ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨סיפורי מעשיות - מעשה א - מעשה מאבידת בת מלך / מעשה מאבדת בת המלך / מעשה בבת מלך שאבדה
ענה ואמר: בדרך ספרתי מעשה שכל מי שהיה שומעה, היה לו הרהור תשובה וזו היא מעשה במלך אחד, שהיו לו ששה בנים ובת אחת ואותה הבת היתה חשובה בעיניו מאד והיה מחבבה ביותר והיה משעשע עמה מאד פעם אחת היה מתועד עמה ביחד באיזה יום ונעשה ברגז עליה ונזרקה מפיו דבור: שהלא טוב יקח אותך בלילה הלכה לחדרה ובבקר לא ידעו היכן היא והיה אביה מצער מאד והלך לבקשה אנה ואנה עמד השני למלכות, מחמת שראה שהמלך מצטער מאד ובקש, שיתנו לו משרת וסוס ומעות על הוצאות, והלך לבקשה והיה מבקשה מאד זמן מרבה מאד עד שמצאה [עתה מספר איך בקשה עד שמצאה] והיה הולך אנה ואנה זמן רב ובמדבריות ובשדות וביערים והיה מבקשה זמן רב מאד והיה הולך במדבר, וראה שביל אחד מן הצד והיה מישב עצמו באשר שאני הולך כל כך זמן רב במדבר ואיני יכול למצאה אלך בשביל הזה, אולי אבוא למקום ישוב והיה הולך זמן רב אחר כך ראה מבצר, וכמה חילות היו עומדים שם סביבו והמבצר היה נאה ומתקן ומסדר מאד עם החילות והיה מתירא מפני החילות, פן לא יניחוהו לכנס והיה מישב עצמו: אלך ואנסה והשאיר הסוס והלך להמבצר, והיו מניחים אותו, ולא עכבוהו כלל והיה הולך מחדר לחדר בלי עכוב ובא לארמון אחד וראה, שישב שם המלך בעטרה וכמה חילות שם וכמה משוררים בכלים לפניו והיה שם נאה ויפה מאד והמלך ושום אחד מהם לא שאלוהו כלל וראה שם מעדנים ומאכלים טובים, ועמד ואכל והלך ושכב בזוית לראות מה נעשה שם וראה שהמלך צוה להביא המלכה והלכו להביא אותה והיה שם רעש גדול ושמחה גדולה והמשוררים היו מזמרים ומשוררים מאד באשר שהביאו את המלכה והעמידו לה כסא והושיבוה אצלו והיא היתה הבת מלך הנ"ל והוא [הינו השני למלכות] ראה והכירה אחר כך הציצה המלכה וראתה אחד, ששוכב בזוית והכירה אותו ועמדה מכסאה והלכה לשם ונגעה בו ושאלה אותו: האתה מכיר אותי? והשיב לה: הן, אני מכיר אותך את היא הבת מלך שנאבדה ושאל אותה: האיך באת לכאן? והשיבה: באשר שאבי המלך נזרק מפיו דבור הנ"ל וכאן, המקום הזה, הוא לא טוב וספר לה, שאביה מצטער מאד ושהוא מבקשה כמה שנים ושאל אותה: איך אני יכול להוציא אותך? ואמרה לו שאי אפשר לך להוציא אותי כי אם, כשתהיה בוחר לך מקום ותהיה יושב שם שנה אחת וכל השנה תתגעגע אחרי להוציא אותי ובכל זמן שיהיה לך פנאי תהיה רק מתגעגע ומבקש ומצפה להוציא אותי ותהיה מתענה וביום האחרון מהשנה תהיה מתענה ולא תישן כל המעת לעת והלך ועשה כן ובסוף השנה ביום האחרון היה מתענה, ולא היה ישן ועמד והלך לשם והיה רואה אילן, ועליו גדלים תפוחים נאים מאד והיה מתאוה לעיניו מאד ועמד ואכל משם ותכף שאכל התפוח, נפל וחטפו שנה והיה ישן זמן מרבה מאד והיה המשרת מנער אותו, ולא היה נעור כלל אחר כך הקיץ משנתו ושאל להמשרת: היכן אני בעולם? וספר לו המעשה [הינו המשרת ספר להשני למלך המעשה ואמר לו] שאתה ישן זמן מרבה מאד זה כמה שנים ואני הייתי מתפרנס מהפרות והיה מצער עצמו מאד והלך לשם ומצא אותה והיתה מצטערת לפניו מאד כי אלו באת באותו היום, היית מוציא אותי מכאן ובשביל יום אחד אבדת אמנם שלא לאכל הוא דבר קשה מאד בפרט ביום האחרון, אז מתגבר היצר הרע מאד [הינו שהבת מלך אמרה לו, שעתה תקל עליו האזהרה ולא יהיה מזהר שלא לאכל, כי הוא דבר קשה לעמד בו וכו'] בכן תשוב לבחר לך מקום, ותשב גם כן שנה, כנ"ל וביום האחרון תהיה רשאי לאכל, רק שלא תישן ולא תשתה יין כדי שלא תישן, כי העקר הוא השנה והלך ועשה כן ביום האחרון היה הולך לשם וראה מעין הולך והמראה אדם והריח של יין ושאל את המשרת: הראית שזה מעין, וראוי שיהיה בו מים. והמראה אדמומית והריח של יין? והלך וטעם מהמעין ונפל וישן מיד כמה שנים עד שבעים שנה והיו הולכין חילות רבות עם השיך להם, מה שנוסע אחריהם והמשרת הטמין עצמו מחמת החילות אחר כך הלכה מרכבה ועגלות צב, ושם ישבה הבת מלך ועמדה שם אצלו, וירדה וישבה אצלו והכירה אותו והיתה מנערת אותו מאד, ולא ננער והתחילה לקבל עליו אשר כמה וכמה יגיעות וטרחות גדולות מאד שהיו לו זה כמה וכמה שנים כדי להוציא אותי ובשביל אותו היום שהיה יכול להוציאני ואבדו והיתה בוכה מאד על זה, כי יש רחמנות גדול עליו ועלי שכל כך זמן שאני כאן, ואיני יכולה לצאת אחר כך לקחה מטפחת מעל ראשה וכתבה עליו בדמעות שלה והניחה אצלו