ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה יח - קַרְטָלִיתָא
[לשון רבנו, זכרונו לברכה] רבי יונתן משתעי: זמנא חדא הוה קאזלינא בספינתא, וחזינן ההוא קרטליתא, דהוו מקבעי בה אבנים טובות ומרגליות, והדרי לה מיני דכורי דמקרי בירשא. נחית בר אמוראי לאתויי, ורגש, ובעי דנשמטה לאטמה, וזרק זיקא דחלא ונחת. נפק ברת קלא ואמר: מאי אית לכו בהדי קרטליתא, דדביתהו דרבי חנינא בן דוסא, דעתידה לשדיא תכלתא בה לצדיקי לעלמא דאתי (בבא בתרא ע"ד) רשב"ם: קרטליתא ארגז: דמקרי בירשא כך שמו: בר אמוראי אדם שיודע לשוט במים: בעי דנשמטה לאטמא שבקש לחתך ירכו: זרק לה חלא חמץ, וברח מריחו לים: למשדיא בה להצניע בו רבי יונתן משתעי: זמנא חדא הוי קאזלינא בספינתא, וחזינא האי קרטליתא וכו' א. דע, כי לכל דבר יש תכלית ולתכלית יש עוד תכלית אחר גבה מעל גבה למשל: תכלית בנין הבית כדי שיהא לאדם מקום לנוח ותכלית המנוחה כדי שיוכל בכח הזה לעבד את השם ותכלית העבודה וכו' ותכלית של כל דבר הוא מחבר להמחשבה והשכל יותר מהדבר, שזה התכלית [מושג באמצעותו ו] בא ממנו וקרוב התכלית להמחשבה בקרוב יותר מהדבר כי סוף מעשה במחשבה תחלה נמצא שהסוף והתכלית הוא תחלה במחשבה וקרוב לה ומהתכלית נשתלשל המעשה למשל: כשעולה במחשבה לבנות לו בית בודאי הבית אינו נבנה בבת אחת אלא צריך להכין עצים ולסתת ולבנות כל עץ ועץ לפי צרכו ואחר כך נבנה ונשלם הבית נמצא שלמות הבית שהיא תכלית הבנין וסופו היה במחשבה תחלה נמצא שהתכלית הוא קרוב למחשבה ביותר מהתחלת המעשה ב. ודע, שהתכלית של הבריאה הוא שעשוע עולם הבא ואי אפשר לקרב זאת התכלית למחשבות בני אדם כי זאת התכלית עליו נאמר (ישעיהו ס"ד) : "עין לא ראתה וכו'" אבל הצדיקים באמת גם הם יכולים לתפס במחשבתם תכלית עולם הבא וכל אחד ואחד מישראל לפי שרשו שיש לו בתוך נשמת הצדיק כן מקבל ממנו גם כן זאת התכלית כפי הפרת הכעס ברחמנות הינו כשבא אדם לכלל כעס לא יפעל בכעסו שום אכזריות ואדרבא, ימתיק הכעס ברחמנות בבחינת: "ברגז רחם תזכור" (חבקוק ג) ועל ידי זה נעשה עטרה לענוים הבורחים מכבוד ושררה ועושין עצמן כשירים וכשנתעטרין בעטרה של רחמנות בבחינות (תהלים ק"ג) : "המעטרכי חסד ורחמים" אזי מקבלין את הכבוד והשררה בעל כרחם וזהו (ישעיהו כ"ח) : "עטרת צבי לשאר עמו" 'למי שמשים עצמו כשירים' (מגלה ט"ו:) כי זה שהצדיק בורח מהשררה והכבוד ואינו רוצה להנהיג את העולם זאת המחשבה בא להם מבחינת הסתרת פני השם על ידי מעוט אמונה שיש בישראל כי לפי רב הכפירה, חס ושלום כן הסתרת פני השם ואין רוצה להנהיג אותם וההסתרה הזאת היא בחינות כעסו וחרון אפו הבא על ידי עבודת אלילים כמאמר: 'כל זמן שיש עבודת אלילים בעולם, חרון אף בעולם' (ספרי פרשת ראה) ואפילו כשאין עבודת אלילים בעולם אלא שהאמונה אין כל כך בשלמות אז גם כן החרון אף והסתרתו לפי התמעטות האמונה ומחמת שחרון אפו כרגע כמו שכתוב (תהלים ל) : "כי רגע באפו" על ידי זה אין נרגש אלא כשיש עבודת אלילים בעולם אבל בלא עבודת אלילים אלא בחסרון משלמות אמונה אזי בודאי אינו נרגש מעט החרון אף שבחלק הרגע ואין נכר הסתרת פני השם אבל ההשתלשלות של החרון אף כשבא להצדיקים אזי מסתירים פניהם מהעולם ואינם רוצים להנהיג את העולם ומחמת שהחרון אף הוא מעט מן המעט מחלק הרגע על ידי זה אינם תולים הסתרת פניהם ברגז אלא תולים הסתרת פניהם בקטנותם ועושים עצמן כשירים ואומרים שאינם ראויין להנהיג העולם ובאמת גם הם אינם יודעים ומרגישים את החרון אף כי הוא מעט מן המעט וזהו : כשהקטין משה את עצמו מלילך למצרים ולהיות מנהיג אמר (שמות ג) : "מי אנכי כי אלך אל פרעה", ושאר דבריו כתוב (שם ד) : "ויחר אף ה' במשה" פרוש: זאת ההקטנה שלא רצה להיות מנהיג זה מחמת שנשתלשל בו חרון אף ה' כנ"ל אבל על ידי שנמתק הרגז והחרון אף על ידי רחמנות כנ"ל אז נמתק החרון אף שיש בתוך הצדיקים על ידי הרחמנות ואז הרחמנות גובר עליהם ומרחמים על העולם ונתרצים בהנהגתו ומקבלים על עצמן השררה של ההנהגה ובזאת הרחמנות הם מנהיגים את העולם בבחינת (ישעיהו מ"ט) : "כי מרחמם ינהגם" נמצא שזאת הרחמנות היא עטרתם שמעטר אותם במדת מלכות ומנהיג וזה בחינות: קרטליתא דמקבעי בה אבנים טובות קרטליתא פרש רש"י: 'ארגז' ארגז זה בחינות רגז הנ"ל 'ואבנים טובות' זה בחינות עטרה הנ"ל בחינות רחמנות הנ"ל והדרי לה מיני דכורי דמקרי בירשא זה בחינות אמונה כמאמר (מגלה י:) : "תחת הנעצוץ יעלה ברוש", זה מרדכי ונקרא יהודי על שם שכפר בעבודת אלילים כמאמר (שם י"ג) : 'כל הכופר בעכו"ם נקרא יהודי' ג. ולפעמים חושב אדם בעצמו שיש לו רחמנות על העולם ורוצה בהנהגתו ובאמת זהו הרודף אחר הכבוד ותולה רדיפתו ברחמנות ובאמת הוא רחוק מרחמנות הזה כי כל זמן שאין לאדם אמונה בשלמות שאין שלמות אחריו בודאי אין לו לקבל המלוכה וההנהגה ואפילו מי שמאמין באיזה דבר שהוא מדרכי האמרי (עיין תוספתא שבת פ' ז' ח') אף על פי שהוא מאמין בהשם יתברך בודאי אין לו לקבל המנהיגות כי המנהיגות עקרה בבחינת רחמים ועקר הרחמים בהסרת עכו"ם אפילו שמץ עכו"ם ואפילו כשהוא אומר צבי הפסיקו (סנהדרין דס"ה:) אין לו רחמנות בשלמות בכן אין לו לקבל המנהיגות אפילו מי שיש לו אמונה גדולה עד שיפשפש את עצמו שלא ישאר אצלו אמונות שאין צריך להאמין כגון דרכי האמרי הנ"ל ושיהיה "תמים עם ה' אלקיו" (דברים יח) אז הרחמנות באמת ולו ראוי להנהיג אבל מי שאין לו אמונה בשלמות ונדמה שיש לו רחמנות על העולם ורוצה להנהיג את העולם זה בחינת (סוטה מ"ט:) : והמלכות תהפך למינות כי מעט המינות פוגם במלכות בבחינת ההנהגה ומהפכה למינות כמו שמהפך את המלכות לעצמו שהוא מין מעט ד. ודע, שהאמונה היא מחזקת תמיד במלכות וההנהגה שלא יקח אותה זר שאין ראוי לה ודע, שעקר המלכות שרשה בחכמה בשביל כדי לידע איך להנהיג ולמלך לכן יש לכל מלך חכמים ויועצים כי בזה תכון מלכותו ויתקים מדינתו וזהו (דברים ל"ג) : "ויהי בישרון מלך, בהתאסף ראשי עם" הינו, על ידי ראשי עם, שהם המחין והחכמה על ידם תכון בחינת המלכות ועל ידי אהבת החכמים, תכון המלכות וכשבא למלך איזהו שנאה על החכמים ידוע להוי לה שמן השמים יורידוהו ממלכותו כי אין קיום לעולם בלא החכמה בבחינת (משלי כ"ט) : "מלך במשפט יעמיד ארץ" והמשפט הוא בחינת חכמים בבחינת (ויקרא כ"ו) : "ואם את משפטי תגעל נפשכם" ודרשו (בתו"כ:) 'זה השונא את החכמים' נמצא זה שאין לו אמונה בשלמות מחמת דרכי האמרי כשבא לקח לעצמו המלכות וההנהגה והוא אין ראוי לה אזי האמונה שסביב ההנהגה המחזיק בההנהגה שלא יגע בה זר הוא מפיל לאיש זה לשנאת חכמים כדי שלא יתקים בידו המלכות והמנהיגות ובודאי לא יתקים בידו כי עקר המלכות תלוי במשפט כנ"ל אלא אם כן זה המחזיק במלכות מתגבר באפיקורסות ומינות עד שמפריד את האמונה מהנהגה מבחינת המלכות מלהחזיק במלכות אזי יכול להיות שיתקים המלכות בידו