breslev.eip.co.il/?key=188 - ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה טז - מִפְּנֵי מַה כְּשֶׁהָאָדָם מְבַקֵּשׁ פַּרְנָסָה
הִקְשׁוּ
מִפְּנֵי מַה כְּשֶׁהָאָדָם מְבַקֵּשׁ פַּרְנָסָה, אֵין נוֹתְנִין לוֹ תֵּכֶף מִן הַשָּׁמַיִם
כִּי אִם עַל יְדֵי סִיבּוֹת, לְכָל אֶחָד לְפִי סִיבָּתוֹ
שֶׁזֶּה צָרִיך לִזְרעַ תְּבוּאָה וְלַחֲרשׁ וְלִקְצר וְכוּ'
וְזֶה צָרִיך לִנְסֹעַ וְלִמְצא צרֶך פַּרְנָסָתוֹ שָׁם, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה
וְלָמָּה לא נוֹתְנִין לוֹ תֵּכֶף, בְּשָׁעָה שֶׁמְּבַקֵּשׁ פַּרְנָסָתוֹ, מְזֻמָּן?
וְהַתֵּרוּץ: דַּע, שֶׁכָּל הַפַּרְנָסָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְקַבֵּל עַל יְדֵי הַמֶּלֶך
...
וְהַכְּלָל שֶׁצְּרִיכִין לִרְאוֹת אֶת הַמֶּלֶך בִּבְחִינַת: "מֶלֶך בְּיָפְיוֹ תֶחֱזֶינָה עֵינֶך"
דְּהַיְנוּ כְּשֶׁהוּא בְּיָפְיוֹ וּגְדֻלָּתוֹ, וְלא בִּשְׁעַת קַטְנּוּת
וְאִם הָיוּ נוֹתְנִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ תֵּכֶף וּמִיָּד, לֶחֶם מְזֻמָּן
הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיִּרְאֶה אֶת הַמֶּלֶך בִּשְׁעַת קַטְנוּת
כְּגוֹן בְּשָׁעָה שֶׁמַּקְטִין אֶת עַצְמוֹ וּמְחַשֵּׁב אֶת עַצְמוֹ
שֶׁקֻּפָּה שֶׁל שְׁרָצִים תְּלוּיָה מֵאֲחוֹרָיו וְכַיּוֹצֵא כַּנַּ"ל
אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁנּוֹתְנִין הַפַּרְנָסָה עַל יְדֵי סִיבּוּבִים
נִמְצָא שֶׁבָּאָה בָּעִתִּים מְיֻחָדִים
כִּי לְכָל סִיבָּה צְרִיכָה עֵת מְיֻחָד, עַד שֶׁתֵּצֵא הַפַּרְנָסָה אֵלָיו
וְעַל כֵּן לא יָבוֹא לִרְאוֹת אֶת הַמֶּלֶך בְּקַטְנוּתוֹ, רַק בְּיָפְיוֹ כַּנַּ"ל
כִּי אֵין נוֹתְנִין לוֹ הַפַּרְנָסָה תֵּכֶף רַק בְּעֵת מְיֻחָד
בְּאפֶן שֶׁלּא יִרְאֵהוּ רַק בְּיָפְיוֹ, בִּבְחִינַת: 'מֶלֶך בְּיָפְיוֹ' וְכוּ'
כִּי עַל יְדֵי הַפַּרְנָסָה רוֹאִין הַמֶּלֶך בָּעֲטָרָה כַּנַּ"ל
והשאלה היא פשוטה.
בהנחה שהמלך זה השי"ת, אז מה הפשט של שלא יבוא לראות את המלך בקטנותו. וכי השי"ת נמצא בקטנות?
הרי העטרה של המלך דהיינו השי"ת היא תמיד עליו. אז אדרבה ואדרבה, מאחר שהשי"ת תמיד הוא המלך בלי קטנות וגדלות אלא רק תמיד גדלות, אז אדרבה היה ראוי לאדם שיקבל את פרנסתו תכף ומיד כאשר הוא מבקש אותה.
אז מה פשר העניין הזה?
