ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖶 💎 ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה סב - עַל יְדֵי אֲכִילָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, נַעֲשֶׂה יִחוּד
[לשון רבנו זכרונו לברכה] ויסב אלהים את העם וכו' (שמות י"ג) [עיין התורה הזאת בנוסח אחר מכת"י רבינו ז"ל בעצמו] א. דע, שעל ידי אכילתם של ישראל נעשה יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה אפין באפין בבחינת (רות ב) : "ויאמר בעז לרות לעת האכל גשי הלם" 'לעת האכל' דיקא הינו על ידי האכילה 'גשי הלם' דא יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה בחינת (בראשית מ"ד) : "ויגש אליו יהודא" 'דא תקרבתא מלכא במלכא' (זהר ויגש דף ר"ו, ועין שם בפרוש הרמ"ז) רק האכילה צריך להיות מאוכל אחר שנתברר, ואין בו שום תערובות כי מאכל שיש בו תערובות, על ידי מאכל כזה, יוכל האדם לחטוא ב. והברור של המאכלים, הוא על ידי אמונה כי האמת, מה שהגביל השם יתברך לשכל האנושי שיוכל להבין הוא מצוה גדולה לחדד השכל, להבין הדבר על בריו ועל זה נאמר (אבות פרק ב) : 'ודע מה שתשיב לאפיקורוס' כי יש חלוק בין הקשיות כי יש קשיא שיכול האדם להבין תרוץ על קשיא זו על זה נאמר: 'ודע מה וכו' ויש קשיא, שאינו באפשרי לשכל האנושי להבין תרוץ על קשיא כזו רק לעתיד לבוא יתגלה התרוץ אסור לאדם לעין בהם וכל מי שסומך על שכלו ומעין בה, על זה נאמר (משלי ב) : "כל באיה לא ישובון" כי על קשיא כזו, אסור לסמך על שכלו, רק להעמיד על אמונה ואפילו אלו הקשיות שיש עליהם תשובה לפעמים נסתמו שבילי השכל ואינו יודע להשיב ונזרקה בו אפיקורסות, ואינו יודע מה להשיב על אפיקורסות וזאת האפיקורסות היא לכל אחד לפי בחינתו, יכול להבין בין רב למעט כי צריך לעבד את ה' בשני יצרין שיהיה היצר הרע כפוף ליצר טוב כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות נ"ד) "ואהבת וכו' בכל לבבך" בשני יצריך שיהיה לבו שלם עם ה' אלקיו שלא יהיה לו מחלקת בין שני יצרין הינו שלא יהיה לבו חלק עליו בחינת (הושע י) : "חלק לבם" ובאמת אם היה יודע האדם ידיעה בלב שלם, 'שמלא כל הארץ כבודו' (ישעיה ו) והקדוש ברוך הוא עומד בשעת התפילה, ושומע התפילה ודאי היה מתפלל בהתלהבות גדול והיה מדקדק מאד לכון את דבריו ובשביל שהאדם אינו יודע זאת ידיעה בלב שלם בשביל זה אינו מתלהב כל כך, ואינו מדקדק כל כך וכל אחד לפי מעוט שכלו וידיעתו, כן התלהבותו ודקדוקו והידיעה היא מהיצר הטוב שבלב והסתרת הידיעה היא מהיצר הרע שבלב והסתרת הידיעה, הן הן אפיקורסות וקשיות, שהיצר הרע מקשה את לבו לפל ברעה (משלי כ"ח) והתקון לזה המחלקת שבלב, לתקן אותו בשרשו הינו כי עקר התהוות מחלקת היצר הרע שרשו מן המחלקת שבקדשה כשהשתלשלה מן דרגא לדרגא עד שנשתלשל למטה נתהוה ממנו מחלוקת היצר הרע, בבחינת "חלק לבם" ומטיל בו אפיקורסות ומסתיר ממנו שבילי השכל, אשר אינו יודע להשיב ומחלקת שבקדשה הוא מחלקת תנאים ואמוראים שבגמרא, שזה אוסר וזה מתיר ומהשתלשלותם למטה, נתהוה ממנו מחלקת היצר הרע וכשמתקן המחלקת שבקדשה, אזי ממילא נתבטל מחלקת היצר הרע כי אין אחיזתו אלא משם ותקון המחלקת שבקדשה, הן הלכות פסוקות כי פסק הלכה הוא השלום והכרעה של מחלוקת התנאים ואמוראים ועל ידי למוד הפוסקים, הוא נתקשר להשלום שבקדשה ומתקן המחלקת שבקדשה