ועמדה וישבה במרכבתה, ונסעה משם אחר כך הקיץ ושאל את המשרת: היכן אני בעולם? וספר לו כל המעשה ושחילות רבות הלכו שם, ושהיתה כאן מרכבה הנ"ל ושהיתה בוכה עליו והיתה צועקת שיש רחמנות עליו ועליה כנ"ל בתוך כך הציץ וראה, שהמטפחת מנחת אצלו ושאל: מאין זה? והשיב לו, שהיא כתבה עליו בהדמעות ולקחה והרים אותה כנגד השמש והתחיל לראות האותיות וקרא מה שכתוב שם כל קבלתה וצעקתה, כנ"ל ושכעת איננה שם במבצר הנ"ל כי אם שיבקש הר של זהב ומבצר של מרגליות, שם תמצאני והשאיר את המשרת והניחו, והלך לבדו לבקשה והלך כמה שנים לבקשה וישב עצמו, שבודאי בישוב לא נמצא הר של זהב ומבצר של מרגליות כי הוא בקי במפת העולם ועל כן אלך אל המדבריות והלך לבקשה במדבריות כמה וכמה שנים אחר כך ראה אדם גדול מאד שאינו [בגדר] אנושי כלל שיהיה אדם גדול כל כך ונשא אילן גדול, שבישוב אינו נמצא אילן גדול כזה ואותו האיש שאל אותו: מי אתה? ואמר לו: אני אדם ותמה ואמר, שזה כל כך זמן שאני בהמדבר ולא ראיתי מעולם בכאן אדם וספר לו כל המעשה הנ"ל ושהוא מבקש הר של זהב ומבצר של מרגליות אמר לו: בודאי אינו בנמצא כלל ודחה אותו ואמר לו, שהשיאו את דעתו בדבר שטות כי בודאי אינו נמצא כלל והתחיל לבכות מאד [הינו השני למלכות בכה מאד ואמר] כי בודאי בהכרח הוא נמצא באיזה מקום והוא דחה אותו [הינו האדם המשנה שפגע דחה אותו בדבריו ואמר] כי בודאי דבר שטות אמרו לפניו והוא אמר [הינו השני למלכות], שבודאי יש אמר לו [האדם המשנה להשני למלכות] : לדעתי היא שטות אך מחמת שאתה מתעקש הנה אני ממנה על כל החיות, אעשה למענך ואקרא לכל החיות כי הם רצים את כל העולם, אולי תדע אחת מהם מהר ומבצר, כנ"ל וקרא את כלם מקטן ועד גדול כל מיני החיות ושאל אותם וכלם השיבו, שלא ראו ואמר לו: ראה ששטות ספרו לפניך אם תשמע, שוב לאחוריך, כי בודאי לא תמצא, כי איננו בעולם והוא הפציר מאד ואמר, שבהכרח הוא בנמצא בודאי אמר לו [האדם המשנה להשני למלכות]. הנה במדבר נמצא שם אחי, והוא ממנה על כל העופות ואולי יודעים הם מחמת שהם פורחים באויר בגבוה אולי ראו הר ומבצר הנ"ל ותלך אליו ותאמר לו, שאני שלחתי אותך אליו והלך כמה וכמה שנים לבקשו ומצא שוב אדם גדול מאד כנ"ל ונשא גם כן אילן גדול כנ"ל ושאל אותו גם כן כנ"ל והשיב לו כל המעשה ושאחיו שלחו אליו והוא דחה אותו גם כן, כי בודאי אינו בנמצא והוא הפציר אותו גם כן ואמר לו [האדם הזה להשני למלכות]. הנה אני ממנה על כל העופות, אקרא אותם, אולי יודעים הם וקרא כל העופות ושאל את כלם מקטן ועד גדול והשיבו, שאינם יודעים מהר ומבצר הנ"ל אמר לו: הלא אתה רואה שבודאי איננו בעולם אם תשמע לי, שוב לאחוריך, כי בודאי איננו והוא [הינו השני למלכות] הפציר אותו ואמר, שבודאי ישנו בעולם אמר לו [האדם הב' הזה להשני למלכות]. להלן במדבר נמצא שם אחי שממנה על כל הרוחות והם רצים כל העולם, אולי יודעים הם והלך כמה וכמה שנים לבקש ומצא אדם גדול גם כן כנ"ל ונשא גם כן אילן גדול כנ"ל ושאל אותו גם כן כנ"ל והשיב לו כל המעשה כנ"ל ודחה אותו גם כן והוא הפציר אותו גם כן ואמר לו [האדם השלישי הזה להשני למלכות] שלמענו יקרא שיבואו כל הרוחות וישאל אותם וקרא אותם, ובאו כל הרוחות, ושאל את כלם ולא ידעו שום אחד מהם מהר ומבצר הנ"ל ואמר לו [האדם השלישי להשני למלכות]. הלא אתה רואה ששטות ספרו לפניך והתחיל לבכות מאד ואמר: אני יודע שישנו בודאי בתוך כך ראה שבא עוד רוח אחד וכעס עליו הממנה הנ"ל: מדוע נתאחרת לבוא? הלא גזרתי, שיבואו כל הרוחות, ולמה לא באת עמהם? השיב לו שנתעכבתי מחמת שהייתי צריך לשאת בת מלכה אל הר של זהב ומבצר של מרגליות ושמח מאד ושאל הממנה את הרוח: מה יקר שם? [הינו איזה דברים הם שם ביקר ובחשיבות] ואמר לו, שכל הדברים הם שם ביקר גדול ואמר הממנה על הרוחות להשני למלכות באשר שזה זמן גדול כל כך שאתה מבקשה וכמה יגיעות שהיו לך ואולי יהיה לך עתה מניעה מחמת ממון על כן אני נותן לך כלי, כשתושיט ידך לתוכה תקבל משם מעות וגזר על הרוח הנ"ל, שיוליך אותו לשם ובא הרוח סערה ונשא אותו לשם והביא אותו אל שער והיו עומדים שם חילות, שלא הניחו לכנס אל העיר והושיט ידו אל הכלי, ולקח מעות, ושחד אותם ונכנס לתוך העיר והיתה עיר נאה והלך אל גביר ושכר לו מזונות, כי צריך לשהות שם כי צריך לשום שכל וחכמה להוציאה ואיך שהוציאה לא ספר ובסוף הוציאה
עָנָה וְאָמַר: בַּדֶּרֶךְ סִפַּרְתִּי מַעֲשֶׂה

שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה שׁוֹמְעָהּ, הָיָה לוֹ הִרְהוּר תְּשׁוּבָה

וְזוֹ הִיא

מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ אֶחָד, שֶׁהָיוּ לוֹ שִׁשָּׁה בָּנִים וּבַת אֶחָת

וְאוֹתָהּ הַבַּת הָיְתָה חֲשׁוּבָה בְּעֵינָיו מְאד

וְהָיָה מְחַבְּבָהּ בְּיוֹתֵר וְהָיָה מְשַׁעֲשֵׁעַ עִמָּהּ מְאד

פַּעַם אַחַת הָיָה מִתְוַעֵד עִמָּהּ בְּיַחַד בְּאֵיזֶה יוֹם וְנַעֲשָׂה בְּרגֶז עָלֶיהָ

וְנִזְרְקָה מִפִּיו דִּבּוּר: שֶׁהַלּא טוֹב יִקַּח אוֹתָךְ

בַּלַּיְלָה הָלְכָה לְחַדְרָהּ

וּבַבּקֶר לא יָדְעוּ הֵיכָן הִיא

וְהָיָה אָבִיהָ מְצַעֵר מְאד וְהָלַךְ לְבַקְּשָׁהּ אָנֶה וָאָנָה

עָמַד הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת, מֵחֲמַת שֶׁרָאָה שֶׁהַמֶּלֶךְ מִצְטַעֵר מְאד

וּבִקֵּשׁ, שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ מְשָׁרֵת וְסוּס וּמָעוֹת עַל הוֹצָאוֹת, וְהָלַךְ לְבַקְּשָׁהּ

וְהָיָה מְבַקְּשָׁהּ מְאד זְמַן מְרֻבֶּה מְאד עַד שֶׁמְּצָאָהּ

[עַתָּה מְסַפֵּר אֵיךְ בִּקְּשָׁה עַד שֶׁמְּצָאָהּ]

וְהָיָה הוֹלֵךְ אָנֶה וָאָנָה זְמַן רַב וּבַמִּדְבָּרִיּוֹת וּבַשָּׂדוֹת וּבַיְּעָרִים

וְהָיָה מְבַקְּשָׁהּ זְמַן רַב מְאד

וְהָיָה הוֹלֵךְ בַּמִּדְבָּר, וְרָאָה שְׁבִיל אֶחָד מִן הַצַּד

וְהָיָה מְיַשֵּׁב עַצְמוֹ

בַּאֲשֶׁר שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ כָּל כָּךְ זְמַן רַב בַּמִּדְבָּר וְאֵינִי יָכוֹל לְמָצְאָהּ

אֵלֵךְ בַּשְּׁבִיל הַזֶּה, אוּלַי אָבוֹא לִמְקוֹם יִשּׁוּב

וְהָיָה הוֹלֵךְ זְמַן רַב

אַחַר כָּךְ רָאָה מִבְצָר, וְכַמָּה חֲיָלוֹת הָיוּ עוֹמְדִים שָׁם סְבִיבוֹ

וְהַמִּבְצָר הָיָה נָאֶה וּמְתֻקָּן וּמְסֻדָּר מְאד עִם הַחֲיָלוֹת

וְהָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי הַחֲיָלוֹת, פֶּן לא יַנִּיחוּהוּ לִכְנס

וְהָיָה מְיַשֵּׁב עַצְמוֹ: אֵלֵךְ וַאֲנַסֶּה

וְהִשְׁאִיר הַסּוּס וְהָלַךְ לְהַמִּבְצָר, וְהָיוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ, וְלא עִכְּבוּהוּ כְּלָל

וְהָיָה הוֹלֵךְ מֵחֶדֶר לְחֶדֶר בְּלִי עִכּוּב

וּבָא לְארמון אֶחָד וְרָאָה, שֶׁיָּשַׁב שָׁם הַמֶּלֶךְ בַּעֲטָרָה

וְכַמָּה חֲיָלוֹת שָׁם וְכַמָּה מְשׁוֹרְרִים בְּכֵלִים לְפָנָיו

וְהָיָה שָׁם נָאֶה וְיָפֶה מְאד

וְהַמֶּלֶךְ וְשׁוּם אֶחָד מֵהֶם לא שְׁאָלוּהוּ כְּלָל

וְרָאָה שָׁם מַעֲדַנִּים וּמַאֲכָלִים טוֹבִים, וְעָמַד וְאָכַל

וְהָלַךְ וְשָׁכַב בְּזָוִית לִרְאוֹת מַה נַּעֲשֶׂה שָׁם

וְרָאָה שֶׁהַמֶּלֶךְ צִוָּה לְהָבִיא הַמַּלְכָּה וְהָלְכוּ לְהָבִיא אוֹתָהּ

וְהָיָה שָׁם רַעַשׁ גָּדוֹל וְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה

וְהַמְשׁוֹרְרִים הָיוּ מְזַמְּרִים וּמְשׁוֹרְרִים מְאד

בַּאֲשֶׁר שֶׁהֵבִיאוּ אֶת הַמַּלְכָּה

וְהֶעֱמִידוּ לָהּ כִּסֵּא וְהוֹשִׁיבוּהָ אֶצְלוֹ

וְהִיא הָיְתָה הַבַּת מֶלֶךְ הַנַּ"ל

וְהוּא [הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת] רָאָהּ וְהִכִּירָהּ

אַחַר כָּךְ הֵצִיצָה הַמַּלְכָּה וְרָאֲתָה אֶחָד, שֶׁשּׁוֹכֵב בַּזָּוִית וְהִכִּירָה אוֹתוֹ

וְעָמְדָה מִכִּסְאָהּ וְהָלְכָה לְשָׁם וְנָגְעָה בּוֹ

וְשָׁאֲלָה אוֹתוֹ: הַאַתָּה מַכִּיר אוֹתִי?

