ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הבית • ליקוטי מוהר"ן ח"א • ליקוטי מוהר"ן ח"ב • סיפורי מעשיות • שבחי הר"ן • שיחות הר"ן • חיי מוהר"ן • ספר המידות • לימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨חיי מוהר"ן - תמז - עבודת השם
אות תמז משל על ענין שהזהיר להתפלל על צרת חברו ששמעתי בשם רבי יודל, ששמע מפיו הקדוש משל למלך שהרחיק את בנו. [אמר המעתיק שמעתי מפי רבי יצחק דב מטירהאוויצע ששמע מפי רבי יודל משל על ענין הנ"ל וכפי הנראה שלזה המשל כון המחבר זכרונו לברכה על כן ראיתי להציגו כאן וכך שמעתי] רבנו זכרונו לברכה אמר לר' יודל שסגלה לגדלות שיתפלל על צרת חברו. ושאל אותו רבי יודל אדרבה לכאורה מזה יתוסף לי גדלות שאני מתפלל בעד חברי, מסתמא אני חשוב יותר מחברי. השיב לו רבנו זכרונו לברכה בדרך משל למלך שכעס על בנו והרחיק אותו ממנו. אחר כך הלך הבן ופיס את אביו וחזר וקרבו. אחר איזה זמן חזר וחטא הבן לפני אביו וחזר המלך וגרשו מפניו וחזר הבן ופיסו עוד הפעם וכן היה כמה פעמים שהבן מלך כשחטא לפני המלך גרשו מפניו וכשפיסו חזר המלך וקרבו. פעם אחת חזר וחטא הבן מלך לפני אביו וכעס המלך עליו מאד. ונתישב המלך מה יהיה התכלית שאני אגרשו, ואחר כך כשילך הכעס ממני אזי יבוא ויפיס אותי עוד, איני רוצה בכך רק אני רוצה לגרשו בתחבולה כזו שלא יוכל עוד לבוא לפני לפיס אותי. מה עשה המלך, העמיד שר אחד מהשרים שלו בינו ובין הבן מלך וצוה להשר כשיבוא הבן מלך לילך אצלי לרצות ולפיס אותי אזי לא תניח אותו לילך אצלי. וכן היה, שבא הבן מלך כמה פעמים, ורצה לילך לפיס את אביו ולא הניחו השר כי כן צוה עליו המלך. וכן היה כמה פעמים. אחר כך ראה השר הנ"ל גדל הכסופים שיש להבן מלך אל אביו ושיש לו יסורים גדולים מאד בלי שעור מזה שאינו יכול לבוא לפני אביו, אפילו לפיסו. ונתישב השר מאחר שהוא מתגעגע כל כך אל אביו מסתמא יש להמלך גם כן יסורים גדולים שאין הבן יכול לבוא לפניו. כי כפי גדל כח החשק של החושק כן הוא מעורר חשק גדול בהנחשק. והיה לו רחמנות גדול עליהם וגם היו לו יסורים גדולים מזה כי אמר בדעתו כי הלא אני הוא הגורם לזה כי אני הוא המסך המבדיל ביניהם ואני גורם יסורים להמלך ולהבן מלך. ונתישב השר בדעתו מסתמא בודאי יש איזה תחבולה שיוכל להתפיס הבן מלך עם המלך כי בודאי לא יעשה המלך דבר כזה, שיהיו לבנו יסורים תמיד שלא יוכל לבוא לפניו תמיד וגם להמלך בעצמו יש גם כן יסורים. על כן נתישב זה השר בודאי זה הדבר אינו תלוי אלא בי שאני בעצמי אלך אל המלך לבקש בעד הבן מלך שימחל לו עוד ויקרב אותו לפניו. וכך עשה השר, והלך להמלך וספר להמלך גדל תשוקתו שיש להבן מלך ובקש מהמלך שימחל לו. ותכף נתרצה המלך ולקח הבן מלך והחזירו למקומו הראשון. והנמשל מובן ממילא כשיש לו לחברו חס ושלום איזה יסורים הן בגשמיות