ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה נד - וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאר והנה מן היאר עלת שבע פרות וכו' (בראשית מ"א) ה' אלקי גדלת מאד הוד והדר לבשת עטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה (תהלים ק"ד) א. כי צריכין לשמר מאד את הזכרון, שלא יפל לשכחה, בחינת מיתת הלב ועקר הזכרון הוא לזכר תמיד בעלמא דאתי שלא יהיה בדעתו, חס ושלום, שאין עולם אלא אחד ועל ידי מה שמדבק מחשבתו בעלמא דאתי על ידי זה נעשה יחוד ה' אלקי הנ"ל. [כי ה' אלהים הוא בחינת שם מלא, שהוא בחינת עלמא דאתי כמובא וכן מבאר בסבא (משפטים דף צ"ח) על פסוק זה ה' אלקי דא שרותא דמהמנותא, סליקו דמחשבה דעלמא דאתי] ב. ובחינה זו, לזכר תמיד בעולם הבא דהינו לאדבקא מחשבתה בעלמא דאתי הוא בכלליות ובפרטיות בכלליות כך ראוי להיות מנהג יראי השם תכף בבקר בהקיצו, קדם שיתחיל שום דבר, יזכר מיד בעלמא דאתי ואחר כך יעשה זאת בפרטיות כי כל העולם הזה הוא התלבשות מדרגות התחתונות של הקדשה הינו בחינת רגלין של הקדשה, בבחינת (ישעיה ס"ו) "והארץ הדם רגלי" אף שגם מדרגות העליונות של הקדשה יש מהם גם כן התגלות בעולם הזה אך שאין ההתגלות מתלבש בעצם בזה העולם כי אם הארה שמאיר בבחינת רגלין אבל בחינת רגלין, מתגלין בעצם בזה העולם וכל יום יש בו מחשבה דבור ומעשה והקדוש ברוך הוא מצמצם אלקותו מאין סוף עד אין תכלית עד נקדת המרכז של עולם הגשמי שעומד עליו ומזמין לו לכל אדם מחשבה דבור ומעשה לפי היום ולפי האדם ולפי המקום ומלביש לו בזאת המחשבה דבור ומעשה שמזמין לו רמזים כדי לקרבו לעבודתו בכן צריך להעמיק מחשבתו בזה ולהגדיל בינתו ולהבין מהו הרמיזות בפרטיות שמלבש בזאת המחשבה דבור ומעשה של זה היום שהזמין לו השם יתברך הן מלאכה או משא ומתן וכל מה שמזמין לו השם יתברך בכל יום צריך להעמיק ולהגדיל מחשבתו בזה כדי להבין רמיזותיו של השם יתברך אך ההגדלות השכל בזה, צריך להיות במדה שלא יצא מגבול הקדשה רק לפי שכל אנושי שלו כן יגדיל המחשבה בזה וכן לא יסתכל בזה למעלה ממדרגתו כי 'במפלא ממך אל תדרש' (חגיגה י"ג) וזה גדלת מאד, הוד והדר לבשת הינו כשרוצה לקח דבר מזה העולם שהוא בחינת: "הוד והדר לבשת" שהם בחינת רגלין המלבשין בזה העולם יהיה בבחינת גדלת מאד הינו שההגדלת השכל, יהיה במדה ובצמצום וזה מאד, שהוא סטרא דשמאלא שממנו הצמצום [כמו שכתוב בסבא שם מאד, דא הוא סטרא דשמאלא] [כי הרגלין הם בחינת נצח והוד, שהם בחינת הוד והדר וכמו שכתוב בסבא הנ"ל "הוד והדר לבשת", אלין תרי בדי ערבות וכו' עין שם שהם בחינת נצח והוד בחינת רגלין כידוע]. ואפילו מי שיודע ומבין בזה הינו שזוכה להבין הרמזים שמרמז לו השם יתברך בכל דבר ואם כן ירצה לעסק רק בזה, הינו שיעסק רק בעסקי העולם הזה מאחר שהוא מבין הרמזים שהשם יתברך מרמז בהם אך באמת אינו כן כי צריך האדם שיהיה לו הסתפקות להסתפק מזה העולם, רק במה שצריך לו בהכרחיות מזה העולם וזה מחמת שני טעמים א מחמת שזאת הקדשה המלבשת בעסקי העולם הזה הוא בחינת רגלין (תהלים מ"ט) : "עון עקבי יסבני" שהקליפות מסבבין אותה תמיד, ורוצין לינק מהם על כן הוא מקום מסכן בכן צריך להסתפק רק בהכרחיות ועוד, מחמת שיש עבודה גבוהה מזו, שהוא קדשה גבוהה ממנה וצריך לעבד השם יתברך באותן העבודות והקדשות הגבוהות מזה [הינו, שאפילו הצדיק והחכם שיש לו מח גדול עד שיכול להבין את הרמזים שהשם יתברך מרמז לו בכל דבר בכל יום, אפילו בעסקי חל ועל ידי זה הוא יכול לעבד את השם יתברך בכל הדברים שבעולם אפילו בעסקי חל ואם כן ירצה, חס ושלום, לעסק רק בזה, דהינו בעסקי חל מאחר שהוא יודע הרמזים שיש בהם ויכול להתקרב לעבודת השם יתברך על ידם אבל באמת אינו כן כי אסור להרבות בעסקי העולם הזה אפילו למי שיודע ומבין הרמזים הנ"ל מחמת שני הטעמים הנ"ל א מחמת שזאת העבודה בעסקי העולם הזה הוא מקום מסכן מאד וכו' כנ"ל והב' מחמת שיש קדשה ועבודה גבוהה מזה, דהינו קדשת התורה והמצוות ועל כן אפילו מי שיודע הרמזים הנ"ל הוא צריך הסתפקות, להסתפק מזה העולם בהכרחיות לבד כנ"ל] וההסתפקות הוא בחינת עוטה אור כשלמה הינו בחינת אור מלא כי הרשעים שאין להם ההסתפקות, בבחינת (משלי י"ג) "ובטן רשעים תחסר" אצלם מארת חסר בבחינת (שם ג) "מארת ה' בבית רשע" אבל בצדיקים שיש להם ההסתפקות, בבחינת: "צדיק אכל לשבע נפשו" (שם י"ג) אצלם הוא אור מלא (בראשית א) "וירא אלהים את האור כי טוב" אין טוב אלא צדיק, שנאמר (ישעיה ג) : "אמרו צדיק כי טוב" (יומא ל"ח:). ואפילו מזה ההסתפקות גופה, צריך להפריש ממנו לצדקה נוטה שמים כיריעה (עיין תקון ה"א) כי ארון הברית, שהוא בחינת עני היא תחת היריעה והיריעה משפיע לארון הברית וזה בחינת צדקה [פרוש, כי על ידי צדקה שמשפיע הנותן להמקבל על ידי זה נעשה יחוד צדיק וכנסת ישראל שבחינת צדיק משפיע לכנסת ישראל שזה בחינת השפעת היריעה לארון הברית בחינת "נוטה שמים כיריעה" כנ"ל] ג. והמון עם, שאין להם זה השכל להעמיק בכל זה, להבין הרמזים כנ"ל נעשה אצלם כל זה ממילא על ידי שנה, וציצית, ותפילין ותורה, ותפילה, ומשא ומתן כי השנה, היא בחינת לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי בכלליות כנ"ל, בחינת ה' אלקי הנ"ל כי בשעת שנה, הנשמה עולה לעלמא דאתי (עיין זוהר לך לך פ"ג:). וציצית ותפילין, הם בחינת: "גדלת מאד" [כי תפילין, הם בחינת מחין כידוע הינו בחינת הגדלת השכל להבין כל הרמזים שמרמז לו השם יתברך בכל יום כנ"ל] וציצית, הוא בחינת הצמצום הנ"ל, שהוא בחינת מאד הנ"ל כמו שכתוב בזוהר (שלח לך דף קע"ה), שהוא בחינת צמצום ועל כן ציצית קודם לתפילין בבחינת (שיר השירים ב) "שמאלו תחת לראשי", ואחר כך: "וימינו תחבקני" (עיין מ"ר שה"ש) [כי שמאל הוא בחינת דין, בחינת צמצום, שהוא בחינת ציצית כנ"ל וימין הוא בחינת מחין, בחינת תפילין כנ"ל]. ותורה, היא בחינת ההסתפקות הנ"ל כי התורה היא בחינת עץ החיים דמזון לכלא ביה (עיין זוהר בראשית) כ"ו הינו שיש לכל אחד די ספוקו ממנה נמצא שהיא בחינת הסתפקות וגם בלמוד התורה בעצמה, יש בחינת הסתפקות כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (אבות פרק ב) 'לא עליך המלאכה לגמר' ועל כן, למוד התורה הוא בחינת ההסתפקות הנ"ל ואפילו ההמון שאינם יכולים ללמד הם מקימין עסק התורה במה שקורין קריאת שמע כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מנחות צ"ט:) ותפילה, הוא בחינת: "הוד והדר" הנ"ל (כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה, שבת י) הינו בחינת: "הארץ הדם רגלי" הנ"ל הינו בחינת רגלי הקדשה המלבשין בזה העולם כנ"ל. ומשא ומתן, היא בחינת: "נוטה שמים כיריעה" הנ"ל הינו בחינת יחוד צדיק וכנסת ישראל הנ"ל כי צדיק וכנסת ישראל, הם בחינת משא ומתן הצדיק נקרא משא, כי הוא נושא את העולם "כאשר ישא האומן את היונק" (במדבר י"א) והוא נושא כל הברכות, כמו שכתוב (משלי י) : "וברכות לראש צדיק" כמו שכתוב (תהלים כ"ד) : "ישא ברכה מאת ה'" והוא נושא הטפה זרעיית של כל הנשמות בבחינת (שם קכ"ו) : "נושא משך הזרע" ומשפיע לכנסת ישראל והיא נותנת לכל העולם ועל שם זה נקראת כנסת ישראל מתן על שם (משלי ל"א) : "ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה" ויחוד של צדיק וכנסת ישראל נעשה על ידי משא ומתן כי כל דבר שבעולם, יש בו ניצוצות הקדשה שנפלו בשעת שבירה ושבירה, הוא בחינת אותיות שנשברו ונפלו לכל דבר ודבר מזה העולם וכל דבר יש לו שעה (עיין אבות פ"ד) וצריך לבוא בשעה זו לאדם זה שהוא משרש אחד עם אותן הניצוצות שיש בזה הדבר וכשמגיע זה הדבר לאדם זה והוא מקבל חיות מזה הדבר הינו מהאותיות הנשברים שיש שם על ידי זה נכללין האותיות הנשברים בזה האדם, בחיות שלו ונעשה מהם קומה שלמה, ומתפשט בחיות של כל הגוף ועל ידי זה נשלמין האותיות ויש להם שלמות וצריך לשהות הדבר אצל זה האדם להשתמש בו עד שנפסקין האותיות והניצוצות השיכין לשרשו ואחר כך יוצא מרשותו לאדם אחר שהגיע העת שיהיה עליה להאותיות הנשארים שהם משרש אחד עם האדם האחר ועל כן יוצא לרשותו ולפעמים חוזר הדבר ובא לאותו האדם שהיה שלו מתחלה כי מחמת שלא היה לו אז חלקי נפש רוח נשמה אלו לא היה יכול אז להשלים האותיות אלו עד עתה שהגיעו לו אלו חלקי נפש רוח נשמה שעל ידם יכול להשלים אלו האותיות הנשארים ובין כך, הכרח לשהות אצל אחר וכשמשלים האותיות אלו נתוסף לו הארה בנפש רוח נשמה שלו מחמת הארות אותיות אלו שהגיעו אליו ונשלמו אצלו ועל ידי הארה זו, מאיר בשרש נפש רוח נשמה שלו שהוא בצדיק וכנסת ישראל, שהם שרשי כל הנשמות כנ"ל ועל ידי ההתנוצצות הזאת, נתיחד צדיק וכנסת ישראל הנקראים משא ומתן כנ"ל ועל שם זה נקרא מקח וממכר וכל הדברים, וכל הלמוד משא ומתן כי על ידם נתיחד צדיק וכנסת ישראל, הנקראים משא ומתן כנ"ל ד. וכדי לשמר הזכרון הנ"ל צריך לשמר את עצמו שלא יפל לבחינת רע עין לבחינת מיתת הלב כי עקר הזכרון תולה בעין, בבחינת (שמות י"ג) : "ולזכרון בין עיניך" כי השכחה בא על ידי רע עין על ידי מיתת הלב, בבחינת (תהלים ל"א) "נשכחתי כמת מלב" כי רע עין ומיתת הלב הם בחינה אחת כי שורינא דעינא בלבא תליא (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה עבודה זרה כ"ח:) (שמואל א כ"ה) "וימת לבו בקרבו" ומיתת הלב, היא בחינת שברי לוחות (משלי ג) "כתבם על לוח לבך" ושכחה היא על ידי שברי לוחות כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה, (ערובין נ"ד) 'אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונות לא היתה שכחה בעולם' נמצא שעקר השכחה, היא על ידי רע עין, שהוא בחינת מיתת הלב שהיא בחינת שברי לוחות שמשם עקר השכחה כנ"ל. ואבשלום שהיה עינו רעה במלכות אביו על ידי זה נאמר בו מיתת הלב שנאמר (שמואל ב י"ח) : "ויקח שלשה שבטים ויתקעם בלב אבשלום" (שם ועין סוטה י"א) כי פגם בזכרון, על ידי רע עין כנ"ל. ודוד המלך, עליו השלום, ברח אז ממלכותו מפני אבשלום וקלל אותו שמעי בן גרא, ואמר (שם ט"ז) "אולי יראה ה' בעיני" "בעיני" דיקא כי מי שרואה שנופל לרע עין אם אינו מרגיש בעצמו שיוכל לעמד בזה להנצל ממנו צריך לברח ממנו אבל מי שיכול לתקן, אזי צריך לתקן וצריך לראות מהות בחינת הרע עין כדי לידע השרש שצריך לתקן על ידו כי יש כמה בחינות רע עין וכשנופל לרע עין של התנשאות שעינו צרה בהתנשאות של חברו צריך להכניע בהשרש של ההתנשאות הינו בשרש המלכות, שהוא בחינת משיח והוא שרש המלכות, בבחינת (שמואל א ב) : "ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו" והוא בחינת טוב עין, בבחינת (שם ט"ז) : "יפה עינים וטוב ראי" הנאמר בדוד, שהוא משיח (לשון הגמרא נדה כ"ד:) תניא: אבא שאול אומר, קובר מתים הייתי פעם אחת נפתחה מערה מתחתי, ועמדתי בגלגל עינו של מת, עד חטמי כשחזרתי לאחורי, אמרו עין של אבשלום הוה וזה שאמר אבא שאול, קובר מתים הייתי כי אבא שאול השתדל לתקן תמיד את הרע עין, הנקרא מיתה כנ"ל פעם אחת נפתחה מערה מתחתי הינו בחינת דבקות, בחינת: "כמער איש וליות" (מלכים א ז) מתחתי, הינו בחינת אמת (תהלים פ"ה) : "אמת מארץ תצמח" כי "טוב עין הוא יברך" (משלי כ"ב) והברכות הם בחינת אמת כמו שכתוב (ישעיה ס"ה) : "המתברך בארץ יתברך באלקי אמן" וזה שאמר אבא שאול שעל ידי האמת שלו, נפתחה לו דבקות ועמדתי בגלגל עינו של מת עד חטמי הינו מחמת הדבקות העמדתי עצמי בסכנה לכנס בגלגל עינו של מת, הינו ברע עין עד שהצרכתי להשתמש בבחינת משיח, כדי להכניע את הרע עין וזה עד חטמי, שהוא בחינת: "רוח אפינו משיח ה'" (איכה ד) וכשחזרתי לאחורי אמרו לי עינו של אבשלום היתה הינו שאבשלום נפל לבחינת הרע עין הזה וזהו כשחזרתי לאחורי הינו אחר התקון שחזרתי בחינת משיח למקומו, לבחינת אחורי כי שם שרש המלך המשיח בבחינת (שיר השירים ז) : "מלך אסור ברהטים", 'ברהיטי מחין' (תקון ו' דף כ"א) "אסור", הינו בחינת קשר של תפילין, שהיא בחינת אחורי כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות ז). "וראית את אחורי", זה קשר של תפילין (שמואל א כ"ה) : "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים", הנאמר בדוד (עיין זוהר לך לך פ"ט ע"ב) כי תפילין הם בחינת חיים כמאמר חכמינו זכרונם לברכה (מנחות מ"ד) 'כל המניח תפילין זוכה לחיים', שנאמר: "ה' עליהם יחיו" ועל כן לא אמרו לו שעינו של אבשלום היתה עד שחזר לאחוריו כי אלו היה יודע מקדם מזה אפשר לא היה מסכן עצמו כל כך לכנס ברע עין כזה כי הוא סכנה גדולה ה. וצריך לשמר את העין מכח המדמה ואפילו מי שהוא טוב עין צריך לשמר מזה כמו שאנו רואים, כי אפילו מי שיש לו ראיה יפה יכול לטעות, על ידי שרואה מרחוק, ונדמה לו להפך מן האמת והכח המדמה בא על ידי לשון הרע כי כח המדמה הוא כח הבהמיות כי גם בהמה יש לה זה הכח המדמה והמוציא דבה הוא נופל לבהמיות ועל כן נתגבר עליו כח המדמה, שהוא כח הבהמיות (משלי י) וכשהדעת נסתלק ממנו נופל מאהבת השם יתברך, ונופל לאהבת הבהמיות (הושע ד) : "כי אתה הדעת מאסת, ואמאסך מכהן לי" (ישעיה מ"א) : "אברהם אוהבי" (תהלים ק"י) : "אתה כהן", בחינת "וקמץ הכהן" (ויקרא ה) (עיין בהקדמת התיקונים ובתיקון י"ט ובתיקון ע') ואז מתגבר עליו כח המדמה, שהוא כח הבהמיות (שם בהושע) "נדמו עמי מבלי הדעת", "נדמו", הינו