ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה לו - בִּקְרב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכל אֶת בְּשָׂרִי
[לשון רבנו, זכרונו לברכה] בקרב עלי מרעים לאכל את בשרי וכו' (תהלים כ"ז) א. וזהו כלל כי כל נפש מישראל הוא משרש בשבעים נפש של בית יעקב ושבעים נפש של בית יעקב, משרשים בשבעים פנים של תורה (עיין תיקון ל"ב) וזה לעמת זה עשה האלהים שכנגד שבעים נפש של בית יעקב, הם שבעים לשון שכל לשון ולשון יש לה מדה רעה בפני עצמה, מה שאין בחברתה ומחמת המדות האלו הם מרחקים משבעים פנים של תורה וכשהנפש של בית יעקב באה בגלות תחת יד שבעים לשונות הינו במדותיהם הרעים אזי היא ראמת שבעין קלין כיולדת שקדם הלדה היא צועקת שבעין קלין (זהר פינחס רמ"ט:) כנגד שבעין תבין שבמזמור "יענך", שבלא זה אי אפשר לה לילד וזהו כלל, שכל נפש מישראל קדם שיש לה התגלות בתורה ובעבודה אזי מנסין ומצרפים את הנפש, בגלות של שבעים לשון, הינו בתאוותיהן וכשהיא באה במדותיהן בגלות אזי היא ראמת שבעין קלין כי התגלות היא בחינת לדה כי קדם התגלות של תורה אזי היא בבחינת עבור שהתורה היא נעלם ממנו, כעצמים בבטן המלאה (קהלת יא) (דברים ל"א) : "ואנכי הסתר אסתיר" הינו בגלות במדות הרעות של שבעים לשון כי הקלפה קדמה לפרי ומי שרוצה לאכל הפרי, צריך לשבר מקדם הקלפה לכן קדם ההתגלות מכרח הנפש לבוא בגלות, הינו במדותיהם כדי לשברם ולבוא אחר כך להתגלות ב. ודע שכללות של שבעים לשון של מדותיהן הרעות הללו היא תאוות ניאוף והוא תקון הכללי מי שמשבר התאוה הזאת, אזי בקל יכול לשבר כל התאוות ובשביל זה, משה רבנו לפי שהוא כלל של התגלות התורה שהוא בחינת דעת, כי התורה נקרא ראשית דעת (משלי א) משה רבינו עולה בגימטריא תרי"ג ("ספר הקנה" י"ב "רוקח" סימן רצ"ו, "מגלה עמקות" אפן קי"ג), שהוא כללות כל התורה ובשביל זה היה צריך לפרש את עצמו מכל וכל כמו שכתוב (דברים ה') "ואתה פה עמד עמדי" ובלעם שהיה כנגד משה בקלפה, כמו שכתוב (במדבר כ"ד) : "ויודע דעת עליון" גם אותיות בלעם מרמזין שהוא בקלפה כנגד התורה כי ב' היא התחלת התורה, ול' היא סוף התורה, וע' כנגד שבעים פנים, ומ' כנגד ארבעים יום שנתנה תורה ומחמת שהוא בקלפה, לפיכך הוא משקע בתאוה הזאת ביותר כמו שכתוב (שם כ"ב) : "ההסכן הסכנתי" (עיין סנהדרין ק"ה:) גם יוסף קדם שהיתה לו התגלות בתורה, הינו חכמה בינה, כמו שכתוב (תהלים קי"א) : "ראשית חכמה", כי "אם לבינה תקרא" (משלי ב') וקדם שזכה להתגלות התורה הצרך לבוא בנסיון בצרוף בתוך התאוה הכלליות של שבעים לשון הנ"ל ועל ידי שעמד בנסיון ושבר הקלפה שקדמה לפרי זכה לפרי הינו להתגלות התורה שהיא חכמה ובינה, כמו שכתוב (בראשית מ"א) : "אין נבון וחכם כמוך". ובשביל זה דרשו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות י"ב:) על פסוק "אחרי לבבכם" וכו', אחרי לבבכם זהו מינות ואחרי עיניכם זו ניאוף גם שמשון הלך אחר עיניו (שם וסוטה ט:) גם בלעם נקרא "שתום העין" (במדבר כ"ד) מחמת שהוא כלליות מדה רעה של מדות רעות של השבעים לשון ג. לפיכך כשקורין פסוק ראשון של קריאת שמע צריך להעצים את עיניו, בבחינת: 'עולימתא שפירתא דלית לה עינין' (סבא משפטים דף צ"ה וכמובא בכתבי האר"י, זכרונו לברכה, עין ב"שערי תשובהסימן ס"א ס"ק ג) כי תקון של הרהורי זנות שבא לאדם, שיאמר 'שמע' ו'ברוך שם' כי תאוות ניאוף היא באה מעכירת דמים, הינו מטחול, שהיא לילית, שהיא שפחה בישא, אמא דערב רב (הק' התקונים ובתי' ג' מתקונים אחרונים) שהיא מלכות הרשעה ומלכותא דשמיא, הוא בבחינת גבירתא, "אשה יראת ה'" (משלי ל"א) שהיא בבחינת ים של שלמה, העומדת על שנים עשר בקר שהם שנים עשר שבטי יה (זהר ויחי רמ"א) וכשאדם מקבל עליו על מלכות שמים באלו הפסוקים שכולל את נשמתו בשנים עשר שבטי יה ומפריש את נשמתו מנשמת ערב רב הבאים מאשה זונה, שהיא שפחה בישא שהיא בבחינת (בראשית ט"ז) : "מפני שרי גברתי אנכי בורחת" שהתאוה בורחת ונפרדת ממנה ואם אינו משתדל לגרש את האשה זונה, אזי הוא בבחינת (משלי ל') "שפחה תירש גברתה" כי בשני פסוקים אלו, יש שתים עשרה תבות, נגד שנים עשר שבטי יה וארבעים ותשע אותיות, כנגד ארבעים ותשע אותיות שבשמות שבטי יה ובקבלת על מלכות שמים, הוא בחינת ים של שלמה הוא נפרד מנשמותיהן דערב רב שהיא שפחה בישא, אשה זונה ונכלל בנשמות שבטי יה, בחינת אשה יראת ה' אזי הוא בחינת סגירת עינים בשעת קבלת על מלכות שמים להורות שעל ידי קבלת על מלכות שמים הוא בבחינת עולימתא שפירתא, דלית לה עינין שהיא התאוה שכוללת המדות רעות של שבעים לשונות ד. וכל זה כשיש לו לאדם הרהור באקראי בעלמא אזי די לו באמירת שני פסוקים הנ"ל אבל אם הוא, חס ושלום, רגיל בהרהור של התאוה הכלליות, רחמנא לצלן, ואינו יכול להפריד ממנה אזי צריך גם כן להוריד דמעות בשעת קבלת מלכות שמים (בס' שבילי אמונה, נתיב ד') שהדמעות הם ממותרות המרה שחורה ומרה שחורה היא טחול (תקון נ"ו) שהיא בחינת מלכות הרשעה, אשה זונה, שמשם נשמותיהן דערב רב וכשמוריד דמעות, אזי נדחין ויוצאין לחוץ המותרות הינו התאוות ניאוף הבאים מעכירת דמים של טחול, ומהמותרות וכולל נשמתו במלכות שמים וזה שתרגם יונתן על פסוק (במדבר כ"ה) : "והמה בוכים פתח אהל מועד" בכין וקורין את שמע וזה לא עשו אלא כדי להנצל מהרהור של אשה זונה שהיא קלפה הקודמת לפרי, ולבוא להתגלות התורה. ה. וכשבא להתגלות התורה אזי נעשה מההתגלות נשמות חדשות כמו שכתוב: "למעבד נשמתין ורוחין חדתין בתרתין ובתלתין" היא התורה שיש בה שלשים ושנים נתיבות החכמה (שבת פ"ח) נמצא כשהצדיק מגלה איזה דבר תורה אזי מוריד נשמתין חדתין, לכל אחד מהשומעין התורה לפי בחינתו ותפיסתו כי התורה יש לה שני כחות: להמית ולהחיות כמו