*
התשובה בפשיטות היא כדלקמן:
מצד האמת השי"ת נותן לאדם פרנסה תמיד בכל מקום ובכל זמן, גם בלי שהוא בכלל מבקש.
אלא מה? שהאדם מצד העוונות שלו לא זוכה להנות מהשפע הזה שקיים תמיד.
ומדוע האדם לא זוכה לכך? משום שהוא לא רואה את המלך עם הכתר שלו. דהיינו מחמת זה שהאדם לא ממליך את השי"ת בשלמות.
ז"א אילו היה ממליך האדם את השי"ת בשלמות, הרי שהוא תמיד היה רואה את המלך עם הכתר, ותמיד היה מקבל פרנסה בלי שום התערותא דלתתא כלל. כי המלך בוודאי שמצידו אין אצלו שינוי והוא תמיד עם כתר וכולי.
אלא שכל השינויים האלו, הם רק מצד תפיסת והשגת האדם את המלך.
וכל דברי רבי נחמן מברסלב בתורה הנ"ל, עניינם סובב סביב השגת האדם את המלך. דהיינו שעל ידי חיפוש הפרנסה של האדם, על ידי זה האדם עצמו עושה בירורים מסויימים, ועל ידי זה לבסוף הוא רואה את הכתר של המלך שכבר נמצא שם כל הזמן, ואז הוא מקבל את פרנסתו.
כמו כן יש להבין, כי עניין הפרנסה שרבי נחמן מברסלב מדבר עליו בתורה הנ"ל, אין פירושו פרנסה של ממון כפשוטו, כי לזה יכול לזכות האדם גם בלי לראות את המלך עם הכתר.
רבי נחמן מברסלב מדבר על פרנסת הנשמה ורפואתה, שזה כמובן העיקר והתכלית של האדם. ולזה זוכה האדם רק כאשר הוא עושה את כל הבירורים וזוכה לראות את המלך עם הכתר.
ועניין הכתר של המלך, הוא השגת האין סוף דרך הכתר. וכעין העניין של מעשה ממלך עניו וכולי. כי השגת הכתר, היינו השגת האין סוף וכולי.
הִקְשׁוּ
מִפְּנֵי מַה כְּשֶׁהָאָדָם מְבַקֵּשׁ פַּרְנָסָה, אֵין נוֹתְנִין לוֹ תֵּכֶף מִן הַשָּׁמַיִם
כִּי אִם עַל יְדֵי סִיבּוֹת, לְכָל אֶחָד לְפִי סִיבָּתוֹ
שֶׁזֶּה צָרִיך לִזְרעַ תְּבוּאָה וְלַחֲרשׁ וְלִקְצר וְכוּ'
וְזֶה צָרִיך לִנְסֹעַ וְלִמְצא צרֶך פַּרְנָסָתוֹ שָׁם, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה
וְלָמָּה לא נוֹתְנִין לוֹ תֵּכֶף, בְּשָׁעָה שֶׁמְּבַקֵּשׁ פַּרְנָסָתוֹ, מְזֻמָּן?
וְהַתֵּרוּץ: דַּע, שֶׁכָּל הַפַּרְנָסָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְקַבֵּל עַל יְדֵי הַמֶּלֶך
...