כח המדמה ו. וזה הכח המדמה, הוא מבקש תמיד כלי לשכן שם ועל כן הוא מחזיר תמיד לשרות על פי שונה הלכות ועל כן אם הם מחדשים דבר בתורה, הוא חדוש נאה ומתקבל (בלשון אשכנז גליך) כי הוא בא מכח המדמה, שהוא מדמה מלתא למלתא אך שהרע שבו הוא יותר מהטוב ואלו החדושים מזיקים לפרנסה כי על ידי חדושי תורה נבראים שמים וארץ כמו שכתוב (ישעיה נ"א) : "ולאמר לציון עמי אתה" אל תקרי עמי אלא עמי, מה אנא עבדי שמיא וארעא במלולי וכו' (כמו שכתוב בזוהר בהקדמה דף ה) ועל ידי זה באים כל ההשפעות והברכות לעולם כמו שכתוב (דברים כ"ח) :יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים וכו' אך כשהחדושים הם על ידי כח המדמה אזי נבראין רקיעין דשוא (בזוהר שם) ועל ידם בא רעב לעולם ואף שיש בהם גם כן טוב, שהם דברי תורה, שהם בחינת שבע אך מחמת שהרע יותר מהטוב על כן הרע גובר, והטוב נתבטל בבחינת: "ולא נודע כי באו אל קרבנה" (בראשית מ"א) שמתגבר חס ושלום בחינת שבע שני הרעב על בחינת שבע שני השבע שהוא בחינת התגברות הרע על הטוב "ולא נודע" וכו' כנ"ל ומה שמחזר הכח המדמה לשרות על פי שונה הלכות הוא מפני שהוא נברא בערב שבת בין השמשות וקדש עליו היום ולא נברא לו גוף כמו שכתוב בזוהר (בראשית דף מ"ז ומ"ח, ובפרשת תרומה דף קנ"ה:) על פסוק "אשר ברא אלהים לעשות" (בראשית ב') שמבאר שם, שהקליפות שהם בחינת הכח המדמה נבראו בערב שבת בין השמשות ובתוך כך קדש עליו היום ונשארו רוח בלא גוף וכו' עין שם ועל כן זה הכח המדמה, שהוא בחינת הקליפות, שהוא רוח בלא גוף הוא מבקש לעצמו גוף לשרות בו והולך אצל השוני הלכות, כי הם בוראים הכל בדברי תורתם על כן הוא הולך ושורה אצלם כדי שיהיה נברא לו גוף להתלבש בו על ידם וזה שכתוב (שם בפרשה הנ"ל) ועל השנות החלום הינו מה שהחלום שהוא בחינת כח המדמה השתדלותו לשרות על השונה הלכות כי נכון הדבר מעם האלוהים, וממהר האלוהים לעשותו זה בחינת: "אשר ברא אלהים לעשות" הנ"ל שהיה נכון הכל ערב שבת בין השמשות וקדש היום, ומהר אלהים לעשותו בלא גוף ומחמת זה הוא מחזיר תמיד לשרות על השונה הלכות כנ"ל וזה, "חלום פרעה אחד הוא" (שם) הינו חלום פרעה, שהוא בחינת כח המדמה כח בטל כמו שכתוב (שמות ה) : "תפריעו את העם" הוא בא מאחד הינו מאהבה [כי אחד הוא בחינת אהבה כמבאר (לעיל בסי' ד' אות ד':) במקום אחר] הינו מאהבה נפולה כנ"ל בחינת "נדמו עמי מבלי הדעת, כי אתה הדעת מאסת" וכו' כנ"ל. נמצא על ידי הסתלקות הדעת, שבא על ידי לשון הרע שהוא בחינת: "מוציא דבה הוא כסיל" דהינו שנסתלק ממנו הדעת על ידי זה נופל מאהבת השם יתברך, לאהבות הבהמיות ואז מתגבר עליו כח המדמה, שהוא כח הבהמיות ועל ידי הכח המדמה, נפגם הזכרון ונופל לשכחה ועתה בוא וראה, מה טוב ומה נעים עתה קשר כל המקרא הזה "נדמו עמי" וכו' הנ"ל נדמו עמי מבלי הדעת שעל ידי פגם הדעת, מתגבר כח המדמה כנ"ל כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי כי על ידי פגם הדעת, נופל מאהבות דקדשה שהם בחינת כהן כנ"ל ואז מתגבר עליו הכח המדמה, בחינת "נדמו עמי" וכו' כנ"ל וזהו שסים שם בפסוק זה ותשכח תורת אלקיך ותשכח ודאי כי על ידי פגם הדעת, שעל ידי זה מתגבר הכח המדמה על ידי זה נפגם הזכרון ובא לשכחה כנ"ל אשכח בניך גם אני כי על ידי שפוגם בזכרון ונופל לשכחה על ידי זה אין לו בן זכר כמו שמובא לעיל לענין אבשלום, שלא זכה לבן זכר מחמת זה שפגם בזכרון כנ"ל וזהו : "אשכח בניך גם אני" כנ"ל ועל כן גזר פרעה על הזכרים דיקא כי פרעה הוא בחינת הכח המדמה, שהוא כח בטל כנ"ל שהוא מתגבר על הזכרון, שהוא בחינת בן זכר כנ"ל כי כח המדמה כשמתגבר, חס ושלום הוא פוגם ומבטל, חס ושלום את הזכרון כנ"ל וזהו, (שמות א) : "ויצו פרעה וכו' כל הבן הילוד היארה תשליכהו" "היארה" דיקא, כי יאור מצרים, זה פישון (כמובא בפרש"י פרשת בראשית זוהר בראשית כ"ו ע"ב ובתקון נ"ה) ששם שורה הכח המדמה כנ"ל הינו שרצה לפגם הזכרון, שהוא בחינת בן זכר על ידי הכח המדמה, השורה על פי שונה הלכות כנ"ל. ולהכניע הכח המדמה הוא על ידי בחינת יד, בחינת (הושע י"ב) "ביד הנביאים אדמה" ויד, הינו בחינת שמחה, בחינת (דברים י"ב) "ושמחתם בכל משלח ידכם" וזה בחינת כלי זמר שמנגנין ביד שעל ידי זה שורה הנבואה על הנביאים כמו שכתוב (מלכים ב ג) : "קחו לי מנגן" וכו' כי הכלי הוא התאספות הרוח והוא מערב טוב ורע כי יש עצבות רוח, רוח נכאה (עיין משלי ט"ו ישעי' נ"ד ס"ג) רוח רעה כנאמר בשאול (שמואל א ט"ז) : "ובעתתו רוח רעה" ויש רוח טובה כמו שכתוב (תהלים קמ"ג) : "רוחך טובה תנחיני בארץ מישור" והוא בחינת רוח נבואה, רוח הקדש אך כשהוא מערב טוב ורע, אינו יכול לקבל נבואות אמת ועל כן כתוב בשאול (שמואל א י"ט) : "ויתנבא וכו' ויפל ערם" ופרש רש"י: 'לשון משגע' כי היה מערב ברוח שטות, עצבות רוח וזה שמנגן ביד על הכלי הוא מקבץ ומלקט ביד את הרוח טובה, רוח נבואה מתוך עצבות רוח וצריך להיות יודע נגן שידע לקבץ וללקט ולמצא חלקי הרוח אחת לאחת כדי לבנות הנגון הינו השמחה הינו לבנות הרוח טובה, רוח נבואה שהוא הפך עצבות רוח כי צריך לעלות ולירד בידו על הכלי שמנגן כדי לכון לבנות השמחה בשלימות. וכשהנביא שומע זה הנגון מהיודע נגן אזי מקבל ממנו רוח נבואה, שקבץ זה בידו מתוך העצבות רוח (שם בשמואל א י"ט) "וטוב לך" דיקא, שמלקט ומצרף הטוב מתוך הרע ועקר התקבצות ובנין הרוח נבואה, הוא על ידי היד כי שם פקדונות הרוחות, כמו שכתוב (תהלים ל"א) : "בידך אפקיד רוחי" וכמו שכתוב (איוב י"ב) : "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש" (שם במלכים) "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" נמצא על ידי שמנגן ביד על הכלי זמר על ידי זה מברר הרוח טובה מן הרוח רעה שזהו בחינת רוח נבואה כנ"ל וכל זה הוא בחינת הכנעת המדמה שהוא בחינת הרוח רעה, רוח שטות שרוצה לפגם ולבלבל את בחינת הרוח טובה, רוח נבואה והוא נכנע ונתבטל, על ידי השמחה הבאה על ידי המנגן ביד כנ"ל כי עקר התגברות המדמה הוא על ידי עצבות כי המדמה הוא בחינת עצבות רוח רוח נכאה, רוח רעה שהוא מבלבל את הרוח טובה, רוח נבואה שהוא בחינת זכרון הנ"ל בחינת לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי הנ"ל ועל כן אין יכולין לקבל רוח נבואה, רוח הקדש כי אם על ידי שמחה, שהוא בחינת מנגן ביד כמו שכתוב "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" בחינת: "ונגן בידו וטוב לך" וכו' כנ"ל וזה המנגן, צריך שיהיה יודע נגן כנ"ל גם, צריך שיהיה הכלי בשלמות כדי שלא תצא כל הרוח המערב טוב ורע בבת אחת ועל כן צריך שיהיה יודע נגן וגם שיהיה הכלי שמנגנין עליו שלם בשלמות כראוי שהוא בחינת מה שמברר הרוח טובה שהוא בחינת שמחה בחינת רוח נבואה מן העצבות רוח, שהוא רוח רעה כנ"ל כי כשאין הכלי שלם או שאינו יודע נגן, ואינו יודע לעלות ולירד בידו לברר הרוח טובה מן הרוח רעה עליו נאמר (משלי כ"ט) : "כל רוחו יוציא כסיל" דהינו שמוציא כל הרוח בבת אחת ואזי בודאי אין נבנה הנגון כי עקר נעימת הנגון, נעשה על ידי ברור הרוח [שהוא האויר שמשם הקול, כידוע לחכמי הנגינה] הינו שעקר בחינת הנגון הוא על ידי ברור הרוח טובה מן הרוח רעה וכשיוצא כל הרוח בבת אחת יוצא כמו שהוא מערב טוב ורע ואזי אין נבנה הנגון והשמחה, ואין נכנע המדמה וזה בחינת (תהלים קמ"ו) : "תצא רוחו ישוב לאדמתו" "לאדמתו", הינו בחינת המדמה הינו כשיוצא כל הרוח אזי חוזר ושב אל המדמה כי לא נכנע המדמה מאחר שאינו יכול ללקט ולברר הרוח טובה ויוצא כל הרוח המערב טוב ורע אבל כשיש לו בחינת יד הנ"ל המלקט ומברר בחינת הרוח טובה מן הרוח רעה אזי מכניע המדמה, בבחינת: "וביד הנביאים אדמה" כנ"ל כי עקר בחינת הנבואה, הוא מבחינת היד הנ"ל שמברר הרוח טובה מן הרוח רעה ועל ידי זה מכניע המדמה שהוא בחינת רוח רעה המערב ברוח טובה כנ"ל וזה שכתוב (משלי ל) : "מי עלה שמים וירד, מי אסף רוח בחפניו, מי צרר מים בשמלה, מי הקים כל אפסי ארץ" זה בחינת המנגן כי זה המנגן, הוא עולה ויורד בנגינה כי צריך לעלות ולירד במדת הנימין, כפי משקל השיר, כדי לקבץ הרוח וזה, מי אסף רוח בחפניו בחפניו ממש, שהם הידים כי שם שרש הרוח כנ"ל שעקר בחינת הרוח הוא בידים ששם פקדונות הרוחות כנ"ל וזה, מי צרר מים בשמלה (איכה ב) : "שפכי כמים לבך" הינו שעל ידי זה שמלקט הרוח הוא צורר מים בשמלה ששומר הלב שלא ישלט עליו המדמה וזה מי הקים כל אפסי ארץ שעל ידי זה הוא מקים בחינת רגלין המלבש בזה העולם "אפסי", בחינת רגלין, כמו שכתוב (יחזקאל מ"ז) : "ויעברני מי אפסים" כי על ידי נגון ביד הנ"ל על ידי זה נכנע המדמה ואזי זוכה לזכרון הנ"ל שהוא בחינת מה שיודע להבין כל הרמזים שיש בכל דבר שבעולם שהם בחינת חיות אלקות בחינת רגלי הקדשה, המלבשים בכל הדברים שבעולם כנ"ל וזהו : "מי הקים כל אפסי ארץ" שמעלה ומקים בחינת רגלי הקדשה המלבשין בזה העולם כנ"ל וזהו, ויהי מקץ שנתים ימים הוא בחינת מוציאי דבה, הנאמר בהם (במדבר י"ד) : "יום לשנה יום לשנה" שעל ידם נתקלקל ונפגם בחינת אהבה דקדשה שהוא בחינת: "וקמץ הכהן" כנ"ל מקץ, שהוא בחינת פגם הקמץ ופרעה חלם, הינו הכח המדמה כנ"ל והנה עמד על היאר זה פישון הינו בחינת פי שונה הלכות, שמתגבר עליהם הכח המדמה כנ"ל והנה מן היאר וכו' הינו שעל ידם בא שבע שני שבע ושבע שני רעב, הינו טוב ורע כנ"ל והרע מתרבה וגובר על הטוב בבחינת: "ולא נודע כי באו אל קרבנה" (בראשית ל) "אסף אלהים את חרפתי" שהוא ממתיק את הרע, שהוא בחינת הרעב בבחינת (יחזקאל ל"ו) : "אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים" (בראשית מ"א) : "איש אשר רוח אלהים בו" (שם מ"ו) "ויוסף ישית ידו על עיניך" שעל ידי היד, נשמר העין מכח המדמה כנ"ל עין בסבא (משפטים דף צ"ח) מה שדרש על פסוק: "ה' אלקי גדלת מאד" וכו' וזה בחינת: (תהלים ע"ז) : "אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי" בלילה, שאז הוא פקדונות הרוחות, בחינת: "בידך אפקיד רוחי" הנ"ל אזי הזמן לקבץ הרוח טובה מתוך הרוח רעה הינו שאז עקר הזמן של ההתבודדות להתבודד בינו לבין קונו ולפרש שיחתו לפני השם יתברך לשוח עם לבבו ולחפש הרוח טובה, דהינו הנקדות טובות שיש בו עדין לבררם מתוך הרוח רעה שזהו בחינת נגון הנ"ל שעל ידי זה נשמר הזכרון כנ"ל דהינו שעל ידי זה זוכה לזכר תכליתו האחרון לעולם הבא ולחשב תמיד על סופו ולאדבקא מחשבתה בעלמא דאתי תמיד שכל זה הוא בחינת זכרון כנ"ל וזהו : "אזכרה נגינתי בלילה, עם לבבי אשיחה, ויחפש רוחי" אם תדקדק במקרא הזה, תמצא שבכל המלות האלה בכלם מבאר כל ענין הנ"ל אזכרה, זה בחינת הזכרון הנ"ל שצריכין לזכר תמיד בעלמא דאתי וזה בחינת נגינתי, דהינו בחינת הנגון הנ"ל שהוא בחינת ברור הטוב מן הרע כנ"ל כי על ידי בחינת נגון ושמחה יכולין לזכר עצמו בעולם הבא כי שמירת הזכרון הוא, על ידי נגון ביד, שהוא בחינת שמחה כנ"ל בלילה, כי עקר ברור הרוח טובה הוא בלילה שאז הוא פקדונות הרוחות כנ"ל וזהו : "עם לבבי אשיחה" כי על ידי בחינת נגון ושמחה הנ"ל על ידי זה נשמר הלב מכח המדמה כנ"ל ואז יכול לשפך לבו כמים לפני ה' שזהו בחינת: "מי צרר מים בשמלה" הנ"ל בבחינת: "שפכי כמים לבך נכח פני ה'" עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי שעל ידי זה נתעוררין לשוח עם לבבו מתכליתו הנצחי לעולם הבא ולחפש ולבקש למצא הנקדות טובות בחינת הרוח טובה שבקרבו, כדי לשוב להשם יתברך על ידי זה כי עקר התשובה הוא, להכניע הרוח רעה, ולברר הרוח טובה כידוע וזה בחינת קימה בחצות לילה כי כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה היה מנגן מאליו (כמו שאמרו רבותינו ז"ל ברכות ג:) הינו שבחצות לילה אז נתעורר בחינות הנגון דקדשה הנמשך מכנור של דוד שהוא בחינת ברור הרוח טובה וכו' כנ"ל ועל כן אז הזמן להתגבר בעבודת השם לקום אז לעסק בעבודת השם לפרש שיחתו לפניו יתברך כי אז עקר הברור על ידי בחינת נגון בכלי הנ"ל שהוא בחינת כנור של דוד שמנגן אז כנ"ל והבן היטב דברים אלו למעשה זאת התורה נאמרה בשבת חנוכה ואחר שאמר התורה הזאת אמר: אני אמרתי עתה, איך מדליקין נר חנוכה בחינת 'לאמשכא משח רבות קדשא ולאדלקא בוצינא' (זהר בראשית ל"א ויקרא ז שמיני ל"ז אמר פ"ח ק"ד בהעלותך קנ"ד) "שמן משחת קדש" (שמות ל), שהוא הדעת כידוע הינו בחינת הגדלת הדעת הנ"ל שהוא בחינת זכרון הנ"ל ולא באר יותר [שיך לעיל] מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה וכו' כנ"ל (תהלים קמ"ז) "ישב רוחו יזלו מים" על ידי ישב רוחו שמלקט ומאסף הרוח בידו על ידי זה יזלו מים בחינת מי צרר מים שהוא בחינת הלב, בחינת: "שפכי כמים לבך" כנ"ל, עין שם. כלל הענין, הוא מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (פסחים ס"ו נדה י"ט:) אין אדם דן גזרה שוה מעצמו כי יכול להיות שהוא דן גזרה שוה מעצמו והוא מכח המדמה שמדמה מלתא למלתא כנ"ל עין שם על כן אסור לדון גזרה שוה, הינו לדמות מלתא למלתא מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו, ורבו מרבו עד משה רבנו, עליו השלום, מפי הגבורה, כדי להנצל מכח המדמה והבן.
וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעה חֹלֵם וְהִנֵּה עמֵד עַל הַיְאר וְהִנֵּה מִן הַיְאר עלת שֶׁבַע פָּרוֹת וְכוּ'

