ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨ספר המידות - לימוד
חלק א' א. מי שעושה תענוג לאב ומשמח אותו, על ידי זה יהיה לו חשק ואהבה ללמד. ב. כשאתה רוצה להחיות איזה דבר באמירת תורתך, אל תדרש מענינים רעים, אלא תדרש פסוקים וענינים של טוב. ג. כשאדם אומר חדושי אוריתא, על ידי זה משמח את השם יתברך. ד. כשהרשע אומר תורה, תדע שהוא מכשיל אותם השומעים תורתו. ה. מי שהוא מבטל את חברו מהלמוד, בידוע שהוא סר מדרך ה'. ו. למוד התורה אפילו מתנמנם הוא טוב. ז. על ידי קבלת היסורים באהבה אינו משכח תלמודו. ח. כל מה שלמד אדם בעולם הזה והיה נמנע אצלו לעמד על אמתת כונת הלמוד בשלמות, יזכה להבין על אמתתה בעולם הבא. ט. על ידי קימה בפני תלמיד חכם זוכין לתורה י. כל ידיעה במשפטי התורה, הן מצוות שבין אדם לחברו הן מצוות שבין אדם לקונו, הידיעה הזאת בעצמה היא הצלחת הנפש. יא. הספר שנכתב בדיו של שמן זית הוא מסגל ללמוד. יב. יראה מתלמיד חכם מסגל ללמוד. יג. העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו. יד. מה יעשה אדם ויחכם, ירבה בישיבה וימעט בסחורה ויבקש רחמים, כי הא בלא הא לא סגי. טו. הדבור בקול רם מביא הרגש ותנועה לכל האיברים. טז. הלומד בקול רם מאריך ימים, ותלמודו מתקים בידו. יז. מי שאין בו גסות, למודו מתקים בידו. יח. גם מי שמלמד לאחרים. יט. השומע מפי הרב, מסתיע מלתא טפי. כ. גדול תלמוד תורה מהקרבת תמידין. כא. האומר: שמועה זו נאה וזו אינה נאה, מאבד הונה של תורה. כב. מיגמר בעתיקא קשה מחדתא. כג. השוכח דבר אחד מתלמודו, גורם גלות לבניו ומורידין אותו מגדלתו. כד. תלמיד חכם, שאין תוכו כברו נקרא תועבה. כה. תלמיד חכם בני עירו מצוין לעשות מלאכתו. כו. בשביל ביטול תורה נעשה כביכול מך. כז. גדול תלמוד תורה מהצלת נפשות ומבנין בית המקדש ומכבוד אב ואם. כח. על ידי קדשה זוכה לבינה. כט. שלשה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהן בכל יום, ואחד מהם, על מי שאפשר לו לעסק בתורה ואינו עוסק. ל. על ידי בינה זוכה לתשובה. לא. אסור ללמד את הרשע דבר פלא. לב. גדול יכול ללמד מרשע, אבל קטן לא. לג. הרגל הלמוד הוא עולה למעלה על קיום כל המצוות. לד. מי שאין לו אשה, שרוי בלא טובה [תורה]. לה. אינו דומה הלומד מפי עצמו ללומד מפי הרב. לו. לא ניחא להקדוש ברוך הוא, שיהיו דנים את ישראל לכף חוב. לז. מי שאוהב תלמיד חכם, התורה מחזרת עליו ועל זרעו. לח. ילמד אדם אפילו בלא הבנה. לט. תועלת גדול לראות פה הרב בשעת הלמוד. מ. תועלת גדול ללמד אצל נהרות. מא. העוסק בתורה בלילה, כאלו עוסק בעבודה. מב. העוסק בהלכות עבודה, כאלו נבנה בית המקדש בימיו. מג. הלומד תורה לתלמיד שאינו הגון, נופל לגיהנום והוי כזורק אבן למרקוליס. מד. התורה בעצמה נתנה לכל ישראל, אבל הפלפול לא נתן אלא למשה בלבד, והוא בטובת עין נתן לכל ישראל. מה. כשעושה אדם את עצמו הפקר ללמד תורתו לכל, התורה נתנה לו במתנה. מו. אין התורה מתקימת אלא למי שמעמיד את עצמו ערום עליה, ובמי שמשים את עצמו כמי שאינו יודע. מז. הלמוד קודם ליראת חטא, ויראת חטא קודם לעיון. מח. על ידי פת שחרית תלמודו מתקים בידו וזוכה ללמד וללמד. מט. תורה צריכה דוקא להיות בדבור, כי הלמוד שהוא במחשבה לבד נשתכח, ואין בא לידי מעשה. נ. הלומד ואינו חוזר, דומה לזורע ואינו קוצר. נא. החוזר תלמודו התורה מבקשת מאת השם יתברך שיגלה לו טעמי התורה וסתריה. נב. מי שאין לו עת קבוע ללמד, הוא בא להרהורי זנות. נג. מי שאין חוזר תלמודו, קשה לו לגדל בנים. נד. הלומד תורה לשמה, משים שלום בפמליא של מעלה ושל מטה, ומגן על כל העולם כלו, וכאלו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה ומקרב את הגאלה. נה. המלמד בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב, כאלו עשאו וכאלו עשאה לדברי תורה וכאלו עשאו לעצמו. נו. המשחיר פניו [על דברי תורה] בעולם הזה, הקדוש ברוך הוא מבהיק פניו לעולם הבא. נז. המרעיב עצמו על דברי תורה, הקדוש ברוך הוא משביעו לעולם הבא. נח. הקורא בספרי מינין, נקרא אפיקורוס. נט. הקורא פסוק בזמנו, מביא טובה לעולם. ס. כשיש שני פסוקים, מאחד אתה יכול לדרש זכות וטוב ומאחד אתה יכול לדרש להפך, תדרש הפסוק שהוא לזכות ולטוב. סא. מי שאין לו הבנה בלמודו, ישבת אצל צדיק, גם על ידי זה יזכה ללמד תורה לשמה. או ישתדל לעשות איזה תענוג לצדיק או ילמד בשמחה או יקבל את השבת בשמחה או יקבל הצדיק בשמחה. סב. על ידי למוד בעיון יוכל להתפלל. סג. מי שאינו יכול ללמד מחמת מניעות, יפרש ממשקה המשכר. סד. על ידי ביטול תורה יבוא לביטול תפילה והוא הדין להפך. סה. מי שאין יכול ללמד כי אין לו פנאי ולומד בשבת וראש חדש, בזה הוא מעציר את רוח הטומאה. סו. כשאין מבין את למודו, בידוע שדינים שורין עליו. סז. בנקל להבין איזהו ענין כשהוא במקום גבוה, דהינו בהר או מקום אחר. סח. התעוררות