ואז נתבטל המחלקת היצר הרע שבלבו ואז יוכל לעבד את השם בכל לבבו, בשני יצרים ונפתחו לו שערי השכל שיודע להשיב לאפיקורוס וכל זה נעשה על ידי ההכרעה והשלום הנ"ל וזה אותיות שלום, נוטריקון ודע מה שתשיב לאפיקורוס כי על ידי השלום, יודע להשיב על אפיקורסות שבלבו וזה (תהלים קי"ט) : "אודך בישר לבב בלמדי משפטי צדקך" 'לבב' דיקא, בשני יצרין אימתי ? כד 'למדי משפטי צדקך', הינו על ידי למוד הפוסקים. אבל הקשיות שאין עליהם תרוץ, אסור לאדם לעין בהם רק לחזק את עצמו באמונה וכשיש לו אמונה בשלמות יוכל להיות על ידי אכילתו, יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה כנ"ל (תהלים ל"ז) "ורעה אמונה", הינו בחינת אכילה על ידי אמונה ג. ועקר שלמות וקשוטי אמונה הינו לקרב דוקא המרחקים, בחינת (צפניה ג) : "לקרא כלם בשם ה'" אפילו עכו"ם יקרבו לאמונות ישראל, ולעבדו שכם אחד ד. ולהשלים את האמונה, הינו לקרב את הרחוקים כנ"ל צריך מתחלה להעלות ניצוצי אותיות הדבור וכשנתבררו אותיות הדבור אזי הופך את עצמו הדבור ומלקט הניצוצות הקדשה מבין הקליפות ונשארים הקליפות בלא חיות ואז העכו"ם שיניקתם מהקליפות כשרואים שאין להם חיות אזי משליכים את אמונתם, בחינת (ישעיה ב) : "ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו" ומדביקים את עצמם לאמונת ישראל (שם בצפניה) : "אז אהפך אל העמים שפה ברורה" 'שפה ברורה', הינו הדבור שנתברר מביניהם הוא הופך את עצמו אל העמים, כדי ללקט מהם שארי ניצוצות הקדשה ואז נתקים : "לקרא כלם בשם ה'", שידבקו כלם באמונת ישראל ה. ולהעלות ניצוצי הדבור, צריך לתענית (תהלים ק"ז) : "מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו" וכו' אזי: "ישלח דברו" כי עקר תקון הדבור, הוא על ידי התענית כי עקר יניקת הקליפות, אינו אלא מאחורי הקדשה כי מפני הקדשה אי אפשר להם לינק, מחמת בהירות אור אלא לפעמים נותנים להם מלמעלה במכון כח לינק מפני הקדשה וכל זה אינו אלא לרע להם, בחינת (קהלת ח) : "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" וכל התאוות הם בחינת קליפות כי התאוות הם מותרות, כי בלא התאוות יכול הגוף להתקים נמצא שהם מותרות לקיום הגוף כמו הקליפות הם מותרות כי עקר אינו אלא הפרי והקליפות הם מותרות וכשמתגברים התאוות על האדם הוא התגברות הקליפות על הקדשה וראשי התאוות הם שלשה שרי פרעה, 'שר המשקים' ו'אופים' ו'טבחים', שהם : 'קנה' ו'ושט' ו'ורידין' (עיין לק"ת להאריז"ל פ' לך לך ופ' וישב) שהם בחינת תאוות אכילה ושתיה שהם ראשים, שכל התאוות נמשכים אחריהם ויניקתם מפרעה, שהוא אותיות ערף, הינו מאחורים ועקר יניקתם מהדבורים, בחינת אחר הדברים כי הם סמוכין לה כי 'קנה' ו'ושט' ו'ורידין' הם סמוכים לחמשת מוצאות הפה ועקר יניקתם, מהדבורים שאינם זכים כל כך וכשראשי התאוות שהם הקליפות מתגברים צריך להדביק ולהסתיר אחורי הקדשה שלא יינקו ודבקות אחורי הקדשה, היא על ידי התענית כמו שכותבים שם הוי"ה בבחינת אחורים שכותבים מתחלה יו"ד ואחר כך כשרוצים וכותבים ה"א, חוזרים לאחורים וכותבים יו"ד ה"א וכו' כן התענית, שהוא עקר הכנעתן של השרים הנ"ל הוא בבחינת דבקות אחורי הקדשה כי עקר זכות התענית אינו אלא כשאנו חושבים השעות שהתחיל להתענות למשל כשמתענה שני ימים, היום השני שהוא נחשב ביותר אין מחמת עצמו אלא מחמת שאנו חוזרים ליום ראשון, אזי