וְהֵשִׁיב לָהּ: הֵן, אֲנִי מַכִּיר אוֹתָךְ

אַתְּ הִיא הַבַּת מֶלֶךְ שֶׁנֶּאֶבְדָה

וְשָׁאַל אוֹתָהּ: הָאֵיךְ בָּאת לְכָאן?

וְהֵשִׁיבָה: בַּאֲשֶׁר שֶׁאָבִי הַמֶּלֶךְ נִזְרַק מִפִּיו דִּבּוּר הַנַּ"ל

וְכָאן, הַמָּקוֹם הַזֶּה, הוּא לא טוֹב

וְסִפֵּר לָהּ, שֶׁאָבִיהָ מִצְטַעֵר מְאד וְשֶׁהוּא מְבַקְּשָׁהּ כַּמָּה שָׁנִים

וְשָׁאַל אוֹתָהּ: אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לְהוֹצִיא אוֹתָךְ?

וְאָמְרָה לוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְךָ לְהוֹצִיא אוֹתִי

כִּי אִם, כְּשֶׁתִּהְיֶה בּוֹחֵר לְךָ מָקוֹם וְתִהְיֶה יוֹשֵׁב שָׁם שָׁנָה אַחַת

וְכָל הַשָּׁנָה תִּתְגַּעְגַּע אַחֲרַי לְהוֹצִיא אוֹתִי

וּבְכָל זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לְךָ פְּנַאי

תִּהְיֶה רַק מִתְגַּעְגֵּעַ וּמְבַקֵּשׁ וּמְצַפֶּה לְהוֹצִיא אוֹתִי

וְתִהְיֶה מִתְעַנֶּה

וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן מֵהַשָּׁנָה תִּהְיֶה מִתְעַנֶּה וְלא תִּישַׁן כָּל הַמֵּעֵת לְעֵת

וְהָלַךְ וְעָשָׂה כֵּן

וּבְסוֹף הַשָּׁנָה בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן הָיָה מִתְעַנֶּה, וְלא הָיָה יָשֵׁן

וְעָמַד וְהָלַךְ לְשָׁם

וְהָיָה רוֹאֶה אִילָן, וְעָלָיו גְּדֵלִים תַּפּוּחִים נָאִים מְאד

וְהָיָה מִתְאַוֶּה לְעֵינָיו מְאד

וְעָמַד וְאָכַל מִשָּׁם

וְתֵכֶף שֶׁאָכַל הַתַּפּוּחַ, נָפַל וַחֲטָפוֹ שֵׁנָה

וְהָיָה יָשֵׁן זְמַן מְרֻבֶּה מְאד

וְהָיָה הַמְשָׁרֵת מְנַעֵר אוֹתוֹ, וְלא הָיָה נֵעוֹר כְּלָל

אַחַר כָּךְ הֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ וְשָׁאַל לְהַמְשָׁרֵת: הֵיכָן אֲנִי בָּעוֹלָם?

וְסִפֵּר לוֹ הַמַּעֲשֶׂה [הַיְנוּ הַמְשָׁרֵת סִפֵּר לְהַשֵּׁנִי לַמֶּלֶךְ הַמַּעֲשֶׂה וְאָמַר לוֹ]

שֶׁאַתָּה יָשֵׁן זְמַן מְרֻבֶּה מְאד זֶה כַּמָּה שָׁנִים

וַאֲנִי הָיִיתִי מִתְפַּרְנֵס מֵהַפֵּרוֹת

וְהָיָה מְצַעֵר עַצְמוֹ מְאד

וְהָלַךְ לְשָׁם וּמָצָא אוֹתָהּ

וְהָיְתָה מִצְטַעֶרֶת לְפָנָיו מְאד

כִּי אִלּוּ בָּאתָ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, הָיִיתָ מוֹצִיא אוֹתִי מִכָּאן

וּבִשְׁבִיל יוֹם אֶחָד אִבַּדְתָּ

אָמְנָם

שֶׁלּא לֶאֱכל הוּא דָּבָר קָשֶׁה מְאד

בִּפְרָט בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן, אָז מִתְגַּבֵּר הַיֵּצֶר הָרָע מְאד

[הַיְנוּ שֶׁהַבַּת מֶלֶךְ אָמְרָה לוֹ, שֶׁעַתָּה תָּקֵל עָלָיו הָאַזְהָרָה

וְלא יִהְיֶה מֻזְהָר שֶׁלּא לֶאֱכל, כִּי הוּא דָּבָר קָשֶׁה לַעֲמד בּוֹ וְכוּ']

בְּכֵן תָּשׁוּב לִבְחֹר לְךָ מָקוֹם, וְתֵשֵׁב גַּם כֵּן שָׁנָה, כַּנַּ"ל

וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן תִּהְיֶה רַשַּׁאי לֶאֱכל, רַק שֶׁלּא תִּישַׁן

וְלא תִּשְׁתֶּה יַיִן כְּדֵי שֶׁלּא תִּישַׁן, כִּי הָעִקָּר הוּא הַשֵּׁנָה

וְהָלַךְ וְעָשָׂה כֵּן

בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן הָיָה הוֹלֵךְ לְשָׁם וְרָאָה מַעְיָן הוֹלֵךְ

וְהַמַּרְאֶה אָדם וְהָרֵיחַ שֶׁל יַיִן

וְשָׁאַל אֶת הַמְשָׁרֵת: הֲרָאִיתָ שֶׁזֶּה מַעְיָן, וְרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ מַיִם.

וְהַמַּרְאֶה אַדְמוּמִית וְהָרֵיחַ שֶׁל יַיִן?