הן ברוחניות צריך כי אם לומר שזאת בודאי על ידי, על ידי עוונותי ואני הוא המסך המבדיל בין המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ובין העולם. כי הקדוש ברוך הוא רוצה תמיד להשפיע כל טוב לבניו אך אני הינו עוונותי, הם המסך המבדיל לזה. והעקר העצה לזה שאני בעצמי אבקש להמלך בעד חברי ובודאי לא יהיה לו גדלות כי עקר הגדלות מה שאחד מתגאה על חברו היא שיש לו מעלה יתרה מה שאין בחברו אבל כשיחשב מה שאין בחברו המעלה זו הן בגשמיות הן ברוחניות היא רק מחמת שאני המסך המבדיל בינו ובין הקדוש ברוך הוא שרוצה להשפיע תמיד כל טובו בודאי לא יהיה לו גדלות אדרבא על ידי זה ישבר גאותו ויזכה לענווה באמת. עוד שמעתי מהאיש הנ"ל ששמע בשם רבנו הקדוש שספר משל לענין מה שצריכין לדבר עם אנשים ביראת שמים וזהו. פעם אחת היה גביר גדול שהיו לו כמה אלפים ורבבות. עשה העשיר הנ"ל פקדה ואמר כל מי שצריך ללוות מעות יבוא אצלו והוא ילוהו מסתמא היו על זה בעלנים [קופצים] הרבה ובאו אצלו אנשים הרבה ולוו אצלו מעות. והגביר הנ"ל היה אצלו פנקס על כל הנ"ל. פעם אחת לקח הפנקס בידו והתחיל לעין בו וראה שהוציא הרבה מעות מאד על עסק ההלואות ואין איש שם על לב שיבוא להחזיר ולפרע לו מה שלוה ממנו. מסתמא חרה לו על זה, והיה לו עגמת נפש. בתוך הלווים הנ"ל היה איש אחד שלוה גם כן אצל הגביר ואבד והפסיד המעות באיזה משא ומתן עד שלא היה לו ממה לפרע חובו והיו לו יסורים גדולים מזה. הינו שהאיש הנ"ל היה לו יסורים גדולים מזה שאין לו לפרע חובו. והתישב האיש הנ"ל בדעתו, שעל כל פנים צריך להתראות פנים עם הגביר ולספר לו כל לבו, באשר שהוא אנוס בדבר וכו'. ובא אצל הגביר והתחיל לספר לפניו לבו באשר שאיך שקבל אצלו מעות בהלואה והגיע זמן פרעון ואין לו ממה לשלם כי הפסיד המעות ואינו יודע כלל לשית עצות בנפשו מה לעשות בזה. וענה הגביר ואמר לו מה אכפת לי המעות המגיע אצלך כי מה נחשב אצלי סך קטן כזה שאתה חיב לי כשתסלק או להפך נגד סך הכולל מההלואות אשר עולה לאלפים ולרבבות. על כן רצוני שתלך אצל כל הלווים שלי ותתבע אותם ותזכיר אותם שהם חיבים לי כל כך מעות ולמה אין מסלקין לי. ואפילו אם לא יפרעו ויסלקו את הכל רק כל אחד יתן ויסלק מעט מחובו גם כן יעלה אלפים פעמים כמו סך כל החוב והלואה שלך. והנמשל מובן ממילא והבן. עוד שמעתי מהאיש הנ"ל. שפעם אחת דבר רבי גרשון מטירהאוויצע עם רבנו זכרונו לברכה וקבל לפניו מאד על אשר צר לו בעבודת השם. ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר אתה עשה טוב ועסק בעבודתו באמת וכשתעסק ותתמיד בעבודתו יתברך אזי הטוב ישאר והרע ממילא יתבטל אות תמח שמעתי בשמו מהרב דפה ברסלב שפעם אחת היה בדרך והתפלל שחרית ונפל על פניו על ימינו כנהוג עכשו. ובא אליו רב סעדיה גאון ואמר לו שגם בשחרית צריכין לפל על שמאל
אות תמז