נחשב יום שני לזכות יותר גם כי עקר כל הדברים הן התחלה, כי 'כל התחלות קשות' (מכילתא פרשת יתרו והובא בפרש"י) מחמת שיוצא מהפך להפך אבל אחר התחלה, הוא נכנס מעט בהרגל ואינו קשה עליו כל כך וכן בכל יום ויום שהולך למרחוק מההתחלה, כן נקל הדבר שנכנס מעט בהרגל נמצא שעקר כח העבודה של כל ימים, אינו אלא ההתחלה שאנו צריכין לחזר לאחורי, ליום ראשון שהתחיל להבין ולהתענות (עיין דניאל י') שהוא תחלת התשובה שהיה קשה עליו ההתחלה שיצא מהפך להפך ובכל יום חוזר לאחוריו, לקבל כח מהתחלה ומחמת שאלו השרים הנ"ל, הם סמוכים להדבור וכשמתגברים, אזי ממשכין את הדבור לגלות מצרים בחינת מצר הגרון, בחינת (תהלים ס"ט) : "נחר גרוני" ואינו יכול לדבר שום דבור לפני השם יתברך ועל ידי התענית שמרעיב את עצמו הוא ממשיך מימי החסדים ללחלח הגרון, ואז יוכל לדבר וזה בחינת (בראשית י"ב) : "ויהי רעב בארץ" 'רעב', הינו בחינת תענית, שמרעיב את עצמו וזה הוא דבקות אחורי הקדשה כי הויה אלהים בחינת אחורים מספר רעב [כי שם הויה באחורים, דהינו י י"ק יק"ו יקו"ק עולה ע"ב ושם אלהים באחורים, כזה א אל אלק אלקי אלהים עולה ר' ושניהם יחד עולים רע"ב] "וירד אברם מצרימה", הינו הורדות מימי החסדים ללחלח מצר הגרון להוציא את הגרון מבחינת "נחר גרוני" (שם) "הלוך ונסוע הנגבה", ללחלח הנגיבה, להתקים (ישעיה נ"ח) : "קרא בגרון אל תחשך" ואז כשנתדבקין אחורי הקדשה שאי אפשר להקליפות לכנס לשם ולינק ואז נתגלין הפנים של הקדשה (בראשית שם) הינו, שאלו השרים הנ"ל, רואים את יופי הוד הדבור, "ויהללו אותה אל פרעה" וכל זה הוא מכון מהשם יתברך כדי להוציא בלעם מפיהם בחינת: "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" (משלי ל"א) "אשה יראת ה' היא תתהלל" בחינת: "ויהללו אותה אל פרעה" אין זה אלא בשביל, "תנו לה מפרי ידיה" הינו, להוציא ניצוצות הקדשה מביניהם כשהיא מוציאה כל חיותה מבין הקליפות אזי משליכין כל העכו"ם את אליליהם ופונים כלם לאמונת ישראל, "לקרא כלם בשם ה'" וזה עקר קשוטי האמונה, שיקרבו אחרים לאמונתה וזה בחינות (סבא משפטים דף צ"ה) : עולימתא שפירתא דלית לה עינין עולימתא שפירתא, זה בחינת אמונה בחינת (שיר השירים ו) "יפה את רעיתי", בחינת: "ורעה אמונה". דלית לה עינין, הינו אלו הקשיות הנ"ל, שאין לעין בהם וצריך לחזק באמונתו גופא טמירתא ואתגלי כי היא טמירא כי אם תשאל את המאמין איזה טעם באמונה ודאי אינו יודע להשיב לך טעם כי אמונה אינו שיך אלא בדבר שאינו יודע טעם ואף על פי כן, 'וגליא' הינו שאצל המאמין הדבר גלוי כאלו רואה בעיניו את הדבר שהוא מאמין בו מחמת גדל אמונתו השלמה. נפקת בצפרא ומתכסיא ביממא כי האמונה מתחדשת אצל האדם בכל בקר, בחינת (איכה ג) : "חדשים לבקרים" וכו' ומתכסיא ביממא, מחמת טרדת עסקי עולם, נתכסה האמונה מתקשטת בקשוטין דלא הוו הינו עקר קשוטי האמונה, כשמקרבין אצלה בני אדם שלא היו מקרבין לה ו. וכשהאמונה כל כך בשלמות אזי אכילתו היא יקרה מאד כי נתיחד קדשא בריך הוא ושכינתה, בבחינת: "ויאמר בעז לרות" וכו' אזי, האמונה היא ממלצת על הרחוקים לפני השם יתברך, שיקרב אותם בצל כנפיו כי עקר טעותם של הרחוקים מאמונת השם יתברך מחמת שעקר ידיעת אלקותו אינו אלא מגלוי על הסתום ומחמת שרואים מגלוי, שהנהגת העולם הוא על ידי מערכת המזלות נפלו בטעיות כל אחד לפי טעותו ויש חושבים