ה' אֱלקַי גָּדַלְתָּ מְאד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ עטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְּרִיעָה

א. כִּי צְרִיכִין לִשְׁמר מְאד אֶת הַזִּכָּרוֹן, שֶׁלּא יִפּל לְשִׁכְחָה, בְּחִינַת מִיתַת הַלֵּב

וְעִקַּר הַזִּכָּרוֹן הוּא לִזְכּר תָּמִיד בְּעָלְמָא דְּאָתֵי

שֶׁלּא יִהְיֶה בְּדַעְתּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁאֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד

וְעַל יְדֵי מַה שֶּׁמְּדַבֵּק מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי

עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה יִחוּד ה' אֱלקַי הַנַּ"ל.

[כִּי ה' אֱלהִים הוּא בְּחִינַת שֵׁם מָלֵא, שֶׁהוּא בְּחִינַת עָלְמָא דְּאָתֵי כַּמּוּבָא

וְכֵן מְבאָר בְּסָבָא עַל פָּסוּק זֶה ה' אֱלקַי

דָּא שֵׁרוּתָא דִּמְהֵמְנוּתָא, סְלִיקוּ דְּמַחֲשָׁבָה דְּעָלְמָא דְּאָתֵי]

ב. וּבְחִינָה זוֹ, לִזְכּר תָּמִיד בָּעוֹלָם הַבָּא

דְּהַיְנוּ לְאַדְבָּקָא מַחֲשַׁבְתֵּהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי

הוּא בִּכְלָלִיּוּת וּבִפְרָטִיּוּת

בִּכְלָלִיּוּת כָּך רָאוּי לִהְיוֹת מִנְהַג יִרְאֵי הַשֵּׁם

תֵּכֶף בַּבּקֶר בַּהֲקִיצוֹ, קדֶם שֶׁיַּתְחִיל שׁוּם דָּבָר, יִזְכּר מִיָּד בְּעָלְמָא דְּאָתֵי

וְאַחַר כָּך יַעֲשֶׂה זאת בִּפְרָטִיּוּת

כִּי כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא הִתְלַבְּשׁוּת מַדְרֵגוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה

הַיְנוּ בְּחִינַת רַגְלִין שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, בִּבְחִינַת "וְהָאָרֶץ הֲדם רַגְלָי"

אַף שֶׁגַּם מַדְרֵגוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה

יֵשׁ מֵהֶם גַּם כֵּן הִתְגַּלּוּת בָּעוֹלָם הַזֶּה

אַך שֶׁאֵין הַהִתְגַּלּוּת מִתְלַבֵּשׁ בְּעֶצֶם בְּזֶה הָעוֹלָם

כִּי אִם הֶאָרָה שֶׁמֵּאִיר בִּבְחִינַת רַגְלִין

אֲבָל בְּחִינַת רַגְלִין, מִתְגַּלִּין בְּעֶצֶם בְּזֶה הָעוֹלָם

וְכָל יוֹם יֵשׁ בּוֹ מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה

וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מְצַמְצֵם אֱלקוּתוֹ מֵאֵין סוֹף עַד אֵין תַּכְלִית

עַד נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי שֶׁעוֹמֵד עָלָיו

וּמַזְמִין לוֹ לְכָל אָדָם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה

לְפִי הַיּוֹם וּלְפִי הָאָדָם וּלְפִי הַמָּקוֹם

וּמַלְבִּישׁ לוֹ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁמַּזְמִין לוֹ

