ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה טז - מפני מה כשהאדם מבקש פרנסה הקשו מפני מה כשהאדם מבקש פרנסה, אין נותנין לו תכף מן השמים כי אם על ידי סיבות, לכל אחד לפי סיבתו שזה צריך לזרע תבואה ולחרש ולקצר וכו' וזה צריך לנסע ולמצא צרך פרנסתו שם, וכיוצא בזה ולמה לא נותנין...? והתרוץ: דע, שכל הפרנסה של ישראל צריכין לקבל על ידי המלך כמו שכתוב במלך: "אילנא די חזית די רבה ותקף וכו' ומזון לכלא בה אנת הוא מלכא" ועקר המלכות הוא על ידי ענווה, בבחינת: "ולפני כבוד ענווה" שעקר כבוד וגדלת המלכות הוא על ידי ענווה דיקא כי כן דרך המלכות, בכל פעם שצריך

ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה צח - לענין התחזקות בהתבודדות ותחנות ובקשות עוד אמר לענין התחזקות בהתבודדות ותחנות ובקשות כי הדבור יש לו כח גדול לעורר את האדם אף על פי שנדמה להאדם שאין לו לב אף על פי כן כשידבר הרבה דברי התעוררות ותחנות ובקשות וכיוצא זהו בעצמו...הוא בחינת התגלות התעוררות לבו ונפשו להשם יתברך בבחינת "נפשי יצאה בדברו" שהדבור בעצמו הוא התגלות הנפש והלב ולפעמים על ידי שידבר הרבה אף על פי שיהיה בלא לב כלל אף על פי כן יבוא אחר כך על ידי זה להתעוררות גדול בלב ונפש והכלל כי הדבור בעצמו יש לו כח גדול

ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה מז - סכנה גדולה לומר תורה סכנה גדולה לומר תורה וצריך לזה יגיעה גדולה ואמנות יתרה שיוכל לשקל בפלס דבריו באפן שלא ישמע כל אחד ואחד מהשומעין כי אם מה שצריך לו, לא יותר ואף על פי שהכל שומעין כל התורה שאומר עם כל זה לא ישמע כל אחד...לבד וכמובא על פסוק "וישמע יתרו": 'והלא כל העולם שמעו, אלא יתרו שמע' וכו' כי רק שמיעת יתרו נחשב לשמיעה, שנכנס באזניו ושמיעת כל העולם אינו נחשב שמיעה כלל ומי שאינו יכול לומר תורה בבחינה זו, אסור לו לומר תורה כי כל אחד ואחד כשבא אל הצדיק לשמע תורה בא עמו גם הרע שלו דהינו הקליפות הנבראים על

ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה עו - ישראל הם נעשים אדונים לבעליהם ישראל הם נעשים אדונים לבעליהם כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה,: 'כל מקום שהם הולכים, נעשים שרים לאדוניהם' כי בכל מקום שהם באין בגלות, בתחלה הם כבושים בגולה אבל אחר כך הם נעשים אדונים לבעליהם...שם כי ישראל הם מרימין ומעלין כל המקומות השפלים והנפולים כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'עתידין בתי תרטיאות וקרקסיאות, שילמדו בהן תורה ברבים' שנאמר "ונשאר גם הוא לאלקינו" וכו' כי ישראל מעלין ומנשאין כל המקומות הנפולין ועל כן נקראין ישראל בגלות, בני

ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה צא - וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר דע, כי ההתקשרות באמת לצדיקים אמתיים הוא תועלת גדול מאד מאד כי על ידי זה זוכין לתשובה שלמה ולכפרת עוון ונמתקין הדינין ונתבטלין לגמרי ונעשה על ידי זה יחוד...הוא ושכינתה כי איתא בזוהר הקדוש: "כי הנה המלכים נועדו" 'תרין עלמין קדישין, עלמא עלאה ועלמא תתאה וכו', כד מתחברן כחדא כדין כל אנפין נהירין וכל חובין אתעברו וכו', עין שם כי דע כי יש שני בחינות חכמה: חכמה עלאה וחכמה תתאה וחכמה תתאה נמשך מחכמה עלאה, ויונק ומקבל משם והוא כמו הרב והתלמיד כי מ

ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה נא - היצר הרע נוקש באדם בכל פעם היצר הרע נוקש באדם בכל פעם ומעוררו למה שמעוררו ואף אם אין האדם שומע לו ופונה ערף ממנו אף על פי כן הוא נוקש בו עוד פעם שני ושלישי ורביעי ויותר אבל אם האדם הוא חזק בדעתו ועקשן נגד היצר הרע ואינו פונה אליו כלל אזי היצר הרע מסתלק והולך לו וכן בתפילה, בענין המחשבות הבאים לבלבל, הוא ממש כנ"ל שהמחשבה באה כמה פעמים פעם אחר פעם, לבלבל וצריך להיות חזק לבלי להסתכל עליה כלל בשום אפן ואזי תסתלק ועין במקום אחר מזה

ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה סו - הצדיק הוא מכרח לעשות תשובה בעד ישראל הצדיק הוא מכרח לעשות תשובה בעד ישראל דהינו כשיוצא אחד חוץ לשורה ופורק על אזי הצדיק מכרח לעשות תשובה בשבילו על פי משל שפעם אחד נסעו שני בני אדם עם סוס מבהל ומשגע ונשא אותם הסוס והשליכם...אחד והתחיל להכות את הסוס באגרוף והכה אותו הרבה ושחק ממנו השני ואמר לו הלא אתה מכה את ידך, ומה תועיל להסוס הכאה זו רק אתה צריך לקח רצועה, שמכין בה הסוסים, להכות אותו והלך ועשה כן ולקח רצועה והתחיל להכות את הסוס ועמד הסוס ורץ בבהלה גדולה וברח ונשא אותם והשליך אותם לתוך רפש וטיט והסוס בר

ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה קב - מענין בעז ורות פעם אחד באתי אליו, זכרונו לברכה וספר לי, שזה בסמוך היה אצלו רב אחד, ודבר עמו ואמר לפניו תורה [הינו שרבנו, זכרונו לברכה, אמר לפני הרב הנ"ל תורה] ולא זכיתי, שיחזר ויאמר אותה התורה לפני רק אלו הדבורים שמעתי מפיו...ורות הם סוד סמיכת גאלה לתפילה כי בעז הוא בחינת גואל, כמו שכתוב: "כי גואל אנכי" וכו' ורות היא בחינת תפילה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'למה נקרא שמה רות, שיצא ממנה דוד, שרוה להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות' והיה מובן מדבריו, זכרונו לברכה, שגלה בזה תורה...

ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה מב - כי אני יי רפאך "כי אני יי רפאך" ראשי תבות: אמן כן יהי רצון [ועין במקום אחר באור ענין זה]

ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה מא - לפעמים השם יתברך עושה מופתים לפעמים השם יתברך עושה מופתים על ידי בעלי הפוסקים בבחינת: "מפתיו ומשפטי פיהו" שעל ידי 'משפטי פיהו', שפוסק שיהיה כך, נעשה מופת כי מחמת שנתקבל לבעל פוסק וכשפוסק באסור והתר וכיוצא, מקבלין דעתו כמו כן כשפוסק באיזה ענין, מקבלין דעתו, ונעשין מופתים על ידו וזהו בחינת המופתים שמספרין מהגאונים שהיו בדורות שלפנינו