כי אין מי שיפיל אותו לשנאת חכמים כי האמונה נפרדה מהמלכות וזה: ונחית בר אמוראי לאתויי, ובעי דנשמטה לאטמה בר אמוראי זה שאין לו אמונה בשלמות כנ"ל אטמה זה בחינת (ישעיהו ל"ג) : "אטם אזנו משמע דמים" דלא שמע בזלותא דצורבא מדרבנן (מכות כ"ד) הינו בירשא הנ"ל רצה להפיל אותו לשנאת חכמים וזרק זיקא דחלא ונחת חלא בחינת התגברות המינות בחינת (תהלים ע"ג) : "כי יתחמץ לבבי" על ידי זה ונחת את הבירשא הנ"ל ה. ובאמת מלכי העכו"ם אף על פי שמולכים עלינו אין במלכותם מבחינת מלכות ישראל ולא נגעו בה כי מי שרוצה לגע בה זה וזה לא נתקים בידם הינו אפילו מלכותם על האמות העולם נטלה מהם כי האמונה שסביב מלכותנו מפיל את חכמתם שמלכותם תלוי בהם כנ"ל וזה שכתוב במפלת מצרים (ישעיהו י"ט) : "נואלו שרי צען" על ידי אולת הינו נפילת חכמתם נפלה מלכותם וזהו שאמרו חנניה מישאל ועזריה לנבוכדנצר: אתה מלך עלינו לכרגא אבל להנהיג אותנו בעבודות ובאמונות את וכלבא שוה (ויקרא רבה פרשה ל"ג, במדבר פרשה ט"ו ומדרש שיר השירים) הינו שאמרו שלא נגע במלכות ישראל השיך לאמונתנו כי אמונתנו סובבת את המלכות ושומרת אותה מלגע בה זר ומפיל את רודפיה לשנאת חכמים. אם לא שתקפה יד המינות על האמונה עד שמפיל את האמונה ואז יכול לקבל מלכותנו, חס ושלום בבחינת "וזרק חלא ונחת" כנ"ל ו. אבל דע, שמן השמים אין מניחים אותו לקח אותה בבחינת: ונפקת ברת קלא: מה אית לכו בהדי קרטליתא. דאתתא דרבי חנינא בן דוסא, דעתידא למשדי בה תכלתא לצדיקיא לעלמא דאתי. הינו על ידי שלמות האותיות של דבורי אמונה שהוא בחינת אשת רבי חנינא בן דוסא כי רבי חנינא בן דוסא זה בחינת אמונה כי מדתו אמונה בחינת (ברכות י"ז:) : 'וחנינא בני די לו בקב חרובין' 'קב חרובין' מדת אמונה 'חרובין' בחינת ברושים, בחינת בירשא הנ"ל וא'ש'ת' זה בחינות האותיות ששלמותם על ידי אמונה בבחינת ראשי תבות: א'בנים ש'למות ת'בנה (דברים כ"ז) ואבנים הן האותיות כמאמר (ספר יצירה) : שלשה אבנים בונות ששה בתים ואותיות נשלמים על ידי אמונה בבחינת (צפניה ג) : "אז אהפך אל העמים שפה ברורה" וכו' הינו על ידי אמונה שהוא בחינת "לקרא כלם בשם ה'" על ידי זה אהפך שפה ברורה בחינת שלמות הדבור ושלמות האותיות זה בחינת התכלית של כל הנבראים כי כל העולמות נבראו על ידי אותיות ושלמות האותיות הוא היוד (עיין ז"ח שה"ש ע"פ אם לא תדעי) שהוא בחינת עולם הבא הנברא ביוד (כמו שאמרו רבותינו ז"ל מנחות כ"ט:) כי היוד היא נקדה אחרונה המשלים את תמונת כל אות כי כשחסר נקדה אחרונה המשלים תמונת האות אזי בודאי אין שלמות לאות ואין לה תמונה ואותיות הם במלכות ומנהיגות הנ"ל בבחינת 'מלכות פה' (בפתח אליהו) כי עקר ההנהגה על ידי הדבור כי אי אפשר להנהיג ולצוות אלא על ידי הדבור נמצא, על ידי השלמות אותיות אמונה שבמלכות על ידי זה הצדיקים יודעים את התכלית של עולם הבא כי הצדיקים המנהיגים את העולם בבחינת "צדיק מושל" (שמואל ב כ"ג) הם אוחזים במדת המלכות ועל ידי אחיזתם במלכות אוחזים באותיות שבה ועל ידי אחיזתם באותיות השלמים הם אוחזים בתכלית שהיא שלמות האותיות שהיא בחינת יוד בחינות עולם הבא וזה בחינת תכלת, שהיא בחינת תכלית (עיין זוהר שלח קע"ה: פנחס רכ"ו: ובתיקון כ"א) שנתגלה בתוך הקרטליתא בתוך המנהיגות והמלכות כנ"ל על ידי אשת רבי חנינא בן דוסא על ידי "אבנים שלמות תבנה" לצדיקיא לעלמא דאתי שהצדיקים משיגים התכלית שהוא עלמא דאתי כנ"ל וזה בחינת (משלי ג) : "בכל דרכיך דעהו" שיוכל אדם להשיג התכלית בכל דבר כי כל דבר נברא באותיות ובכל אות יש בו שלמות הינו הנקדה אחרונה שהיא יוד בחינת עולם הבא שהיא התכלית המשלים תמונת האות כנ"ל ז. והתכלית נקרא תכלת כי התכלת מערב שחר עם לבן והוא גון שבין שחר ולבן וכשנתחבר שחר ולבן כמו הכתב שהוא בחינת שחר על גבי לבן בודאי תחתיות האות הדבוק וקרוב להניר שהוא לבן במקום הדבוק והקרוב שם הם מערבים שחר עם לבן בבחינת תכלת ותחתיות האות הוא הסוף והתכלית כי כשהסופר כותב ומעמיד הקנה והעט עם הדיו על הניר בודאי הדיו רחוק מהניר מעט עד שהסופר מעמיק העט עם הדיו בתוך עמק הניר ואז נדבק שחרות הדיו בעמק בקרוב גדול נמצא שהקרוב הוא סוף ותכלית ובמקום הקרוב שם הניר והדיו הם מערבים בבחינת תכלת כנ"ל כי כן הדבר שהתכלית שהוא סוף המעשה הוא במחשבה תחלה וקרוב להמחשבה, כנזכר לעיל [נראה לעניות דעתי לפרש, כי סוף המעשה הוא בחינת שחרות ותחלת המחשבה הוא בחינת לבן העליון כידוע נמצא שסוף המעשה, שהוא התכלית שהוא במחשבה תחלה וקרוב להמחשבה הוא בחינת תכלת, שהוא חבור שחר ולבן. והבן] ח. וזה דוקא בת קול שיצא כי בחינת בת קול התכלית של כל הדברים הינו שמהפך כל דבר מראשו לסופו שהוא התכלית בבחינת "איזהו חכם ? הרואה את הנולד" (תמיד ל"ב) שהוא הסוף והתכלית כי בת קול הוא מה ששומעין כשאחד מוציא קול ביער או במקום אחר אז שומע כאלו אחר גם כן מוציא קול כזה וזה אנו שומעין בחושינו כשאדם מוציא איזהו דבור אזי שומעין גם כן זה הדבור בעצמו נמצא שהבת קול מהפך את הדבור מראשו לסופו ומקרב סופו לעצמו למשל, כשאדם מוציא דבור של 'ברוך' בודאי יוצא האות בית בראשונה ונתרחק מאדם ואחר כך מוציא הריש של 'ברוך' ואז הריש קרוב אל המוציא מהבית וכן הכף שמוציא באחרונה היא קרוב לאדם הזה יותר מהריש והבת קול לוקחת זאת התבה 'ברוך' ומהפכת אותה מראשה לסופה ומהפכת את הבית שתהיה קרוב לאדם יותר מהריש, והריש מהכף נמצא שהכף שהיא סוף ותכלית של התבה שהיתה רחוקה מתחלה מהבת קול בתכלית הרחוק עכשו היא קרובה בתכלית הקרוב כי כן אנו שומעין שבת קול מוציא תבת 'ברוך' בתחלה בית, ואחר כך ריש, ואחר כך כף נמצא שהכף שהיא התכלית שהיתה מתחלה בתכלית הרחוק מהבת קול עכשו נתקרב בתכלית הקרוב כי הבת קול הפך את התבה ברת קלא בת קול דוקא הודיע את זאת מה אית לכו בהדי קרטליתא דאתתא דרבי חנינא בן דוסא, דעתידא לשדיא בה תכלתא לצדיקיא לעלמא דאתי [עד כאן לשון רבנו, זכרונו לברכה] [סיום המשתעי, דהינו: רב יהודא הנדואה משתעי, ושאר המאמרים כאלה, המובאים שם בבבא בתרא אחר מאמרי רבה בר בר חנה, שהם: אמר לי הונא בר נתן וכו', ומעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע, הכל יבוא על נכון בספר לקוטי תנינא בסימן ג' וד' וה' לך נא וראה שם, תמצא מרגוע לנפשך] עד הנה עזרונו רחמיך לסים מאמרי ה"משתעי", אשר הסתירו בהם גנזיא דמלכא כלהו תנאי וכלהו אמוראי כען אציתו למלוי דנפקין בהדרתא, שפר עלה לחוויה באפי מלכותא בחכמתא יגלה לכון קצת להודעותא, גדלת הבורא גניזין עלאין הצפונים ב"ספרא דצניעותא" אתיא ותמהיא די עבד עמנא אלקא שמיא לגלות לנו עטין דאוריתא, בדרך נפלא ונורא השוה לכל נפש לזכות להתקרב על ידם לדי ברא כלא למעבד לה רעותא בריך שמה לעלא מן כל ברכתא ושירתא
[לְשׁוֹן רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה]