רְמָזִים

כְּדֵי לְקָרְבוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ

בְּכֵן צָרִיך לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה

וּלְהַגְדִּיל בִּינָתוֹ

וּלְהָבִין מַהוּ הָרְמִיזוֹת בִּפְרָטִיּוּת

שֶׁמְּלֻבָּשׁ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל זֶה הַיּוֹם

שֶׁהִזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך

הֵן מְלָאכָה אוֹ מַשָּׂא וּמַתָּן

וְכָל מַה שֶּׁמַּזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּכָל יוֹם

צָרִיך לְהַעֲמִיק וּלְהַגְדִּיל מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה

כְּדֵי לְהָבִין רְמִיזוֹתָיו שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך

אַך הַהַגְדָּלוֹת הַשֵּׂכֶל בָּזֶה, צָרִיך לִהְיוֹת בְּמִדָּה

שֶׁלּא יֵצֵא מִגְּבוּל הַקְּדֻשָּׁה

רַק לְפִי שֵׂכֶל אֱנוֹשִׁי שֶׁלּוֹ

כֵּן יַגְדִּיל הַמַּחֲשָׁבָה בָּזֶה

וְכֵן לא יִסְתַּכֵּל בָּזֶה לְמַעְלָה מִמַּדְרֵגָתוֹ

כִּי 'בַּמֻּפְלָא מִמְּך אַל תִּדְרשׁ'

וְזֶה גָּדַלְתָּ מְאד, הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ

הַיְנוּ כְּשֶׁרוֹצֶה לִקַּח דָּבָר מִזֶּה הָעוֹלָם

שֶׁהוּא בְּחִינַת: "הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ"

שֶׁהֵם בְּחִינַת רַגְלִין הַמְלֻבָּשִׁין בְּזֶה הָעוֹלָם

יִהְיֶה בִּבְחִינַת גָּדַלְתָּ מְאד

הַיְנוּ שֶׁהַהַגְדָּלַת הַשֵּׂכֶל, יִהְיֶה בְּמִדָּה וּבְצִמְצוּם

וְזֶה מְאד, שֶׁהוּא סִטְרָא דִּשְׂמָאלָא שֶׁמִּמֶּנּוּ הַצִּמְצוּם

[כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסָבָא שָׁם מְאד, דָּא הוּא סִטְרָא דִּשְׂמָאלָא]

[כִּי הָרַגְלִין הֵם בְּחִינַת נֶצַח וָהוֹד, שֶׁהֵם בְּחִינַת הוֹד וְהָדָר

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסָבָא הַנַּ"ל

"הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ", אִלֵּין תְּרֵי בַּדֵּי עֲרָבוֹת וְכוּ' עַיֵּן שָׁם

שֶׁהֵם בְּחִינַת נֶצַח וָהוֹד בְּחִינַת רַגְלִין כַּיָּדוּעַ].

וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁיּוֹדֵעַ וּמֵבִין בָּזֶה

הַיְנוּ שֶׁזּוֹכֶה לְהָבִין הָרְמָזִים שֶׁמְּרַמֵּז לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּכָל דָּבָר

וְאִם כֵּן יִרְצֶה לַעֲסֹק רַק בָּזֶה, הַיְנוּ שֶׁיַּעֲסֹק רַק בְּעִסְקֵי הָעוֹלָם הַזֶּה

מֵאַחַר שֶׁהוּא מֵבִין הָרְמָזִים שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך מְרַמֵּז בָּהֶם

אַך בֶּאֱמֶת אֵינוֹ כֵּן

כִּי צָרִיך הָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הִסְתַּפְּקוּת

לְהִסְתַּפֵּק מִזֶּה הָעוֹלָם, רַק בַּמֶּה שֶּׁצָּרִיך לוֹ בְּהֶכְרֵחִיּוּת מִזֶּה הָעוֹלָם

וְזֶה מֵחֲמַת שְׁנֵי טְעָמִים

א מֵחֲמַת שֶׁזּאת הַקְּדֻשָּׁה הַמְּלֻבֶּשֶׁת בְּעִסְקֵי הָעוֹלָם הַזֶּה

הוּא בְּחִינַת רַגְלִין: "עֲוֹן עֲקֵבַי יְסֻבֵּנִי"

שֶׁהַקְּלִיפּוֹת מְסַבְּבִין אוֹתָהּ תָּמִיד, וְרוֹצִין לִינק מֵהֶם

עַל כֵּן הוּא מָקוֹם מְסֻכָּן

בְּכֵן צָרִיך לְהִסְתַּפֵּק רַק בְּהֶכְרֵחִיּוּת

וְעוֹד, מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ עֲבוֹדָה גְּבוֹהָה מִזּוֹ, שֶׁהוּא קְדֻשָּׁה גְּבוֹהָה מִמֶּנָּה

וְצָרִיך לַעֲבד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּאוֹתָן הָעֲבוֹדוֹת וְהַקְּדֻשּׁוֹת הַגְּבוֹהוֹת מִזֶּה

[הַיְנוּ, שֶׁאֲפִילּוּ הַצַּדִּיק וְהֶחָכָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ מחַ גָּדוֹל

עַד שֶׁיָּכוֹל לְהָבִין אֶת הָרְמָזִים שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך מְרַמֵּז לוֹ

בְּכָל דָּבָר בְּכָל יוֹם, אֲפִילּוּ בְּעִסְקֵי חֹל

וְעַל יְדֵי זֶה הוּא יָכוֹל לַעֲבד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם

אֲפִילּוּ בְּעִסְקֵי חֹל

וְאִם כֵּן יִרְצֶה, חַס וְשָׁלוֹם, לַעֲסֹק רַק בָּזֶה, דְּהַיְנוּ בְּעִסְקֵי חֹל

מֵאַחַר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ הָרְמָזִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם

וְיָכוֹל לְהִתְקָרֵב לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך עַל יָדָם

אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵינוֹ כֵּן

כִּי אָסוּר לְהַרְבּוֹת בְּעִסְקֵי הָעוֹלָם הַזֶּה

אֲפִילּוּ לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ וּמֵבִין הָרְמָזִים הַנַּ"ל מֵחֲמַת שְׁנֵי הַטְּעָמִים הַנַּ"ל

א מֵחֲמַת שֶׁזּאת הָעֲבוֹדָה בְּעִסְקֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא מָקוֹם מְסֻכָּן מְאד וְכוּ' כַּנַּ"ל

וְהַב' מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ קְדֻשָּׁה וַעֲבוֹדָה גְּבוֹהָה מִזֶּה, דְּהַיְנוּ קְדֻשַּׁת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת

וְעַל כֵּן אֲפִילּוּ מִי שֶׁיּוֹדֵעַ הָרְמָזִים הַנַּ"ל

הוּא צָרִיך הִסְתַּפְּקוּת, לְהִסְתַּפֵּק מִזֶּה הָעוֹלָם בְּהֶכְרֵחִיּוּת לְבַד כַּנַּ"ל]

וְהַהִסְתַּפְּקוּת הוּא בְּחִינַת עוֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה

הַיְנוּ בְּחִינַת אוֹר מָלֵא

כִּי הָרְשָׁעִים שֶׁאֵין לָהֶם הַהִסְתַּפְּקוּת, בִּבְחִינַת "וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר"

אֶצְלָם מְארת חָסֵר בִּבְחִינַת "מְאֵרַת ה' בְּבֵית רָשָׁע"

אֲבָל בַּצַּדִּיקִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם הַהִסְתַּפְּקוּת, בִּבְחִינַת: "צַדִּיק אכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ"

אֶצְלָם הוּא אוֹר מָלֵא "וַיַּרְא אֱלהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב"

אֵין טוֹב אֶלָּא צַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב" .

וַאֲפִילּוּ מִזֶּה הַהִסְתַּפְּקוּת גּוּפֵהּ, צָרִיך לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ לִצְדָקָה

נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה

כִּי אֲרוֹן הַבְּרִית, שֶׁהוּא בְּחִינַת עָנִי

הִיא תַּחַת הַיְרִיעָה

וְהַיְרִיעָה מַשְׁפִּיעַ לַאֲרוֹן הַבְּרִית

וְזֶה בְּחִינַת צְדָקָה

[פֵּרוּשׁ, כִּי עַל יְדֵי צְדָקָה שֶׁמַּשְׁפִּיעַ הַנּוֹתֵן לְהַמְקַבֵּל

עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה יִחוּד צַדִּיק וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל

שֶׁבְּחִינַת צַדִּיק מַשְׁפִּיעַ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל

שֶׁזֶּה בְּחִינַת הַשְׁפָּעַת הַיְרִיעָה לַאֲרוֹן הַבְּרִית

בְּחִינַת "נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה" כַּנַּ"ל]

ג. וַהֲמוֹן עַם, שֶׁאֵין לָהֶם זֶה הַשֵּׂכֶל לְהַעֲמִיק בְּכָל זֶה, לְהָבִין הָרְמָזִים כַּנַּ"ל

נַעֲשֶׂה אֶצְלָם כָּל זֶה מִמֵּילָא

עַל יְדֵי שֵׁנָה, וְצִיצִית, וּתְפִילִּין וְתוֹרָה, וּתְפִילָּה, וּמַשָּׂא וּמַתָּן

כִּי הַשֵּׁנָה, הִיא בְּחִינַת לְאַדְבָּקָא מַחֲשַׁבְתָּא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי

בִּכְלָלִיּוּת כַּנַּ"ל, בְּחִינַת ה' אֱלקַי הַנַּ"ל

כִּי בִּשְׁעַת שֵׁנָה, הַנְּשָׁמָה עוֹלָה לְעָלְמָא דְּאָתֵי .

וְצִיצִית וּתְפִילִּין, הֵם בְּחִינַת: "גָּדַלְתָּ מְאד"

[כִּי תְּפִילִּין, הֵם בְּחִינַת מחִין כַּיָּדוּעַ

הַיְנוּ בְּחִינַת הַגְדָּלַת הַשֵּׂכֶל

לְהָבִין כָּל הָרְמָזִים שֶׁמְּרַמֵּז לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּכָל יוֹם כַּנַּ"ל]

וְצִיצִית, הוּא בְּחִינַת הַצִּמְצוּם הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת מְאד הַנַּ"ל

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזוהַר, שֶׁהוּא בְּחִינַת צִמְצוּם

וְעַל כֵּן צִיצִית קוֹדֶם לִתְפִילִּין

בִּבְחִינַת "שְׂמאלוֹ תַּחַת לְראשִׁי", וְאַחַר כָּךְ: "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי"

[כִּי שְׂמאל הוּא בְּחִינַת דִּין, בְּחִינַת צִמְצוּם, שֶׁהוּא בְּחִינַת צִיצִית כַּנַּ"ל

וְיָמִין הוּא בְּחִינַת מחִין, בְּחִינַת תְּפִילִּין כַּנַּ"ל].

וְתוֹרָה, הִיא בְּחִינַת הַהִסְתַּפְּקוּת הַנַּ"ל

כִּי הַתּוֹרָה הִיא בְּחִינַת עֵץ הַחַיִּים דְּמָזוֹן לְכֻלָּא בֵּיה

כ"ו הַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד דֵּי סִפּוּקוֹ מִמֶּנָּה

נִמְצָא שֶׁהִיא בְּחִינַת הִסְתַּפְּקוּת

וְגַם בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ, יֵשׁ בְּחִינַת הִסְתַּפְּקוּת

כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 'לא עָלֶיך הַמְּלָאכָה לִגְמר'

וְעַל כֵּן, לִמּוּד הַתּוֹרָה הוּא בְּחִינַת הַהִסְתַּפְּקוּת הַנַּ"ל

וַאֲפִילּוּ הֶהָמוֹן שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לִלְמד

הֵם מְקַיְּמִין עֵסֶק הַתּוֹרָה בַּמֶּה שֶׁקּוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע

כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה

וּתְפִילָּה, הוּא בְּחִינַת: "הוֹד וְהָדָר" הַנַּ"ל

הַיְנוּ בְּחִינַת: "הָאָרֶץ הֲדם רַגְלָי" הַנַּ"ל

הַיְנוּ בְּחִינַת רַגְלֵי הַקְּדֻשָּׁה הַמְלֻבָּשִׁין בְּזֶה הָעוֹלָם כַּנַּ"ל.