מָשָׁל עַל עִנְיַן שֶׁהִזְהִיר לְהִתְפַּלֵּל עַל צָרַת חֲבֵרוֹ

שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּשֵׁם רַבִּי יוּדְל, שֶׁשָּׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ

מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהִרְחִיק אֶת בְּנוֹ.

[אָמַר הַמַּעְתִּיק שָׁמַעְתִּי מִפִּי רַבִּי יִצְחָק דב מִטִּירָהאוִויצֶע שֶׁשָּׁמַע מִפִּי רַבִּי יוּדְל מָשָׁל עַל עִנְיָן הַנַּ"ל וּכְפִי הַנִּרְאֶה שֶׁלְּזֶה הַמָּשָׁל כִּוֵּן הַמְחַבֵּר זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל כֵּן רָאִיתִי לְהַצִּיגוֹ כָּאן וְכָךְ שָׁמַעְתִּי]

רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אָמַר לְר' יוּדְל שֶׁסְּגֻלָּה לְגַדְלוּת שֶׁיִּתְפַּלֵּל עַל צָרַת חֲבֵרוֹ.

וְשָׁאַל אוֹתוֹ רַבִּי יוּדְל אַדְּרַבָּה לִכְאוֹרָה מִזֶּה יִתְוַסֵּף לִי גַּדְלוּת

שֶׁאֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּעַד חֲבֵרִי, מִסְּתָמָא אֲנִי חָשׁוּב יוֹתֵר מֵחֲבֵרִי.

הֵשִׁיב לוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּדֶרֶךְ מָשָׁל

לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ וְהִרְחִיק אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ.

אַחַר כָּךְ הָלַךְ הַבֵּן וּפִיֵּס אֶת אָבִיו וְחָזַר וְקֵרְבוֹ.

אַחַר אֵיזֶה זְמַן חָזַר וְחָטָא הַבֵּן לִפְנֵי אָבִיו

וְחָזַר הַמֶּלֶךְ וְגֵרְשׁוֹ מִפָּנָיו

וְחָזַר הַבֵּן וּפִיְּסְוֹ עוֹד הַפַּעַם

וְכֵן הָיָה כַּמָּה פְּעָמִים

שֶׁהַבֵּן מֶלֶךְ כְּשֶׁחָטָא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גֵּרְשׁוֹ מִפָּנָיו

וּכְשֶׁפִּיְּסוֹ חָזַר הַמֶּלֶךְ וְקֵרְבוֹ.

פַּעַם אַחַת חָזַר וְחָטָא הַבֵּן מֶלֶךְ לִפְנֵי אָבִיו

וְכָעַס הַמֶּלֶךְ עָלָיו מְאד.

וְנִתְיַשֵּׁב הַמֶּלֶךְ

מַה יִּהְיֶה הַתַּכְלִית שֶׁאֲנִי אֲגָרְשׁוֹ, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁיֵּלֵךְ הַכַּעַס מִמֶּנִּי אֲזַי יָבוֹא וִיפַיֵּס אוֹתִי עוֹד, אֵינִי רוֹצֶה בְּכָךְ

רַק אֲנִי רוֹצֶה לְגָרְשׁוֹ בְּתַחְבּוּלָה כָּזוֹ שֶׁלּא יוּכַל עוֹד לָבוֹא לְפָנַי לְפַיֵּס אוֹתִי.

מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ, הֶעֱמִיד שַׂר אֶחָד מֵהַשָּׂרִים שֶׁלּוֹ בֵּינוֹ וּבֵין הַבֶּן מֶלֶךְ

וְצִוָּה לְהַשַּׂר כְּשֶׁיָּבוֹא הַבֶּן מֶלֶךְ לֵילֵךְ אֶצְלִי לְרַצּוֹת וּלְפַיֵּס אוֹתִי

אֲזַי לא תַּנִּיחַ אוֹתוֹ לֵילֵךְ אֶצְלִי.

וְכֵן הָיָה, שֶׁבָּא הַבֶּן מֶלֶךְ כַּמָּה פְּעָמִים, וְרָצָה לֵילֵךְ לְפַיֵּס אֶת אָבִיו

וְלא הִנִּיחוֹ הַשַּׂר כִּי כֵן צִוָּה עָלָיו הַמֶּלֶךְ.

וְכֵן הָיָה כַּמָּה פְּעָמִים.