שאמרו "ושמתם" זכה נעשית לו סם חיים וכו' (יומא ע"ב:, ועין תענית ז), וכתיב (הושע י"ד) : "ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם" וכו' כך התורה של הצדיק לכל אחד כפי תפיסתו יש אדם שנעשה לו נשמה חדשה מהתגלות התורה ויש אדם שהוא, חס ושלום, להפוך, כמו שכתוב: "צדיקים ילכו בם" הכל לפי הכלי שלו, הינו כפי תפיסתו, תפיסת המחין שלו דזה הוא כלל גדול שאי אפשר לשום אדם להשיג ולתפס בדבורו של הצדיק אם לא שתקן תחלה אות ברית קדש כראוי ואזי יכול להבין ולתפס דבורו של הצדיק דאיתא בזוהר: 'סלוקא דיסודא עד אבא ואמא' (עיין זוהר משפטים ק"י ובזוהר הרקיע שם ועיין בביאור האדר"ז קי"ח) שהם בחינת חכמה ובינה, שהם י"ה, שהם מחין נמצא כשתקן אות ברית קדש כראוי אזי המחין שלו בשלמות, ויכול להבין דבורו של הצדיק כפי התקון של כל אחד, כך הוא השגתו ו. וזה הוא כלל גדול "כי מפי עליון לא תצא" (איכה ג) כי אם אור פשוט אך לפי בחינת כלי המקבל את האור, כך נצטיר האור בתוכו אם הכלי הוא בשלמות, אזי הוא מקבל בבחינת מאורות מלא ואם חס ושלום, הכלי אינו בשלמות, אזי הוא מקבל בבחינת מארת חסר ואו כמו שכתוב (משלי ג) "מארת ה' בבית רשע" (כדאיתא בזוהר בכ"מ) וזה הוא "צדיקים ילכו בם" [וכו'] כי אור הפשוט הבא מלעיל, הוא בחינת 'קמיץ וסתים' (עיין תיקון ע) אך לפי בחינת הכלי המקבלים, הוא בחינת צירי שנצטיר האור לפי בחינת הכלי ועל כן כתיב בבלעם (במדבר כ"ג) "הנה ברך לקחתי, בקמץ וברך ולא אשיבנו", בצירי כי אפילו הלקיחה שהיא אז בבחינת קמיץ וסתים, היא בבחינת ברך ראיה לזה כי הוא היה רוצה להצטיר לפי בחינת הכלי שלו, שהיא בחינת קללה ולא היה יכול להשיב ולצרף ולהצטיר כלל לפי בחינתו וזה: "וברך ולא אשיבנו" ומפני שהיה בשעת לקיחה, הוא בחינת ברך ומפני מה ? לפי שהעיד עליהם הכתוב שישראל נקראו שבטי יה כמו (שפרשו) [שפרש רש"י] זכרונו לברכה: על החנוכי (במדבר כ"ו) : "שמי מעיד עליהם" שם יה שהוא בחינת מחין, כמו שמובא (בגמרא במדרש שיר השירים פ"ד) שהעכו"ם היו אומרים אם בגופם היו מושלים וכו' לפיכך העיד הכתוב עליהם וזה שכתוב (דברים י"א) : "ראה אנכי נותן לפניכם" דיקא כי למעלה [הוא] בבחינת קמץ, שקמץ וסתים אבל לפניכם למטה, נצטיר האור לפי בחינת הכלי ובשביל זה יעץ בלעם לבלק להכשילם בדבר ערוה כדי לקלקל כליהם וזה שכתבו חכמי הרפואות, שהסרוס רפואה למשגע וזה הוא 'סלוקא דיסודא עד אבא ואמא', הינו בחינת שמי מעיד עליהם וזה בקרב עלי מרעים, 'תרין רעין דלא מתפרשין' (זהר ויקרא ד), הינו המחין (שיר השירים ה) "אכלו רעים", הינו התחזקותם הוא בשר קדש, הינו לאכל את בשרי, שהוא בחינת סלוקא דיסודא הינו תקונו מגיע עד המחין, שהם אבא ואמא צרי ואיבי לי המה כשלו ונפלו, שהם בחינת שבעים לשונות וכשישבר התאוה הזאת, ממילא נופלים כל התאוות רעות. [זאת התורה היא לשון רבנו, זכרונו לברכה] ואמר: שהיא סוד כונות קדוש, ויתבאר במקום אחר אם ירצה השם [עיין בס' חיי מוהר"ו שי"א שאמר זאת על מאמר בקרוב בסי' ק"א] עוד מצאתי מכתב יד קדש של אדוננו מורנו ורבנו, זכרונו לברכה, מענין התורה הזאת בשנוי לשון קצת. והניר היה קרוע חציו, ומה שנמצא כתוב על הנשאר העתקתי.. וזהו. צפנת פענח דמגלין שבעים פנים תורה סוד אחר, כמו שכתוב (משלי כ"ה) : "וסוד אחר אל תגל" כמובא בזוהר (בתקונים תקון ל"ד נ"ו ס"ט) כשמפסיק הנקדה מהדל"ת של אחד והנקדה היא אות ברית אזי נעשה אחר הינו כשמכניס בריתו בזונה, הנקראת מלכות הרשעה, הנקרא אל אחר אבל מי שמקדש את עצמו מזאת התאוה אזי הוא נתקשר במלכות שמים הנקרא אני כמו שכתוב (ויקרא י"ט) : "קדושים תהיו כי קדוש אני" ובכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה תמצא קדשה (זהר מקץ ר"ד:) 'אבל מאן דגלי עריין, הכי איהו אתגלי בין אנון עריין, דאנון אלהים אחרים', (תקונים תקון נ"ו דף צ"ג:) ובשביל [זה] מובא בזוהר (קדושים פ"ד) : כד חזי רבי שמעון נשי שפירין, אמר: "אל תפנו אל אלילים" כי ניאוף, היא עריות, אלהים אחרים, מלכות הרשעה ובשביל זה, סגלה לבטל הרהורי ניאוף, לקרא שמע ישראל וברוך שם כבוד וכו', כמובא על פסוק: "ויקרב אל אחיו המדינית" וכו' (דף א) נמצא שעקר הנסיון והצרוף שמנסין לאדם אין מנסין אותו אלא בניאוף שהיא כלולה משבעים אמות שהיא כלולה מסוד אחר, אל אחר (תהלים מ"ב) : "כן נפשי תערג אליך" וצועק שבעין קלין לא פחות אזי נפתחין לו סודות התורה, דמטמרין מגלין לה ומוליד נפשין חדתין כי מוליד תורה והתורה היא כלולה מנפשות ישראל ומגלה הפנים של התורה כי עד עכשו היתה סתומה בקלפין כי הקלפה קדמה לפרי ויכול הצדיק להוריש בתורתו שמחדש נשמתין חדתין לכל אחד מאנשי מקרביו המקשרים בתורתו כמובא בהזמר. 'למעבד נשמתין חדתין בתרתין ובתלתין' הינו בהתורה המתחלת בבית ומסימת בלמד 'ובתלתא שבשין', הינו אוריתא תליתאה, הוא 'עבד נשמתין ורוחין חדתין' והתורה זכה נעשה לו סם חיים לא זכה וכו' כמו שכתוב ושמתם וכו', וכמו שכתוב: "צדיקים ילכו בם" וכו' לכל אחד ואחד כפי שמקבל אבל מאתו לא תצא הרעות, כמו שכתוב (איכה ג) : "מפי עליון לא תצא הרעות" והברכה והקללה נעשה אצל האדם, כפי הכלי שיש לו כמו שכתוב: "ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה", "לפניכם" דיקא כי מלפני הקדוש ברוך הוא יוצא אור פשוט, הינו אותיות פשוטים ולפי האדם כן נעשה הצרוף אם הוא אדם טוב, נעשה צרוף של ברכה ואם לאו, להפך וזה "לפניכם ברכה וקללה" דיקא כי לפני ה' עדין אין ציור לצרוף הזה אם הוא ברכה אם לאו וזה שהתמיה את עצמו בלעם על זה הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה ברך בקמץ גם לקחתי משמע ברצונו לקח
[לְשׁוֹן רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה]