וּמַשָּׂא וּמַתָּן, הִיא בְּחִינַת: "נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה" הַנַּ"ל

הַיְנוּ בְּחִינַת יִחוּד צַדִּיק וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הַנַּ"ל

כִּי צַדִּיק וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, הֵם בְּחִינַת מַשָּׂא וּמַתָּן

הַצַּדִּיק נִקְרָא מַשָּׂא, כִּי הוּא נוֹשֵׂא אֶת הָעוֹלָם

"כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאוֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק"

וְהוּא נוֹשֵׂא כָּל הַבְּרָכוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּבְרָכוֹת לְראשׁ צַדִּיק"

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה'"

וְהוּא נוֹשֵׂא הַטִּפָּה זַרְעִיִּית שֶׁל כָּל הַנְּשָׁמוֹת

בִּבְחִינַת: "נוֹשֵׂא מֶשֶׁך הַזָּרַע"

וּמַשְׁפִּיעַ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל

וְהִיא נוֹתֶנֶת לְכָל הָעוֹלָם

וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרֵאת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מַתָּן

עַל שֵׁם: "וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָה וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ"

וְיִחוּד שֶׁל צַדִּיק וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי מַשָּׂא וּמַתָּן

כִּי כָּל דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם, יֵשׁ בּוֹ נִיצוֹצוֹת הַקְּדֻשָּׁה

שֶׁנָּפְלוּ בִּשְׁעַת שְׁבִירָה

וּשְׁבִירָה, הוּא בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת שֶׁנִּשְׁבְּרוּ וְנָפְלוּ לְכָל דָּבָר וְדָבָר מִזֶּה הָעוֹלָם

וְכָל דָּבָר יֵשׁ לוֹ שָׁעָה

וְצָרִיך לָבוֹא בְּשָׁעָה זוֹ לְאָדָם זֶה

שֶׁהוּא מִשּׁרֶשׁ אֶחָד עִם אוֹתָן הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּזֶה הַדָּבָר

וּכְשֶׁמַּגִּיעַ זֶה הַדָּבָר לְאָדָם זֶה

וְהוּא מְקַבֵּל חִיּוּת מִזֶּה הַדָּבָר

הַיְנוּ מֵהָאוֹתִיּוֹת הַנִּשְׁבָּרִים שֶׁיֵּשׁ שָׁם

עַל יְדֵי זֶה נִכְלָלִין הָאוֹתִיּוֹת הַנִּשְׁבָּרִים בְּזֶה הָאָדָם, בַּחִיּוּת שֶׁלּוֹ

וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם קוֹמָה שְׁלֵמָה, וּמִתְפַּשֵּׁט בַּחִיּוּת שֶׁל כָּל הַגּוּף

וְעַל יְדֵי זֶה נִשְׁלָמִין הָאוֹתִיּוֹת

וְיֵשׁ לָהֶם שְׁלֵמוּת

וְצָרִיך לִשְׁהוֹת הַדָּבָר אֵצֶל זֶה הָאָדָם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ

עַד שֶׁנִּפְסָקִין הָאוֹתִיּוֹת וְהַנִּיצוֹצוֹת הַשַּׁיָּכִין לְשָׁרְשׁוֹ

וְאַחַר כָּך יוֹצֵא מֵרְשׁוּתוֹ לְאָדָם אַחֵר

שֶׁהִגִּיעַ הָעֵת שֶׁיִּהְיֶה עֲלִיָּה לְהָאוֹתִיּוֹת הַנִּשְׁאָרִים

שֶׁהֵם מִשּׁרֶשׁ אֶחָד עִם הָאָדָם הָאַחֵר

וְעַל כֵּן יוֹצֵא לִרְשׁוּתוֹ

וְלִפְעָמִים חוֹזֵר הַדָּבָר וּבָא לְאוֹתוֹ הָאָדָם שֶׁהָיָה שֶׁלּוֹ מִתְּחִלָּה

כִּי מֵחֲמַת שֶׁלּא הָיָה לוֹ אָז חֶלְקֵי נֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה אֵלּוּ

לא הָיָה יָכוֹל אָז לְהַשְׁלִים הָאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ

עַד עַתָּה שֶׁהִגִּיעוּ לוֹ אֵלּוּ חֶלְקֵי נֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה

שֶׁעַל יָדָם יָכוֹל לְהַשְׁלִים אֵלּוּ הָאוֹתִיּוֹת הַנִּשְׁאָרִים

וּבֵין כָּך, הֻכְרַח לִשְׁהוֹת אֵצֶל אַחֵר

וּכְשֶׁמַשְׁלִים הָאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ

נִתּוֹסֵף לוֹ הֶאָרָה בַּנֶּפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה שֶׁלּוֹ

מֵחֲמַת הֶאָרוֹת אוֹתִיּוֹת אֵלּוּ שֶׁהִגִּיעוּ אֵלָיו וְנִשְׁלְמוּ אֶצְלוֹ

וְעַל יְדֵי הֶאָרָה זוֹ, מֵאִיר בְּשׁרֶשׁ נֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה שֶׁלּוֹ

שֶׁהוּא בְּצַדִּיק וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם שָׁרְשֵׁי כָּל הַנְּשָׁמוֹת כַּנַּ"ל

וְעַל יְדֵי הַהִתְנוֹצְצוּת הַזּאת, נִתְיַחֵד צַדִּיק וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל

הַנִּקְרָאִים מַשָּׂא וּמַתָּן כַּנַּ"ל

וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָא מִקָּח וּמִמְכָּר

וְכָל הַדְּבָרִים, וְכָל הַלִּמּוּד מַשָּׂא וּמַתָּן

כִּי עַל יָדָם נִתְיַחֵד צַדִּיק וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, הַנִּקְרָאִים מַשָּׂא וּמַתָּן כַּנַּ"ל

ד. וּכְדֵי לִשְׁמר הַזִּכָּרוֹן הַנַּ"ל

צָרִיך לִשְׁמר אֶת עַצְמוֹ שֶׁלּא יִפּל לִבְחִינַת רַע עַיִן

לִבְחִינַת מִיתַת הַלֵּב

כִּי עִקַּר הַזִּכָּרוֹן תּוֹלֶה בָּעַיִן, בִּבְחִינַת: "וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיך"

כִּי הַשִּׁכְחָה בָּא עַל יְדֵי רַע עַיִן

עַל יְדֵי מִיתַת הַלֵּב, בִּבְחִינַת "נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב"

כִּי רַע עַיִן וּמִיתַת הַלֵּב הֵם בְּחִינָה אַחַת

כִּי שׁוּרְיָנָא דְּעֵינָא בְּלִבָּא תַּלְיָא

"וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ"

וּמִיתַת הַלֵּב, הִיא בְּחִינַת שִׁבְרֵי לוּחוֹת

"כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּך"

וְשִׁכְחָה הִיא עַל יְדֵי שִׁבְרֵי לוּחוֹת

כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה

'אִלְמָלֵא לא נִשְׁתַּבְּרוּ לוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לא הָיְתָה שִׁכְחָה בָּעוֹלָם'

נִמְצָא שֶׁעִקַּר הַשִּׁכְחָה, הִיא עַל יְדֵי רַע עַיִן, שֶׁהוּא בְּחִינַת מִיתַת הַלֵּב

שֶׁהִיא בְּחִינַת שִׁבְרֵי לוּחוֹת שֶׁמִּשָּׁם עִקַּר הַשִּׁכְחָה כַּנַּ"ל.

וְאַבְשָׁלוֹם שֶׁהָיָה עֵינוֹ רָעָה בְּמַלְכוּת אָבִיו

עַל יְדֵי זֶה נֶאֱמַר בּוֹ מִיתַת הַלֵּב

שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקַח שְׁלשָׁה שְׁבָטִים וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם"

כִּי פָּגַם בַּזִּכָּרוֹן, עַל יְדֵי רַע עַיִן כַּנַּ"ל.

וְדָוִד הַמֶּלֶך, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בָּרַח אָז מִמַּלְכוּתוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם

וְקִלֵּל אוֹתוֹ שִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא, וְאָמַר "אוּלַי יִרְאֶה ה' בְּעֵינַי"

"בְּעֵינַי" דַּיְקָא

כִּי מִי שֶׁרוֹאֶה שֶׁנּוֹפֵל לְרַע עַיִן

אִם אֵינוֹ מַרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ שֶׁיּוּכַל לַעֲמד בָּזֶה לְהִנָּצֵל מִמֶּנּוּ

צָרִיך לִבְרחַ מִמֶּנּוּ

אֲבָל מִי שֶׁיָּכוֹל לְתַקֵּן, אֲזַי צָרִיך לְתַקֵּן

וְצָרִיך לִרְאוֹת מַהוּת בְּחִינַת הָרַע עַיִן

כְּדֵי לֵידַע הַשּׁרֶשׁ שֶׁצָּרִיך לְתַקֵּן עַל יָדוֹ

כִּי יֵשׁ כַּמָּה בְּחִינוֹת רַע עַיִן

וּכְשֶׁנּוֹפֵל לְרַע עַיִן שֶׁל הִתְנַשְּׂאוּת

שֶׁעֵינוֹ צָרָה בְּהִתְנַשְּׂאוּת שֶׁל חֲבֵרוֹ

צָרִיך לְהַכְנִיעַ בְּהַשּׁרֶשׁ שֶׁל הַהִתְנַשְּׂאוּת

הַיְנוּ בְּשׁרֶשׁ הַמַּלְכוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת מָשִׁיחַ

וְהוּא שׁרֶשׁ הַמַּלְכוּת, בִּבְחִינַת: "וְיִתֶּן עז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ"

וְהוּא בְּחִינַת טוֹב עַיִן, בִּבְחִינַת: "יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב ראִי"

הַנֶּאֱמָר בְּדָוִד, שֶׁהוּא מָשִׁיחַ

תַּנְיָא: אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, קוֹבֵר מֵתִים הָיִיתִי פַּעַם אַחַת נִפְתְּחָה מְעָרָה מִתַּחְתַּי, וְעָמַדְתִּי בְּגַלְגַּל עֵינוֹ שֶׁל מֵת, עַד חָטְמִי כְּשֶׁחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי, אָמְרוּ עַיִן שֶׁל אַבְשָׁלוֹם הַוָה

וְזֶה שֶׁאָמַר אַבָּא שָׁאוּל, קוֹבֵר מֵתִים הָיִיתִי

כִּי אַבָּא שָׁאוּל הִשְׁתַּדֵּל לְתַקֵּן תָּמִיד אֶת הָרַע עַיִן, הַנִּקְרָא מִיתָה כַּנַּ"ל

פַּעַם אַחַת נִפְתְּחָה מְעָרָה מִתַּחְתַּי

הַיְנוּ בְּחִינַת דְּבֵקוּת, בְּחִינַת: "כְּמַעַר אִישׁ וְליוֹת"

מִתַּחְתַּי, הַיְנוּ בְּחִינַת אֱמֶת: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמַח"

כִּי "טוֹב עַיִן הוּא יְברָך"

וְהַבְּרָכוֹת הֵם בְּחִינַת אֱמֶת

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הַמִּתְבָּרֵך בָּאָרֶץ יִתְבָּרֵך בֵּאלקֵי אָמֵן"

וְזֶה שֶׁאָמַר אַבָּא שָׁאוּל

שֶׁעַל יְדֵי הָאֱמֶת שֶׁלּוֹ, נִפְתְּחָה לוֹ דְּבֵקוּת

וְעָמַדְתִּי בְּגַלְגַּל עֵינוֹ שֶׁל מֵת עַד חָטְמִי

הַיְנוּ מֵחֲמַת הַדְּבֵקוּת

הֶעֱמַדְתִּי עַצְמִי בְּסַכָּנָה לִכְנס בְּגַלְגַּל עֵינוֹ שֶׁל מֵת, הַיְנוּ בְּרַע עַיִן

עַד שֶׁהֻצְרַכְתִּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּבְחִינַת מָשִׁיחַ, כְּדֵי לְהַכְנִיעַ אֶת הָרַע עַיִן

וְזֶה עַד חָטְמִי, שֶׁהוּא בְּחִינַת: "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה'"

וּכְשֶׁחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי

אָמְרוּ לִי עֵינוֹ שֶׁל אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה

הַיְנוּ שֶׁאַבְשָׁלוֹם נָפַל לִבְחִינַת הָרַע עַיִן הַזֶּה

וְזֶהוּ כְּשֶׁחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי

הַיְנוּ אַחַר הַתִּקּוּן שֶׁחָזַרְתִּי בְּחִינַת מָשִׁיחַ לִמְקוֹמוֹ, לִבְחִינַת אֲחוֹרַי

כִּי שָׁם שׁרֶשׁ הַמֶּלֶך הַמָּשִׁיחַ

בִּבְחִינַת: "מֶלֶך אָסוּר בָּרְהָטִים", 'בְּרָהִיטֵי מחִין'

"אָסוּר", הַיְנוּ בְּחִינַת קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִילִּין, שֶׁהִיא בְּחִינַת אֲחוֹרַי

כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה .

"וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי", זֶה קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִילִּין

"וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים", הַנֶּאֱמָר בְּדָוִד

כִּי תְּפִילִּין הֵם בְּחִינַת חַיִּים

כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 'כָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִילִּין זוֹכֶה לְחַיִּים', שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' עֲלֵיהֶם יִחְיוּ"

וְעַל כֵּן לא אָמְרוּ לוֹ שֶׁעֵינוֹ שֶׁל אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה

עַד שֶׁחָזַר לַאֲחוֹרָיו

כִּי אִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ מִקּדֶם מִזֶּה

אֶפְשָׁר לא הָיָה מְסַכֵּן עַצְמוֹ כָּל כָּך לִכָּנֵס בְּרַע עַיִן כָּזֶה

כִּי הוּא סַכָּנָה גְּדוֹלָה

ה. וְצָרִיך לִשְׁמר אֶת הָעַיִן מִכּחַ הַמְדַמֶּה

וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא טוֹב עַיִן

צָרִיך לִשְׁמר מִזֶּה

כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים, כִּי אֲפִילּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְאִיָּה יָפָה

יָכוֹל לִטְעוֹת, עַל יְדֵי שֶׁרוֹאֶה מֵרָחוֹק, וְנִדְמֶה לוֹ לְהֵפֶך מִן הָאֱמֶת

וְהַכּחַ הַמְדַמֶּה בָּא עַל יְדֵי לְשׁוֹן הָרָע

כִּי כּחַ הַמְדַמֶּה הוּא כּחַ הַבַּהֲמִיּוּת

כִּי גַּם בְּהֵמָה יֵשׁ לָהּ זֶה הַכּחַ הַמְדַמֶּה

וְהַמּוֹצִיא דִּבָּה הוּא נוֹפֵל לְבַהֲמִיּוּת

וְעַל כֵּן נִתְגַּבֵּר עָלָיו כּחַ הַמְדַמֶּה, שֶׁהוּא כּחַ הַבַּהֲמִיּוּת

וּכְשֶׁהַדַּעַת נִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ

נוֹפֵל מֵאַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, וְנוֹפֵל לְאַהֲבַת הַבַּהֲמִיּוּת

"כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ, וָאֶמְאָסְך מִכַּהֵן לִי"

"אַבְרָהָם אוֹהֲבִי": "אַתָּה כהֵן", בְּחִינַת "וְקָמַץ הַכּהֵן"

וְאָז מִתְגַּבֵּר עָלָיו כּחַ הַמְדַמֶּה, שֶׁהוּא כּחַ הַבַּהֲמִיּוּת

"נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת", "נִדְמוּ", הַיְנוּ כּחַ הַמְדַמֶּה

ו. וְזֶה הַכּחַ הַמְדַמֶּה, הוּא מְבַקֵּשׁ תָּמִיד כְּלִי לִשְׁכּן שָׁם

וְעַל כֵּן הוּא מַחֲזִיר תָּמִיד לִשְׁרוֹת עַל פִּי שׁוֹנֵה הֲלָכוֹת

וְעַל כֵּן אִם הֵם מְחַדְּשִׁים דָּבָר בַּתּוֹרָה, הוּא חִדּוּשׁ נָאֶה וּמִתְקַבֵּל

כִּי הוּא בָּא מִכּחַ הַמְדַמֶּה, שֶׁהוּא מְדַמֶּה מִלְּתָא לְמִלְּתָא

אַך שֶׁהָרַע שֶׁבּוֹ הוּא יוֹתֵר מֵהַטּוֹב

וְאֵלּוּ הַחִדּוּשִׁים מַזִּיקִים לְפַרְנָסָה

כִּי עַל יְדֵי חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה נִבְרָאִים שָׁמַיִם וָאָרֶץ

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְלֵאמר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה"

אַל תִּקְרֵי עַמִּי אֶלָּא עִמִּי, מָה אֲנָא עֲבַדִי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא בְּמִלּוּלִי וְכוּ'

וְעַל יְדֵי זֶה בָּאִים כָּל הַהַשְׁפָּעוֹת וְהַבְּרָכוֹת לָעוֹלָם

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב:יִפְתַּח ה' לְך אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם וְכוּ'

אַך כְּשֶׁהַחִדּוּשִׁים הֵם עַל יְדֵי כּחַ הַמְדַמֶּה

אֲזַי נִבְרָאִין רְקִיעִין דְּשָׁוְא

וְעַל יָדָם בָּא רָעָב לָעוֹלָם

וְאַף שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם גַּם כֵּן טוֹב, שֶׁהֵם דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת שׂבַע

אַך מֵחֲמַת שֶׁהָרַע יוֹתֵר מֵהַטּוֹב

עַל כֵּן הָרַע גּוֹבֵר, וְהַטּוֹב נִתְבַּטֵּל

בִּבְחִינַת: "וְלא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה"

שֶׁמִּתְגַּבֵּר חַס וְשָׁלוֹם

בְּחִינַת שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב עַל בְּחִינַת שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע

שֶׁהוּא בְּחִינַת הִתְגַּבְּרוּת הָרָע עַל הַטּוֹב

"וְלא נוֹדַע" וְכוּ' כַּנַּ"ל

וּמַה שֶׁמְּחַזֵּר הַכּחַ הַמְדַמֶּה לִשְׁרוֹת עַל פִּי שׁוֹנֵה הֲלָכוֹת

הוּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִבְרָא בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

וְקִדֵּשׁ עָלָיו הַיּוֹם

וְלא נִבְרָא לוֹ גּוּף

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזוהַר עַל פָּסוּק "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלהִים לַעֲשׂוֹת"

שֶׁמְּבאָר שָׁם, שֶׁהַקְּלִיפּוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת הַכּחַ הַמְדַמֶּה

נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

וּבְתוֹך כָּך קִדֵּשׁ עָלָיו הַיּוֹם

וְנִשְׁאֲרוּ רוּחַ בְּלא גּוּף וְכוּ' עַיֵּן שָׁם

וְעַל כֵּן זֶה הַכּחַ הַמְדַמֶּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַקְּלִיפּוֹת, שֶׁהוּא רוּחַ בְּלא גּוּף

הוּא מְבַקֵּשׁ לְעַצְמוֹ גּוּף לִשְׁרוֹת בּוֹ

וְהוֹלֵך אֵצֶל הַשּׁוֹנֵי הֲלָכוֹת, כִּי הֵם בּוֹרְאִים הַכּל בְּדִבְרֵי תּוֹרָתָם

עַל כֵּן הוּא הוֹלֵך וְשׁוֹרֶה אֶצְלָם

כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִבְרָא לוֹ גּוּף לְהִתְלַבֵּשׁ בּוֹ עַל יָדָם

וְזֶה שֶׁכָּתוּב וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם

הַיְנוּ מַה שֶּׁהַחֲלוֹם שֶׁהוּא בְּחִינַת כּחַ הַמְדַמֶּה

הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ לִשְׁרוֹת עַל הַשּׁוֹנֵה הֲלָכוֹת

כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלוהִים, וּמְמַהֵר הָאֱלוהִים לַעֲשׂוֹתוֹ

זֶה בְּחִינַת: "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלהִים לַעֲשׂוֹת" הַנַּ"ל

שֶׁהָיָה נָכוֹן הַכּל עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

וְקִדֵּשׁ הַיּוֹם, וּמִהֵר אֱלהִים לַעֲשׂוֹתוֹ בְּלא גּוּף

וּמֵחֲמַת זֶה הוּא מַחֲזִיר תָּמִיד לִשְׁרוֹת עַל הַשּׁוֹנֵה הֲלָכוֹת כַּנַּ"ל

וְזֶה, "חֲלוֹם פַּרְעה אֶחָד הוּא"

הַיְנוּ חֲלוֹם פַּרְעה, שֶׁהוּא בְּחִינַת כּחַ הַמְדַמֶּה כּחַ בָּטֵל

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם"

הוּא בָּא מֵאֶחָד הַיְנוּ מֵאַהֲבָה

[כִּי אֶחָד הוּא בְּחִינַת אַהֲבָה כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר]

הַיְנוּ מֵאַהֲבָה נְפוּלָה כַּנַּ"ל

בְּחִינַת "נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת, כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ" וְכוּ' כַּנַּ"ל.

נִמְצָא עַל יְדֵי הִסְתַּלְּקוּת הַדַּעַת, שֶׁבָּא עַל יְדֵי לְשׁוֹן הָרָע

שֶׁהוּא בְּחִינַת: "מוֹצִיא דִּבָּה הוּא כְּסִיל"

דְּהַיְנוּ שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ הַדַּעַת

עַל יְדֵי זֶה נוֹפֵל מֵאַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, לָאַהֲבוֹת הַבַּהֲמִיּוֹת

וְאָז מִתְגַּבֵּר עָלָיו כּחַ הַמְדַמֶּה, שֶׁהוּא כּחַ הַבַּהֲמִיּוּת

וְעַל יְדֵי הַכּחַ הַמְדַמֶּה, נִפְגָּם הַזִּכָּרוֹן וְנוֹפֵל לְשִׁכְחָה

וְעַתָּה בּוֹא וּרְאֵה, מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים עַתָּה קֶשֶׁר כָּל הַמִּקְרָא הַזֶּה

"נִדְמוּ עַמִּי" וְכוּ' הַנַּ"ל

נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת

שֶׁעַל יְדֵי פְּגַם הַדַּעַת, מִתְגַּבֵּר כּחַ הַמְדַמֶּה כַּנַּ"ל

כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ וָאֶמְאָסְך מִכַּהֵן לִי

כִּי עַל יְדֵי פְּגַם הַדַּעַת, נוֹפֵל מֵאַהֲבוֹת דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהֵם בְּחִינַת כּהֵן כַּנַּ"ל

וְאָז מִתְגַּבֵּר עָלָיו הַכּחַ הַמְדַמֶּה, בְּחִינַת "נִדְמוּ עַמִּי" וְכוּ' כַּנַּ"ל

וְזֶהוּ שֶׁסִּיֵּם שָׁם בְּפָסוּק זֶה

וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלקֶיך

וַתִּשְׁכַּח וַדַּאי

כִּי עַל יְדֵי פְּגַם הַדַּעַת, שֶׁעַל יְדֵי זֶה מִתְגַּבֵּר הַכּחַ הַמְדַמֶּה

עַל יְדֵי זֶה נִפְגָּם הַזִּכָּרוֹן וּבָא לְשִׁכְחָה כַּנַּ"ל

אֶשְׁכַּח בָּנֶיך גַּם אָנִי

כִּי עַל יְדֵי שֶׁפּוֹגֵם בַּזִּכָּרוֹן וְנוֹפֵל לְשִׁכְחָה

עַל יְדֵי זֶה אֵין לוֹ בֵּן זָכָר

כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא לְעֵיל לְעִנְיַן אַבְשָׁלוֹם, שֶׁלּא זָכָה לְבֵן זָכָר

מֵחֲמַת זֶה שֶׁפָּגַם בַּזִּכָּרוֹן כַּנַּ"ל

וְזֶהוּ: "אֶשְׁכַּח בָּנֶיך גַּם אָנִי" כַּנַּ"ל

וְעַל כֵּן גָּזַר פַּרְעה עַל הַזְּכָרִים דַּיְקָא

כִּי פַּרְעה הוּא בְּחִינַת הַכּחַ הַמְדַמֶּה, שֶׁהוּא כּחַ בָּטֵל כַּנַּ"ל

שֶׁהוּא מִתְגַּבֵּר עַל הַזִּכָּרוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת בֵּן זָכָר כַּנַּ"ל

כִּי כּחַ הַמְדַמֶּה כְּשֶׁמִּתְגַּבֵּר, חַס וְשָׁלוֹם

הוּא פּוֹגֵם וּמְבַטֵּל, חַס וְשָׁלוֹם אֶת הַזִּכָּרוֹן כַּנַּ"ל

וְזֶהוּ,: "וַיְצַו פַּרְעה וְכוּ' כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְארָה תַּשְׁלִיכֻהוּ"

"הַיְארָה" דַּיְקָא, כִּי יְאוֹר מִצְרַיִם, זֶה פִּישׁוֹן

שֶׁשָּׁם שׁוֹרֶה הַכּחַ הַמְדַמֶּה כַּנַּ"ל

הַיְנוּ שֶׁרָצָה לִפְגּם הַזִּכָּרוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת בֵּן זָכָר

עַל יְדֵי הַכּחַ הַמְדַמֶּה, הַשּׁוֹרֶה עַל פִּי שׁוֹנֵה הֲלָכוֹת כַּנַּ"ל.

וּלְהַכְנִיעַ הַכּחַ הַמְדַמֶּה

הוּא עַל יְדֵי בְּחִינַת יָד, בְּחִינַת "בְּיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה"

וְיָד, הַיְנוּ בְּחִינַת שִׂמְחָה, בְּחִינַת "וּשְׂמַחְתֶּם בְּכָל מִשְׁלַח יֶדְכֶם"

וְזֶה בְּחִינַת כְּלֵי זֶמֶר שֶׁמְּנַגְּנִין בַּיָּד

שֶׁעַל יְדֵי זֶה שׁוֹרָה הַנְּבוּאָה עַל הַנְּבִיאִים

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "קְחוּ לִי מְנַגֵּן" וְכוּ'

כִּי הַכְּלִי הוּא הִתְאַסְּפוּת הָרוּחַ

וְהוּא מְערָב טוֹב וָרַע

כִּי יֵשׁ עַצְבוּת רוּחַ, רוּחַ נְכֵאָה רוּחַ רָעָה

כַּנֶּאֱמָר בְּשָׁאוּל: "וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה"

וְיֵשׁ רוּחַ טוֹבָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "רוּחֲך טוֹבָה תַּנְחֵינִי בְּאֶרֶץ מִישׁוֹר"

וְהוּא בְּחִינַת רוּחַ נְבוּאָה, רוּחַ הַקּדֶשׁ

אַך כְּשֶׁהוּא מְערָב טוֹב וָרַע, אֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל נְבוּאוֹת אֱמֶת

וְעַל כֵּן כָּתוּב בְּשָׁאוּל: "וַיִּתְנַבֵּא וְכוּ' וַיִּפּל עָרם"

וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: 'לְשׁוֹן מְשֻׁגָּע'

כִּי הָיָה מְערָב בְּרוּחַ שְׁטוּת, עַצְבוּת רוּחַ

וְזֶה שֶׁמְּנַגֵּן בַּיָּד עַל הַכְּלִי

הוּא מְקַבֵּץ וּמְלַקֵּט בַּיָּד אֶת הָרוּחַ טוֹבָה, רוּחַ נְבוּאָה

מִתּוֹך עַצְבוּת רוּחַ

וְצָרִיך לִהְיוֹת יוֹדֵעַ נַגֵּן

שֶׁיֵּדַע לְקַבֵּץ וְלִלְקט וְלִמְצא חֶלְקֵי הָרוּחַ אַחַת לְאַחַת

כְּדֵי לִבְנוֹת הַנִּגּוּן הַיְנוּ הַשִּׂמְחָה

הַיְנוּ לִבְנוֹת הָרוּחַ טוֹבָה, רוּחַ נְבוּאָה

שֶׁהוּא הֶפֶך עַצְבוּת רוּחַ

כִּי צָרִיך לַעֲלוֹת וְלֵירֵד בְּיָדוֹ עַל הַכְּלִי שֶׁמְּנַגֵּן

כְּדֵי לְכַוֵּן לִבְנוֹת הַשִּׂמְחָה בִּשְׁלֵימוּת.