אַחַר כָּךְ רָאָה הַשַּׂר הַנַּ"ל גּדֶל הַכִּסּוּפִים שֶׁיֵּשׁ לְהַבֶּן מֶלֶךְ אֶל אָבִיו

וְשֶׁיֵּשׁ לוֹ יִסּוּרִים גְּדוֹלִים מְאד בְּלִי שִׁעוּר מִזֶּה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָבוֹא לִפְנֵי אָבִיו, אֲפִילּוּ לְפַיְּסוֹ.

וְנִתְיַשֵּׁב הַשַּׂר מֵאַחַר שֶׁהוּא מִתְגַּעְגֵּעַ כָּל כַּךְ אֶל אָבִיו

מִסְּתָמָא יֵשׁ לְהַמֶּלֶךְ גַּם כֵּן יִסּוּרִים גְּדוֹלִים שֶׁאֵין הַבֵּן יָכוֹל לָבוֹא לְפָנָיו.

כִּי כְּפִי גּדֶל כּחַ הַחֵשֶׁק שֶׁל הַחוֹשֵׁק

כֵּן הוּא מְעוֹרֵר חֵשֶׁק גָּדוֹל בְּהַנֶּחְשָׁק.

וְהָיָה לוֹ רַחֲמָנוּת גָּדוֹל עֲלֵיהֶם

וְגַם הָיוּ לוֹ יִסּוּרִים גְּדוֹלִים מִזֶּה

כִּי אָמַר בְּדַעְתּוֹ כִּי הֲלא אֲנִי הוּא הַגּוֹרֵם לָזֶה

כִּי אֲנִי הוּא הַמָּסָךְ הַמַּבְדִּיל בֵּינֵיהֶם וַאֲנִי גּוֹרֵם יִסּוּרִים לְהַמֶּלֶךְ וּלְהַבֶּן מֶלֶךְ.

וְנִתְיַשֵּׁב הַשַּׂר בְּדַעְתּוֹ

מִסְּתָמָא בְּוַדַּאי יֵשׁ אֵיזֶה תַּחְבּוּלָה שֶׁיּוּכַל לְהִתְפַּיֵּס הַבֶּן מֶלֶךְ עִם הַמֶּלֶךְ

כִּי בְּוַדַּאי לא יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ דָּבָר כָּזֶה, שֶׁיִּהְיוּ לִבְנוֹ יִסּוּרִים תָּמִיד

שֶׁלּא יוּכַל לָבוֹא לְפָנָיו תָּמִיד

וְגַם לְהַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ יֵשׁ גַּם כֵּן יִסּוּרִים.

עַל כֵּן נִתְיַשֵּׁב זֶה הַשַּׂר בְּוַדַּאי זֶה הַדָּבָר אֵינוֹ תָּלוּי אֶלָּא בִּי

שֶׁאֲנִי בְּעַצְמִי אֵלֵךְ אֶל הַמֶּלֶךְ לְבַקֵּשׁ בְּעַד הַבֶּן מֶלֶךְ שֶׁיִּמְחַל לוֹ עוֹד וִיקָרֵב אוֹתוֹ לְפָנָיו.

וְכָךְ עָשָׂה הַשַּׂר, וְהָלַךְ לְהַמֶּלֶךְ וְסִפֵּר לְהַמֶּלֶךְ גּדֶל תְּשׁוּקָתוֹ שֶׁיֵּשׁ לְהַבֵּן מֶלֶךְ

וּבִקֵּשׁ מֵהַמֶּלֶךְ שֶׁיִּמְחַל לוֹ.

וְתֵכֶף נִתְרַצָּה הַמֶּלֶךְ

וְלָקַח הַבֵּן מֶלֶךְ וְהֶחֱזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן.

וְהַנִּמְשָׁל מוּבָן מִמֵּילָא

כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ לַחֲבֵרוֹ חַס וְשָׁלוֹם אֵיזֶה יִסּוּרִים הֵן בְּגַשְׁמִיּוּת הֵן בְּרוּחָנִיּוּת

צָרִיךְ כִּי אִם לוֹמַר שֶׁזּאת בְּוַדַּאי עַל יָדִי, עַל יְדֵי עֲווֹנוֹתַי

וַאֲנִי הוּא הַמָּסָךְ הַמַּבְדִּיל בֵּין הַמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבֵין הָעוֹלָם.

כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה תָּמִיד לְהַשְׁפִּיעַ כָּל טוּב לְבָנָיו

אַךְ אֲנִי הַיְנוּ עֲווֹנוֹתַי, הֵם הַמָּסָךְ הַמַּבְדִּיל לָזֶה.

וְהָעִקָּר הָעֵצָה לָזֶה שֶׁאֲנִי בְּעַצְמִי אֲבַקֵּשׁ לְהַמֶּלֶךְ בְּעַד חֲבֵרִי

וּבְוַדַּאי לא יִהְיֶה לוֹ גַּדְלוּת

כִּי עִקַּר הַגַּדְלוּת מַה שֶּׁאֶחָד מִתְגָּאֶה עַל חֲבֵרוֹ הִיא שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַעֲלָה יְתֵרָה מַה שֶּׁאֵין בַּחֲבֵרוֹ

אֲבָל כְּשֶׁיַּחֲשׂב מַה שֶּׁאֵין בַּחֲבֵרוֹ הַמַּעֲלָה זוֹ הֵן בְּגַשְׁמִיּוּת הֵן בְּרוּחָנִיּוּת הִיא רַק מֵחֲמַת שֶׁאֲנִי הַמָּסָךְ הַמַּבְדִּיל בֵּינוֹ וּבֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁרוֹצֶה לְהַשְׁפִּיעַ תָּמִיד כָּל טוּבוֹ

בְּוַדַּאי לא יִהְיֶה לוֹ גַּדְלוּת

אַדְּרַבָּא עַל יְדֵי זֶה יְשַׁבֵּר גַּאֲוָתוֹ וְיִזְכֶּה לַעֲנָוָוה בֶּאֱמֶת.

עוֹד שָׁמַעְתִּי מֵהָאִישׁ הַנַּ"ל שֶׁשָּׁמַע בְּשֵׁם רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ שֶׁסִּפֵּר מָשָׁל לְעִנְיַן מַה שֶּׁצְּרִיכִין לְדַבֵּר עִם אֲנָשִׁים בְּיִרְאַת שָׁמַיִם וְזֶהוּ.

פַּעַם אַחַת הָיָה גְּבִיר גָּדוֹל שֶׁהָיוּ לוֹ כַּמָּה אֲלָפִים וּרְבָבוֹת.

עָשָׂה הֶעָשִׁיר הַנַּ"ל פְּקֻדָּה וְאָמַר

כָּל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִלְווֹת מָעוֹת יָבוֹא אֶצְלוֹ וְהוּא יַלְוֵהוּ

מִסְּתָמָא הָיוּ עַל זֶה בַּעֲלָנִים [קוֹפְצִים] הַרְבֵּה

וּבָאוּ אֶצְלוֹ אֲנָשִׁים הַרְבֵּה וְלָווּ אֶצְלוֹ מָעוֹת.

וְהַגְּבִיר הַנַּ"ל הָיָה אֶצְלוֹ פִּנְקָס עַל כָּל הַנַּ"ל.

פַּעַם אַחַת לָקַח הַפִּנְקָס בְּיָדוֹ וְהִתְחִיל לְעַיֵּן בּוֹ

וְרָאָה שֶׁהוֹצִיא הַרְבֵּה מָעוֹת מְאד עַל עֵסֶק הַהַלְוָאוֹת

וְאֵין אִישׁ שָׁם עַל לֵב שֶׁיָּבוֹא לְהַחֲזִיר וְלִפְרעַ לוֹ מַה שֶּׁלָּוָה מִמֶּנּוּ.

מִסְּתָמָא חָרָה לוֹ עַל זֶה, וְהָיָה לוֹ עַגְמַת נֶפֶשׁ.

בְּתוֹךְ הַלּוֹוִים הַנַּ"ל הָיָה אִישׁ אֶחָד שֶׁלָּוָה גַּם כֵּן אֵצֶל הַגְּבִיר

וְאִבֵּד וְהִפְסִיד הַמָּעוֹת בְּאֵיזֶה מַשָּׂא וּמַתָּן עַד שֶׁלּא הָיָה לוֹ מִמָּה לִפְרעַ חוֹבוֹ וְהָיוּ לוֹ יִסּוּרִים גְּדוֹלִים מִזֶּה.