בִּקְרב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכל אֶת בְּשָׂרִי וְכוּ'

א. וְזֶהוּ כְּלָל

כִּי כָּל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל הוּא מֻשְׁרָשׁ בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ שֶׁל בֵּית יַעֲקב

וְשִׁבְעִים נֶפֶשׁ שֶׁל בֵּית יַעֲקב, מֻשְׁרָשִׁים בְּשִׁבְעִים פָּנִים שֶׁל תּוֹרָה

וְזֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלהִים

שֶׁכְּנֶגֶד שִׁבְעִים נֶפֶשׁ שֶׁל בֵּית יַעֲקב, הֵם שִׁבְעִים לָשׁוֹן

שֶׁכָּל לָשׁוֹן וְלָשׁוֹן יֵשׁ לָהּ מִדָּה רָעָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, מַה שֶּׁאֵין בַּחֲבֶרְתָּהּ

וּמֵחֲמַת הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ הֵם מְרֻחָקִים מִשִּׁבְעִים פָּנִים שֶׁל תּוֹרָה

וּכְשֶׁהַנֶּפֶשׁ שֶׁל בֵּית יַעֲקב בָּאָה בַּגָּלוּת תַּחַת יַד שִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת

הַיְנוּ בְּמִדּוֹתֵיהֶם הָרָעִים

אֲזַי הִיא רָאמַת שִׁבְעִין קָלִין

כַּיּוֹלֶדֶת שֶׁקּדֶם הַלֵּדָה הִיא צוֹעֶקֶת שִׁבְעִין קָלִין

כְּנֶגֶד שִׁבְעִין תֵּבִין שֶׁבְּמִזְמוֹר "יַעַנְך", שֶׁבְּלא זֶה אִי אֶפְשָׁר לָהּ לֵילֵד

וְזֶהוּ כְּלָל, שֶׁכָּל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל קדֶם שֶׁיֵּשׁ לָהּ הִתְגַּלּוּת בְּתוֹרָה וּבַעֲבוֹדָה

אֲזַי מְנַסִּין וּמְצָרְפִים אֶת הַנֶּפֶשׁ, בְּגָלוּת שֶׁל שִׁבְעִים לָשׁוֹן, הַיְנוּ בְּתַאֲווֹתֵיהֶן

וּכְשֶׁהִיא בָּאָה בְּמִדּוֹתֵיהֶן בַּגָּלוּת

אֲזַי הִיא רָאמַת שִׁבְעִין קָלִין

כִּי הִתְגַּלּוּת הִיא בְּחִינַת לֵדָה

כִּי קדֶם הִתְגַּלּוּת שֶׁל תּוֹרָה אֲזַי הִיא בִּבְחִינַת עִבּוּר

שֶׁהַתּוֹרָה הִיא נֶעְלָם מִמֶּנּוּ, כַּעֲצָמִים בְּבֶטֶן הַמְּלֵאָה

"וְאָנכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר"

הַיְנוּ בַּגָּלוּת בַּמִּדּוֹת הָרָעוֹת שֶׁל שִׁבְעִים לָשׁוֹן

כִּי הַקְּלִפָּה קָדְמָה לַפְּרִי

וּמִי שֶׁרוֹצֶה לֶאֱכל הַפְּרִי, צָרִיך לְשַׁבֵּר מִקּדֶם הַקְּלִפָּה

לָכֵן קדֶם הַהִתְגַּלּוּת

מֻכְרָח הַנֶּפֶשׁ לָבוֹא בַּגָּלוּת, הַיְנוּ בְּמִדּוֹתֵיהֶם

כְּדֵי לְשַׁבְּרָם

וְלָבוֹא אַחַר כָּך לַהִתְגַּלּוּת

ב. וְדַע שֶׁכְּלָלוּת שֶׁל שִׁבְעִים לָשׁוֹן שֶׁל מִדּוֹתֵיהֶן הָרָעוֹת הַלָּלוּ

הִיא תַּאֲוָות נִיאוּף

וְהוּא תִּקּוּן הַכְּלָלִי

מִי שֶׁמְּשַׁבֵּר הַתַּאֲוָה הַזּאת, אֲזַי בְּקַל יָכוֹל לְשַׁבֵּר כָּל הַתַּאֲווֹת