רַבִּי יוֹנָתָן מִשְׁתָּעֵי: זִמְנָא חֲדָא הֲוָה קָאַזְלִינָא בִּסְפִינְתָּא, וַחֲזִינַן הַהוּא קַרְטָלִיתָא, דַּהֲווֹ מִקְבְּעֵי בַּהּ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, וְהַדְרֵי לָהּ מִינֵי דְּכַוְרֵי דְּמִקְרֵי בִּירְשָׁא. נָחִית בַּר אָמוֹרָאֵי לַאֲתוּיֵי, וּרְגַשׁ, וּבְעֵי דְּנִשְׁמְטֵהּ לְאַטְמֵהּ, וּזְרַק זִיקָא דְּחַלָּא וּנְחַת. נְפַק בְּרַת קָלָא וְאָמַר: מַאי אִית לְכוּ בַּהֲדֵי קַרְטָלִיתָא, דִּדְבִיתְהוּ דְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, דַּעֲתִידָה לְשָׁדְיָא תְּכֶלְתָּא בַּהּ לְצַדִּיקֵי לְעָלְמָא דְאָתֵי

רַשְׁבַּ"ם: קַרְטָלִיתָא אַרְגָּז: דְּמִקְרֵי בִּירְשָׁא כָּךְ שְׁמוֹ: בַּר אָמוֹרָאֵי אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ לָשׁוּט בַּמַּיִם: בְּעֵי דְּנִשְׁמְטֵהּ לְאַטְמָא שֶׁבִּקֵּשׁ לַחֲתֹךְ יְרֵכוֹ: זְרַק לֵהּ חָלָּא חֹמֶץ, וּבָרַח מֵרֵיחוֹ לַיָּם: לְמִשְׁדְּיָא בַּהּ לְהַצְנִיעַ בּוֹ

רַבִּי יוֹנָתָן מִשְׁתָּעֵי: זִמְנָא חֲדָא הָוֵי קָאַזְלִינָא בִּסְפִינְתָּא, וַחֲזִינָא הַאי קַרְטָלִיתָא וְכוּ'

א. דַּע, כִּי לְכָל דָּבָר יֵשׁ תַּכְלִית

וְלַתַּכְלִית יֵשׁ עוֹד תַּכְלִית אַחֵר

גָּבהַּ מֵעַל גָּבהַּ

לְמָשָׁל: תַּכְלִית בִּנְיַן הַבַּיִת

כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לָאָדָם מָקוֹם לָנוּחַ

וְתַכְלִית הַמְּנוּחָה

כְּדֵי שֶׁיּוּכַל בַּכּחַ הַזֶּה לַעֲבד אֶת הַשֵּׁם

וְתַכְלִית הָעֲבוֹדָה וְכוּ'

וְתַכְלִית שֶׁל כָּל דָּבָר

הוּא מְחֻבָּר לְהַמַּחֲשָׁבָה וְהַשֵּׂכֶל

יוֹתֵר מֵהַדָּבָר, שֶׁזֶּה הַתַּכְלִית [מושג באמצעותו ו] בָּא מִמֶּנּוּ

וְקָרוֹב הַתַּכְלִית לְהַמַּחֲשָׁבָה

בְּקֵרוּב

יוֹתֵר מֵהַדָּבָר

כִּי סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה

נִמְצָא שֶׁהַסּוֹף וְהַתַּכְלִית

הוּא תְּחִלָּה בַּמַּחֲשָׁבָה

וְקָרוֹב לָהּ

וּמֵהַתַּכְלִית

נִשְׁתַּלְשֵׁל הַמַּעֲשֶׂה

לְמָשָׁל: כְּשֶׁעוֹלֶה בְּמַחֲשָׁבָה לִבְנוֹת לוֹ בַּיִת

בְּוַדַּאי הַבַּיִת אֵינוֹ נִבְנֶה בְּבַת אַחַת

אֶלָּא צָרִיךְ לְהָכִין עֵצִים

וּלְסַתֵּת וְלִבְנוֹת כָּל עֵץ וָעֵץ לְפִי צָרְכּוֹ

וְאַחַר כָּךְ נִבְנֶה וְנִשְׁלָם הַבַּיִת

נִמְצָא שְׁלֵמוּת הַבַּיִת

שֶׁהִיא תַּכְלִית הַבִּנְיָן וְסוֹפוֹ

הָיָה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה

נִמְצָא שֶׁהַתַּכְלִית

הוּא קָרוֹב לַמַּחֲשָׁבָה בְּיוֹתֵר

מֵהַתְחָלַת הַמַּעֲשֶׂה

ב. וְדַע, שֶׁהַתַּכְלִית שֶׁל הַבְּרִיאָה

הוּא שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא

וְאִי אֶפְשָׁר לְקָרֵב זאת הַתַּכְלִית לְמַחְשְׁבוֹת בְּנֵי אָדָם

כִּי זאת הַתַּכְלִית עָלָיו נֶאֱמַר: "עַיִן לא רָאָתָה וְכוּ'"