וְהַכְּלָל שֶׁצְּרִיכִין לִרְאוֹת אֶת הַמֶּלֶך בִּבְחִינַת: "מֶלֶך בְּיָפְיוֹ תֶחֱזֶינָה עֵינֶך"
דְּהַיְנוּ כְּשֶׁהוּא בְּיָפְיוֹ וּגְדֻלָּתוֹ, וְלא בִּשְׁעַת קַטְנּוּת
וְאִם הָיוּ נוֹתְנִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ תֵּכֶף וּמִיָּד, לֶחֶם מְזֻמָּן
הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיִּרְאֶה אֶת הַמֶּלֶך בִּשְׁעַת קַטְנוּת
כְּגוֹן בְּשָׁעָה שֶׁמַּקְטִין אֶת עַצְמוֹ וּמְחַשֵּׁב אֶת עַצְמוֹ
שֶׁקֻּפָּה שֶׁל שְׁרָצִים תְּלוּיָה מֵאֲחוֹרָיו וְכַיּוֹצֵא כַּנַּ"ל
אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁנּוֹתְנִין הַפַּרְנָסָה עַל יְדֵי סִיבּוּבִים
נִמְצָא שֶׁבָּאָה בָּעִתִּים מְיֻחָדִים
כִּי לְכָל סִיבָּה צְרִיכָה עֵת מְיֻחָד, עַד שֶׁתֵּצֵא הַפַּרְנָסָה אֵלָיו
וְעַל כֵּן לא יָבוֹא לִרְאוֹת אֶת הַמֶּלֶך בְּקַטְנוּתוֹ, רַק בְּיָפְיוֹ כַּנַּ"ל
כִּי אֵין נוֹתְנִין לוֹ הַפַּרְנָסָה תֵּכֶף רַק בְּעֵת מְיֻחָד
בְּאפֶן שֶׁלּא יִרְאֵהוּ רַק בְּיָפְיוֹ, בִּבְחִינַת: 'מֶלֶך בְּיָפְיוֹ' וְכוּ'
כִּי עַל יְדֵי הַפַּרְנָסָה רוֹאִין הַמֶּלֶך בָּעֲטָרָה כַּנַּ"ל
והשאלה היא פשוטה.
בהנחה שהמלך זה השי"ת, אז מה הפשט של שלא יבוא לראות את המלך בקטנותו. וכי השי"ת נמצא בקטנות?
הרי העטרה של המלך דהיינו השי"ת היא תמיד עליו. אז אדרבה ואדרבה, מאחר שהשי"ת תמיד הוא המלך בלי קטנות וגדלות אלא רק תמיד גדלות, אז אדרבה היה ראוי לאדם שיקבל את פרנסתו תכף ומיד כאשר הוא מבקש אותה.
אז מה פשר העניין הזה?
*
התשובה בפשיטות היא כדלקמן:
מצד האמת השי"ת נותן לאדם פרנסה תמיד בכל מקום ובכל זמן, גם בלי שהוא בכלל מבקש.
אלא מה? שהאדם מצד העוונות שלו לא זוכה להנות מהשפע הזה שקיים תמיד.
ומדוע האדם לא זוכה לכך? משום שהוא לא רואה את המלך עם הכתר שלו. דהיינו מחמת זה שהאדם לא ממליך את השי"ת בשלמות.
ז"א אילו היה ממליך האדם את השי"ת בשלמות, הרי שהוא תמיד היה רואה את המלך עם הכתר, ותמיד היה מקבל פרנסה בלי שום התערותא דלתתא כלל. כי המלך בוודאי שמצידו אין אצלו שינוי והוא תמיד עם כתר וכולי.
אלא שכל השינויים האלו, הם רק מצד תפיסת והשגת האדם את המלך.
וכל דברי רבי נחמן מברסלב בתורה הנ"ל, עניינם סובב סביב השגת האדם את המלך. דהיינו שעל ידי חיפוש הפרנסה של האדם, על ידי זה האדם עצמו עושה בירורים מסויימים, ועל ידי זה לבסוף הוא רואה את הכתר של המלך שכבר נמצא שם כל הזמן, ואז הוא מקבל את פרנסתו.
כמו כן יש להבין, כי עניין הפרנסה שרבי נחמן מברסלב מדבר עליו בתורה הנ"ל, אין פירושו פרנסה של ממון כפשוטו, כי לזה יכול לזכות האדם גם בלי לראות את המלך עם הכתר.
רבי נחמן מברסלב מדבר על פרנסת הנשמה ורפואתה, שזה כמובן העיקר והתכלית של האדם. ולזה זוכה האדם רק כאשר הוא עושה את כל הבירורים וזוכה לראות את המלך עם הכתר.
ועניין הכתר של המלך, הוא השגת האין סוף דרך הכתר. וכעין העניין של מעשה ממלך עניו וכולי. כי השגת הכתר, היינו השגת האין סוף וכולי.