וּבִשְׁבִיל זֶה, משֶׁה רַבֵּנוּ לְפִי שֶׁהוּא כְּלָל שֶׁל הִתְגַּלּוּת הַתּוֹרָה

שֶׁהוּא בְּחִינַת דַּעַת, כִּי הַתּוֹרָה נִקְרָא רֵאשִׁית דַּעַת

משֶׁה רַבֵּינוּ עוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא תַּרְיַ"ג, שֶׁהוּא כְּלָלוּת כָּל הַתּוֹרָה

וּבִשְׁבִיל זֶה הָיָה צָרִיך לִפְרשׁ אֶת עַצְמוֹ מִכָּל וָכל

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וְאַתָּה פּה עֲמד עִמָּדִי"

וּבִלְעָם שֶׁהָיָה כְּנֶגֶד משֶׁה בַּקְּלִפָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְיוֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן"

גַּם אוֹתִיּוֹת בִּלְעָם מְרַמְּזִין שֶׁהוּא בַּקְּלִפָּה כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה

כִּי ב' הִיא הַתְחָלַת הַתּוֹרָה, וְל' הִיא סוֹף הַתּוֹרָה, וְע' כְּנֶגֶד שִׁבְעִים פָּנִים, וּמ' כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה

וּמֵחֲמַת שֶׁהוּא בַּקְּלִפָּה, לְפִיכָך הוּא מְשֻׁקָּע בַּתַּאֲוָה הַזּאת בְּיוֹתֵר

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי"

גַּם יוֹסֵף קדֶם שֶׁהָיְתָה לוֹ הִתְגַּלּוּת בַּתּוֹרָה, הַיְנוּ חָכְמָה בִּינָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "רֵאשִׁית חָכְמָה", כִּי "אִם לַבִּינָה תִקְרָא"

וְקדֶם שֶׁזָּכָה לְהִתְגַּלּוּת הַתּוֹרָה

הֻצְרַך לָבוֹא בְּנִסָּיוֹן בְּצֵרוּף בְּתוֹך הַתַּאֲוָה הַכְּלָלִיוּת שֶׁל שִׁבְעִים לָשׁוֹן הַנַּ"ל

וְעַל יְדֵי שֶׁעָמַד בַּנִּסָּיוֹן וְשִׁבֵּר הַקְּלִפָּה שֶׁקָּדְמָה לַפְּרִי

זָכָה לַפְּרִי

הַיְנוּ לְהִתְגַּלּוּת הַתּוֹרָה שֶׁהִיא חָכְמָה וּבִינָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹך".

וּבִשְׁבִיל זֶה דָּרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק "אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" וְכוּ', אַחֲרֵי לְבַבְכֶם זֶהוּ מִינוּת וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם זוֹ נִיאוּף

גַּם שִׁמְשׁוֹן הָלַך אַחַר עֵינָיו

גַּם בִּלְעָם נִקְרָא "שְׁתוּם הָעָיִן"

מֵחֲמַת שֶׁהוּא כְּלָלִיּוּת מִדָּה רָעָה שֶׁל מִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הַשִּׁבְעִים לָשׁוֹן

ג. לְפִיכָך כְּשֶׁקּוֹרִין פָּסוּק רִאשׁוֹן שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע

צָרִיך לְהַעֲצִים אֶת עֵינָיו, בִּבְחִינַת: 'עוּלִימְתָּא שַׁפִּירְתָּא דְּלֵית לָהּ עֵינִין'

כִּי תִּקּוּן שֶׁל הִרְהוּרֵי זְנוּת שֶׁבָּא לָאָדָם, שֶׁיּאמַר 'שְׁמַע' וּ'בָרוּך שֵׁם'

כִּי תַּאֲוָות נִיאוּף הִיא בָּאָה מֵעֲכִירַת דָּמִים, הַיְנוּ מִטְּחוֹל, שֶׁהִיא לִילִית, שֶׁהִיא שִׁפְחָה בִּישָׁא, אִמָּא דְּעֵרֶב רַב שֶׁהִיא מַלְכוּת הָרְשָׁעָה

וּמַלְכוּתָא דִּשְׁמַיָּא, הוּא בִּבְחִינַת גְּבִירְתָּא, "אִשָּׁה יִרְאַת ה'"

שֶׁהִיא בִּבְחִינַת יָם שֶׁל שְׁלמה, הָעוֹמֶדֶת עַל שְׁנֵים עָשָׂר בָּקָר

שֶׁהֵם שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יָהּ

וּכְשֶׁאָדָם מְקַבֵּל עָלָיו על מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּאֵלּוּ הַפְּסוּקִים

שֶׁכּוֹלֵל אֶת נִשְׁמָתוֹ בִּשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יָהּ

וּמַפְרִישׁ אֶת נִשְׁמָתוֹ מִנִּשְׁמַת עֵרֶב רַב

הַבָּאִים מֵאִשָּׁה זוֹנָה, שֶׁהִיא שִׁפְחָה בִּישָׁא

שֶׁהִיא בִּבְחִינַת: "מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנכִי בּוֹרַחַת"

שֶׁהַתַּאֲוָה בּוֹרַחַת וְנִפְרֶדֶת מִמֶּנָּה

וְאִם אֵינוֹ מִשְׁתַּדֵּל לְגָרֵשׁ אֶת הָאִשָּׁה זוֹנָה, אֲזַי הוּא בִּבְחִינַת "שִׁפְחָה תִּירַשׁ גְּבִרְתָּהּ"

כִּי בִּשְׁנֵי פְּסוּקִים אֵלּוּ, יֵשׁ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה תֵּבוֹת, נֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יָהּ

וְאַרְבָּעִים וְתֵשַׁע אוֹתִיּוֹת, כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע אוֹתִיּוֹת שֶׁבִּשְׁמוֹת שִׁבְטֵי יָהּ