הַיְנוּ שֶׁהָאִישׁ הַנַּ"ל הָיָה לוֹ יִסּוּרִים גְּדוֹלִים מִזֶּה שֶׁאֵין לוֹ לִפְרעַ חוֹבוֹ.

וְהִתְיַשֵּׁב הָאִישׁ הַנַּ"ל בְּדַעְתּוֹ, שֶׁעַל כָּל פָּנִים צָרִיךְ לְהִתְרָאוֹת פָּנִים עִם הַגְּבִיר וּלְסַפֵּר לוֹ כָּל לִבּוֹ, בַּאֲשֶׁר שֶׁהוּא אָנוּס בְּדָבָר וְכוּ'.

וּבָא אֵצֶל הַגְּבִיר וְהִתְחִיל לְסַפֵּר לְפָנָיו לִבּוֹ בַּאֲשֶׁר שֶׁאֵיךְ שֶׁקִּבֵּל אֶצְלוֹ מָעוֹת בְּהַלְוָאָה וְהִגִּיעַ זְמַן פֵּרָעוֹן

וְאֵין לוֹ מִמָּה לְשַׁלֵּם כִּי הִפְסִיד הַמָּעוֹת

וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ מַה לַּעֲשׂוֹת בָּזֶה.

וְעָנָה הַגְּבִיר וְאָמַר לוֹ מָה אִכְפַּת לִי הַמָּעוֹת הַמַּגִּיעַ אֶצְלְךָ

כִּי מַה נֶּחְשָׁב אֶצְלִי סַךְ קָטָן כָּזֶה שֶׁאַתָּה חַיָּב לִי כְּשֶׁתְּסַלֵּק אוֹ לְהֶפֶךְ

נֶגֶד סַךְ הַכּוֹלֵל מֵהַהַלְוָאוֹת אֲשֶׁר עוֹלֶה לַאֲלָפִים וְלִרְבָבוֹת.

עַל כֵּן רְצוֹנִי שֶׁתֵּלֵךְ אֵצֶל כָּל הַלּוֹוִים שֶׁלִּי וְתִתְבַּע אוֹתָם

וְתַזְכִּיר אוֹתָם שֶׁהֵם חַיָּבִים לִי כָּל כָּךְ מָעוֹת

וְלָמָה אֵין מְסַלְּקִין לִי.

וַאֲפִילּוּ אִם לא יִפְרְעוּ וִיסַלְּקוּ אֶת הַכּל רַק כָּל אֶחָד יִתֵּן וִיסַלֵּק מְעַט מֵחוֹבוֹ

גַּם כֵּן יַעֲלֶה אֲלָפִים פְּעָמִים כְּמוֹ סַךְ כָּל הַחוֹב וְהַלְוָאָה שֶׁלְּךָ.

וְהַנִּמְשָׁל מוּבָן מִמֵּילָא וְהָבֵן.

עוֹד שָׁמַעְתִּי מֵהָאִישׁ הַנַּ"ל.

שֶׁפַּעַם אַחַת דִּבֵּר רַבִּי גֵּרְשׁוֹן מִטִּירָהאוִויצֶע עִם רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְקָבַל לְפָנָיו מְאד עַל אֲשֶׁר צַר לוֹ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם.

עָנָה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְאָמַר אַתָּה עֲשֵׂה טוֹב וַעֲסֹק בַּעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת

וּכְשֶׁתַּעֲסֹק וְתַתְמִיד בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ

אֲזַי הַטּוֹב יִשָּׁאֵר וְהָרַע מִמֵּילָא יִתְבַּטֵּל

אות תמח

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ מֵהָרַב דְּפה בְּרֶסְלַב

שֶׁפַּעַם אַחַת הָיָה בַּדֶּרֶךְ וְהִתְפַּלֵל שַׁחֲרִית וְנָפַל עַל פָּנָיו עַל יְמִינוֹ כַּנָּהוּג עַכְשָׁו.