בבקר ללמד מסגל לחוש השמיעה. סט. על ידי למוד תינוקות של בית רבן נתרבה השלום. ע. צריך להתפלל, שיזכה לתלמידים הגונים. עא. על ידי דרושי התורה לטובה יכול להביא ישועה. עב. על ידי רחב לב יכול להבין דבר מתוך דבר. עג. מי שאין לו חשקות ללמד, אל ידבר על שום אדם שום דבר רע. עד. אל תלמד אלא אצל ירא שמים. עה. על ידי תורה תזכה לשלום. עו. כשתאמר תורה לפי מדרגתך ולא למעלה ממדרגתך, על ידי זה הקדוש ברוך הוא יקים צוויך. עז. על ידי הכפירות אין לאדם חשקות ללמד. עח. על ידי צדקה לשמה תזכה לתורה לשמה. עט. על ידי קימת חצות יזכה להבין את התורה ולדרש אותה. פ. מי שפסק מדברי תורה לדברים בטלים, תקונו שיקום חצות. פא. מי ששונא את השקר כמו תועבה, יהיה לו חשק ללמד. פב. הספר שאדם רשע למד ממנו, אל תלמד ממנו, כי האותיות הם ירשיעו אותך. פג. כשאתה שומע תורה או מוסר מאחד ולא נתכבד בלבך, ידוע שהוא אויל. פד. התורה שיש לך הוצאות עליה, על ידי זה לא יהיה שכוח ממך. פה. מי שרודף אחר תאוות לבו, על ידי זה תמצא אותו בכל פסוק מפסוקי התורה לגנאי. פו. מי שפורש את עצמו מן התורה, נתחבר לשטן. פז. שני תלמידי חכמים המכבדין זה לזה בהלכה לשמה ובענווה, הקדוש ברוך הוא מצליח להם, ועולים לגדלה וזוכין לתורה, שנתנה בימין וזוכין לדברים, שנתנין בימינה של תורה. פח. תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש, הדבק בו, שסופך להנות מתלמודו. פט. אסור ללמד מן הממשיך לעבודה זרה, והלומד ממנו חיב מיתה. צ. תורה בלא מצוות הוא כמו הדס, שיש בו ריח ואין בו טעם. צא. במי אתה מוצא סדרי תורה, במי שמשכים ומעריב עליהם בבית המדרש ומשחיר את פניו עליהם כעורב ומשים עצמו אכזרי על בניו כעורב. צב. אין מן הכל זוכה אדם ללמד, בשביל זה הולכים למרחקים ללמד. חלק שני א. יש יסורים הבאים על האדם ונקבע להם זמן לפי חיוב סדור הכוכבים, המחיבים כל אלו היסורים, אבל על ידי הרצון והתאוה שנתעורר אצל התלמידים בשעה שהגיע עתם הקבוע להם לילך אצל הרב ללמד, על ידי זה נתבטלים היסורים קדם הזמן הקצוב להם. ב. התורה והמעשר והשבת הם נותנים חיים גשמיים גם כן. ג. על ידי למוד "שלחן ערוך" באים ליראה. ד. מי שלמודו בתורה במחין זכים, שאכילתו כל כך בקדשה, שנזון ממזון, שהמלאכים נזונין ממנו, על ידי זה שונאיו נדונין בחנק. וסימן לדבר: "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר", "ובבקר היתה שכבת הטל", "ויהי באשמרת הבקר". ה. על ידי מפלגי וחריפי הדור מאירין את היראה, ועל ידי היראה מתנוצץ זכות אבות, ועל ידי התנוצצות האבות נתעורר תשובה בעולם. ו. למוד הפוסקים מבטלין הרהורי עבודה זרה. ז. כשהולך מרב לרב, אז צריך לחזק אמונתו באחדות השם יתברך, כי הלמוד מהרבה מלמדים מזיק לאמונת היחוד. וכן הרב שיש לו אמונת היחוד, הוא יכול להאיר לכל תלמיד ותלמיד כפי כחו, וכל תלמיד אינו שומע אלא מה שצריך לו ולא יותר. ח. הרב המלמד את תלמידיו בזה הדרך, הינו שלא ישמיע אותם אלא לכל אחד ישמיע מה שצריך לו לא פחות ולא יותר, על ידי זה זוכה, שמגלין פנים הנאים והמשבחים שבתורה. ט. כשהתלמיד שומע תורה מהרב ונתבטל רצונו כנגד רצון הרב, בזה ידע ששמע, כי כשלא נתבטל רצונו אף על פי ששומע אינו שומע. גם כשנתבטל הרגשותיו בשעת השמיעה, ידע גם כן ששומע. י. בשעה שהתלמיד בא לשמע תורה מפי הרב, אזי גם הרע של התלמיד, הינו הקליפות שנבראו על ידי הרע שלו, באים גם כן לשמע ולינק, אבל על ידי שכל תלמיד אינו שומע אלא השיך לנשמתו כנזכר לעיל, על ידי זה בורחים הקליפות ואינם יכולים לשמע. אבל יש קלפה דקה שהיא קרובה לקדשה, והיא אינה בורחת אלא כשיש בתורה ישועת ישראל, אזי היא גם כן בורחת. וסימן לדבר: "וישלח משה את חותנו", למאן דאמר יתרו קדם מתן תורה בא והלך לו. יא. המוציא דברי תורה בפיו, נצול מדין סקילה. יב. לאו בכל מקום אדם זוכה לסגל תורה ומעשים טובים, בשביל זה הקדוש ברוך הוא מסבב סיבובים, שיצא זה האדם ממקום הזה למקום אחר. יג. כשאדם לומד עד שנתיגע, בזה ממתיק דינים ומעורר רחמים, גם על ידי זה מעורר רחמים אצל אביו בקבר. יד. על ידי תורה בא לאמונה, ועל ידי אמונה בא לקדוש השם. טו. זכי הראות יכולין להכיר את האדם, מי רבו שלמדו תורה. ודוקא כשמכירין את תאר פני הרב, כי על ידי ההלכות שלמד מרבו, נעשה פני התלמיד כתאר פני הרב, כי ההלכה היא חכמתו המאיר תאר פניו [חכמת אדם תאיר פניו], וכשמקבל ההלכה מקבל חלק מתאר פניו, ולפי רבוי ההלכות כן נתרבה חלקי תאר פניו. טז. על ידי קדשת השם יתברך ההתנשאות של ראשי הדור בתקף ועז, ועל ידי זה נחשב בעיני כל המצוה של הכנסת אורחים, ועל ידי זה הלומדים זוכים שהלכה כמותם. יז. מי שמחמיר לאחרים ומקל לעצמו ואומר על מה שלא שמע ששמע, על ידי זה אינו זוכה לראות ביפי המלך, כי הקלפה של אדום שהיא יראה רעה, מחשיך מאור עיניו מלהסתכל ביפי פני המלך.
חלק א'