וּבְקַבָּלַת על מַלְכוּת שָׁמַיִם, הוּא בְּחִינַת יָם שֶׁל שְׁלמה

הוּא נִפְרָד מִנִּשְׁמוֹתֵיהֶן דְּעֵרֶב רַב שֶׁהִיא שִׁפְחָה בִּישָׁא, אִשָּׁה זוֹנָה

וְנִכְלָל בְּנִשְׁמוֹת שִׁבְטֵי יָהּ, בְּחִינַת אִשָּׁה יִרְאַת ה'

אֲזַי הוּא בְּחִינַת סְגִירַת עֵינַיִם בִּשְׁעַת קַבָּלַת על מַלְכוּת שָׁמַיִם

לְהוֹרוֹת שֶׁעַל יְדֵי קַבָּלַת על מַלְכוּת שָׁמַיִם

הוּא בִּבְחִינַת עוּלִימְתָּא שַׁפִּירְתָּא, דְּלֵית לָהּ עֵינִין

שֶׁהִיא הַתַּאֲוָה שֶׁכּוֹלֶלֶת הַמִּדּוֹת רָעוֹת שֶׁל שִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת

ד. וְכָל זֶה כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם הִרְהוּר בְּאַקְרַאי בְּעַלְמָא

אֲזַי דַּי לוֹ בַּאֲמִירַת שְׁנֵי פְּסוּקִים הַנַּ"ל

אֲבָל אִם הוּא, חַס וְשָׁלוֹם, רָגִיל בְּהִרְהוּר שֶׁל הַתַּאֲוָה הַכְּלָלִיּוּת, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַפְרִיד מִמֶּנָּה

אֲזַי צָרִיך גַּם כֵּן לְהוֹרִיד דְּמָעוֹת בִּשְׁעַת קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם

שֶׁהַדְּמָעוֹת הֵם מִמּוֹתְרוֹת הַמָּרָה שְׁחוֹרָה

וּמָרָה שְׁחוֹרָה הִיא טְחוֹל שֶׁהִיא בְּחִינַת מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, אִשָּׁה זוֹנָה, שֶׁמִּשָּׁם נִשְׁמוֹתֵיהֶן דְּעֵרֶב רַב

וּכְשֶׁמּוֹרִיד דְּמָעוֹת, אֲזַי נִדְחִין וְיוֹצְאִין לַחוּץ הַמּוֹתָרוֹת

הַיְנוּ הַתַּאֲווֹת נִיאוּף הַבָּאִים מֵעֲכִירַת דָּמִים שֶׁל טְחוֹל, וּמֵהַמּוֹתָרוֹת

וְכוֹלֵל נִשְׁמָתוֹ בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם

וְזֶה שֶׁתִּרְגֵּם יוֹנָתָן עַל פָּסוּק: "וְהֵמָּה בּוֹכִים פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד" בָּכִין וְקוֹרִין אֶת שְׁמַע

וְזֶה לא עָשׂוּ אֶלָּא כְּדֵי לְהִנָּצֵל מֵהִרְהוּר שֶׁל אִשָּׁה זוֹנָה

שֶׁהִיא קְלִפָּה הַקּוֹדֶמֶת לַפְּרִי, וְלָבוֹא לְהִתְגַּלּוּת הַתּוֹרָה.

ה. וּכְשֶׁבָּא לְהִתְגַּלּוּת הַתּוֹרָה

אֲזַי נַעֲשֶׂה מֵהַהִתְגַּלּוּת נְשָׁמוֹת חֲדָשׁוֹת

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לְמֶעְבַּד נִשְׁמָתִין וְרוּחִין חַדְתִּין בְּתַרְתֵּין וּבִתְלָתִין"

הִיא הַתּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם נְתִיבוֹת הַחָכְמָה

נִמְצָא כְּשֶׁהַצַּדִּיק מְגַלֶּה אֵיזֶה דְּבַר תּוֹרָה

אֲזַי מוֹרִיד נִשְׁמָתִין חַדְתִּין, לְכָל אֶחָד מֵהַשּׁוֹמְעִין הַתּוֹרָה לְפִי בְּחִינָתוֹ וּתְפִיסָתוֹ

כִּי הַתּוֹרָה יֵשׁ לָהּ שְׁנֵי כּחוֹת: לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת

כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ "וְשַׂמְתֶּם" זָכָה נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים וְכוּ', וּכְתִיב: "יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם" וְכוּ'

כָּך הַתּוֹרָה שֶׁל הַצַּדִּיק לְכָל אֶחָד כְּפִי תְּפִיסָתוֹ

יֵשׁ אָדָם שֶׁנַּעֲשֶׂה לוֹ נְשָׁמָה חֲדָשָׁה מֵהִתְגַּלּוּת הַתּוֹרָה

וְיֵשׁ אָדָם שֶׁהוּא, חַס וְשָׁלוֹם, לְהִפּוּך, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם"

הַכּל לְפִי הַכְּלִי שֶׁלּוֹ, הַיְנוּ כְּפִי תְּפִיסָתוֹ, תְּפִיסַת הַמּחִין שֶׁלּוֹ

דְּזֶה הוּא כְּלָל גָּדוֹל

שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם אָדָם לְהַשִּׂיג וְלִתְפּס בְּדִבּוּרוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק

אִם לא שֶׁתִּקֵּן תְּחִלָּה אוֹת בְּרִית קדֶשׁ כָּרָאוּי

וַאֲזַי יָכוֹל לְהָבִין וְלִתְפּס דִּבּוּרוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק

דְּאִיתָא בַּזוהַר: 'סִלּוּקָא דִּיסוֹדָא עַד אַבָּא וְאִמָּא'

שֶׁהֵם בְּחִינַת חָכְמָה וּבִינָה, שֶׁהֵם י"ה, שֶׁהֵם מחִין

נִמְצָא כְּשֶׁתִּקֵּן אוֹת בְּרִית קדֶשׁ כָּרָאוּי

אֲזַי הַמּחִין שֶׁלּוֹ בִּשְׁלֵמוּת, וְיָכוֹל לְהָבִין דִּבּוּרוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק

כְּפִי הַתִּקּוּן שֶׁל כָּל אֶחָד, כָּך הוּא הַשָּׂגָתוֹ

ו. וְזֶה הוּא כְּלָל גָּדוֹל

"כִּי מִפִּי עֶלְיוֹן לא תֵצֵא" כִּי אִם אוֹר פָּשׁוּט

אַך לְפִי בְּחִינַת כְּלִי הַמְקַבֵּל אֶת הָאוֹר, כָּך נִצְטַיֵּר הָאוֹר בְּתוֹכוֹ