וּבָא אֵלָיו רַב סְעַדְיָה גָּאוֹן וְאָמַר לוֹ שֶׁגַּם בְּשַׁחֲרִית צְרִיכִין לִפּל עַל שְׂמאל
ספר המידות - קליפה
...א. אותיות א'ת'ה' מכניעים את הקליפות. ב. שמירה ליולדת, שתכתב על קלף פסוק: "ה' רמה ידך בל יחזיון". ג. בחרבות קליפות שכיחים. ד. הנר מכניע שליטת הקליפות. ה. מזלו של אדם שומר את האדם מלהיות נזוק. ו. השבעה קולות שאמר דוד על המים, בדבורן מכניעין הרוח רעה. ז. מזיקין מצויים בבורות כמו שמצויין בשדות. ח. מקום שאין בני אדם מצויין, שכיחים שם שדים אפילו ביום, אבל בעיר אפילו בלילה לא חישינן. ט. לצד צפון השדים נגלים לבני אדם מאד. י. סגלה להבריח רוח הטומאה, לקרות פרשת נח. יא. כשמדבר עם רשע, על ידי הבל פיו נתגשם...
חיי מוהר"ן - קח - מקום לידתו וישיבתו ונסיעותיו וטלטוליו
...- קח - מקום לידתו וישיבתו ונסיעותיו וטלטוליו אות קח אחר כך נתגלגל הדבר והיה מכרח להסתלק משלחן חותנו כי חמותו נפטרה ולקח חותנו אשה אחרת מקהלת קדש מאהליב ורבנו זכרונו לברכה בעצמו השיאה לו כי הוא זכרונו לברכה נסע עמו לעיר מאהליב ועל ידו נגמר השדוך ונשאת לו. כי אף על פי שהיה עדין בימי נעוריו ממש וכמדמה ששמעתי שהיה אז בערך שמונה עשרה שנים אף על פי כן נשאו לו פנים קצת אנשים מחמת שהיה נכד הבעל שם טוב זכרונו לברכה וגם ראו והבינו בו בעצמו שהוא כלי יקר מפז ומפנינים. והמשכילים הבינו גם אז שכאשר יתגדל יהיה...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה עא - יֵשׁ מחִין שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְיֵשׁ מחִין שֶׁל חוּץ לָאָרֶץ
...- יש מחין של ארץ ישראל ויש מחין של חוץ לארץ דע כי יש מחין של ארץ ישראל ויש מחין של חוץ לארץ וגם המחין של חוץ לארץ הם מקבלים ויונקים גם כן מהמחין של ארץ ישראל כי עקר המח והחכמה היא בארץ ישראל כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה במדרש: 'אין חכמה כחכמת ארץ ישראל' וכו' וכל אחד מישראל יש לו חלק בארץ ישראל וכל אחד כפי חלקו שיש לו בארץ ישראל כן הוא מקבל ויונק מהמחין של ארץ ישראל נמצא שכל המחין הם בחינת מחין של ארץ ישראל כי כלם מקבלים משם כי שם בארץ ישראל עקר המח והחכמה כנ"ל אבל אף על פי כן יש מחין של חוץ לארץ...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה קיב - אִם אַתָּה מַאֲמִין, שֶׁיְּכוֹלִין לְקַלְקֵל, תַּאֲמִין שֶׁיְּכוֹלִין לְתַקֵּן
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה קיב - אם אתה מאמין, שיכולין לקלקל, תאמין שיכולין לתקן לענין התחזקות לבל יפל האדם בדעתו מחמת רבוי הפגמים והקלקולים שקלקל על ידי מעשיו ענה ואמר אם אתה מאמין, שיכולין לקלקל, תאמין שיכולין לתקן.
סיפורי מעשיות - מעשה ממרור
...מעשה ממרור שפעם אחת הלכו יהודי וגרמני יחד לנדוד ולמד היהודי את הגרמני שיעשה את עצמו כמו יהודי ולא יקשה עליו הדבר כיון שהלשון הוא אחד והיהודים הרי רחמנים ובודאי ירחמו עליו. כיון שבא סמוך לפסח למדו איך שיתנהג בבית היהודי שיזמינו לשלחן הסדר בתחלה עושין קדוש ואחר כך רוחצים ידים אולם שכח לומר לו שאוכלים מרור. וכן היה שהזמינו יהודי אחד אליו לסדר אולם הוא היה רעב מכל היום וצפה שכבר יגיעו לאכול את הדברים הטובים שאמר לו היהודי. אולם הוא ראה כי נתנו לו חתיכת כרפס במי מלח ושאר הדברים הנוהגים בסדר ואומרים את...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה יא - כְּשֶׁאָדָם מִתְפַּלֵּל בַּשָּׂדֶה