א. מִי שֶׁעוֹשֶׂה תַּעֲנוּג לָאָב וּמְשַׂמֵּחַ אוֹתוֹ, עַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לוֹ חֵשֶׁק וְאַהֲבָה לִלְמד.

ב. כְּשֶׁאַתָּה רוֹצֶה לְהַחֲיוֹת אֵיזֶה דָּבָר בַּאֲמִירַת תּוֹרָתְךָ, אַל תִּדְרשׁ מֵעִנְיָנִים רָעִים, אֶלָּא תִּדְרשׁ פְּסוּקִים וְעִנְיָנִים שֶׁל טוֹב.

ג. כְּשֶׁאָדָם אוֹמֵר חִדּוּשֵׁי אוֹרַיְתָא, עַל יְדֵי זֶה מְשַׂמֵּחַ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

ד. כְּשֶׁהָרָשָׁע אוֹמֵר תּוֹרָה, תֵּדַע שֶׁהוּא מַכְשִׁיל אוֹתָם הַשּׁוֹמְעִים תּוֹרָתוֹ.

ה. מִי שֶׁהוּא מְבַטֵּל אֶת חֲבֵרוֹ מֵהַלִמּוּד, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא סָר מִדֶּרֶךְ ה'.

ו. לִמּוּד הַתּוֹרָה אֲפִילּוּ מִתְנַמְנֵם הוּא טוֹב.

ז. עַל יְדֵי קַבָּלַת הַיִּסּוּרִים בְּאַהֲבָה אֵינוֹ מְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּדוֹ.

ח. כָּל מַה שֶּׁלָּמַד אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהָיָה נִמְנָע אֶצְלוֹ לַעֲמד עַל אֲמִתַּת כַּוָּנַת הַלִּמּוּד בִּשְׁלֵמוּת, יִזְכֶּה לְהָבִין עַל אֲמִתָּתָהּ בָּעוֹלָם הַבָּא.

ט. עַל יְדֵי קִימָה בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם זוֹכִין לְתוֹרָה

י. כָּל יְדִיעָה בְּמִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה, הֵן מִצְווֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ הֵן מִצְווֹת שֶׁבֵּין אָדָם לְקוֹנוֹ, הַיְדִיעָה הַזּאת בְּעַצְמָהּ הִיא הַצְלָחַת הַנֶּפֶשׁ.

יא. הַסֵּפֶר שֶׁנִּכְתַּב בִּדְיוֹ שֶׁל שֶׁמֶן זַיִת הוּא מְסֻגָּל לְלִמּוּד.

יב. יִרְאָה מִתַּלְמִיד חָכָם מְסֻגָּל לְלִמּוּד.

יג. הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה שְׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ.

יד. מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם וְיֶחְכַּם, יַרְבֶּה בִּישִׁיבָה וִימַעֵט בִּסְחוֹרָה וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים, כִּי הָא בְּלָא הָא לָא סַגִּי.

טו. הַדִּבּוּר בְּקוֹל רָם מֵבִיא הֶרְגֵּשׁ וּתְנוּעָה לְכָל הָאֵיבָרִים.

טז. הַלּוֹמֵד בְּקוֹל רָם מַאֲרִיךְ יָמִים, וְתַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ.

יז. מִי שֶׁאֵין בּוֹ גַּסּוּת, לִמּוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ.

יח. גַּם מִי שֶׁמְּלַמֵּד לַאֲחֵרִים.

יט. הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הָרַב, מִסְתַּיֵּעַ מִלְּתָא טְפֵי.

כ. גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה מֵהַקְרָבַת תְּמִידִין.

כא. הָאוֹמֵר: שְׁמוּעָה זוֹ נָאָה וְזוֹ אֵינָהּ נָאָה, מְאַבֵּד הוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה.

כב. מִיגְמַר בְּעַתִּיקָא קָשֶׁה מֵחֲדְתָּא.

כג. הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִתַּלְמוּדוֹ, גּוֹרֵם גָּלוּת לְבָנָיו וּמוֹרִידִין אוֹתוֹ מִגְּדֻלָּתוֹ.

כד. תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ נִקְרָא תּוֹעֵבָה.

כה. תַּלְמִיד חָכָם בְּנֵי עִירוֹ מְצֻוִּין לַעֲשוֹת מְלַאכְתּוֹ.

כו. בִּשְׁבִיל בִּיטּוּל תּוֹרָה נַעֲשֲׂה כִּבְיָכוֹל מָךְ.

כז. גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה מֵהַצָּלַת נְפָשׁוֹת וּמִבִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמִכִּבּוּד אָב וָאֵם.

כח. עַל יְדֵי קְדֻשָּׁה זוֹכֶה לְבִינָה.