אִם הַכְּלִי הוּא בִּשְׁלֵמוּת, אֲזַי הוּא מְקַבֵּל בִּבְחִינַת מְאוֹרוֹת מָלֵא

וְאִם חַס וְשָׁלוֹם, הַכְּלִי אֵינוֹ בִּשְׁלֵמוּת, אֲזַי הוּא מְקַבֵּל בִּבְחִינַת מְארת חָסֵר וָאו

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "מְאֵרַת ה' בְּבֵית רָשָׁע"

וְזֶה הוּא "צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם" [וְכוּ']

כִּי אוֹר הַפָּשׁוּט הַבָּא מִלְּעֵיל, הוּא בְּחִינַת 'קְמִיץ וּסְתִים'

אַך לְפִי בְּחִינַת הַכְּלִי הַמְקַבְּלִים, הוּא בְּחִינַת צֵירֵי

שֶׁנִּצְטַיֵּר הָאוֹר לְפִי בְּחִינַת הַכְּלִי

וְעַל כֵּן כְּתִיב בְּבִלְעָם "הִנֵּה בָרֵך לָקָחְתִּי, בְּקָמַץ וּבֵרֵך וְלא אֲשִׁיבֶנוּ", בְּצֵירֵי

כִּי אֲפִילּוּ הַלְּקִיחָה שֶׁהִיא אָז בִּבְחִינַת קְמִיץ וּסְתִים, הִיא בִּבְחִינַת בֵּרֵך

רְאָיָה לָזֶה

כִּי הוּא הָיָה רוֹצֶה לְהִצְטַיֵּר לְפִי בְּחִינַת הַכְּלִי שֶׁלּוֹ, שֶׁהִיא בְּחִינַת קְלָלָה

וְלא הָיָה יָכוֹל לְהָשִׁיב וּלְצָרֵף וּלְהִצְטַיֵּר כְּלָל לְפִי בְּחִינָתוֹ

וְזֶה: "וּבֵרֵך וְלא אֲשִׁיבֶנוּ"

וּמִפְּנֵי שֶׁהָיָה בִּשְׁעַת לְקִיחָה, הוּא בְּחִינַת בֵּרֵך

וּמִפְּנֵי מָה ?

לְפִי שֶׁהֵעִיד עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ שִׁבְטֵי יָהּ

כְּמוֹ [שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י] זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: עַל הַחֲנוֹכִי: "שְׁמִי מֵעִיד עֲלֵיהֶם"

שֵׁם יָהּ שֶׁהוּא בְּחִינַת מחִין, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא

שֶׁהָעַכּוּ"ם הָיוּ אוֹמְרִים אִם בְּגוּפָם הָיוּ מוֹשְׁלִים וְכוּ'

לְפִיכָך הֵעִיד הַכָּתוּב עֲלֵיהֶם

וְזֶה שֶׁכָּתוּב: "רְאֵה אָנכִי נוֹתֵן לִפְנֵיכֶם" דַּיְקָא

כִּי לְמַעְלָה [הוּא] בִּבְחִינַת קָמַץ, שֶׁקָּמַץ וּסְתִים

אֲבָל לִפְנֵיכֶם לְמַטָּה, נִצְטַיֵּר הָאוֹר לְפִי בְּחִינַת הַכְּלִי

וּבִשְׁבִיל זֶה יָעַץ בִּלְעָם לְבָלָק לְהַכְשִׁילָם בִּדְבַר עֶרְוָה

כְּדֵי לְקַלְקֵל כְּלֵיהֶם

וְזֶה שֶׁכָּתְבוּ חַכְמֵי הָרְפוּאוֹת, שֶׁהַסֵּרוּס רְפוּאָה לִמְשֻׁגָּע

וְזֶה הוּא 'סִלּוּקָא דִּיסוֹדָא עַד אַבָּא וְאִמָּא', הַיְנוּ בְּחִינַת שְׁמִי מֵעִיד עֲלֵיהֶם

וְזֶה בִּקְרב עָלַי מְרֵעִים, 'תְּרֵין רֵעִין דְּלָא מִתְפָּרְשִׁין', הַיְנוּ הַמּחִין

"אִכְלוּ רֵעִים", הַיְנוּ הִתְחַזְּקוּתָם

הוּא בְּשַׂר קדֶשׁ, הַיְנוּ לֶאֱכל אֶת בְּשָׂרִי, שֶׁהוּא בְּחִינַת סִלּוּקָא דִּיסוֹדָא

הַיְנוּ תִּקּוּנוֹ מַגִּיעַ עַד הַמּחִין, שֶׁהֵם אַבָּא וְאִמָּא

צָרַי וְאיְבַי לִי הֵמָּה כָּשְׁלוּ וְנָפָלוּ, שֶׁהֵם בְּחִינַת שִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת

וּכְשֶׁיְּשַׁבֵּר הַתַּאֲוָה הַזּאת, מִמֵּילָא נוֹפְלִים כָּל הַתַּאֲווֹת רָעוֹת.

[זאת הַתּוֹרָה הִיא לְשׁוֹן רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה]

וְאָמַר: שֶׁהִיא סוֹד כַּוָּנוֹת קִדּוּשׁ, וְיִתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם

[עיין בס' חיי מוהר"ו שי"א שאמר זאת על מאמר בקרוב בסי' ק"א]

עוֹד מָצָאתִי מִכְּתַב יַד קדֶשׁ שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, מֵעִנְיַן הַתּוֹרָה הַזּאת בְּשִׁנּוּי לָשׁוֹן קְצָת. וְהַנְּיָר הָיָה קָרוּעַ חֶצְיוֹ, וּמַה שֶּׁנִּמְצָא כָּתוּב עַל הַנִּשְׁאָר הֶעְתַּקְתִּי.. וְזֶהוּ.

