ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה קכג - מקוה אינה מזקת כלל אמר: שמקוה אינה מזקת כלל והדאקטיר שיאמר לו, שמקוה מזקת, אינו דאקטיר כלל אדרבה, טבילת מקוה טובה מאד לבריאות הגוף כי יש נקבים קטנים הרבה בגופו של אדם והם נקבי הזעה, שדרך שם יוצא הזעה מן האדם והם צריכין...הזעה יוכל לחלש ולפל לחלשה, חס ושלום ועל ידי טבילה במים נפתחין נקבי הזעה וזה טוב מאד לבריאות הגוף רק שלא יהיו המים קרים ביותר כי אז מיא מטרשי להנקבים הנ"ל אבל כשאין המים קרים מאד אזי הטבילה בהם טובה מאד גם כבר מבאר, שאין העבודות וסגופים, שקורין האריוואני מזיקים כלל ומי שמזיק לו

ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה עו - ישראל הם נעשים אדונים לבעליהם ישראל הם נעשים אדונים לבעליהם כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה,: 'כל מקום שהם הולכים, נעשים שרים לאדוניהם' כי בכל מקום שהם באין בגלות, בתחלה הם כבושים בגולה אבל אחר כך הם נעשים אדונים לבעליהם...המקום ההוא, שהם באים בגולה שם כי ישראל הם מרימין ומעלין כל המקומות השפלים והנפולים כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'עתידין בתי תרטיאות וקרקסיאות, שילמדו בהן תורה ברבים' שנאמר "ונשאר גם הוא לאלקינו" וכו' כי ישראל מעלין ומנשאין כל המקומות הנפולין ועל כן נקראין ישראל בגלות, בני

ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה תורות מכת"י - כשרואה אדם שהקליפות והתאות גוברים עליו [הוספות לתורות מכתב יד רבנו ז"ל] כשרואה אדם שהקליפות והתאות גוברים עליו אזי יתענה וע"י התענית נזדווגו קוב"ה ושכינתי' אחור באחור כדי שלא יאחזו באחוריים וזהו ר'ע'ב' שמרעיב א"ע...רי"ש אחוריים דשכינתיה שהיא אלהים ע"ב אחוריים של שם העצם שע"י הרעב שע"י התענית מזווגם אחור באחור שלא יינקו החצונים כנ"ל וע"י התענית נמשך הדיבור כי נתלחלחל הגרון מנגיבה דילה ויוצא מבחי' ניחר גרוני ובא לבחי' קרא בגרון ואל תחשוך וזהו ויהי רעב בארץ היינו ע"י התענית וירד אברם מצרי

ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה סא - השם יתברך הוא למעלה מהזמן השם יתברך הוא למעלה מהזמן, כמובא וזה הענין הוא באמת דבר נפלא ונעלם מאד ואי אפשר להבין זאת בשכל אנושי אך דע, שעקר הזמן הוא רק מחמת שאין מבינים דהינו מחמת ששכלנו קטן כי כל מה שהשכל גדול ביותר, הזמן...ואין לו [אלא] רק [את] כח המדמה אזי ברבע שעה יכולים לעבר כל השבעים שנה כאשר נדמה בחלום, שעובר והולך כמה וכמה זמנים בשעה מעטת מאד ואחר כך כשנתעוררים מהשנה אזי רואים, שכל אלו הזמנים והשבעים שנה שעברו בחלום הוא זמן מעט מאד באמת וזה מחמת שאחר כך בהקיץ אז חוזר

ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה קיט - מענין יסורי עולם הזה דבר עמנו כמה פעמים מענין יסורי עולם הזה שכל בני העולם כלם מלאים יסורים אין גם אחד שיהיה לו עולם הזה ואפילו העשירים הגדולים ואפילו השרים אין להם שום עולם הזה כלל כי כל ימיהם כעס ומכאובות וכלם מלאים טרדות...יסורים מיחדים ואין גם אחד מכל הגבירים והשרים, שיהיה לו הכל כסדר כרצונו תמיד וכלם כאחד מלאים יסורים ודאגות תמיד וזה ברור וידוע לכל מי שבקי קצת בהם ובדרכיהם וכמה פעמים דברנו מזה, והיינו רואים בעינינו כל זאת ואפילו מי שנדמה עליו שיש לו העולם הזה בשלמות...

ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה ט - אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו איתא בתקוני זוהר . כלהו ערקין דלבא מתנהגין בתר רוחא הדא הוא דכתיב: "אל אשר יהיה הרוח ללכת" וכו' דהינו הרוח היוצא מכנפי הראה כי 'אלמלא כנפי ראה דנשבין על לבא, הוי...כי על ידי הרוח מכבין הנר ומדליקין הנר כנראה בחוש שלפעמים נכבה הנר על ידי הרוח המנשב ולפעמים מדליקין הנר שנכבה על ידי הרוח שמנשבין בו כי כבוי הנר הוא על ידי שנופל על הנר עפרוריות ונפרדין חלקי האש, שיש בו מיסוד האש ואינם יכולים לבער ועל כן כשמנפחין בו אזי הרוח מנפח מן הנר העפרורי

ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה לא - על ידי הנגינה אדם נכר על ידי הנגינה אדם נכר, אם קבל עליו על תורה וסימן "בכתף ישאו" ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה: 'אין ישאו אלא לשון שירה' שנאמר: "שאו זמרה ותנו תף" ומקרא זה נאמר במשא בני קהת שהיו נושאין בכתף את הארון הינו בחינת על תורה

ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה נ - המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו למקום שהוא רוצה. ואי אפשר שיהיו שני מחשבות ביחד כלל. ואפילו אם לפעמים מחשבתו פורחת ומשוטטת בדברים אחרים וזרים היא ביד האדם להטותה בעל כרחה אל הדרך הישר לחשב מה שראוי. והוא ממש כמו סוס שפונה מן הדרך וסר לדרך אחר שתופסין אותו ברסנו ומחזירין אותו בעל כרחו אל הדרך הישר. כמו כן יכולים לתפס את המחשבה בעל כרחו להשיבה אל הדרך הראוי

ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה מב - כי אני יי רפאך "כי אני יי רפאך" ראשי תבות: אמן כן יהי רצון [ועין במקום אחר באור ענין זה]

ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה צח - לענין התחזקות בהתבודדות ותחנות ובקשות עוד אמר לענין התחזקות בהתבודדות ותחנות ובקשות כי הדבור יש לו כח גדול לעורר את האדם אף על פי שנדמה להאדם שאין לו לב אף על פי כן כשידבר הרבה דברי התעוררות ותחנות ובקשות וכיוצא זהו בעצמו...הוא בחינת התגלות התעוררות לבו ונפשו להשם יתברך בבחינת "נפשי יצאה בדברו" שהדבור בעצמו הוא התגלות הנפש והלב ולפעמים על ידי שידבר הרבה אף על פי שיהיה בלא לב כלל אף על פי כן יבוא אחר כך על ידי זה להתעוררות גדול בלב ונפש והכלל כי הדבור בעצמו יש לו כח גדול