כט. שְׁלשָׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה עֲלֵיהֶן בְּכָל יוֹם, וְאֶחָד מֵהֶם, עַל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק.

ל. עַל יְדֵי בִּינָה זוֹכֶה לִתְשׁוּבָה.

לא. אָסוּר לְלַמֵּד אֶת הָרָשָׁע דְּבַר פֶּלֶא.

לב. גָּדוֹל יָכוֹל לִלְמד מֵרָשָׁע, אֲבָל קָטָן לא.

לג. הֶרְגֵּל הַלִּמּוּד הוּא עוֹלֶה לְמַעְלָה עַל קִיּוּם כָּל הַמִּצְווֹת.

לד. מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה, שָׁרוּי בְּלֹא טוֹבָה [תּוֹרָה].

לה. אֵינוֹ דּוֹמֶה הַלּוֹמֵד מִפִּי עַצְמוֹ לַלּוֹמֵד מִפִּי הָרַב.

לו. לא נִיחָא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיִּהְיוּ דָּנִים אֶת יִשְׂרָאֵל לְכַף חוֹב.

לז. מִי שֶׁאוֹהֵב תַּלְמִיד חָכָם, הַתּוֹרָה מְחַזֶּרֶת עָלָיו וְעַל זַרְעוֹ.

לח. יִלְמַד אָדָם אֲפִילּוּ בְּלא הֲבָנָה.

לט. תּוֹעֶלֶת גָּדוֹל לִרְאוֹת פֶּה הָרַב בִּשְׁעַת הַלִּמּוּד.

מ. תּוֹעֶלֶת גָּדוֹל לִלְמד אֵצֶל נְהָרוֹת.

מא. הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה, כְּאִלּוּ עוֹסֵק בַּעֲבוֹדָה.

מב. הָעוֹסֵק בְּהִלְכוֹת עֲבוֹדָה, כְּאִלּוּ נִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו.

מג. הַלּוֹמֵד תּוֹרָה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, נוֹפֵל לְגֵּיהִנּוֹם וַהֲוֵי כְּזוֹרֵק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס.

מד. הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ נִתְּנָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, אֲבָל הַפִּלְפּוּל לא נִתַּן אֶלָּא לְמשֶׁה בִּלְבָד, וְהוּא בְּטוֹבַת עַיִן נָתַן לְכָל יִשְׂרָאֵל.

מה. כְּשֶׁעוֹשֶׂה אָדָם אֶת עַצְמוֹ הֶפְקֵר לְלַמֵּד תּוֹרָתוֹ לַכּל, הַתּוֹרָה נִתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה.

מו. אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת אֶלָּא לְמִי שֶׁמַּעֲמִיד אֶת עַצְמוֹ עָרוֹם עָלֶיהָ, וּבְמִי שֶׁמֵּשִׂים אֶת עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ.

מז. הַלִּמּוּד קוֹדֶם לְיִרְאַת חֵטְא, וְיִרְאַת חֵטְא קוֹדֶם לְעִיּוּן.

מח. עַל יְדֵי פַּת שַׁחֲרִית תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ וְזוֹכֶה לִלְמד וּלְלַמֵּד.

מט. תּוֹרָה צְרִיכָה דַּוְקָא לִהְיוֹת בְּדִּבּוּר, כִּי הַלִּמּוּד שֶׁהוּא בְּמַחֲשָׁבָה לְבַד נִשְׁתַּכֵּחַ, וְאֵין בָּא לִידֵי מַעֲשִֶׂה.

נ. הַלּוֹמֵד וְאֵינוֹ חוֹזֵר, דּוֹמֶה לְזוֹרֵעַ וְאֵינוֹ קוֹצֵר.

נא. הַחוֹזֵר תַּלְמוּדוֹ הַתּוֹרָה מְבַקֶּשֶׁת מֵאֵת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיְּגַלֶּה לוֹ טַעֲמֵי הַתּוֹרָה וּסְתָרֶיהָ.

נב. מִי שֶׁאֵין לּוֹ עֵת קָבוּעַ לִלְמד, הוּא בָּא לְהִרְהוּרֵי זְנוּת.

נג. מִי שֶׁאֵין חוֹזֵר תַּלְמוּדוֹ, קָשֶׁה לּוֹ לְגַדֵּל בָּנִים.

נד. הַלּוֹמֵד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ, מֵשִׂים שָׁלוֹם בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וְשֶׁל מַטָּה, וּמֵגֵן עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וּכְאִלּוּ בָּנָה פַּלְטְרִין שֶׁל מַעְלָה וְשֶׁל מַטָּה וּמְקָרֵב אֶת הַגְּאֻלָּה.

נה. הַמְלַמֵּד בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה, מַעְלָה עָלָיו הַכָּתוּב, כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ וּכְאִלּוּ עֲשָׂאָהּ לְדִבְרֵי תּוֹרָה וּכְאִלּוּ עֲשָׂאוֹ לְעַצְמוֹ.

נו. הַמַּשְׁחִיר פָּנָיו [עַל דִּבְרֵי תוֹרָה] בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבְהִיק פָּנָיו לָעוֹלָם הַבָּא.

נז. הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׂבִּיעוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.

נח. הַקּוֹרֵא בְּסִפְרֵי מִינִין, נִקְרָא אֶפִּיקוֹרוֹס.

נט. הַקּוֹרֵא פָּסוּק בִּזְמַנּוֹ, מֵבִיא טוֹבָה לָעוֹלָם.

ס. כְּשֶׁיֵּשׁ שְׁנֵי פְּסוּקִים, מֵאֶחָד אַתָּה יָכוֹל לִדְרשׁ זְכוּת וְטוֹב וּמֵאֶחָד אַתָּה יָכוֹל לִדְרשׁ לְהֵפֶךְ, תִּדְרשׁ הַפָּסוּק שֶׁהוּא לִזְכוּת וּלְטוֹב.