וּכְשֶׁהַנָּבִיא שׁוֹמֵעַ זֶה הַנִּגּוּן מֵהַיּוֹדֵעַ נַגֵּן

אֲזַי מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ רוּחַ נְבוּאָה, שֶׁקִּבֵּץ זֶה בְּיָדוֹ מִתּוֹך הָעַצְבוּת רוּחַ

"וְטוֹב לָך" דַּיְקָא, שֶׁמְּלַקֵּט וּמְצָרֵף הַטּוֹב מִתּוֹך הָרָע

וְעִקַּר הִתְקַבְּצוּת וּבִנְיַן הָרוּחַ נְבוּאָה, הוּא עַל יְדֵי הַיָּד

כִּי שָׁם פִּקְדוֹנוֹת הָרוּחוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "בְּיָדְך אַפְקִיד רוּחִי"

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ"

"וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְּנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'"

נִמְצָא עַל יְדֵי שֶׁמְּנַגֵּן בַּיָּד עַל הַכְּלִי זֶמֶר

עַל יְדֵי זֶה מְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ רָעָה

שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת רוּחַ נְבוּאָה כַּנַּ"ל

וְכָל זֶה הוּא בְּחִינַת הַכְנָעַת הַמְדַמֶּה

שֶׁהוּא בְּחִינַת הָרוּחַ רָעָה, רוּחַ שְׁטוּת

שֶׁרוֹצֶה לִפְגּם וּלְבַלְבֵּל אֶת בְּחִינַת הָרוּחַ טוֹבָה, רוּחַ נְבוּאָה

וְהוּא נִכְנָע וְנִתְבַּטֵּל, עַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה הַבָּאָה עַל יְדֵי הַמְּנַגֵּן בַּיָּד כַּנַּ"ל

כִּי עִקַּר הִתְגַּבְּרוּת הַמְדַמֶּה

הוּא עַל יְדֵי עַצְבוּת

כִּי הַמְדַמֶּה הוּא בְּחִינַת עַצְבוּת רוּחַ

רוּחַ נְכֵאָה, רוּחַ רָעָה

שֶׁהוּא מְבַלְבֵּל אֶת הָרוּחַ טוֹבָה, רוּחַ נְבוּאָה

שֶׁהוּא בְּחִינַת זִכָּרוֹן הַנַּ"ל

בְּחִינַת לְאַדְבָּקָא מַחֲשַׁבְתָּא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי הַנַּ"ל

וְעַל כֵּן אֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל רוּחַ נְבוּאָה, רוּחַ הַקּדֶשׁ

כִּי אִם עַל יְדֵי שִׂמְחָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת מְנַגֵּן בַּיָּד

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְּנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'"

בְּחִינַת: "וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְטוֹב לָך" וְכוּ' כַּנַּ"ל

וְזֶה הַמְנַגֵּן, צָרִיך שֶׁיִּהְיֶה יוֹדֵעַ נַגֵּן כַּנַּ"ל

גַּם, צָרִיך שֶׁיִּהְיֶה הַכְּלִי בִּשְׁלֵמוּת

כְּדֵי שֶׁלּא תֵּצֵא כָּל הָרוּחַ הַמְערָב טוֹב וָרַע בְּבַת אַחַת

וְעַל כֵּן צָרִיך שֶׁיִּהְיֶה יוֹדֵעַ נַגֵּן

וְגַם שֶׁיִּהְיֶה הַכְּלִי שֶׁמְּנַגְּנִין עָלָיו שָׁלֵם בִּשְׁלֵמוּת כָּרָאוּי

שֶׁהוּא בְּחִינַת מַה שֶּׁמְּבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה

שֶׁהוּא בְּחִינַת שִׂמְחָה

בְּחִינַת רוּחַ נְבוּאָה

מִן הָעַצְבוּת רוּחַ, שֶׁהוּא רוּחַ רָעָה כַּנַּ"ל

כִּי כְּשֶׁאֵין הַכְּלִי שָׁלֵם

אוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ נַגֵּן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לַעֲלוֹת וְלֵירֵד בְּיָדוֹ

לְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ רָעָה

עָלָיו נֶאֱמַר: "כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְּסִיל"

דְּהַיְנוּ שֶׁמּוֹצִיא כָּל הָרוּחַ בְּבַת אַחַת

וַאֲזַי בְּוַדַּאי אֵין נִבְנֶה הַנִּגּוּן

כִּי עִקַּר נְעִימַת הַנִּגּוּן, נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי בֵּרוּר הָרוּחַ

[שֶׁהוּא הָאֲוִיר שֶׁמִּשָּׁם הַקּוֹל, כַּיָּדוּעַ לְחַכְמֵי הַנְּגִינָה]

הַיְנוּ שֶׁעִקַּר בְּחִינַת הַנִּגּוּן

הוּא עַל יְדֵי בֵּרוּר הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ רָעָה

וּכְשֶׁיּוֹצֵא כָּל הָרוּחַ בְּבַת אַחַת

יוֹצֵא כְּמוֹ שֶׁהוּא מְערָב טוֹב וָרַע

וַאֲזַי אֵין נִבְנֶה הַנִּגּוּן וְהַשִּׂמְחָה, וְאֵין נִכְנָע הַמְדַמֶּה

וְזֶה בְּחִינַת: "תֵּצֵא רוּחוֹ יָשׁוּב לְאַדְמָתוֹ"

"לְאַדְמָתוֹ", הַיְנוּ בְּחִינַת הַמְדַמֶּה

הַיְנוּ כְּשֶׁיּוֹצֵא כָּל הָרוּחַ

אֲזַי חוֹזֵר וְשָׁב אֶל הַמְדַמֶּה

כִּי לא נִכְנָע הַמְדַמֶּה

מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְלַקֵּט וּלְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה

וְיוֹצֵא כָּל הָרוּחַ הַמְערָב טוֹב וָרַע

אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּחִינַת יָד הַנַּ"ל

הַמְלַקֵּט וּמְבָרֵר בְּחִינַת הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ רָעָה

אֲזַי מַכְנִיעַ הַמְדַמֶּה, בִּבְחִינַת: "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" כַּנַּ"ל

כִּי עִקַּר בְּחִינַת הַנְּבוּאָה, הוּא מִבְּחִינַת הַיָּד הַנַּ"ל

שֶׁמְּבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ רָעָה

וְעַל יְדֵי זֶה מַכְנִיעַ הַמְדַמֶּה

שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ רָעָה הַמְערָב בְּרוּחַ טוֹבָה כַּנַּ"ל

וְזֶה שֶׁכָּתוּב: "מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד, מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו, מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה, מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ"

זֶה בְּחִינַת הַמְנַגֵּן

כִּי זֶה הַמְנַגֵּן, הוּא עוֹלֶה וְיוֹרֵד בַּנְּגִינָה

כִּי צָרִיך לַעֲלוֹת וְלֵירֵד בְּמִדַּת הַנִּימִין, כְּפִי מִשְׁקַל הַשִּׁיר, כְּדֵי לְקַבֵּץ הָרוּחַ

וְזֶה, מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו

בְּחָפְנָיו מַמָּשׁ, שֶׁהֵם הַיָּדַיִם

כִּי שָׁם שׁרֶשׁ הָרוּחַ כַּנַּ"ל

שֶׁעִקַּר בְּחִינַת הָרוּחַ הוּא בַּיָּדַיִם

שֶׁשָּׁם פִּקְדוֹנוֹת הָרוּחוֹת כַּנַּ"ל

וְזֶה, מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה: "שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּך"

הַיְנוּ שֶׁעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּלַקֵּט הָרוּחַ

הוּא צוֹרֵר מַיִם בַּשִּׂמְלָה

שֶׁשּׁוֹמֵר הַלֵּב שֶׁלּא יִשְׁלט עָלָיו הַמְדַמֶּה

וְזֶה מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ

שֶׁעַל יְדֵי זֶה הוּא מֵקִים בְּחִינַת רַגְלִין הַמְלֻבָּשׁ בְּזֶה הָעוֹלָם

"אַפְסֵי", בְּחִינַת רַגְלִין, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיַּעֲבִרֵנִי מֵי אָפְסָיִם"

כִּי עַל יְדֵי נִגּוּן בַּיָּד הַנַּ"ל

עַל יְדֵי זֶה נִכְנָע הַמְדַמֶּה

וַאֲזַי זוֹכֶה לַזִּכָּרוֹן הַנַּ"ל

שֶׁהוּא בְּחִינַת מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ לְהָבִין כָּל הָרְמָזִים שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם

שֶׁהֵם בְּחִינַת חִיּוּת אֱלקוּת

בְּחִינַת רַגְלֵי הַקְּדֻשָּׁה, הַמְלֻבָּשִׁים בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם כַּנַּ"ל

וְזֶהוּ: "מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ"

שֶׁמַּעֲלֶה וּמֵקִים בְּחִינַת רַגְלֵי הַקְּדֻשָּׁה הַמְלֻבָּשִׁין בְּזֶה הָעוֹלָם כַּנַּ"ל

וְזֶהוּ, וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים

הוּא בְּחִינַת מוֹצִיאֵי דִבָּה, הַנֶּאֱמָר בָּהֶם: "יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה"

שֶׁעַל יָדָם נִתְקַלְקֵל וְנִפְגַּם בְּחִינַת אַהֲבָה דִּקְדֻשָּׁה

שֶׁהוּא בְּחִינַת: "וְקָמַץ הַכּהֵן" כַּנַּ"ל

מִקֵּץ, שֶׁהוּא בְּחִינַת פְּגַם הַקָּמַץ

וּפַרְעה חֹלֵם, הַיְנוּ הַכּחַ הַמְדַמֶּה כַּנַּ"ל

וְהִנֵּה עמֵד עַל הַיְאר זֶה פִּישׁוֹן

הַיְנוּ בְּחִינַת פִּי שׁוֹנֵה הֲלָכוֹת, שֶׁמִּתְגַּבֵּר עֲלֵיהֶם הַכּחַ הַמְדַמֶּה כַּנַּ"ל

וְהִנֵּה מִן הַיְאר וְכוּ'

הַיְנוּ שֶׁעַל יָדָם בָּא שֶׁבַע שְׁנֵי שָׂבָע וְשֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב, הַיְנוּ טוֹב וָרַע כַּנַּ"ל

וְהָרַע מִתְרַבֶּה וְגוֹבֵר עַל הַטּוֹב בִּבְחִינַת: "וְלא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה"

"אָסַף אֱלהִים אֶת חֶרְפָּתִי"

שֶׁהוּא מַמְתִּיק אֶת הָרָע, שֶׁהוּא בְּחִינַת הָרָעָב

בִּבְחִינַת: "אֲשֶׁר לא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם"

"אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלהִים בּוֹ"

"וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיך"

שֶׁעַל יְדֵי הַיָּד, נִשְׁמָר הָעַיִן מִכּחַ הַמְדַמֶּה כַּנַּ"ל

עַיֵּן בְּסָבָא מַה שֶּׁדָּרַשׁ עַל פָּסוּק: "ה' אֱלקַי גָּדַלְתָּ מְאד" וְכוּ'

וְזֶה בְּחִינַת: "אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׁ רוּחִי"

בַּלַּיְלָה, שֶׁאָז הוּא פִּקְדוֹנוֹת הָרוּחוֹת, בְּחִינַת: "בְּיָדְך אַפְקִיד רוּחִי" הַנַּ"ל

אֲזַי הַזְּמַן לְקַבֵּץ הָרוּחַ טוֹבָה מִתּוֹך הָרוּחַ רָעָה

הַיְנוּ שֶׁאָז עִקַּר הַזְּמַן שֶׁל הַהִתְבּוֹדְדוּת

לְהִתְבּוֹדֵד בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך

לָשׂוּחַ עִם לְבָבוֹ

וּלְחַפֵּשׂ הָרוּחַ טוֹבָה, דְּהַיְנוּ הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִן

לְבָרְרָם מִתּוֹך הָרוּחַ רָעָה

שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת נִגּוּן הַנַּ"ל

שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִשְׁמָר הַזִּכָּרוֹן כַּנַּ"ל

דְּהַיְנוּ שֶׁעַל יְדֵי זֶה זוֹכֶה לִזְכּר תַּכְלִיתוֹ הָאַחֲרוֹן לָעוֹלָם הַבָּא

וְלַחֲשׁב תָּמִיד עַל סוֹפוֹ וּלְאַדְבְּקָא מַחֲשַׁבְתֵּהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי תָּמִיד

שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינַת זִכָּרוֹן כַּנַּ"ל

וְזֶהוּ: "אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה, עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה, וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי"

