טעם על שבירת כלי חרס בשעת השדוך הוא בשני ענינים כי באמת צריכין לזהר מאד מאד, שלא לגרש את אשתו כי אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ערובין מא:) 'שלשה אינם רואים פני גיהנום וכו', ומי שיש לו אשה רעה למאי נפקא מנה לקבולי באהבה' ופרשו המפרשים, שמפני זה לא אמר כאן הנפקא מנה דלעיל כי קדם לזה איתא שם. שלשה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו למאי נפקא מנה למבעי רחמי וכאן לא אמר נפקא מנה זו כי באלו השלשה צריכין לקבל באהבה דוקא מאחר שעל ידם אינו רואה פני גיהנום וזהו בחינת שבירת כלי חרס בשעת השדוך כי שער החרסית היה בירושלים [שהיו משליכין שם שברי חרסים, כמו שפרש רש"י שם] וזה השער הוא כנגד פתחה של גיהנום כמו שכתוב (ירמיה י"ט) : "ויצאת אל גי בן הנם אשר פתח שער החרסית" 'וגי בן הנם' זהו בחינת הגיהנום, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סכה לב: וערובין יט). 'שתי תמרות יש בגי בן הנם, ועולה עשן מביניהם וזהו פתחה של גיהנום' וזהו ששוברין כלי חרס בשעת השדוך כי מרמזים לו בזה שני ענינים הינו שמרמזין לו: אם היא אשה רעה תזהר לבל תבגד בה רק תקבל באהבה, כי על ידי זה אינך רואה פני גיהנום כנ"ל ואם היא אשה טובה, דע וזכר כי יש גיהנום ולא תהיה נמשך אחר תאוותך, ותקדש עצמך כראוי כי זכור תזכר שיש גיהנום וכל זה מרמזין לו על ידי שבירת כלי חרס שהוא בחינת שער החרסית, שהוא בחינת פתחה של גיהנום כנ"ל ועל כן על ידי שבירת כלי חרס מרמזין לו שני ענינים הנ"ל.