סא. מִי שֶׁאֵין לוֹ הֲבָנָה בְּלִמּוּדוֹ, יִשְׁבּת אֵצֶל צַדִּיק, גַּם עַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לִלְמד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ. אוֹ יִשְׁתַּדֵּל לַעֲשוֹת אֵיזֶה תַּעֲנוּג לַצַּדִּיק אוֹ יִלְמַד בְּשִׂמְחָה אוֹ יְקַבֵּל אֶת הַשַּׁבָּת בְּשִׂמְחָה אוֹ יְקַבֵּל הַצַּדִּיק בְּשִׂמְחָה.

סב. עַל יְדֵי לִמּוּד בְּעִיּוּן יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל.

סג. מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִלְמד מֵחֲמַת מְנִיעוֹת, יִפְרשׁ מִמַּשְׁקֶה הַמְשַׁכֵּר.

סד. עַל יְדֵי בִּיטּוּל תּוֹרָה יָבוֹא לְבִּיטּוּל תְּפִילָּה וְהוּא הַדִּין לְהֵפֶךְ.

סה. מִי שֶׁאֵין יָכוֹל לִלְמד כִּי אֵין לוֹ פְּנַאי וְלוֹמֵד בְּשַׁבָּת וְראשׁ חֹדֶשׁ, בָּזֶה הוּא מַעֲצִיר אֶת רוּחַ הַטומְאָה.

סו. כְּשֶׁאֵין מֵבִין אֶת לִמּוּדוֹ, בְּיָדוּעַ שֶׁדִּינִים שׁוֹרִין עָלָיו.

סז. בְּנָקֵל לְהָבִין אֵיזֶהוּ עִנְיָן כְּשֶׁהוּא בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ, דְּהַיְנוּ בְּהַר אוֹ מָקוֹם אַחֵר.

סח. הִתְעוֹרְרוּת בַּבּקֶר לִלְמד מְסֻגָּל לְחוּשׁ הַשְּׁמִיעָה.

סט. עַל יְדֵי לִמּוּד תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן נִתְרַבֶּה הַשָּׁלוֹם.

ע. צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל, שֶׁיִּזְכֶּה לְתַלְמִידִים הֲגוּנִים.

עא. עַל יְדֵי דְּרוּשֵׁי הַתּוֹרָה לְטוֹבָה יָכוֹל לְהָבִיא יְשׁוּעָה.

עב. עַל יְדֵי רחַב לֵב יָכוֹל לְהָבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר.

עג. מִי שֶׁאֵין לוֹ חַשְׁקוּת לִלְמד, אַל יְדַבֵּר עַל שׁוּם אָדָם שׁוּם דָּבָר רָע.

עד. אַל תִּלְמַד אֶלָּא אֵצֶל יְרֵא שָׁמַיִם.

עה. עַל יְדֵי תּוֹרָה תִּזְכֶּה לְשָׁלוֹם.

עו. כְּשֶׁתּאמַר תּוֹרָה לְפִי מַדְרֵגָתְךָ וְלא לְמַעְלָה מִמַּדְרֵגָתְךָ, עַל יְדֵי זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְקַיֵּם צִוּוּיֶךָ.

עז. עַל יְדֵי הַכְּפִירוֹת אֵין לָאָדָם חַשְׁקוּת לִלְמד.

עח. עַל יְדֵי צְדָקָה לִשְׁמָהּ תִּזְכֶּה לְתוֹרָה לִשְׁמָהּ.

עט. עַל יְדֵי קִימַת חֲצוֹת יִזְכֶּה לְהָבִין אֶת הַתּוֹרָה וְלִדְרשׁ אוֹתָהּ.

פ. מִי שֶׁפָּסַק מִדִּבְרֵי תוֹרָה לִדְבָרִים בְּטֵלִים, תִּקּוּנוֹ שֶׁיָּקוּם חֲצוֹת.

פא. מִי שֶׁשּׂוֹנֵא אֶת הַשֶּׁקֶר כְּמוֹ תּוֹעֵבָה, יִהְיֶה לוֹ חֵשֶׁק לִלְמד.

פב. הַסֵּפֶר שֶׁאָדָם רָשָׁע לָמַד מִמֶּנּוּ, אַל תִּלְמַד מִמֶּנּוּ, כִּי הָאוֹתִיּוֹת הֵם יַרְשִׁיעוּ אוֹתְךָ.

פג. כְּשֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ תּוֹרָה אוֹ מוּסָר מֵאֶחָד וְלא נִתְכַּבֵּד בְּלִבְּךָ, יָדוּעַ שֶׁהוּא אֱוִיל.

פד. הַתּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ לְךָ הוֹצָאוֹת עָלֶיהָ, עַל יְדֵי זֶה לא יִהְיֶה שָׁכוּחַ מִמְּךָ.

פה. מִי שֶׁרוֹדֵף אַחַר תַּאֲווֹת לִבּוֹ, עַל יְדֵי זֶה תִּמְצָא אוֹתוֹ בְּכָל פָּסוּק מִפְּסוּקֵי הַתּוֹרָה לִגְנַאי.

פו. מִי שֶׁפּוֹרֵשׁ אֶת עַצְמוֹ מִן הַתּוֹרָה, נִתְחַבֵּר לַשָּׂטָן.

פז. שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְּכַבְּדִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה לִשְׁמָהּ וּבַעֲנָוָוה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצְלִיחַ לָהֶם, וְעוֹלִים לִגְדֻלָּה וְזוֹכִין לְתוֹרָה, שֶׁנִּתְּנָה בְּיָמִין וְזוֹכִין לִדְבָרִים, שֶׁנִּתָּנִין בִּימִינָהּ שֶׁל תּוֹרָה.

פח. תַּלְמִיד חָכָם נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ, הִדָּבֵק בּוֹ, שֶׁסּוֹפְךָ לֵהָנוֹת מִתַּלְמוּדוֹ.

פט. אָסוּר לִלְמד מִן הַמַּמְשִׁיךְ לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְהַלּוֹמֵד מִמֶּנּוּ חַיָּב מִיתָה.

צ. תּוֹרָה בְּלא מִצְווֹת הוּא כְּמוֹ הֲדַס, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רֵיחַ וְאֵין בּוֹ טַעַם.