אֲבָל הַצַּדִּיקִים בֶּאֱמֶת

גַּם הֵם יְכוֹלִים לִתְפּס בְּמַחֲשַׁבְתָּם תַּכְלִית עוֹלָם הַבָּא

וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל

לְפִי שָׁרְשׁוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּתוֹךְ נִשְׁמַת הַצַּדִּיק

כֵּן מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ גַּם כֵּן זאת הַתַּכְלִית

כְּפִי הֲפָרַת הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת

הַיְנוּ כְּשֶׁבָּא אָדָם לִכְלַל כַּעַס

לא יִפְעל בְּכַעְסוֹ שׁוּם אַכְזָרִיּוּת

וְאַדְּרַבָּא, יַמְתִּיק הַכַּעַס בְּרַחֲמָנוּת

בִּבְחִינַת: "בְּרגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר"

וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה עֲטָרָה לָעֲנָוִים

הַבּוֹרְחִים מִכָּבוֹד וּשְׂרָרָה וְעוֹשִׂין עַצְמָן כְּשִׁירַיִם

וּכְשֶׁנִּתְעַטְּרִין בַּעֲטָרָה שֶׁל רַחֲמָנוּת

בִּבְחִינוֹת: "הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים"

אֲזַי מְקַבְּלִין אֶת הַכָּבוֹד וְהַשְּׂרָרָה בְּעַל כָּרְחָם

וזהו: "עֲטֶרֶת צְבִי לִשְׁאָר עַמּוֹ"

'לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם'

כִּי זֶה שֶׁהַצַּדִּיק בּוֹרֵחַ מֵהַשְּׂרָרָה וְהַכָּבוֹד

וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם

זאת הַמַּחֲשָׁבָה בָּא לָהֶם מִבְּחִינַת הַסְתָּרַת פְּנֵי הַשֵּׁם

עַל יְדֵי מִעוּט אֱמוּנָה שֶׁיֵּשׁ בְּיִשְׂרָאֵל

כִּי לְפִי רב הַכְּפִירָה, חַס וְשָׁלוֹם

כֵּן הַסְתָּרַת פְּנֵי הַשֵּׁם

וְאֵין רוֹצֶה לְהַנְהִיג אוֹתָם

וְהַהַסְתָּרָה הַזּאת

הִיא בְּחִינוֹת כַּעְסוֹ וַחֲרוֹן אַפּוֹ

הַבָּא עַל יְדֵי עֲבוֹדַת אֱלִילִים

כְּמַאֲמַר: 'כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ עֲבוֹדַת אֱלִילִים בָּעוֹלָם, חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם'

וַאֲפִילּוּ כְּשֶׁאֵין עֲבוֹדַת אֱלִילִים בָּעוֹלָם

אֶלָּא שֶׁהָאֱמוּנָה אֵין כָּל כָּךְ בִּשְׁלֵמוּת

אָז גַּם כֵּן הַחֲרוֹן אַף וְהַסְתָּרָתוֹ

לְפִי הִתְמַעֲטוּת הָאֱמוּנָה

וּמֵחֲמַת שֶׁחֲרוֹן אַפּוֹ כְּרֶגַע

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ"

עַל יְדֵי זֶה אֵין נִרְגָּשׁ

אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ עֲבוֹדַת אֱלִילִים בָּעוֹלָם

אֲבָל בְּלא עֲבוֹדַת אֱלִילִים

אֶלָּא בְּחִסָּרוֹן מִשְּׁלֵמוּת אֱמוּנָה

אֲזַי בְּוַדַּאי אֵינוֹ נִרְגָּשׁ מְעַט הַחֲרוֹן אַף שֶׁבְּחֵלֶק הָרֶגַע

וְאֵין נִכָּר הַסְתָּרַת פְּנֵי הַשֵּׁם

אֲבָל הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת שֶׁל הַחֲרוֹן אַף כְּשֶׁבָּא לְהַצַּדִּיקִים

אֲזַי מַסְתִּירִים פְּנֵיהֶם מֵהָעוֹלָם

וְאֵינָם רוֹצִים לְהַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם

וּמֵחֲמַת שֶׁהַחֲרוֹן אַף

הוּא מְעַט מִן הַמְעַט מֵחֵלֶק הָרֶגַע

עַל יְדֵי זֶה אֵינָם תּוֹלִים הַסְתָּרַת פְּנֵיהֶם בְּרגֶז

אֶלָּא תּוֹלִים הַסְתָּרַת פְּנֵיהֶם בְּקַטְנוּתָם

וְעוֹשִׂים עַצְמָן כְּשִׁירַיִם

וְאוֹמְרִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִין לְהַנְהִיג הָעוֹלָם

וּבֶאֱמֶת גַּם הֵם אֵינָם יוֹדְעִים וּמַרְגִּישִׁים אֶת הַחֲרוֹן אַף

כִּי הוּא מְעַט מִן הַמְעַט

וְזֶהוּ: כְּשֶׁהִקְטִין משֶׁה אֶת עַצְמוֹ מִלֵּילֵךְ לְמִצְרַיִם וְלִהְיוֹת מַנְהִיג

אָמַר: "מִי אָנכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעה", וּשְׁאָר דְּבָרָיו

כָּתוּב: "וַיִּחַר אַף ה' בְּמשֶׁה"

פֵּרוּשׁ: זאת הַהַקְטָנָה שֶׁלּא רָצָה לִהְיוֹת מַנְהִיג

זֶה מֵחֲמַת שֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל בּוֹ חֲרוֹן אַף ה' כַּנַּ"ל

אֲבָל עַל יְדֵי שֶׁנִּמְתָּק הָרגֶז וְהַחֲרוֹן אַף

עַל יְדֵי רַחֲמָנוּת כַּנַּ"ל

אָז נִמְתָּק הַחֲרוֹן אַף

שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹךְ הַצַּדִּיקִים

עַל יְדֵי הָרַחֲמָנוּת

וְאָז הָרַחֲמָנוּת גּוֹבֵר עֲלֵיהֶם

וּמְרַחֲמִים עַל הָעוֹלָם

וְנִתְרַצִּים בְּהַנְהָגָתוֹ

וּמְקַבְּלִים עַל עַצְמָן הַשְּׂרָרָה שֶׁל הַהַנְהָגָה

וּבְזאת הָרַחֲמָנוּת הֵם מַנְהִיגִים אֶת הָעוֹלָם

בִּבְחִינַת: "כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם"

נִמְצָא שֶׁזּאת הָרַחֲמָנוּת הִיא עֲטַרְתָּם

שֶׁמְּעַטֵּר אוֹתָם בְּמִדַּת מַלְכוּת וּמַנְהִיג

וְזֶה בְּחִינוֹת: קַרְטָלִיתָא דְּמִקְבְּעֵי בַהּ אֲבָנִים טוֹבוֹת

קַרְטָלִיתָא פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: 'אַרְגָּז'

אַרְגָּז זֶה בְּחִינוֹת רגֶז הַנַּ"ל

'וַאֲבָנִים טוֹבוֹת'

זֶה בְּחִינוֹת עֲטָרָה הַנַּ"ל

בְּחִינוֹת רַחֲמָנוּת הַנַּ"ל

וְהַדְרֵי לָהּ מִינֵי דְּכַוְרֵי דְּמִקְרֵי בִּירְשָׁא

זֶה בְּחִינוֹת אֱמוּנָה

כְּמַאֲמַר: "תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ", זֶה מָרְדֳּכַי

וְנִקְרָא יְהוּדִי

עַל שֵׁם שֶׁכָּפַר בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים

כְּמַאֲמַר: 'כָּל הַכּוֹפֵר בְּעַכּוּ"ם נִקְרָא יְהוּדִי'

