כאן כתב רבי נחמן מברסלב breslev.eip.co.il/?key=312 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה מ - אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל
[לְשׁוֹן רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה]
אִיתָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
בִּשְׁבִיל שֶׁחָטְאוּ בְּאֵלֶּה אֱלקֶיך יִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל זֶה יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
נִמְצָא כָּל הַנְּסִיעוֹת שֶׁל אָדָם, הוּא בִּשְׁבִיל קִלְקוּל הָאֱמוּנָה
הַיְנוּ בְּחִינַת עֲבוֹדַת אֱלִילִים
כִּי אִם הָיָה מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה
שֶׁיָּכוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְהַזְמִין לוֹ כָּל צָרְכּוֹ
לא הָיָה נוֹסֵעַ שׁוּם נְסִיעָה
נִמְצָא כִּי הַנְּסִיעָה הִיא קִלְקוּל אֱמוּנָה, הַיְנוּ בְּחִינַת עֲבוֹדַת אֱלִילִים
וְזֶה שֶׁכָּתוּב בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים: "צֵא תּאמַר לוֹ"
'צֵא', זֶה בְּחִינַת נְסִיעָה וְטִלְטוּל.
וכאן לעומת זאת breslev.eip.co.il/?key=239 - ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה סב - אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל
אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל"
שֶׁמַּסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל
דְּהַיְנוּ הַנְּסִיעוֹת שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל נוֹסְעִין מִמָּקוֹם לְמָקוֹם
הֵם מְכַפְּרִין עַל אֵלֶּה אֱלקֶיך יִשְׂרָאֵל, הַיְנוּ עַל פְּגַם עֲבוֹדָה זָרָה
כִּי אֲפִילּוּ כְּשֶׁאֵין עוֹבְדִין עֲבוֹדָה זָרָה, יֵשׁ פְּגַם עֲבוֹדָה זָרָה
כִּי קִלְקוּל הָאֱמוּנָה הִיא גַם כֵּן בְּחִינַת עֲבוֹדָה זָרָה
וּכְמוֹ שֶׁמּוּבָא עַל פָּסוּק: "וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלקִים אֲחֵרִים"
שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁסָּרִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך, הוּא בְּחִינַת עֲבוֹדָה זָרָה
וְעַל יְדֵי הַנְּסִיעוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל נִתְכַּפֵּר
**
והשאלה הנשאלת היא פשוטה, אם הנסיעות עצמן נובעות מקלקול האמונה, אז ההגיון אומר שעל ידי זה שלא נוסעים, על ידי זה דייקא יהיה תיקון האמונה.
אך רבי נחמן מברסלב כתב את ההפך, שמצד אחד הנסיעות הן פגם אמונה. אך מצד שני על ידי הנסיעות מתקנים את הפגם הזה.
וכמובן שאפשר לתרץ שתלוי באיך האדם עושה את הנסיעה שלו וכולי.
אך באמת מצד האמת למה שרבי נחמן מברסלב אמר בהתחלה על זה שהנסיעות נמשכות מפגם האמונה, יש לזה שורש אחר.
והוא: העניין של הקבצן החיגר וגם של הקבצן הגיבן שגר מחוץ למקום וגם של איש היער שגר באויר שזו בחינת מעל המקום.
פירוש: כי הצדיק הוא מעל הזמן ומעל המקום.
ומי שהוא מעל המקום, ממילא לא שייך אצלו נסיעות לשום עניין שבעולם, בדיוק כמו קבצן חיגר שאינו יכול ללכת לשום מקום.
וכל הנסיעות נמשכות רק מחמת זה שהאדם אינו זוכה להיות מעל המקום. וזה שורש העניין של זה שהנסיעות שורשן בפגם האמונה.
כי הצדיק שנכלל בא"ס, הוא בחינת אין, והוא לא נמצא בשום מקום, כמ"ש רבי נחמן מברסלב על הרוצה להחכים ידרים וכולי כידוע.
ומי שמתקן את עצמו בשלמות, באמת הוא לא נוסע לשום מקום.
כך שמההיבט הזה, כיצד זה מסתדר עם העניין שעל ידי הנסיעות דייקא, על ידי זה מתקן את פגם האמונה.
הרי לכאורה צריך להיות הדבר להפך.
רמז לתשובה: מי שיעמיק בשאלה עצמה הנ"ל, בבחינת מעל המקום של הצדיק, ממילא הוא ימצא תשובה לקושיא הנ"ל.
תשובה:
העניין הוא די פשוט. כאן, כל הנסיעות של האדם, כולן שורשן בפגם אמונה בלבד. היינו נסיעה = פגם אמונה.
כי כל הנסיעות אפשריות רק משום זה שהאדם נמצא מתחת למקום, במקום להכלל בא"ס ולהיות במקומו של עולם, שאז הוא מקומו של עולם וכולי.
ובאמת אם הייתה לאדם אמונה שלמה, הוא לא היה הולך משום מקום לשום מקום, כי הוא היה מחוץ למקום לגמרי.
וכל אחיזת המקום והזמן, היא מבחינת אחרי הבריאה, שצריך לכלול אותה בבחינת לפני הבריאה וכולי, ששם הוא מעל למקום ולזמן וכולי.
אך אצל הצדיק האמת דייקא, שהוא כבר כולו מחוץ למקום לגמרי (מלבד החיות הנצרך לקיום העולם), כמו הקבצן החיגר / או איש היער שגר באויר, או הקבצן הגיבן, או אצל הצדיק שנכלל כולו בא"ס במקומו של עולם וכולי, הוא דייקא מתקן בכל הליכה והליכה שלו את כל העולם וכולי, כפי שרבי נחמן מברסלב אמר על עצמו שבכל צעד וצעד שלו וכולי.
כך שבאמת רק מי שנמצא מחוץ למקום, רק הוא דייקא מתקן את בחינת המקום על ידי ההליכה שלו. אך כל זמן שהאדם לא תיקן את בחינת המקום שלו, הרי שכל ההליכות שלו נמשכות מפגם האמונה. כי אם הייתה לו אמונה שלמה, ממילא לא הייתה לו שום תאווה ללכת משום מקום לשום מקום...
וראה גם כיו"ב לעניין מי צריך להוציא מכוח אל הפועל, ומי צריך לכלול את הבפועל לבחינת בכוח.