צא. בְּמִי אַתָּה מוֹצֵא סִדְרֵי תוֹרָה, בְּמִי שֶׁמַּשְׁכִּים וּמַעֲרִיב עֲלֵיהֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וּמַשְׁחִיר אֶת פָּנָיו עֲלֵיהֶם כָּעוֹרֵב וּמֵשִׂים עַצְמוֹ אַכְזָרִי עַל בָּנָיו כָּעוֹרֵב.

צב. אֵין מִן הַכּל זוֹכֶה אָדָם לִלְמד, בִּשְׁבִיל זֶה הוֹלְכִים לְמֶרְחַקִּים לִלְמד.

חלק שני

א. יֵשׁ יִסּוּרִים הַבָּאִים עַל הָאָדָם וְנִקְבָּע לָהֶם זְמַן לְפִי חִיּוּב סִדּוּר הַכּוֹכָבִים, הַמְחַיְּבִים כָּל אֵלּוּ הַיִּסּוּרִים, אֲבָל עַל יְדֵי הָרָצוֹן וְהַתַּאֲוָה שֶׁנִּתְעוֹרֵר אֵצֶל הַתַּלְמִידִים בְּשָׁעָה שֶׁהִגִּיעַ עִתָּם הַקָּבוּעַ לָהֶם לֵילֵךְ אֵצֶל הָרַב לִלְמד, עַל יְדֵי זֶה נִתְבַּטְּלִים הַיִּסּוּרִים קדֶם הַזְּמַן הַקָּצוּב לָהֶם.

ב. הַתּוֹרָה וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַשַּׁבָּת הֵם נוֹתְנִים חַיִּים גַּשְׁמִיִּים גַם כֵּן.

ג. עַל יְדֵי לִמּוּד "שֻׁלְחָן עָרוּךְ" בָּאִים לְיִרְאָה.

ד. מִי שֶׁלִּמּוּדוֹ בַּתּוֹרָה בְּמחִין זַכִּים, שֶׁאֲכִילָתוֹ כָּל כָּךְ בִּקְדֻשָּׁה, שֶׁנִּזּוֹן מִמָּזוֹן, שֶׁהַמַּלְאָכִים נִזּוֹנִין מִמֶּנּוּ, עַל יְדֵי זֶה שוֹנְאָיו נִדּוֹנִין בְּחֶנֶק. וְסִימָן לַדָּבָר: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹת הַבּקֶר", "וּבַבּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטָּל", "וַיְהִי בְּאַשְׁמרֶת הַבּקֶר".

ה. עַל יְדֵי מֻפְלְגֵי וַחֲרִיפֵי הַדּוֹר מְאִירִין אֶת הַיִּרְאָה, וְעַל יְדֵי הַיִּרְאָה מִתְנוֹצֵץ זְכוּת אָבוֹת, וְעַל יְדֵי הִתְנוֹצְצוּת הָאָבוֹת נִתְעוֹרֵר תְּשׁוּבָה בָּעוֹלָם.

ו. לִמּוּד הַפּוֹסְקִים מְבַטְּלִין הִרְהוּרֵי עֲבוֹדָה זָרָה.

ז. כְּשֶׁהוֹלֵךְ מֵרַב לְרַב, אָז צָרִיךְ לְחַזֵּק אֱמוּנָתוֹ בְּאַחְדוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי הַלִּמּוּד מֵהַרְבֵּה מְלַמְּדִים מַזִּיק לֶאֱמוּנַת הַיִּחוּד. וְכֵן הָרַב שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנַת הַיִּחוּד, הוּא יָכוֹל לְהָאִיר לְכָל תַּלְמִיד וְתַלְמִיד כְּפִי כּחוֹ, וְכָל תַּלְמִיד אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אֶלָּא מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ וְלא יוֹתֵר.

ח. הָרַב הַמְלַמֵּד אֶת תַּלְמִידָיו בְּזֶה הַדֶּרֶךְ, הַיְנוּ שֶׁלּא יַשְׁמִיעַ אוֹתָם אֶלָּא לְכָל אֶחָד יַשְׁמִיעַ מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ לא פָּחוֹת וְלא יוֹתֵר, עַל יְדֵי זֶה זוֹכֶה, שֶׁמְּגַלִּין פָּנִים הַנָּאִים וְהַמְשֻׁבָּחִים שֶׁבַּתּוֹרָה.

ט. כְּשֶׁהַתַּלְמִיד שׁוֹמֵעַ תּוֹרָה מֵהָרַב וְנִתְבַּטֵּל רְצוֹנוֹ כְּנֶגֶד רְצוֹן הָרַב, בָּזֶה יֵדַע שֶׁשָּׁמַע, כִּי כְּשֶׁלּא נִתְבַּטֵּל רְצוֹנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ. גַּם כְּשֶׁנִּתְבַּטֵּל הַרְגָּשׁוֹתָיו בִּשְׁעַת הַשְּׁמִיעָה, יֵדַע גַם כֵּן שֶׁשּׁוֹמֵעַ.

י. בְּשָׁעָה שֶׁהַתַּלְמִיד בָּא לִשְׁמעַ תּוֹרָה מִפִּי הָרַב, אֲזַי גַּם הָרָע שֶׁל הַתַּלְמִיד, הַיְנוּ הַקְּלִיפּוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ עַל יְדֵי הָרָע שֶׁלּוֹ, בָּאִים גַם כֵּן לִשְׁמעַ וְלִינק, אֲבָל עַל יְדֵי שֶׁכָּל תַּלְמִיד אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אֶלָּא הַשַּׁיָּךְ לְנִשְׁמָתוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, עַל יְדֵי זֶה בּוֹרְחִים הַקְּלִיפּוֹת וְאֵינָם יְכוֹלִים לִשְׁמעַ. אֲבָל יֵשׁ קְלִפָּה דַּקָּה שֶׁהִיא קְרוֹבָה לִקְדֻשָּׁה, וְהִיא אֵינָהּ בּוֹרַחַת אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ בַּתּוֹרָה יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל, אֲזַי הִיא גַם כֵּן בּוֹרַחַת. וְסִימָן לַדָּבָר: "וַיִּשְׁלַח משֶׁה אֶת חוֹתְנוֹ", לְמָאן דְּאָמַר יִתְרוֹ קדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּא וְהָלַךְ לּוֹ.