ג. וְלִפְעָמִים חוֹשֵׁב אָדָם בְּעַצְמוֹ

שֶׁיֵּשׁ לוֹ רַחֲמָנוּת עַל הָעוֹלָם

וְרוֹצֶה בְּהַנְהָגָתוֹ

וּבֶאֱמֶת זֶהוּ הָרוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד

וְתוֹלֶה רְדִיפָתוֹ בְּרַחֲמָנוּת

וּבֶאֱמֶת הוּא רָחוֹק מֵרַחֲמָנוּת הַזֶּה

כִּי כָּל זְמַן שֶׁאֵין לָאָדָם אֱמוּנָה

בִּשְׁלֵמוּת שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת אַחֲרָיו

בְּוַדַּאי אֵין לוֹ לְקַבֵּל הַמְּלוּכָה וְהַהַנְהָגָה

וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁמַּאֲמִין בְּאֵיזֶה דָּבָר שֶׁהוּא מִדַּרְכֵי הָאֱמרִי

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַאֲמִין בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ

בְּוַדַּאי אֵין לוֹ לְקַבֵּל הַמַּנְהִיגוּת

כִּי הַמַּנְהִיגוּת עִקָּרָהּ בִּבְחִינַת רַחֲמִים

וְעִקַּר הָרַחֲמִים בַּהֲסָרַת עַכּוּ"ם

אֲפִילּוּ שֶׁמֶץ עַכּוּ"ם

וַאֲפִילּוּ כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר צְבִי הִפְסִיקוֹ

אֵין לוֹ רַחֲמָנוּת בִּשְׁלֵמוּת

בְּכֵן אֵין לוֹ לְקַבֵּל הַמַּנְהִיגוּת

אֲפִילּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה גְּדוֹלָה

עַד שֶׁיְּפַשְׁפֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ

שֶׁלּא יִשָּׁאֵר אֶצְלוֹ אֱמוּנוֹת שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַאֲמִין

כְּגוֹן דַּרְכֵי הָאֱמרִי הַנַּ"ל

וְשֶׁיִּהְיֶה "תָּמִים עִם ה' אֱלקָיו"

אָז הָרַחֲמָנוּת בֶּאֱמֶת

וְלוֹ רָאוּי לְהַנְהִיג

אֲבָל מִי שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת

וְנִדְמֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ רַחֲמָנוּת עַל הָעוֹלָם

וְרוֹצֶה לְהַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם

זֶה בְּחִינַת: וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת

כִּי מְעַט הַמִּינוּת פּוֹגֵם בַּמַּלְכוּת

בִּבְחִינַת הַהַנְהָגָה

וּמְהַפְּכָהּ לְמִינוּת

כְּמוֹ שֶׁמְּהַפֵּךְ אֶת הַמַּלְכוּת לְעַצְמוֹ

שֶׁהוּא מִין מְעַט

ד. וְדַע, שֶׁהָאֱמוּנָה הִיא מַחֲזֶקֶת תָּמִיד בַּמַּלְכוּת וְהַהַנְהָגָה

שֶׁלּא יִקַּח אוֹתָהּ זָר שֶׁאֵין רָאוּי לָהּ

וְדַע, שֶׁעִקַּר הַמַּלְכוּת שָׁרְשָׁהּ בַּחָכְמָה

בִּשְׁבִיל כְּדֵי לֵידַע אֵיךְ לְהַנְהִיג וְלִמְלךְ

לָכֵן יֵשׁ לְכָל מֶלֶךְ חֲכָמִים וְיוֹעֲצִים

כִּי בָּזֶה תִּכּוֹן מַלְכוּתוֹ וְיִתְקַיֵּם מְדִינָתוֹ

וזהו: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם"

הַיְנוּ, עַל יְדֵי רָאשֵׁי עָם, שֶׁהֵם הַמּחִין וְהַחָכְמָה

עַל יָדָם תִּכּוֹן בְּחִינַת הַמַּלְכוּת

וְעַל יְדֵי אַהֲבַת הַחֲכָמִים, תִּכּוֹן הַמַּלְכוּת

וּכְשֶׁבָּא לְמֶלֶךְ אֵיזֶהוּ שִׂנְאָה עַל הַחֲכָמִים

יָדוּעַ לֶהֱוֵי לֵהּ

שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם יוֹרִידוּהוּ מִמַּלְכוּתוֹ

כִּי אֵין קִיּוּם לָעוֹלָם בְּלא הַחָכְמָה

בִּבְחִינַת: "מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ"

וְהַמִּשְׁפָּט הוּא בְּחִינַת חֲכָמִים

בִּבְחִינַת: "וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם"

וְדָרְשׁוּ 'זֶה הַשּׂוֹנֵא אֶת הַחֲכָמִים'

נִמְצָא זֶה שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת

מֵחֲמַת דַּרְכֵי הָאֱמרִי

כְּשֶׁבָּא לִקַּח לְעַצְמוֹ הַמַּלְכוּת וְהַהַנְהָגָה

וְהוּא אֵין רָאוּי לָהּ

אֲזַי הָאֱמוּנָה שֶׁסְּבִיב הַהַנְהָגָה

הַמַּחֲזִיק בְּהַהַנְהָגָה שֶׁלּא יִגַּע בָּהּ זָר

הוּא מַפִּיל לְאִישׁ זֶה לְשִׂנְאַת חֲכָמִים

כְּדֵי שֶׁלּא יִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ הַמַּלְכוּת וְהַמַּנְהִיגוּת

וּבְוַדַּאי לא יִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ

כִּי עִקַּר הַמַּלְכוּת תָּלוּי בְּמִשְׁפָּט כַּנַּ"ל

אֶלָּא אִם כֵּן זֶה הַמַּחֲזִיק בַּמַּלְכוּת

מִתְגַּבֵּר בְּאֶפִּיקוֹרְסוּת וּמִינוּת

עַד שֶׁמַּפְרִיד אֶת הָאֱמוּנָה מֵהַנְהָגָה

מִבְּחִינַת הַמַּלְכוּת

מִלְּהַחֲזִיק בַּמַּלְכוּת

אֲזַי יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁיִּתְקַיֵּם הַמַּלְכוּת בְּיָדוֹ

כִּי אֵין מִי שֶׁיַּפִּיל אוֹתוֹ לְשִׂנְאַת חֲכָמִים

כִּי הָאֱמוּנָה נִפְרְדָה מֵהַמַּלְכוּת

וְזֶה: וּנְחֵית בַּר אָמוֹרָאֵי לַאֲתוּיֵי, וּבְעֵי דְּנִשְׁמְטֵהּ לְאַטְמֵהּ

בַּר אָמוֹרָאֵי זֶה שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת כַּנַּ"ל

אַטְמֵהּ זֶה בְּחִינַת: "אטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמעַ דָּמִים"

דְּלָא שָׁמַע בְּזִלּוּתָא דְּצוֹרְבָא מִדְּרַבָּנָן

הַיְנוּ בִּירְשָׁא הַנַּ"ל

רָצָה לְהַפִּיל אוֹתוֹ לְשִׂנְאַת חֲכָמִים

וּזְרַק זִיקָא דְּחָלָּא וּנְחַת

חָלָּא בְּחִינַת הִתְגַּבְּרוּת הַמִּינוּת

בְּחִינַת: "כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי"

עַל יְדֵי זֶה

וּנְחַת אֶת הַבִּירְשָׁא הַנַּ"ל

ה. וּבֶאֱמֶת מַלְכֵי הָעַכּוּ"ם

אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹלְכִים עָלֵינוּ

אֵין בְּמַלְכוּתָם מִבְּחִינַת מַלְכוּת יִשְׂרָאֵל

וְלא נָגְעוּ בָּהּ

כִּי מִי שֶׁרוֹצֶה לִגַּע בָּהּ

זֶה וָזֶה לא נִתְקַיֵּם בְּיָדָם

הַיְנוּ אֲפִילּוּ מַלְכוּתָם עַל הָאֻמּוֹת הָעוֹלָם

נִטְּלָה מֵהֶם

כִּי הָאֱמוּנָה שֶׁסְּבִיב מַלְכוּתֵנוּ

מַפִּיל אֶת חָכְמָתָם

שֶׁמַּלְכוּתָם תָּלוּי בָּהֶם כַּנַּ"ל

וְזֶה שֶׁכָּתוּב בְּמַפֶּלֶת מִצְרַיִם: "נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צעַן"

עַל יְדֵי אִוֶּלֶת

הַיְנוּ נְפִילַת חָכְמָתָם

נָפְלָה מַלְכוּתָם

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לִנְבוּכַדְנֶצַּר: אַתָּה מֶלֶךְ עָלֵינוּ לְכַרְגָא

אֲבָל לְהַנְהִיג אוֹתָנוּ בַּעֲבוֹדוֹת וּבֶאֱמוּנוֹת

אַתְּ וְכַלְבָּא שָׁוֶה

הַיְנוּ שֶׁאָמְרוּ

שֶׁלּא נָגַע בְּמַלְכוּת יִשְׂרָאֵל הַשַּׁיָּךְ לֶאֱמוּנָתֵנוּ

כִּי אֱמוּנָתֵנוּ סוֹבֶבֶת אֶת הַמַּלְכוּת

וְשׁוֹמֶרֶת אוֹתָהּ מִלִּגַּע בָּהּ זָר

וּמַפִּיל אֶת רוֹדְפֶיהָ לְשִׂנְאַת חֲכָמִים.