צָפְנַת פַּעְנֵחַ דִּמְגַלְיָן

שִׁבְעִים פָּנִים

תּוֹרָה

סוֹד אַחֵר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל"

כַּמּוּבָא בַּזוהַר

כְּשֶׁמַּפְסִיק הַנְּקֻדָּה מֵהַדָּלֶ"ת שֶׁל אֶחָד

וְהַנְּקֻדָּה הִיא אוֹת בְּרִית

אֲזַי נַעֲשֶׂה אַחֵר

הַיְנוּ כְּשֶׁמַּכְנִיס בְּרִיתוֹ בְּזוֹנָה, הַנִּקְרֵאת מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, הַנִּקְרָא אֵל אַחֵר

אֲבָל מִי שֶׁמְּקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ מִזּאת הַתַּאֲוָה

אֲזַי הוּא נִתְקַשֵּׁר בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם הַנִּקְרָא אֲנִי

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי"

וּבְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גֶּדֶר עֶרְוָה תִּמְצָא קְדֻשָּׁה

'אֲבָל מָאן דְּגָלֵי עֲרָיִין, הָכִי אִיהוּ אִתְגַּלִי בֵּין אִנּוּן עֲרָיִין, דְּאִנּוּן אֱלהִים אֲחֵרִים'

וּבִשְׁבִיל [זֶה] מוּבָא בַּזוהַר: כַּד חָזֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן נָשֵׁי שַׁפִּירִין, אָמַר: "אַל תִּפְנוּ אֶל אֱלִילִים"

כִּי נִיאוּף, הִיא עֲרָיוֹת, אֱלהִים אֲחֵרִים, מַלְכוּת הָרְשָׁעָה

וּבִשְׁבִיל זֶה, סְגֻלָּה לְבַטֵּל הִרְהוּרֵי נִיאוּף, לִקְרא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וּבָרוּך שֵׁם כְּבוֹד וְכוּ', כַּמּוּבָא עַל פָּסוּק: "וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו הַמִּדְיָנִית" וְכוּ'

נִמְצָא שֶׁעִקַּר הַנִּסָּיוֹן וְהַצֵּרוּף שֶׁמְּנַסִּין לָאָדָם

אֵין מְנַסִּין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּנִיאוּף שֶׁהִיא כְּלוּלָה מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת

שֶׁהִיא כְּלוּלָה מִסּוֹד אַחֵר, אֵל אַחֵר

"כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרג אֵלֶיך"

וְצוֹעֵק שִׁבְעִין קָלִין לא פָּחוֹת

אֲזַי נִפְתָּחִין לוֹ סוֹדוֹת הַתּוֹרָה, דְּמִטַּמְּרִין מְגַלִּין לֵהּ

וּמוֹלִיד נַפְשִׁין חַדְתִּין

כִּי מוֹלִיד תּוֹרָה

וְהַתּוֹרָה הִיא כְּלוּלָה מִנַּפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל

וּמְגַלֶּה הַפָּנִים שֶׁל הַתּוֹרָה

כִּי עַד עַכְשָׁו הָיְתָה סְתוּמָה בִּקְלִפִּין

כִּי הַקְּלִפָּה קָדְמָה לַפְּרִי

וְיָכוֹל הַצַּדִּיק לְהוֹרִישׁ בְּתוֹרָתוֹ שֶׁמְּחַדֵּשׁ

נִשְׁמָתִין חַדְתִּין

לְכָל אֶחָד מֵאַנְשֵׁי מְקרָבָיו הַמְקֻשָּׁרִים בְּתוֹרָתוֹ

כַּמּוּבָא בְּהַזֶּמֶר. 'לְמֶעְבַּד נִשְׁמָתִין חַדְתִּין בְּתַרְתֵּין וּבִתְלָתִין'

הַיְנוּ בְּהַתּוֹרָה הַמַּתְחֶלֶת בְּבֵית וּמְסַיֶּמֶת בְּלָמֶד

'וּבִתְלָתָא שִׁבְשִׁין', הַיְנוּ אוֹרַיְתָא תְּלִיתָאָה, הוּא 'עָבֵד נִשְׁמָתִין וְרוּחִין חַדְתִּין'

וְהַתּוֹרָה זָכָה נַעֲשֶׂה לוֹ סַם חַיִּים לא זָכָה וְכוּ'

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וְשַׂמְתֶּם וְכוּ', וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם" וְכוּ'

לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי שֶׁמְּקַבֵּל

אֲבָל מֵאִתּוֹ לא תֵּצֵא הָרָעוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מִפִּי עֶלְיוֹן לא תֵצֵא הָרָעוֹת"

וְהַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה נַעֲשֶׂה אֵצֶל הָאָדָם, כְּפִי הַכְּלִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "רְאֵה אָנכִי נוֹתֵן לִפְנֵיכֶם בְּרָכָה וּקְלָלָה", "לִפְנֵיכֶם" דַּיְקָא

כִּי מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא יוֹצֵא אוֹר פָּשׁוּט, הַיְנוּ אוֹתִיּוֹת פְּשׁוּטִים

