ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה לז - דִּרְשׁוּ יְיָ וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד... [לשון רבנו, זכרונו לברכה] דרשו יי ועזו בקשו פניו תמיד א. כי עקר הבריאה היא בגין דישתמודעין לה כמו שכתוב:לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ב. וגוף ונפש, הם בחינת אדם ובהמה, חמר וצורה, חכמה וסכלות בחינת אור וחשך: "כיתרון ... והזכרון. 'זקן זה ששכח תלמודו מחמת אנסו', הוא בחינת מיתה, וסכלות, מחמת שכחה 'והזהיר רבי יהודה לכבדו' שעל ידי הכבוד יתבטל ממנו השכחה ויתגלה הנפש, הינו זכרון התורה כי שרש התורה היא כבוד השם יתברך, כמו שכתוב "לכבודי בראתיו" וכו' וכמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה: 'אין כבוד אלא תורה' ו. וזהו: 'הזהרו בורידין כרבי יהודה' כי הדם הוא הנפש שבא בגלגול וצריך השוחט לכון להעלות הנפש ... בחינת ניצוצות ועולה להשכינה בבחינת מיין נוקבין, בבחינת: 'חזי במאי ברא קאתינא' ובשביל זה צריך לכבדם כי על ידי הכבוד יתגלה ביותר התורה מהתעלמותה הינו הנפש כי שרש הכל הוא הכבוד, כמו שכתוב "לכבודי בראתיו" וכו' והנפש משתוקקת להכלל בו בשרשו וזה. 'הזהרו בבני עמי הארץ לכבדם' כדי שישתוקק התורה, שהיא הנפש, להכלל בשרשו, שהוא הכבוד ועל ידי זה, 'מהם תצא תורה' וזה פרוש: דרשו ה' על ידי איזה חכמה תוכל לדרש אותו הדר מפרש, ...