אִם לא שֶׁתָּקְפָה יַד הַמִּינוּת עַל הָאֱמוּנָה

עַד שֶׁמַּפִּיל אֶת הָאֱמוּנָה

וְאָז יָכוֹל לְקַבֵּל מַלְכוּתֵנוּ, חַס וְשָׁלוֹם

בִּבְחִינַת "וּזְרַק חַלָּא וּנְחַת" כַּנַּ"ל

ו. אֲבָל דַּע, שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם

אֵין מַנִּיחִים אוֹתוֹ לִקַּח אוֹתָהּ

בִּבְחִינַת: וְנָפְקַת בְּרַת קָלָא: מָה אִית לְכוּ בַּהֲדֵי קַרְטָלִיתָא. דְּאִתְּתָא דְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, דַּעֲתִידָא לְמִשְׁדֵּי בֵּהּ תְּכֶלְתָּא לְצַדִּיקַיָּא לְעָלְמָא דְּאָתֵי.

הַיְנוּ עַל יְדֵי שְׁלֵמוּת הָאוֹתִיּוֹת

שֶׁל דִּבּוּרֵי אֱמוּנָה

שֶׁהוּא בְּחִינַת אֵשֶׁת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא

כִּי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא זֶה בְּחִינַת אֱמוּנָה

כִּי מִדָּתוֹ אֱמוּנָה

בְּחִינַת: 'וַחֲנִינָא בְּנִי דַּי לוֹ בְּקַב חָרוּבִין'

'קַב חָרוּבִין' מִדַּת אֱמוּנָה

'חָרוּבִין' בְּחִינַת בְּרוֹשִׁים, בְּחִינַת בִּירְשָׁא הַנַּ"ל

וְאֵ'שֶׁ'ת' זֶה בְּחִינוֹת הָאוֹתִיּוֹת

שֶׁשְּׁלֵמוּתָם עַל יְדֵי אֱמוּנָה

בִּבְחִינַת רָאשֵׁי תֵּבוֹת: אֲ'בָנִים שְׁ'לֵמוֹת תִּ'בְנֶה

וַאֲבָנִים הֵן הָאוֹתִיּוֹת

כְּמַאֲמַר: שְׁלשָׁה אֲבָנִים בּוֹנוֹת שִׁשָּׁה בָּתִּים

ואותיות נשלמים על ידי אמונה

בבחינת: "אָז אֶהְפּךְ אֶל הָעַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה" וְכוּ'

הַיְנוּ עַל יְדֵי אֱמוּנָה

שֶׁהוּא בְּחִינַת "לִקְרא כֻלָּם בְּשֵׁם ה'"

עַל יְדֵי זֶה אֶהְפּךְ שָׂפָה בְרוּרָה

בְּחִינַת שְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר

וּשְׁלֵמוּת הָאוֹתִיּוֹת

זֶה בְּחִינַת הַתַּכְלִית שֶׁל כָּל הַנִּבְרָאִים

כִּי כָּל הָעוֹלָמוֹת נִבְרְאוּ עַל יְדֵי אוֹתִיּוֹת

וּשְׁלֵמוּת הָאוֹתִיּוֹת הוּא הַיּוּד

שֶׁהוּא בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא הַנִּבְרָא בְּיוּד

כִּי הַיּוּד הִיא נְקֻדָּה אַחֲרוֹנָה

הַמַּשְׁלִים אֶת תְּמוּנַת כָּל אוֹת

כִּי כְּשֶׁחָסֵר נְקֻדָּה אַחֲרוֹנָה הַמַּשְׁלִים תְּמוּנַת הָאוֹת

אֲזַי בְּוַדַּאי אֵין שְׁלֵמוּת לָאוֹת וְאֵין לָהּ תְּמוּנָה

וְאוֹתִיּוֹת הֵם בְּמַלְכוּת וּמַנְהִיגוּת הַנַּ"ל

בִּבְחִינַת 'מַלְכוּת פֶּה'

כִּי עִקַּר הַהַנְהָגָה עַל יְדֵי הַדִּבּוּר

כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַנְהִיג וּלְצַוּוֹת

אֶלָּא עַל יְדֵי הַדִּבּוּר

נִמְצָא, עַל יְדֵי הַשְּׁלֵמוּת אוֹתִיּוֹת אֱמוּנָה שֶׁבַּמַּלְכוּת

עַל יְדֵי זֶה הַצַּדִּיקִים יוֹדְעִים אֶת הַתַּכְלִית שֶׁל עוֹלָם הַבָּא

כִּי הַצַּדִּיקִים הַמַּנְהִיגִים אֶת הָעוֹלָם בִּבְחִינַת "צַדִּיק מוֹשֵׁל"

הֵם אוֹחֲזִים בְּמִדַּת הַמַּלְכוּת

וְעַל יְדֵי אֲחִיזָתָם בַּמַּלְכוּת

אוֹחֲזִים בָּאוֹתִיּוֹת שֶׁבָּהּ

וְעַל יְדֵי אֲחִיזָתָם בָּאוֹתִיּוֹת הַשְּׁלֵמִים

הֵם אוֹחֲזִים בַּתַּכְלִית

שֶׁהִיא שְׁלֵמוּת הָאוֹתִיּוֹת

שֶׁהִיא בְּחִינַת יוּד

בְּחִינוֹת עוֹלָם הַבָּא

וְזֶה בְּחִינַת תְּכֵלֶת, שֶׁהִיא בְּחִינַת תַּכְלִית

שֶׁנִּתְגַּלָּה בְּתוֹךְ הַקַּרְטָלִיתָא

בְּתוֹךְ הַמַּנְהִיגוּת וְהַמַּלְכוּת כַּנַּ"ל

עַל יְדֵי אֵשֶׁת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא

עַל יְדֵי "אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה"

לְצַדִּיקַיָּא לְעָלְמָא דְאָתֵי

שֶׁהַצַּדִּיקִים מַשִּׂיגִים הַתַּכְלִית

שֶׁהוּא עָלְמָא דְּאָתֵי כַּנַּ"ל

וְזֶה בְּחִינַת: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ"