יא. הַמּוֹצִיא דִּבְרֵי תוֹרָה בְּפִיו, נִצּוֹל מִדִּין סְקִילָה.

יב. לָאו בְּכָל מָקוֹם אָדָם זוֹכֶה לְסַגֵּל תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, בִּשְׁבִיל זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְסַבֵּב סִיבּוּבִים, שֶׁיֵּצֵא זֶה הָאָדָם מִמָּקוֹם הַזֶּה לְמָקוֹם אַחֵר.

יג. כְּשֶׁאָדָם לוֹמֵד עַד שֶׁנִּתְיַגֵּעַ, בָּזֶה מַמְתִּיק דִּינִים וּמְעוֹרֵר רַחֲמִים, גַּם עַל יְדֵי זֶה מְעוֹרֵר רַחֲמִים אֵצֶל אָבִיו בַּקֶּבֶר.

יד. עַל יְדֵי תּוֹרָה בָּא לֶאֱמוּנָה, וְעַל יְדֵי אֱמוּנָה בָּא לְקִדּוּשׁ הַשֵּׁם.

טו. זַכֵּי הָרְאוּת יְכוֹלִין לְהַכִּיר אֶת הָאָדָם, מִי רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה. וְדַוְקָא כְּשֶׁמַּכִּירִין אֶת תּאַר פְּנֵי הָרַב, כִּי עַל יְדֵי הַהֲלָכוֹת שֶׁלָּמַד מֵרַבּוֹ, נַעֲשֲׂה פְּנֵי הַתַּלְמִיד כְּתֹאַר פְּנֵי הָרַב, כִּי הַהֲלָכָה הִיא חָכְמָתוֹ הַמֵּאִיר תּאַר פָּנָיו [חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו], וּכְשֶׁמְּקַבֵּל הַהֲלָכָה מְקַבֵּל חֵלֶק מִתּאַר פָּנָיו, וּלְפִי רִבּוּי הַהֲלָכוֹת כֵּן נִתְרַבֶּה חֶלְקֵי תּאַר פָּנָיו.

טז. עַל יְדֵי קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַהִתְנַשְּׂאוּת שֶׁל רָאשֵׁי הַדּוֹר בְּתֹקֶף וָעז, וְעַל יְדֵי זֶה נֶחְשָׁב בְּעֵינֵי כל הַמִּצְוָה שֶׁל הַכְנָסַת אוֹרְחִים, וְעַל יְדֵי זֶה הַלּוֹמְדִים זוֹכִים שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתָם.