וְהָלַךְ וְטָעַם מֵהַמַּעְיָן וְנָפַל וְיָשַׁן מִיָּד כַּמָּה שָׁנִים עַד שִׁבְעִים שָׁנָה

וְהָיוּ הוֹלְכִין חֲיָלוֹת רַבּוֹת עִם הַשַּׁיָּךְ לָהֶם, מַה שֶּׁנּוֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם

וְהַמְשָׁרֵת הִטְמִין עַצְמוֹ מֵחֲמַת הַחֲיָלוֹת

אַחַר כָּךְ הָלְכָה מֶרְכָּבָה וְעֶגְלוֹת צָב, וְשָׁם יָשְׁבָה הַבַּת מֶלֶךְ

וְעָמְדָה שָׁם אֶצְלוֹ, וְיָרְדָה וְיָשְׁבָה אֶצְלוֹ וְהִכִּירָה אוֹתוֹ

וְהָיְתָה מְנַעֶרֶת אוֹתוֹ מְאד, וְלא נִנְעַר

וְהִתְחִילָה לִקְבּל עָלָיו

אֲשֶׁר כַּמָּה וְכַמָּה יְגִיעוֹת וְטִרְחוֹת גְּדוֹלוֹת מְאד שֶׁהָיוּ לוֹ זֶה כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים

כְּדֵי לְהוֹצִיא אוֹתִי

וּבִשְׁבִיל אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהוֹצִיאֵנִי וְאִבְּדוֹ

וְהָיְתָה בּוֹכָה מְאד עַל זֶה, כִּי יֵשׁ רַחֲמָנוּת גָדוֹל עָלָיו וְעָלַי

שֶׁכָּל כָּךְ זְמַן שֶׁאֲנִי כָּאן, וְאֵינִי יָכוֹלה לָצֵאת

אַחַר כָּךְ לָקְחָה מטפחת מֵעַל ראשָׁהּ וְכָתְבָה עָלָיו בַּדְּמָעוֹת שֶׁלָּהּ

וְהִנִּיחָה אֶצְלוֹ

וְעָמְדָה וְיָשְׁבָה בְּמֶרְכַּבְתָּהּ, וְנָסְעָה מִשָּׁם

אַחַר כָּךְ הֵקִיץ וְשָׁאַל אֶת הַמְשָׁרֵת: הֵיכָן אֲנִי בָּעוֹלָם?

וְסִפֵּר לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה

וְשֶׁחֲיָלוֹת רַבּוֹת הָלְכוּ שָׁם, וְשֶׁהָיְתָה כָּאן מֶרְכָּבָה הַנַּ"ל

וְשֶׁהָיְתָה בּוֹכָה עָלָיו וְהָיְתָה צוֹעֶקֶת שֶׁיֵּשׁ רַחֲמָנוּת עָלָיו וְעָלֶיהָ כַּנַּ"ל

בְּתוֹךְ כָּךְ הֵצִיץ וְרָאָה, שֶׁהַמטפחת מֻנַּחַת אֶצְלוֹ

וְשָׁאַל: מֵאַיִן זֶה?

וְהֵשִׁיב לוֹ, שֶׁהִיא כָּתְבָה עָלָיו בְּהַדְּמָעוֹת

וּלְקָחָהּ וְהֵרִים אוֹתָהּ כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ

וְהִתְחִיל לִרְאוֹת הָאוֹתִיּוֹת

וְקָרָא מַה שֶּׁכָּתוּב שָׁם כָּל קָבְלָתָהּ וְצַעֲקָתָהּ, כַּנַּ"ל

וְשֶׁכָּעֵת אֵינֶנָּהּ שָׁם בַּמִּבְצָר הַנַּ"ל

כִּי אִם שֶׁיְּבַקֵּשׁ הַר שֶׁל זָהָב וּמִבְצָר שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת, שָׁם תִּמְצָאֵנִי

וְהִשְׁאִיר אֶת הַמְשָׁרֵת וְהִנִּיחוֹ, וְהָלַךְ לְבַדּוֹ לְבַקְּשָׁהּ

וְהָלַךְ כַּמָּה שָׁנִים לְבַקְּשָׁהּ

וְיִשֵּׁב עַצְמוֹ, שֶׁבְּוַדַּאי בַּיִּשּׁוּב לא נִמְצָא הַר שֶׁל זָהָב וּמִבְצָר שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת

כִּי הוּא בָּקִי בְּמַפַּת הָעוֹלָם

וְעַל כֵּן אֵלֵךְ אֶל הַמִּדְבָּרִיּוֹת

וְהָלַךְ לְבַקְּשָׁהּ בַּמִּדְבָּרִיּוֹת כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים

אַחַר כָּךְ רָאָה אָדָם גָּדוֹל מְאד

שֶׁאֵינוֹ [בגֶּדֶר] אֱנוֹשִׁי כְּלָל שֶׁיִּהְיֶה אָדָם גָּדוֹל כָּל כָּךְ

וְנָשָׂא אִילָן גָדוֹל, שֶׁבַּיִּשּׁוּב אֵינוֹ נִמְצָא אִילָן גָּדוֹל כָּזֶה

וְאוֹתוֹ הָאִישׁ שָׁאַל אוֹתוֹ: מִי אַתָּה?

וְאָמַר לוֹ: אֲנִי אָדָם

וְתָמַהּ וְאָמַר, שֶׁזֶּה כָּל כָּךְ זְמַן שֶׁאֲנִי בְּהַמִּדְבָּר

וְלא רָאִיתִי מֵעוֹלָם בְּכָאן אָדָם

וְסִפֵּר לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל וְשֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ הַר שֶׁל זָהָב וּמִבְצָר שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת

אָמַר לוֹ: בְּוַדַּאי אֵינוֹ בַּנִּמְצָא כְּלָל

וְדָחָה אוֹתוֹ וְאָמַר לוֹ, שֶׁהִשִּׁיאוּ אֶת דַּעְתּוֹ בִּדְבַר שְׁטוּת

כִּי בְּוַדַּאי אֵינוֹ נִמְצָא כְּלָל

וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת מְאד [הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת בָּכָה מְאד וְאָמַר]