שֶׁיּוּכַל אָדָם לְהַשִּׂיג הַתַּכְלִית בְּכָל דָּבָר

כִּי כָל דָּבָר נִבְרָא בְּאוֹתִיּוֹת

וּבְכָל אוֹת יֵשׁ בּוֹ שְׁלֵמוּת

הַיְנוּ הַנְּקֻדָּה אַחֲרוֹנָה שֶׁהִיא יוּד

בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא

שֶׁהִיא הַתַּכְלִית

הַמַּשְׁלִים תְּמוּנַת הָאוֹת כַּנַּ"ל

ז. וְהַתַּכְלִית נִקְרָא תְּכֵלֶת

כִּי הַתְּכֵלֶת מְערָב שָׁחֹר עִם לָבָן

וְהוּא גָּוֶן שֶׁבֵּין שָׁחֹר וְלָבָן

וּכְשֶׁנִּתְחַבֵּר שָׁחֹר וְלָבָן

כְּמוֹ הַכְּתָב

שֶׁהוּא בְּחִינַת שָׁחֹר עַל גַּבֵּי לָבָן

בְּוַדַּאי תַּחְתִּיּוּת הָאוֹת

הַדָּבוּק וְקָרוֹב לְהַנְּיָר שֶׁהוּא לָבָן

בִּמְקוֹם הַדִּבּוּק וְהַקֵּרוּב

שָׁם הֵם מְערָבִים שָׁחֹר עִם לָבָן

בִּבְחִינַת תְּכֵלֶת

וְתַחְתִּיּוּת הָאוֹת

הוּא הַסּוֹף וְהַתַּכְלִית

כִּי כְּשֶׁהַסּוֹפֵר כּוֹתֵב

וּמַעֲמִיד הַקָּנֶה וְהָעֵט עִם הַדְּיוֹ עַל הַנְּיָר

בְּוַדַּאי הַדְּיוֹ רָחוֹק מֵהַנְּיָר מְעַט

עַד שֶׁהַסּוֹפֵר מַעֲמִיק הָעֵט עִם הַדְּיוֹ

בְּתוֹךְ עמֶק הַנְּיָר

וְאָז נִדְבָּק שַׁחֲרוּת הַדְּיוֹ

בְּעמֶק בְּקֵרוּב גָּדוֹל

נִמְצָא שֶׁהַקֵּרוּב הוּא סוֹף וְתַכְלִית

וּבִמְקוֹם הַקֵּרוּב

שָׁם הַנְּיָר וְהַדְּיוֹ הֵם מְערָבִים בִּבְחִינַת תְּכֵלֶת כַּנַּ"ל

כִּי כֵן הַדָּבָר

שֶׁהַתַּכְלִית שֶׁהוּא סוֹף הַמַּעֲשֶׂה

הוּא בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה וְקָרוֹב לְהַמַּחֲשָׁבָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל

[נִרְאֶה לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי לְפָרֵשׁ, כִּי סוֹף הַמַּעֲשֶׂה הוּא בְּחִינַת שַׁחֲרוּת

וּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה הוּא בְּחִינַת לבֶן הָעֶלְיוֹן כַּיָּדוּעַ

נִמְצָא שֶׁסּוֹף הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁהוּא הַתַּכְלִית

שֶׁהוּא בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה וְקָרוֹב לְהַמַּחֲשָׁבָה

הוּא בְּחִינַת תְּכֵלֶת, שֶׁהוּא חִבּוּר שָׁחֹר וְלָבָן. וְהָבֵן]

ח. וְזֶה דַּוְקָא בַּת קוֹל שֶׁיָּצָא

כִּי בְּחִינַת בַּת קוֹל

הַתַּכְלִית שֶׁל כָּל הַדְּבָרִים

הַיְנוּ שֶׁמְּהַפֵּךְ כָּל דָּבָר מֵראשׁוֹ לְסוֹפוֹ

שֶׁהוּא הַתַּכְלִית

בִּבְחִינַת "אֵיזֶהוּ חָכָם ? הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד"

שֶׁהוּא הַסּוֹף וְהַתַּכְלִית

כִּי בַּת קוֹל

הוּא מַה שֶּׁשּׁוֹמְעִין כְּשֶׁאֶחָד מוֹצִיא קוֹל בַּיַּעַר אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר

אָז שׁוֹמֵעַ כְּאִלּוּ אַחֵר גַּם כֵּן מוֹצִיא קוֹל כָּזֶה

וְזֶה אָנוּ שׁוֹמְעִין בְּחוּשֵׁינוּ

כְּשֶׁאָדָם מוֹצִיא אֵיזֶהוּ דִּבּוּר

אֲזַי שׁוֹמְעִין גַּם כֵּן זֶה הַדִּבּוּר בְּעַצְמוֹ

נִמְצָא שֶׁהַבַּת קוֹל

מְהַפֵּךְ אֶת הַדִּבּוּר מֵראשׁוֹ לְסוֹפוֹ

וּמְקָרֵב סוֹפוֹ לְעַצְמוֹ

לְמָשָׁל, כְּשֶׁאָדָם מוֹצִיא דִּבּוּר שֶׁל 'בָּרוּךְ'

בְּוַדַּאי יוֹצֵא הָאוֹת בֵּית בָּרִאשׁוֹנָה וְנִתְרַחֵק מֵאָדָם

וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיא הָרֵישׁ שֶׁל 'בָּרוּךְ'

וְאָז הָרֵישׁ קָרוֹב אֶל הַמּוֹצִיא מֵהַבֵּית

וְכֵן הַכָף שֶׁמּוֹצִיא בָּאַחֲרוֹנָה

הִיא קָרוֹב לָאָדָם הַזֶּה יוֹתֵר מֵהָרֵישׁ

וְהַבַּת קוֹל לוֹקַחַת זאת הַתֵּבָה 'בָּרוּךְ'

וּמְהַפֶּכֶת אוֹתָהּ מֵראשָׁהּ לְסוֹפָהּ

וּמְהַפֶּכֶת אֶת הַבֵּית שֶׁתִּהְיֶה קָרוֹב לָאָדָם יוֹתֵר מֵהָרֵישׁ, וְהָרֵישׁ מֵהַכָף

נִמְצָא שֶׁהַכָף שֶׁהִיא סוֹף וְתַכְלִית שֶׁל הַתֵּבָה

שֶׁהָיְתָה רְחוֹקָה מִתְּחִלָּה מֵהַבַּת קוֹל בְּתַכְלִית הָרִחוּק

עַכְשָׁו הִיא קְרוֹבָה בְּתַכְלִית הַקֵּרוּב

כִּי כֵן אָנוּ שׁוֹמְעִין

שֶׁבַּת קוֹל מוֹצִיא תֵּבַת 'בָּרוּךְ'

בַּתְּחִלָּה בֵּית, וְאַחַר כָּךְ רֵישׁ, וְאַחַר כָּךְ כָף

נִמְצָא שֶׁהַכָף שֶׁהִיא הַתַּכְלִית

שֶׁהָיְתָה מִתְּחִלָּה בְּתַכְלִית הָרִחוּק מֵהַבַּת קוֹל

עַכְשָׁו נִתְקָרֵב בְּתַכְלִית הַקֵּרוּב

כִּי הַבַּת קוֹל הָפַךְ אֶת הַתֵּבָה

בְּרַת קָלָא

בַּת קוֹל דַּוְקָא הוֹדִיעַ אֶת זאת

מָה אִית לְכוּ בַּהֲדֵי קַרְטָלִיתָא דְּאִתְּתָא דְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, דַּעֲתִידָא לְשָׁדְיָא בֵּהּ תְּכֶלְתָּא לְצַדִּיקַיָּא לְעָלְמָא דְּאָתֵי

[עַד כָּאן לְשׁוֹן רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה]

[סִיּוּם הַמִּשְׁתָּעֵי, דְּהַיְנוּ: רַב יְהוּדָא הִנְדּוּאָה מִשְׁתָּעֵי, וּשְׁאָר הַמַּאֲמָרִים כָּאֵלֶּה, הַמּוּבָאִים שָׁם בְּבָבָא בַתְרָא אַחַר מַאַמְרֵי רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, שֶׁהֵם: אָמַר לִי הוּנָא בַּר נָתָן וְכוּ', וּמַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הַכּל יָבוֹא עַל נָכוֹן בְּסֵפֶר לִקּוּטֵי תִנְיָנָא בְּסִימָן ג' וְד' וְה' לֵךְ נָא וּרְאֵה שָׁם, תִּמְצָא מַרְגּוֹעַ לְנַפְשֶׁךָ]

עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ לְסַיֵּם מַאַמְרֵי הַ"מִּשְׁתָּעֵי", אֲשֶׁר הִסְתִּירוּ בָּהֶם גִּנְזַיָּא דְּמַלְכָּא כֻּלְּהוֹ תַּנָּאֵי וְכֻלְּהוֹ אָמוֹרָאֵי כְּעַן אֲצִיתוּ לְמִלּוֹי דְּנָפְקִין בְּהַדְרָתָא, שְׁפַר עֲלֵהּ לְחַוּוּיֵהּ בְּאַפֵּי מַלְכְּוָתָא בְּחָכְמְתָא יְגַלֶּה לְכוֹן קְצָת לְהוֹדָעוּתָא, גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא גְּנִיזִין עִלָּאִין הַצְּפוּנִים בְּ"סִפְרָא דִצְנִיעוּתָא" אָתַיָּא וְתִמְהַיָּא דִּי עֲבַד עִמָּנָא אֱלָקָא שְׁמַיָּא לְגַלּוֹת לָנוּ עֲטִין דְּאוֹרַיְתָא, בְּדֶרֶךְ נִפְלָא וְנוֹרָא הַשָּׁוֶה לְכָל נֶפֶשׁ לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב עַל יָדָם לְדִי בְרָא כּלָּא לְמֶעֱבַד לֵהּ רְעוּתָא בְּרִיךְ שְׁמֵהּ לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא
שיחות הר"ן - אות נא
...הר"ן - אות נא העולם הזה אינו כלום רק למשך אל התכלית הנצחי ואין להסתכל אם יהיה לו מעות אם לאו כי בין כך ובין כך יבלה ימיו בשוה כי העולם הזה מטעה אותנו לגמרי שמראה אל האדם כאלו הוא מרויח בכל פעם ובסוף אינו כלום כאשר נראה בחוש ברב בני אדם שעוסקים ועובדים ימים ושנים בסחורות ומשא ומתן ולבסוף כשבאין לחשבון אין נשאר בידם כלום ואם אפילו משיג מעות לוקחין אותו מן המעות והכלל ששניהם אין להם קיום ביחד דהינו האדם עם המעות רק או שלוקחין המעות מן האדם, או שלוקחין...
ספר המידות - חן
...ג. לחן יכניס אורחים. ד. גם ישמר את עצמו ממאכלי אסור, וישמר את פיו מדבור אסור. ה. מי שמפזר מעותיו בשביל לקנות לעצמו רב ללמד ממנו, על ידי זה ימצא חן. ו. כשתעביר על מדותיך, תמצא חן. ז. על ידי תוכחה תשא חן. ח. שמן זית מסגל לחן. ט. סגלה לחן תכתב על קלף, כסף וזהב חסד ואמת אלוף. י. על ידי היראה מתלמיד חכם תזכה לחן. יא. דבורים היוצאים בניחותא נתקבלים אצל בני אדם. יב. יש דגים שהם מסגלים לחן. יג. עסק התורה בדרך נותנת חן. חלק שני א. כשאדם בא לעיר לדור, ישלח...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה ח - רָאִיתִי מְנוֹרַת זָהָב
...ד', הפטרת שבת חנוכה) א. הנה יקר גנוחי ונה [שקורין קרעכץ] מאיש ישראלי כי הוא שלמות החסרונות כי על ידי בחינת הנשימה שהוא הרוח חיים נברא העולם כמו שכתוב: "וברוח פיו כל צבאם" וחדוש העולם יהיה גם כן בבחינת הרוח כמו שכתוב: "תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה" והוא גם כן חיות האדם כי חיות האדם הוא הנשימה כמו שכתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים" וכתיב: "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" וכמו שאמרו חכמים: 'אם תחסר הנשימה תחסר החיים' נמצא, כי עקר חיות כל הדברים הוא בבחינת...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רג - מִסִּפּוּרֵי דְּבָרִים שֶׁל הַנָּשִׁים יְכוֹלִים לֵידַע מַעֲמַד הַשְּׁכִינָה
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רג - מספורי דברים של הנשים יכולים לידע מעמד השכינה מספורי דברים של הנשים יכולים לידע מעמד השכינה איך היא אוחזת כעת וזה שכתוב אצל מרדכי "שהיה מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר" ואסתר היא השכינה כי מרדכי היה משיג זאת, לידע שלום השכינה מחצר בית הנשים, על ידי ספורי דבריהם
שבחי הר"ן - אות ט
שבחי הר"ן - אות ט והיה מתענה הרבה מאד וכמה פעמים התענה משבת לשבת והכל בימי נעוריו ממש קדם היותו בן עשרים שנה ולפעמים התענה שני פעמים משבת לשבת רצופים זה לזה ואף על פי שהיה "ילד שעשועים" ומגדל בתפנוק והיה אדם דק מאד אף על פי כן לא היה חס על עצמו כלל והתענה וסגף עצמו מאד והתענה ח"י [שמונה עשרה] פעמים משבת לשבת בשנה אחת
שיחות הר"ן - אות שד - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
...פעם אחת התלוצץ מזה ואמר שעל זה מבקשים בכל יום ואל תביאני לידי נסיון ולא לידי בזיון ואמר בזו הלשון: אדער אה נסיון אדער אה בזיון [או נסיון, או בזיון] הינו כי אם לא יעמד בנסיון יהיה לו בזיון וכבר מבאר קצת שספר הרבה מענין מאוס תאוה זאת ואמר שאינה תאוה כלל וכו' אחר כך אמר שנמצאים הרבה שמעצם גשמיותם ורגילותם בענין זה אין מועיל להם כלל מה שממאסין להם ענין זה אדרבא באיזה לשון שידברו עמהם מזה יתגברו עליהם ההרהורים יותר על כן טוב לרב בני אדם לבלי להתחיל לחשב...
שיחות הר"ן - אות רלט - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
...הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם כי האדם כשעושה לעצמו מלבוש, אזי בתחלה כשהוא חדש חשוב אצלו ביותר ואחר כך כל מה שמזקין אצלו המלבוש נתקלקל בכל פעם יותר ונתמעט חשיבותו בכל פעם כשמזקין אבל הקדוש ברוך הוא ברא את העולם ובתחלה היה העולם מקלקל ואחר כך בכל פעם נתתקן העולם ונחשב העולם אצלו יותר כי אחר כך בא אברהם יצחק ויעקב ואחר כך משה רבנו, עליו השלום וכו' וכן בכל פעם באים צדיקים ומתקנים בכל פעם את העולם יותר ויותר ונחשב בכל פעם אצלו יתברך העולם ביותר ואחר כך בסוף...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה יט - עִקָּר הַתַּכְלִית וְהַשְּׁלֵמוּת הוּא רַק לַעֲבד הַשֵּׁם בִּתְמִימוּת גָּמוּר
...יט - עקר התכלית והשלמות הוא רק לעבד השם בתמימות גמור [זאת התורה לא שמעתי מפיו הקדוש בעצמו ועין בהשמטות מזה] עקר התכלית והשלמות הוא רק לעבד השם בתמימות גמור, בלי שום חכמות כלל כי יש מחקרים שאומרים שעקר התכלית והעולם הבא הוא רק לדעת כל דבר כמות שהוא כגון לידע הכוכב כמו שהוא, לידע מהותו, ומפני מה עומד במקום ההוא כי יש משכיל ומשכל ושכל דהינו הכח המשכיל והשכל בעצמו והדבר המשכל וזהו התכלית והעולם הבא אצלם שיהיה נעשה אחד מהמשכיל והמשכל והשכל והם מבלים ימיהם...
שיחות הר"ן - אות רמה - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
...איזה דבר בתורה אמר בלשון תמה וחדוש: מהיכן לוקחין החדוש ? כי באמת ענין חדושין מי שזוכה לחדש הוא דבר נפלא ונעלם מאד מאד, כי מהיכן לוקחין זאת ?! והמובן מדבריו היה שבזה שזוכין לחדש, בזה רואין התגלות אלקותו יתברך שהוא יתברך ממציא מאין ליש כי בתחלה לא היה יודע כלל זאת החדוש רק עכשו הוא לוקח ושואב ממקור החכמה שהוא בחינת אין, הינו מאין סוף ובזה אנו רואין בעיני השכל התגלות הבורא יתברך ואחר כך דברתי עמו, ואמרתי: הלא רואין זאת כי לפעמים אני מתיגע קדם שאני מוציא...
ספר המידות - שוחד
ספר המידות - שוחד חלק א' א. עיר שיש בה קבלת שחד, חילות באין עליה. ב. על ידי שחד גדלתו מסתלקת. ג. על ידי שחד בא שרפה.
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.2031 שניות - עכשיו 03_07_2025 השעה 08:50:12 - wesi2