יז. מִי שֶׁמַּחְמִיר לַאֲחֵרִים וּמֵקֵל לְעַצְמוֹ וְאוֹמֵר עַל מַה שֶּׁלּא שָׁמַע שֶׁשָּׁמַע, עַל יְדֵי זֶה אֵינוֹ זוֹכֶה לִרְאוֹת בִּיפִי הַמֶּלֶךְ, כִּי הַקְּלִפָּה שֶׁל אֶדוֹם שֶׁהִיא יִרְאָה רָעָה, מַחְשִׁיךְ מְאוֹר עֵינָיו מִלְּהִסְתַּכֵּל בִּיפִי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ.
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רז - כָּל הַדִּבּוּרִים הֵם בְּחִינַת גְּבוּרוֹת
...- תורה רז - כל הדבורים הם בחינת גבורות כל הדבורים הם בחינת גבורות כמו שכתוב "וגבורתך ידברו" וכמו שכתוב בכתבים שהה' גבורות שבדעת בוקעין ויוצאין בהפה ונעשה מהם ה' מוצאות הפה נמצא שכל הדבורים הם בחינת גבורות וצריך להמתיקם וההמתקה הוא על ידי למוד התורה ודבורים טובים שמדברים על ידי זה ממתיקים הדבורים שהם בחינת הגבורות ודע שלפעמים יוצאין גבורות קשות רחמנא לצלן והם באים בזה העולם לגדולי הדור מחמת שיש להם דעת גדול על כן כשיוצאין, חס ושלום, גבורות קשות, באים בדעת הגדולים ושם בוקעין ויוצאין מהפה, ונעשה מהם...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה מא - לִפְעָמִים הַשֵּׁם יִתְבָּרַך עוֹשֶׂה מוֹפְתִים
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה מא - לפעמים השם יתברך עושה מופתים לפעמים השם יתברך עושה מופתים על ידי בעלי הפוסקים בבחינת: "מפתיו ומשפטי פיהו" שעל ידי 'משפטי פיהו', שפוסק שיהיה כך, נעשה מופת כי מחמת שנתקבל לבעל פוסק וכשפוסק באסור והתר וכיוצא, מקבלין דעתו כמו כן כשפוסק באיזה ענין, מקבלין דעתו, ונעשין מופתים על ידו וזהו בחינת המופתים שמספרין מהגאונים שהיו בדורות שלפנינו
שיחות הר"ן - אות ג
...שמו ואי אפשר לבאר זאת בכתב ואמר: כי לגדלת הבורא יתברך אין שעור כי נעשים דברים נוראים בעולם, נפלאים ונוראים מאד ואין יודעים כלל הינו שעדין אין יודעים שום ידיעה כלל כלל לא וגם מה שמובא כי תכלית הידיעה אשר לא נדע הינו גם כן אצל כל ידיעה וידיעה הינו שאפילו כשמגיעין להתכלית של הידיעה דהינו לא נדע אף על פי כן עדין אין זה התכלית כי זה התכלית הוא רק באותה הידיעה אבל בהידיעה הגבוה ממנה עדין לא התחיל בה כלל וכן למעלה מעלה נמצא שלעולם אין יודעין כלל כלל לא ואף על פי כן אין זה התכלית כי עדין לא התחיל כלל לי...
בחירה חופשית - מתי נבין את הסוד הזה?
...חופשית - מתי נבין את הסוד הזה? שאלה: קראתי בשם רבי נחמן מברסלב, שאחרי 120 שהאדם נפטר, אח"כ הוא זוכה להבין את השכל של הידיעה והבחירה. השאלה שלי היא האם אחרי שבן אדם עוזב את הגוף, האם הוא באמת זוכה לקבל תשובה לשאלה הזאת? או שאולי רק הקב"ה עצמו יודע את התשובה וגם אחרי הפטירה גם אז האדם עדיין לא יודע את התשובה? אשמח גם לקבל מקור לכך בדברי רבני נחמן מברסלב. האם הוא אמר את זה בפירוש? או שאולי זאת המצאה... בקיצור, מהי האמת בעניין הזה? תשובה: אין שום קשר מכל סוג שהוא, בין הפטירה של האדם מהגוף, לבין הבנת...
חיי מוהר"ן - שיח - מעלת המתקרבים אליו
...אליו אות שיח אמר, לכנס אצלי ולהתקרב אלי הוא דבר קשה מאד ואפילו בני עצמם. וכי יש יותר מקרב מבנים אפילו הם כל אימת שרוצים לכנס אצלי יש על זה כמה בלבולים ומחשבות הטורדות וכיוצא. והעקר בשעת ההתחלה. וכל זמן שנקרא התחלה אז הוא קשה מאד להתקרב וגם אחר כך נעשה מה שנעשה אך בהתחלה כל זמן שנקרא התחלה הוא דבר נמנע וקשה וכבד מאד לכנס ולהתקרב אות שיט אמר לאחד, אני אעשה מכם כתות כתות אות שכ אמר כל מי שיצית אותי ויקים כל מה שאני מצוה בודאי יהיה צדיק גדול יהיה מה שיהיה. והעקר להשליך שכל עצמו לגמרי רק כאשר יאמר הוא...
שיחות הר"ן - אות נב
...הדברים צועק כבוד השם יתברך כי מלא כל הארץ כבודו ואפילו מספורי הגויים צועק גם כן כבוד השם יתברך כמו שכתוב: "ספרו בגוים כבודו" שאפילו בספורי הגויים צועק כבוד השם יתברך כי כבודו יתברך צועק תמיד וקורא ומרמז להאדם שיקרב אליו יתברך והוא יתברך יקרב אותו ברחמים באהבה ובחבה גדולה וזה שהאדם נתלהב לפעמים בתוך תפילתו ומתחיל להתפלל בהתלהבות וחשק גדול ותפילתו שגורה ומרצה בפיו זהו אור השם יתברך בעצמו כביכול שנתלבש בו וקורא אותו לעבודתו יתברך כי זה ההתלהבות שהאדם מתלהב בתפילתו זה בחינת השם יתברך בעצמו כביכול בחינת...
ספר המידות - רפואה
...ועשב כח מיחד לרפאות איזהו חולאת מיחדת, וכל זה אינו למי שלא שמר אמונתו ובריתו, ולא שמר את עצמו מלעבר על "אל תהי בז לכל אדם". אבל מי שיש לו אמונה בשלמות, והוא גם כן שומר הברית ומקים "אל תהי בז לכל אדם", אין רפואתו תולה בחלקי עשבים המיחדים לחולאתו, אלא נתרפא בכל מאכל וכל משקה בבחינת "וברך את לחמך" וכו', ואין צריך להמתין עד שיתרמו לו עשבים המיחדים לרפאותו. ב. על ידי עיון עמק בסודות התורה יכול לפקד עקרות ולרפאות חולאת חזק. ג. לצרעת מזיק דברים מלוחים ורפואתו מים חיים. וסימן לדבר: "יגרע נטפי מים", הינו...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה נח - בְּאֵר וְעָנָן וּמָן, כֻּלָּם חָזְרוּ בִּזְכוּת משֶׁה
...וענן ומן, כלם חזרו בזכות משה [לשון רבנו, זכרונו לברכה] איתא בזוהר בראשית: תלת נפקין מחד חד בתלת קימא חד על בין תרין תרין ינקין לחד חד יניק לכמה סטרין א. הינו כי באר וענן ומן, כלם חזרו בזכות משה כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: 'ואכחיד שלשת הרועים בירח אחד, וכי בירח אחד מתו ותרצו, כי בהסתלקותם של אהרון ומרים נסתלקו ענן ובאר, וחזרו בזכות משה וכשנסתלק משה בירח אדר, אזי נסתלקו באר וענן ומן והוי כאלו מתו כל השלש בירח אחד' וזהו: 'תלת נפקי מחד' הינו: 'באר וענן ומן', היו בשביל חד, בשביל משה. ב. ומשה היה נשמתו...
שיחות הר"ן - אות ח
שיחות הר"ן - אות ח כשלומדין מלי דפורענותא כגון כשלומדין הלכות אבלות וכיוצא אין לעין שם הרבה כי אין צריכין להעמיק המחשבה במקומות כאלו כי המחשבה יש לה תקף גדול כמבאר במקומות אחרים ועל כן צריכין לעבר במהירות מקומות כאלו
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה כז - מִי שֶׁהוּא פַּרְנַס חֹדֶשׁ אוֹ מַנְהִיג
...פרנס חדש או מנהיג מי שהוא פרנס חדש או מנהיג והוא מנהיג בכשרות ובישר ורואה ומסתכל להטיל המשאוי על כל אחד כראוי לו כפי מה שמעריך את כל אחד בישר להכביד על זה ולהקל על זה כראוי על ידי זה מבטל הארבע מדות רעות דהינו 'עבודה זרה' 'וגלוי עריות' 'ושפיכות דמים' 'ולשון הרע' והסוד כי הנדר שנודרין צריכין לשלם מיד והמאחר נדרו גורם אלו הארבע מדות הנ"ל כדאיתא במדרש, שלמד מיעקב שבשביל שאחר נדרו בא לידי ארבע הנ"ל 'עבודה זרה' שנאמר: "הסירו את אלקי הנכר" 'גלוי עריות' "ותצא דינה" וכו' 'שפיכות דמים' בשכם 'לשון הרע' "וישמע...
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.1875 שניות - עכשיו 21_10_2025 השעה 05:42:59 - wesi2