כִּי בְּוַדַּאי בְּהֶכְרֵחַ הוּא נִמְצָא בְּאֵיזֶה מָקוֹם

וְהוּא דָחָה אוֹתוֹ [הַיְנוּ הָאָדָם הַמְשֻׁנֶּה שֶׁפָּגַע דָּחָה אוֹתוֹ בִּדְבָרָיו

וְאָמַר] כִּי בְּוַדַּאי דְּבַר שְׁטוּת אָמְרוּ לְפָנָיו

וְהוּא אָמַר [הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת], שֶׁבְּוַדַּאי יֵשׁ

אָמַר לוֹ [הָאָדָם הַמְשֻׁנֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת]: לְדַעְתִּי הִיא שְׁטוּת

אַךְ מֵחֲמַת שֶׁאַתָּה מִתְעַקֵּשׁ

הִנֵּה אֲנִי מְמֻנֶּה עַל כָּל הַחַיּוֹת, אֶעֱשֶׂה לְמַעַנְךָ וְאֶקְרָא לְכָל הַחַיּוֹת

כִּי הֵם רָצִים אֶת כָּל הָעוֹלָם, אוּלַי תֵּדַע אַחַת מֵהֶם מֵהַר וּמִבְצָר, כַּנַּ"ל

וְקָרָא אֶת כֻּלָּם מִקָּטָן וְעַד גָּדוֹל כָּל מִינֵי הַחַיּוֹת וְשָׁאַל אוֹתָם

וְכֻלָּם הֵשִׁיבוּ, שֶׁלּא רָאוּ

וְאָמַר לוֹ: רְאֵה שֶׁשְּׁטוּת סִפְּרוּ לְפָנֶיךָ

אִם תִּשְׁמַע, שׁוּב לַאֲחוֹרֶיךָ, כִּי בְּוַדַּאי לא תִּמְצָא, כִּי אֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם

וְהוּא הִפְצִיר מְאד וְאָמַר, שֶׁבְּהֶכְרֵחַ הוּא בַּנִּמְצָא בְּוַדַּאי

אָמַר לוֹ [הָאָדָם הַמְשֻׁנֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת].

הִנֵּה בַּמִּדְבָּר נִמְצָא שָׁם אָחִי, וְהוּא מְמֻנֶּה עַל כָּל הָעוֹפוֹת

וְאוּלַי יוֹדְעִים הֵם מֵחֲמַת שֶׁהֵם פּוֹרְחִים בָּאֲוִיר בְּגָבוֹהַּ

אוּלַי רָאוּ הַר וּמִבְצָר הַנַּ"ל

וְתֵלֵךְ אֵלָיו וְתֹאמַר לוֹ, שֶׁאֲנִי שָׁלַחְתִּי אוֹתְךָ אֵלָיו

וְהָלַךְ כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים לְבַקְּשׁוֹ וּמָצָא שׁוּב אָדָם גָּדוֹל מְאד כַּנַּ"ל

וְנָשָׂא גַּם כֵּן אִילָן גָּדוֹל כַּנַּ"ל וְשָׁאַל אוֹתוֹ גַּם כֵּן כַּנַּ"ל

וְהֵשִׁיב לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה וְשֶׁאָחִיו שְׁלָחוֹ אֵלָיו

וְהוּא דָחָה אוֹתוֹ גַּם כֵּן, כִּי בְּוַדַּאי אֵינוֹ בַּנִּמְצָא

וְהוּא הִפְצִיר אוֹתוֹ גַּם כֵּן וְאָמַר לוֹ [הָאָדָם הַזֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת].

הִנֵּה אֲנִי מְמֻנֶּה עַל כָּל הָעוֹפוֹת, אֶקְרָא אוֹתָם, אוּלַי יוֹדְעִים הֵם

וְקָרָא כָּל הָעוֹפוֹת וְשָׁאַל אֶת כֻּלָּם מִקָּטָן וְעַד גָּדוֹל

וְהֵשִׁיבוּ, שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים מֵהַר וּמִבְצָר הַנַּ"ל

אָמַר לוֹ: הֲלא אַתָּה רוֹאֶה שֶׁבְּוַדַּאי אֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם

אִם תִּשְׁמַע לִי, שׁוּב לַאֲחוֹרֶיךָ, כִּי בְּוַדַּאי אֵינֶנּוּ

וְהוּא [הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת] הִפְצִיר אוֹתוֹ וְאָמַר, שֶׁבְּוַדַּאי יֶשְׁנוֹ בָּעוֹלָם

אָמַר לוֹ [הָאָדָם הַב' הַזֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת].

לְהַלָּן בַּמִּדְבָּר נִמְצָא שָׁם אָחִי

שֶׁמְּמֻנֶּה עַל כָּל הָרוּחוֹת

וְהֵם רָצִים כָּל הָעוֹלָם, אוּלַי יוֹדְעִים הֵם

וְהָלַךְ כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים לְבַקֵּשׁ וּמָצָא אָדָם גָּדוֹל גַּם כֵּן כַּנַּ"ל

וְנָשָׂא גַּם כֵּן אִילָן גָּדוֹל כַּנַּ"ל וְשָׁאַל אוֹתוֹ גַּם כֵּן כַּנַּ"ל

וְהֵשִׁיב לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה כַּנַּ"ל

וְדָחָה אוֹתוֹ גַּם כֵּן

וְהוּא הִפְצִיר אוֹתוֹ גַּם כֵּן

וְאָמַר לוֹ [הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי הַזֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת]

שֶׁלְּמַעֲנוֹ יִקְרָא שֶׁיָּבוֹאוּ כָּל הָרוּחוֹת וְיִשְׁאַל אוֹתָם

וְקָרָא אוֹתָם, וּבָאוּ כָּל הָרוּחוֹת, וְשָׁאַל אֶת כֻּלָּם

וְלא יָדְעוּ שׁוּם אֶחָד מֵהֶם מֵהַר וּמִבְצָר הַנַּ"ל

וְאָמַר לוֹ [הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת].