וּלְפִי הָאָדָם כֵּן נַעֲשֶׂה הַצֵּרוּף

אִם הוּא אָדָם טוֹב, נַעֲשֶׂה צֵרוּף שֶׁל בְּרָכָה וְאִם לָאו, לְהֵפֶך

וְזֶה "לִפְנֵיכֶם בְּרָכָה וּקְלָלָה" דַּיְקָא

כִּי לִפְנֵי ה' עֲדַיִן אֵין צִיּוּר לַצֵּרוּף הַזֶּה אִם הוּא בְּרָכָה אִם לָאו

וְזֶה שֶׁהִתְמִיהַּ אֶת עַצְמוֹ בִּלְעָם עַל זֶה

הִנֵּה בָּרֵך לָקַחְתִּי וּבֵרֵך וְלא אֲשִׁיבֶנָּה

בָּרֵך בְּקָמַץ

גַּם לָקַחְתִּי מַשְׁמַע בִּרְצוֹנוֹ לָקַח
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קסב - בִּימֵי הַמַּגִּיד, הָיָה אִישׁ עָשִׁיר וּמְיֻחָס
...קסב - בימי המגיד, היה איש עשיר ומיחס בימי המגיד, זכרונו לברכה, היה איש עשיר ומיחס, והיה מתנגד לאנשי המגיד וספרו לו אנשיו מזה האיש ואמר להם שיראו לקרב אותו אליו ולהשתדל בזה מאד ולהתפלל להשם יתברך שיעזר להם וכן עשו עד שעזרם ה' שהביאו אותו להמגיד, זכרונו לברכה ונעשה איש כשר ירא שמים אך התחיל לירד מנכסיו ואמר המגיד, זכרונו לברכה שאלו שניהם אי אפשר שיהיו במקום אחד, הינו תורה וגדלה כי 'הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין' נמצא כשרוצה להחכים עומד לדרום על כן אי אפשר לו להעשיר כי כשהוא בדרום אזי איננו בצפון...
שיחות הר"ן - אות רנט - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
...הרב רבי נחמן פעם אחד אמר: צמאון הוא תאוה גדולה ולפי הבנתי כונתו היתה לרמז לנו מענין השתוקקות וכסופין וצמאון להשם יתברך שהוא דבר נפלא מאד כמו הצמא מאד כשהוא בא אל המים שיש לו תענוג גדול משתיתו לגדל צמאונו נמצא שעקר תענוג הגדול הוא על ידי הצמאון כמו כן הוא כל עניני כסופין וגעגועים דקדשה להשם יתברך ולעבודתו באמת וזהו עקר תענוג עולם הבא שאז יזכו לרצון ולכסופין בחינת רעוא דרעוין שהוא בחינת הסתלקות משה והוא בחינת ארבע מאות עלמין דכסופין דירתין צדיקיא לעלמא דאתי הדא הוא דכתיב: "ארבע מאות שקל כסף" וכו'...
שיחות הר"ן - אות ל
...זמן בשביל נקיות ומאריכין בבית הכסא הקפיד מאד מאד והתלוצץ מאותן האנשים מאד והאריך הרבה בענין זה והכלל 'כי לא נתנה תורה למלאכי השרת' ואין צריך להחמיר יותר מן הדין ועל פי הדין האסור הוא רק כשנצרך לנקביו ממש כמו שכתוב בגמרא: 'הנצרך לנקביו אל יתפלל' 'הנצרך' דיקא ואפילו כשהוא נצרך לנקביו ממש יש גם כן דינים בזה בדיעבד ובשעת הדחק כמובא ב"שלחן ערוך" סימן צ"ב עין שם במגן אברהם שהרי"ף מתיר לכתחלה ביכול לעמד עצמו עד פרסה וכו' נמצא שעל כל פנים כשאינו נצרך לנקביו ממש אין צריך להחמיר ולבטל עצמו מתורה ותפילה בחנם...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה ו - קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ
...תורה ו - קרא את יהושע [לשון רבנו, זכרונו לברכה] ויאמר ה' אל משה, קרא את יהושע וכו' א. כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום כי מי שרודף אחר הכבוד אינו זוכה לכבוד אלהים אלא לכבוד של מלכים, שנאמר בו: "כבד מלכים חקר דבר" והכל חוקרים אחריו ושואלים. מי הוא זה ואיזהו, שחולקים לו כבוד הזה וחולקים עליו שאומרים שאינו ראוי לכבוד הזה אבל מי שבורח מן הכבוד שממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום אזי הוא זוכה לכבוד אלוהים ואז אין בני אדם חוקרים על כבודו אם הוא ראוי אם לאו ועליו נאמר: "כבד אלוהים הסתר...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה צד - עִנְיַן שֶׁצְּרִיכִין לִנְסֹעַ לְצַדִּיקִים עַל ראשׁ הַשָּׁנָה
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה צד - ענין שצריכין לנסע לצדיקים על ראש השנה שמעתי מפיו הקדוש שהיה כתוב אצלו תורה על ענין ראש השנה שצריכין לנסע לצדיקים על ראש השנה והיה מבאר שם מענין שלשה ראשים שמתקבצין בראש השנה כשזוכין אז להיות אצל הצדיק כי הצדיק הוא בחינת ראש, כי הוא ראש בני ישראל וראש השנה הוא גם כן בחינת ראש, כי הוא ראש השנה וכל אחד בא עם מחו ודעתו להצדיק ומקשר דעתו ומחו שבראשו שזהו גם כן בחינת ראש להצדיק שהוא ראש בני ישראל בראש השנה נמצא שנתקבצו שלשה ראשים יחד והיה לו בזה תורה שלמה, ולא זכיתי לקבלה
חיי מוהר"ן - שלו - מעלת המתקרבים אליו
...- שלו - מעלת המתקרבים אליו אות שלו ספר עם אנשי שלומנו ואמר שזה יום שלישי שעמד על דבר אחד הינו על איזה השגה ולא הייתי יכול להשיגה עד שהשתמשתי באיזה עבדא מאחד מאנשי שלומנו ועל ידי זה עמדתי על הדבר והשגתי ההשגה. וכי יש חדוש שוב על הבעל שם טוב זכרונו לברכה שהשיג השגות כאלו מאחר שהיו לו תלמידים גדולים וצדיקים כאלה שעשו עבדות גדולות כאלה. פעם אחת אמר רבנו זכרונו לברכה קדם שבועות תקס"ז כשנודע לו מפטירת איש אחד שהיה קצת ממקרביו ענה ואמר מי יודע מה נעשה עמו שם אבל אם היה זוכה להתקרב כמו המקרבים אמתיים שלי...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה נ - הַמַּחֲשָׁבָה בְּיַד הָאָדָם לְהַטּוֹתָהּ כִּרְצוֹנו
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה נ - המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו למקום שהוא רוצה. ואי אפשר שיהיו שני מחשבות ביחד כלל. ואפילו אם לפעמים מחשבתו פורחת ומשוטטת בדברים אחרים וזרים היא ביד האדם להטותה בעל כרחה אל הדרך הישר לחשב מה שראוי. והוא ממש כמו סוס שפונה מן הדרך וסר לדרך אחר שתופסין אותו ברסנו ומחזירין אותו בעל כרחו אל הדרך הישר. כמו כן יכולים לתפס את המחשבה בעל כרחו להשיבה אל הדרך הראוי
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קנז - אִם יִתְדַּבֵּק עַצְמוֹ לְדִבְרֵי הַתּוֹרָה הַיּוֹצְאִים מִפִּי הַצַּדִּיק
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קנז - אם יתדבק עצמו לדברי התורה היוצאים מפי הצדיק אם יתדבק עצמו לדברי התורה היוצאים מפי הצדיק תמה אני איך אפשר אחר כך לסבל ולחפץ חיי העולם הזה וזהו: 'כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם' והבן היטב
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה פד - עִקָּר הִתְחַבְּרוּת וּדְבֵקוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך הוּא עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה
...תורה פד - עקר התחברות ודבקות להשם יתברך הוא על ידי התפלה [לשון רבנו, זכרונו לברכה] דע, שעקר התחברות ודבקות להשם יתברך הוא על ידי התפילה כי התפילה הוא שער, שדרך שם נכנסין להשם יתברך ומשם אשתמודעין לה כי תפילה היא מלכות, כמו שכתוב "ואני תפילה" ותפילה לשון התחברות כמו שכתוב "נפתולי אלהים נפתלתי", תרגומו 'לשון התחברות' ובשביל זה על פי רב כשאדם מתפלל נופלים לו מחשבות של גדלות כי התפילה, הינו בחינת מלכות, בחינת אני היא בגלות בתוך מלכות הרשעה, כמו שכתוב: "ואני בתוך הגולה" וכשהיא רוצה לצאת אזי מתאחזת בה...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קיא - רָאשֵׁי תֵּבוֹת רַבִּי
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קיא - ראשי תבות רבי ראש בני ישראל ראשי תבות רבי ולהפך רשעים בחשך ידמו ראשי תבות רבי
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.1094 שניות - עכשיו 16_09_2025 השעה 19:10:48 - wesi2