...מוהר"ן ח"ב - תורה יא - כשאדם מתפלל בשדה דע, כשאדם מתפלל בשדה אזי כל העשבים כלם באין בתוך התפילה ומסיעין לו, ונותנין לו כח בתפילתו וזה בחינת שנקראת התפילה שיחה, בחינת: "שיח השדה" שכל שיח השדה נותנין כח וסיוע בתפילתו "ויצא יצחק לשוח בשדה" שתפילתו היתה עם סיוע וכח השדה שכל עשבי השדה נתנו כח וסיוע בתפילתו כנ"ל שבשביל זה נקראת התפילה שיחה כנ"ל ועל כן בקללה נאמר: "והאדמה לא תתן את יבולה" כי כל יבול הארץ צריכין לתן כח וסיוע בתוך התפילה וכשיש פגם ועכוב על זה, אזי נאמר: "והאדמה לא תתן את יבולה" כי אפילו...
שיחות הר"ן - אות לו
שיחות הר"ן - אות לו ואמר: עוד יהיה זמן שמי שיהיה איש כשר פשוט יהיה חדוש גדול כמו הבעל שם טוב זכרונו לברכה
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה כג - בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה
...השמחה בענין השמחה על פי משל שלפעמים כשבני אדם שמחים ומרקדים אזי חוטפים איש אחד מבחוץ שהוא בעצבות ומרה שחרה ומכניסים אותו בעל כרחו לתוך מחול המרקדים ומכריחים אותו בעל כרחו שיהיה שמח עמהם גם כן כן יש בענין השמחה כי כשאדם שמח אזי המרה שחרה ויסורים נסתלקים מן הצד אבל מעלה יתרה להתאמץ לרדף אחר המרה שחרה דוקא להכניס אותה גם כן בתוך השמחה באפן שהמרה שחורה בעצמה תתהפך לשמחה שיהפך המרה שחרה וכל היסורים לשמחה כדרך הבא לתוך השמחה שאז מגדל השמחה והחדוה מהפך כל הדאגות והעצבות והמרה שחרה שלו לשמחה נמצא שחוטף...
שיחות הר"ן - אות צו
...לאדם להרגיל את עצמו להיות בעולם הבא דהינו להיות מפרש מתאוות, כמו בעולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה ושום תאוה מתאוות הבהמיות הכלות ונפסדות של העולם הזה וכמו שאנו רואין החולה מחמת שהוא סמוך קצת לעולם הבא על כן הוא מואס באכילה ושתיה ומשגל ואין לו שום תאוה אדרבא כל התאוות קצים ומאוסים עליו מחמת שהוא סמוך לעולם הבא שאין בו אכילה ושתיה וכו' כן יש לאדם להרגיל עצמו בעודו בחיים חיותו ובבריאותו שיהיה יכול להתנהג בלא תאוות כמו בעולם הבא ובודאי אם היה נזכר בטוב זכרון מתענוגי העולם הבא בודאי לא היה יכול לסבל...
שבחי הר"ן - סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל - אות כו
...הנסיעה שלו לארץ ישראל - אות כו ובנסיעתם מגלץ לביתם נסעו דרך קהלת קדש יאס והיה שם עפוש גדול והיה להם יסורים גדולים בכל עיר ועיר ובכל כפר וכפר וגם היה קשה לעבר הגרעניץ [הגבול] מחמת זה כי אז לא הועיל אפילו עמידת קאראן טאן [מחנה הסגר שלתוכו מכנסים הבאים מחוץ לארץ למניעת מחלות] מחמת זה ממקומות כאלה והשם יתברך היה בעזרם ונצולו מהכל מדבר וחרב ורעב וצמאון ושבי דכלהו הוו בהו ובחסד השם נמלטו מכלם ובאו לביתם בשלום 'שלום בגופו שלום בממונו שלום בתורתו' כי זכה להשגה נפלאה בארץ ישראל גבהה ועצומה מאד עד אין סוף...
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.2188 שניות - עכשיו 28_09_2026 השעה 23:00:17 - wesi2