הֲלא אַתָּה רוֹאֶה שֶׁשְּׁטוּת סִפְּרוּ לְפָנֶיךָ

וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת מְאד וְאָמַר: אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּוַדַּאי

בְּתוֹךְ כָּךְ רָאָה שֶׁבָּא עוֹד רוּחַ אֶחָד

וְכָעַס עָלָיו הַמְמֻנֶּה הַנַּ"ל: מַדּוּעַ נִתְאַחַרְתָּ לָבוֹא?

הֲלא גָּזַרְתִּי, שֶׁיָּבוֹאוּ כָּל הָרוּחוֹת, וְלָמָּה לא בָּאתָ עִמָּהֶם?

הֵשִׁיב לוֹ

שֶׁנִּתְעַכַּבְתִּי מֵחֲמַת שֶׁהָיִיתִי צָרִיךְ לָשֵׂאת בַּת מַלְכָּה

אֶל הַר שֶׁל זָהָב וּמִבְצָר שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת

וְשָׂמַח מְאד

וְשָׁאַל הַמְמֻנֶּה אֶת הָרוּחַ: מַה יָּקָר שָׁם?

[הַיְנוּ אֵיזֶה דְּבָרִים הֵם שָׁם בְּיקֶר וּבַחֲשִׁיבוּת]

וְאָמַר לוֹ, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הֵם שָׁם בְּיקֶר גָּדוֹל

וְאָמַר הַמְמֻנֶּה עַל הָרוּחוֹת לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת

בַּאֲשֶׁר שֶׁזֶּה זְמַן גָּדוֹל כָּל כָּךְ שֶׁאַתָּה מְבַקְּשָׁהּ וְכַמָּה יְגִיעוֹת שֶׁהָיוּ לְךָ

וְאוּלַי יִהְיֶה לְךָ עַתָּה מְנִיעָה מֵחֲמַת מָמוֹן

עַל כֵּן אֲנִי נוֹתֵן לְךָ כְּלִי, כְּשֶׁתּוֹשִׁיט יָדְךָ לְתוֹכָהּ תְּקַבֵּל מִשָּׁם מָעוֹת