אִם תְּדַקְדֵּק בַּמִּקְרָא הַזֶּה, תִּמְצָא שֶׁבְּכָל הַמִּלּוֹת הָאֵלֶּה בְּכֻלָּם מְבאָר כָּל עִנְיָן הַנַּ"ל

אֶזְכְּרָה, זֶה בְּחִינַת הַזִּכָּרוֹן הַנַּ"ל

שֶׁצְּרִיכִין לִזְכּר תָּמִיד בְּעָלְמָא דְּאָתֵי

וְזֶה בְּחִינַת נְגִינָתִי, דְּהַיְנוּ בְּחִינַת הַנִּגּוּן הַנַּ"ל

שֶׁהוּא בְּחִינַת בֵּרוּר הַטּוֹב מִן הָרָע כַּנַּ"ל

כִּי עַל יְדֵי בְּחִינַת נִגּוּן וְשִׂמְחָה יְכוֹלִין לִזְכּר עַצְמוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא

כִּי שְׁמִירַת הַזִּכָּרוֹן הוּא, עַל יְדֵי נִגּוּן בַּיָּד, שֶׁהוּא בְּחִינַת שִׂמְחָה כַּנַּ"ל

בַּלָּיְלָה, כִּי עִקַּר בֵּרוּר הָרוּחַ טוֹבָה הוּא בַּלַּיְלָה

שֶׁאָז הוּא פִּקְדוֹנוֹת הָרוּחוֹת כַּנַּ"ל

וְזֶהוּ: "עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה"

כִּי עַל יְדֵי בְּחִינַת נִגּוּן וְשִׂמְחָה הַנַּ"ל

עַל יְדֵי זֶה נִשְׁמָר הַלֵּב מִכּחַ הַמְדַמֶּה כַּנַּ"ל

וְאָז יָכוֹל לִשְׁפּך לִבּוֹ כַּמַּיִם לִפְנֵי ה'

שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת: "מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה" הַנַּ"ל

בִּבְחִינַת: "שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּך נכַח פְּנֵי ה'"

עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי

שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִתְעוֹרְרִין לָשׂוּחַ עִם לְבָבוֹ

מִתַּכְלִיתוֹ הַנִּצְחִי לָעוֹלָם הַבָּא

וּלְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצא הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת

בְּחִינַת הָרוּחַ טוֹבָה שֶׁבְּקִרְבּוֹ, כְּדֵי לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך עַל יְדֵי זֶה

כִּי עִקַּר הַתְּשׁוּבָה הוּא, לְהַכְנִיעַ הָרוּחַ רָעָה, וּלְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה כַּיָּדוּעַ

וְזֶה בְּחִינַת קִימָה בַּחֲצוֹת לַיְלָה

כִּי כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד

וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה הָיָה מְנַגֵּן מֵאֵלָיו

הַיְנוּ שֶׁבַּחֲצוֹת לַיְלָה אָז נִתְעוֹרֵר בְּחִינוֹת הַנִּגּוּן דִּקְדֻשָּׁה

הַנִּמְשָׁך מִכִּנּוֹר שֶׁל דָּוִד

שֶׁהוּא בְּחִינַת בֵּרוּר הָרוּחַ טוֹבָה וְכוּ' כַּנַּ"ל

וְעַל כֵּן אָז הַזְּמַן לְהִתְגַּבֵּר בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם

לָקוּם אָז לַעֲסֹק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם לְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַך

כִּי אָז עִקַּר הַבֵּרוּר עַל יְדֵי בְּחִינַת נִגּוּן בַּכְּלִי הַנַּ"ל

שֶׁהוּא בְּחִינַת כִּנּוֹר שֶׁל דָּוִד שֶׁמְּנַגֵּן אָז כַּנַּ"ל

וְהָבֵן הֵיטֵב דְּבָרִים אֵלּוּ לְמַעֲשֶׂה

זאת הַתּוֹרָה נֶאֶמְרָה בְּשַׁבָּת חֲנוּכָּה

וְאַחַר שֶׁאָמַר הַתּוֹרָה הַזּאת

אָמַר: אֲנִי אָמַרְתִּי עַתָּה, אֵיך מַדְלִיקִין נֵר חֲנוּכָּה

בְּחִינַת 'לְאַמְשָׁכָא מְשַׁח רְבוּת קֻדְשָׁא וּלְאַדְלָקָא בּוּצִינָא'

"שֶׁמֶן מִשְׁחַת קדֶשׁ", שֶׁהוּא הַדַּעַת כַּיָּדוּעַ

הַיְנוּ בְּחִינַת הַגְדָּלַת הַדַּעַת הַנַּ"ל

שֶׁהוּא בְּחִינַת זִכָּרוֹן הַנַּ"ל

וְלא בֵּאֵר יוֹתֵר

[שַׁיָּך לְעֵיל]

מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה וְכוּ' כַּנַּ"ל

"יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מָיִם" עַל יְדֵי יַשֵּׁב רוּחוֹ

שֶׁמְּלַקֵּט וּמְאַסֵּף הָרוּחַ בְּיָדוֹ

עַל יְדֵי זֶה יִזְּלוּ מָיִם בְּחִינַת מִי צָרַר מַיִם

שֶׁהוּא בְּחִינַת הַלֵּב, בְּחִינַת: "שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּך" כַּנַּ"ל, עַיֵּן שָׁם.

כְּלַל הָעִנְיָן, הוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה

אֵין אָדָם דָּן גְּזֵרָה שָׁוָה מֵעַצְמוֹ

כִּי יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהוּא דָּן גְּזֵרָה שָׁוָה מֵעַצְמוֹ

וְהוּא מִכּחַ הַמְדַמֶּה

שֶׁמְּדַמֶּה מִלְּתָא לְמִלְּתָא כַּנַּ"ל עַיֵּן שָׁם

עַל כֵּן אָסוּר לָדוּן גְּזֵרָה שָׁוָה, הַיְנוּ לְדַמּוֹת מִלְּתָא לְמִלְּתָא מֵעַצְמוֹ

אֶלָּא אִם כֵּן קִבְּלָהּ מֵרַבּוֹ, וְרַבּוֹ מֵרַבּוֹ

עַד משֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, מִפִּי הַגְּבוּרָה, כְּדֵי לְהִנָּצֵל מִכּחַ הַמְדַמֶּה

וְהָבֵן.
ספר המידות - שבועה
...- שבועה חלק א' א. עיר שיש בה שבועות תחרב ותהרס חס ושלום. ב. על ידי שבועות שקר נופלים מאמונה. ג. למוד מסכת שבועות מסגל לירידת הגשם. ד. על ידי שבועת שקר באין הרהורי ניאוף. ה. מי שהוא רגיל בשבועות, מחשבות רעות באים לו תמיד. ו. על ידי העברת השבועה אין תקומה במלחמה. ז. מי שעובר על השבועה, בידוע שאינו מכבד יראי השם. ח. על כל עברות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו ומכל העולם כלו, וממנו נפרעין לאלתר. ט. דברים שאין אש ומים מכלין אותם, שבועות שקר מכלין...
היכלות. מה הם ההיכלות?
...ההיכלות? שאלה: רבי נחמן בספריו מדבר במספר מקומות על היכלות שונים שבהם הוא מטייל. מה הם ההיכלות האלו? תשובה: ההיכלות האלו הם מה שנקרא אצלנו "תובנות" "שכלים". ההיכלות שרבי נחמן מדבר עליהם, הם תובנות והבנות עמוקות שיש לצדיק על השי"ת / העולם וכיו"ב. מה שנקרא גם "השגות" רוחניות. היכלי התמורות לדוגמא, היינו השכל שבו צריך לעבור האדם לפני שהוא מגיע לשכל האמיתי של השי"ת (ראה כאן forum.eip.co.il/forum_posts.asp?TID=121 - היכלי התמורות. כיצד תדע שיצאת מהיכלי...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה טו - מִי שֶׁרוֹצֶה לִטְעם טַעַם אוֹר הַגָּנוּז
...רבנו, זכרונו לברכה] ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וכו' א. מי שרוצה לטעם טעם אור הגנוז הינו סודות התורה שיתגלה לעתיד צריך להעלות מדת היראה לשרשה ב. ובמה מעלין את היראה ? בבחינת משפט כמו שכתוב: "מלך במשפט יעמיד ארץ" וארץ הוא בחינת יראה כמו שכתוב: "ארץ יראה" הינו שישפט את כל עסקיו כמו שכתוב: "יכלכל דבריו במשפט" הינו שישפט וידין בעצמו כל עסקיו ובזה יסיר מעליו כל הפחדים ויעלה בחינת יראה ברה ונקיה ותשאר אך יראת השם ולא יראה אחרת כי כשאין אדם דן ושופט את עצמו...
חיי מוהר"ן - צח - סיפורים חדשים
...שבנה לעצמו פלטין וקרא לשני אנשים וצוה אותם שיצירו את הפלטין שלו וחלק להם את הפלטין לשני חלקים. הינו שמחצה הפלטין יהיה מטל על האחד לצירו ומחצה השני יהיה מטל על השני לצירו. וקבע להם זמן שעד אותו הזמן מחיבים הם לצירו והלכו להם אלו השני אנשים. והלך אחד מהם ויגע וטרח מאד ולמד עצמו זאת האמנות של ציור וכיור היטב היטב עד שציר את חלקו שהיה מטל עליו בציור יפה ונפלא מאד. וציר שם חיות ועופות וכיוצא בזה בציורים נפלאים ונאים מאד. והשני לא שם אל לבו גזרת המלך ולא...
שיחות הר"ן - אות קכח
שיחות הר"ן - אות קכח ספר בשבחו שידע כל דברי ה"עץ חיים ו"פרי עץ החיים" וכל כתבי האר"י, זכרונו לברכה מספר הזוהר והעקר מהתקונים והמובן מדבריו היה שזה היה בימי נעוריו והפליג מאד כמה פעמים בשבח גדלת קדשת התקוני זוהר והיה רגיל לעסק בו ביותר גם בכל השנה אפילו שלא בימי אלול ואמר שבספר התקונים כלולים כל החכמות שבעולם וכו'
חיי מוהר"ן - צב - סיפורים חדשים
...יסורים מזה. והשליך זאת. וראה אחר כך שיש לו תאוה גם לאותו המעט שאוכל ונתישב והתחיל שוב לאכל כי מה לו כשאוכל מעט עם תאוה או הרבה. ולמה לו להפסיד גופו בחנם והיה מניח כל התאוות בתוך תאוה זו של אכילה. פעם אחת היה יושב על השלחן אצל חמיו בשעת הסעדה שלישית של שבת, וישב בזוית והיה חשך בבית. והוא היה דרכו תמיד לעשות את שלו כדרכו והתחיל לבקש שיראה לו השם יתברך את האבות אברהם יצחק ויעקב. והבטיח להשם יתברך כשתראה לי זאת. אשליך גם זאת התאוה [הינו של אכילה] ועשה...
שיחות הר"ן - אות רח - גדולות נוראות השגתו
שיחות הר"ן - אות רח - גדולות נוראות השגתו אמר: יש כמה דברים שאני אומר לאיזה אדם ועדין אין עושים פעלתם רק שמתגלגלים הדברים מאדם זה לאדם אחר ומחברו לחברו וכו' עד שיתגלגלו הדברים ויבואו לאיזה אדם ויכנסו הדברים ללבו בעמק גדול ושם יעשו פעלתם בשלמות ויעוררו אותו וכו'
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רעט - יֵּשׁ שֶׁאוֹמְרִים תּוֹרָה מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה
...- תורה רעט - יש שאומרים תורה מלמטה למעלה דע שיש שאומרים תורה מלמטה למעלה והיא מלמטה רחבה מאד שלמטה מרחיבין הדבר ומגדילין אותו מאד ולמעלה הוא קצר, והולך ומקצר ועולה עד שלמעלה מעלה הוא קצר מאד מאד כי למעלה לא נשאר ממנה כלום, רק מעט מעט כי בודאי יש שם איזה ניצוץ הקדוש אבל יש להפך שאומרים תורה מלמעלה למטה ושם למעלה היא רחבה מאד מאד וכל מה שיורדת למטה מתקצרת ויורדת עד שלמטה היא קצרה מאד והיא רק מעט מעט למטה אבל למעלה היא רחבה מאד. וכן בהתעוררות מלמטה...
שיחות הר"ן - אות ר - גדולות נוראות השגתו
שיחות הר"ן - אות ר - גדולות נוראות השגתו אמר: כל התורה שלי היא כלה הקדמות
שיחות הר"ן - אות שו - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
...דע כי לכל העולמות ולכל נברא יש קומה מיחדת וכו', למשל מין האריה וכו' וההבדלים כלם הם רמוזים בתמונת האותיות ובצרופיהם והזוכה להבין את התורה וכו' נראה לי שזהו ענין השיחה ששמעתי מפיו הקדוש קדם שבת חנוכה תקס"ה מענין הבריות של העולם שכל התמונות והצורות של כל בני אדם כלם נכללים בתבת אדם הנאמר בתורה "נעשה אדם" כי בזו התבה אדם שאמר השם יתברך "נעשה אדם" בתבה זו בעצמה נכללים כל מיני התמונות של כל בני אדם שבעולם וכן תבת בהמה וחיה וכו' הנאמר במעשה בראשית בזו...
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.1895 שניות - עכשיו 11_07_2025 השעה 05:26:24 - wesi2