונוטר כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה:...
שיחות הר"ן - אות עג
שיחות הר"ן - אות עג יש צדיקים שמגלין ואומרים תכף מה שהם רואים ואלו הצדיקים נשמתם היא מבחינת אותיות מנצפ"ך וזהו: "מנצפ"ך צופים אמרום" אלו שהם מבחינת מנצפ"ך, שהוא בחינת צמצום כידוע מה שרואים וצופים, הם אומרים ואינם יכולים להחזיק אצלם אבל יש צדיקים ששרשם מבחינה גבוה יותר שהוא בחינת הרחבה הם יכולים להחזיק אצלם כל מה שרואין
שיחות הר"ן - אות רב - גדולות נוראות השגתו
...הר"ן - אות רב - גדולות נוראות השגתו שמעתי בשמו זכרונו לברכה שאמר שיש חלוק בין החדושי תורה שמגלין הצדיקים כעין שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: שיש חלוק בין נביא באספקלריא שאינה מאירה לנבואת משה רבנו עליו השלום, שהיה באספקלריא המאירה ועל כן שאר הנביאים התנבאו ב"כה אמר ה'" שהוא בחינת אספקלריא שאינה מאירה אבל משה אמר "זה הדבר" שהוא דבר ברור בחינת אספקלריא המאירה כמובא בפרוש רש"י פרשת מטות ואמר הוא זכרונו לברכה שכמו כן יש בחינת חלוק הזה בין החדושי תורה של הצדיקים כי יש צדיקים שאומרים חדושי תורה אמתיים ומכניסים...
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.1719 שניות - עכשיו 22_10_2026 השעה 20:57:12 - wesi2