וְגָזַר עַל הָרוּחַ הַנַּ"ל, שֶׁיּוֹלִיךְ אוֹתוֹ לְשָׁם

וּבָא הָרוּחַ סְעָרָה וְנָשָׂא אוֹתוֹ לְשָׁם

וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֶל שַׁעַר

וְהָיוּ עוֹמְדִים שָׁם חֲיָלוֹת, שֶׁלּא הִנִּיחוּ לִכְנס אֶל הָעִיר

וְהוֹשִׁיט יָדוֹ אֶל הַכְּלִי, וְלָקַח מָעוֹת, וְשִׁחֵד אוֹתָם

וְנִכְנַס לְתוֹךְ הָעִיר וְהָיְתָה עִיר נָאָה

וְהָלַךְ אֶל גְּבִיר וְשָׂכַר לוֹ מְזוֹנוֹת, כִּי צָרִיךְ לִשְׁהוֹת שָׁם

כִּי צָרִיךְ לְשׁוּם שֵׂכֶל וְחָכְמָה לְהוֹצִיאָהּ

וְאֵיךְ שֶׁהוֹצִיאָה לא סִפֵּר

וּבַסּוֹף הוֹצִיאָהּ
שיחות הר"ן - אות קמ
...קמ כשאמר לי ענין הנדפס ב"לקוטי תנינא" סימן פ"ו על פסוק: "מקצר רוח ומעבודה קשה" שעל ידי קטנות אמונה צריכין לעבודות קשות וכו' עין שם עמדתי לפניו כמשתומם ומחשבותי היו תמהים בענין זה כי נדמה לי שיש לי אמונה קצת ענה ואמר בלשון גערה קצת כאומר. ואם יש לך אמונה, אין לך אמונה בעצמך והזכיר מיד מאמר רבותינו זכרונם לברכה כי מי בז ליום קטנות, מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנם לעתיד לבוא קטנות שהיה בהם בעצמן שלא האמינו בהם בעצמן ורש"י זכרונו לברכה, פרש שם כפשוטו קטנות אמונה אבל מדקדוק לשון הגמרא שאמרו שם קטנות שהיה...
שיחות הר"ן - אות עה
...הר"ן - אות עה בענין התפילה ספר רבנו זכרונו לברכה עמנו הרבה והזהיר מאד להכריח את עצמו להתפלל בכונה גדולה, דהינו לקשר המחשבה אל הדבור בקשר אמיץ וחזק שיטה אזנו היטב היטב וישמע מה שהוא מדבר בתפילה וזה עקר תפילה בכונה ולא היה מצוה להתפלל עם כונות ממש על פי כתבי האר"י זכרונו לברכה אפילו לאותן האנשים שהיו לומדים כתבי האר"י על פי פקדתו ואמר שעקר שלמות התפילה הוא ברוך אתה ה' וכו' וכו' כפשוטו וזה עקר כונת התפילה שיכון פרוש המלות וישמע היטב מה שהוא אומר והיה מתלוצץ מאד מאד מאותן האומרים שאין צריכין להכריח...
שיחות הר"ן - אות כט
...הר"ן - אות כט ועל למוד הפוסקים הזהיר מאד מאד ביותר מכל הלמודים וראוי ללמד כל הארבעה "שלחן ערוך" כלם מראשם עד סופם כסדר אם יכול ללמד כל הארבעה שלחן ערוך עם כל הפרושים הגדולים מה טוב ואם לאו על כל פנים ילמד כל הארבעה "שלחן ערוך" הקטנים והוא תקון גדול מאד מאד כי על ידי חטאים נתערב טוב ורע ועל ידי למוד פוסק שמברר הכשר והפסול המתר והאסור הטהור והטמא על ידי זה נתברר ונפרש הטוב מן הרע וכמבאר במאמר ראיתי מנורת זהב ובשאר מאמרים מעלת למוד הפוסקים ואמר: שכל איש ישראלי מחיב ללמד בכל יום ויום פוסקים ולא יעבר...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קלו - אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְך עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ
...עד שתגיע למקומו אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו זהו מה שאמרו רז"ל 'הוי דן את כל אדם לכף זכות' כי כשיש מחלקת על אדם צריך לחקר למצא זכות בחברו, במה שחולק עליו כדי לדונו לכף זכות כי המחלקת לא ימנע משני פנים או מחמת שחבירו גדול ממנו במעלה ועל כן חולק עליו על שלא הגיע למדרגתו ואזי צריך להשתדל שיגיע הוא גם כן למדרגת חברו בכדי שיהיו שניהם שוים ואזי לא יהיה מחלקת או לפעמים להפך שהוא גדול מחברו והמחלקת מחמת שחברו מתקנא בו, על שלא הגיע למדרגתו ועל כן צריך לדונו לכף זכות ובזה הוא מעלה חברו לכף זכות ואז הם...
חיי מוהר"ן - תג - גודל יקרת ראש השנה שלו
...אות תג אמר, הראש השנה שלי עולה על הכל. והיה פלא אצלי מאחר שהמקרבים שלי מאמינים לי ולמה לא יזהרו כל האנשים המקרבים אלי שיהיו כלם על ראש השנה איש לא יעדר. כי כל ענין שלי הוא רק ראש השנה. והזהיר לעשות כרוז שכל מי שסר אל משמעתו ומקרב אליו יהיה על ראש השנה אצלו לא יחסר איש. ומי שזוכה להיות על ראש השנה ראוי לו לשמח מאד מאד. "אכלו מעדנים ושתו ממתקים כי חדות ה' היא מעזכם" וזה נאמר על ראש השנה אות תד אחד אמר לפניו שהיה ניחא לו יותר להיות אצלו על שבת תשובה ולא על ראש השנה כי אין לו מקום לעמד שם בבית המדרש...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה פה - פּוֹסְעִים בּוֹ פְּסִיעָה קְטַנָּה
...- פוסעים בו פסיעה קטנה [לשון רבנו, זכרונו לברכה] פוסעים בו פסיעה קטנה כי מתחלה המלכות היא אצל זעיר אנפין בבחינת 'אושיט פסיעה לבר', כמובא בזוהר הקדוש סועדים בו פרוש כשאנו רוצים לתקנה ולגדלה בבחינת סעד ועזר כנגדו, שיהא פנים בפנים ולברך שלש פעמים פרוש שצריך להאיר את נצח הוד יסוד דזעיר אנפין כי משם עקר בנינה צדקתם תצהיר פרוש על ידי מה מתברכין נצח הוד יסוד דזעיר אנפין על ידי המחין שהוא מקבל כמובא והמחין הם ארבע, חכמה בינה חסד וגבורה והם מלבשים בנצח הוד יסוד דבינה כאור שבעת הימים שהם סוד שין של שלשה ראשין...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה עא - יֵשׁ מחִין שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְיֵשׁ מחִין שֶׁל חוּץ לָאָרֶץ
...ישראל ויש מחין של חוץ לארץ דע כי יש מחין של ארץ ישראל ויש מחין של חוץ לארץ וגם המחין של חוץ לארץ הם מקבלים ויונקים גם כן מהמחין של ארץ ישראל כי עקר המח והחכמה היא בארץ ישראל כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה במדרש: 'אין חכמה כחכמת ארץ ישראל' וכו' וכל אחד מישראל יש לו חלק בארץ ישראל וכל אחד כפי חלקו שיש לו בארץ ישראל כן הוא מקבל ויונק מהמחין של ארץ ישראל נמצא שכל המחין הם בחינת מחין של ארץ ישראל כי כלם מקבלים משם כי שם בארץ ישראל עקר המח והחכמה כנ"ל אבל אף על פי כן יש מחין של חוץ לארץ וזה נעשה על ידי...
שיחות הר"ן - אות נו
...נו יש בני אדם שנדמה עליהם שהם רחוקים מאיזה תאוות גדולות כגון מתאוות ממון וכיוצא בזה דע שאף על פי כן יכול להיות שהוא גרוע יותר מחברו שהוא משקע באותה התאוה דהינו שיש לו איזה תאוה אחרת שהוא משקע בה כל כך עד שאפילו תאוות ממון וכיוצא בזה שהיא תאוה גדולה מאד נתבטלה אצלו כנגד אותה התאוה נמצא שהוא גרוע יותר כי הוא משקע כל כך באיזה תאוה עד שאפילו תאוה גדולה של ממון וכיוצא נתבטל אצלו מחמת התאוה ואפילו אם היתה התאוה שהוא משקע בה קטנה מתאוה האחרת שהוא רחוק ממנה עם כל זה אין נפקא מנה כלל מאחר שהוא משקע בה כל...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה ט - תְּהמת יְכַסְיֻמוּ
...רבנו, זכרונו לברכה] תהמת יכסימו, ירדו במצולת וכו' א. כי עקר החיות מקבלין מהתפילה כמו שכתוב: "תפילה לאל חיי" ובשביל זה צריך להתפלל בכל כוחו כי כשמתפלל בכל כחו ומכניס כחו באותיות התפילה אזי נתחדש כחו שם בבחינת:חדשים לבקרים רבה אמונתך וכו' כי אמונה היא תפילה כמו שכתוב: "ויהי ידיו אמונה" תרגומו: 'פרישן בצלו' ב. ודע, שיש שנים עשר שבטים כנגד שנים עשר מזלות וכל שבט ושבט יש לו נסחא מיחדת ויש לו שער מיחד לכנס דרך שם תפילתו וכל שבט מעורר בתפילתו כח מזלו שבשנים עשר מזלות והמזל מאיר למטה ומגדל הצמח ושאר דבר...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה לא - עַל יְדֵי הַנְּגִינָה אָדָם נִכָּר
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה לא - על ידי הנגינה אדם נכר על ידי הנגינה אדם נכר, אם קבל עליו על תורה וסימן "בכתף ישאו" ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה: 'אין ישאו אלא לשון שירה' שנאמר: "שאו זמרה ותנו תף" ומקרא זה נאמר במשא בני קהת שהיו נושאין בכתף את הארון הינו בחינת על תורה
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.1094 שניות - עכשיו 01_01_2026 השעה 07:38:35 - wesi2