שהכל על פי הטבע, עולם כמנהגו נוהג ויש חושבים שצריך לעבד את האמצעי כמו שטעו בעגל שרצו לעשות את העגל אמצעי, בינם לבין השם יתברך שאמרו: "אשר ילכו לפנינו" (שמות ל"ב), בחינת אמצעי ובטעיות כזה, רבים נכשלים ועושים את הסיבות אמצעי, בינם לבין השם יתברך הינו שמאמינים בהשם יתברך, אבל מאמינים גם כן באמצעי ואומרים שצריך לסיבות הינו שמאמינים למשל בהסבה של פרנסה שהוא המשא ומתן ואומרים הסבה של משא ומתן עקר כאלו חס ושלום, בלא הסבה של משא ומתן, אין יכלת ביד השם יתברך לתן להם פרנסה ובהסבה של הרפואה, שהוא סמים, עושים מהם עקר כאלו, חס ושלום, בלי הסמים, אין יכלת ביד השם יתברך לרפא ואין הדבר כן כי הקדוש ברוך הוא סיבת כל הסיבות ועלת כל העלות ואין צריך לשום סיבה ועסקנו באלו הסיבות, צריך להאמין בהשם יתברך לבד ולא לעשות מהסיבות עקר וכשהצדיק מבטל בתפילתו איזה חיוב של מערכת המזלות אזי נתידע מהגלוי על הסתום, שיש אלקי נמצא, שהוא שומע תפילת הצדיק ומשדד המערכות ומשנה הטבע וכל זה יהיה לעתיד כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (פסחים ס"ח) : 'עתידים צדיקים להחיות את המתים', ושאר נפלאות וזה: ויגש אליו יהודא, דא תקרבתא דמלכא למלכא ויאמר אליו בי אדוני שהשכינה מבקשת רחמים מהשם יתברך, על אלו הרחוקים ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, ולא ישמע עוד אמצעי ואל יחר אפך בעבדך, על העבר כי כמוך כפרעה פרעה, לשון התגלות כי אתה אינך ידוע לבני אדם אלא מהגלוי ומחמת שאינך ידוע אלא מהגלוי לפיכך טעו כל אחד לפי טעותו אבל כשאתה מבטל רצונך בשביל רצון הצדיק כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מעד קטן ט"ז:) : 'הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטל' אזי ידעו מהגלוי על הסתום כשרואים שמערכת המזלות מחיבים איזה גזרה, וצדיק מבטל אזי ידעו שיש אלקי נמצא, שהוא עושה רצון הצדיק מה פרעה גוזר ואינו מקים פרעה הינו מערכת המזלות הגלויים לכל גזרתם אף אתה גוזר ואינך מקים, כי הצדיק מבטל וזהו ויסב אלהים וכו', איתא במדרש (שמות פרשה כ) 'ויסב' לשון סעדה, הינו לשון הסיבה וחמשים, אחד מחמשה (כמו שפרש"י שם) הינו חמשת מוצאות הפה שעל ידם כל העכו"ם פונים לאמונת ישראל, לעבדו שכם אחד כמו שכתוב: "אז אהפך אל כל העמים שפה ברורה" וכו' עלו בני ישראל מארץ מצרים, ממצר הגרון הינו על ידי עלות בני ישראל מראשי התאוות הנ"ל, ממצר הגרון, הנ"ל על ידי הדבור, מחזיר את העכו"ם לאמונת ישראל וזה עקר קשוטי האמונה, בחינת 'מתקשטא בקשוטין דלא הוו' על ידי אמונה בשלמות, אזי התרה אכילה בחינת "ויסב" [עד כאן לשונו, זכרונו לברכה] [שיך לאות ב'] וזה שלו"ם ראשי תבות ו'דע מ'ה ש'תשיב ל'אפיקורוס כי על ידי השלום יודע להשיב על אפיקורסות שבלבו כנ"ל עין שם וגם על ידי השלום שיש בין ישראל, בין אחד לחברו גם על ידי זה נתבטלין האפיקורסות, כמבאר במקום אחר [לעיל בסימן כ"ז] וזה שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פרשה ל"ח) : "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד) 'שכשיש שלום בין ישראל, אפילו עובדין עבודת אלילים מוחלין להם' אבל "חלק לבם, עתה יאשמו" (שם י) כי על ידי המחלקת באין כפירות כנ"ל וכל אחד אוחז בדעתו מאחר שאינם באים ומתועדים יחד, לדבר אחד עם חברו להפכו לדעתו ואפילו יבואו יחד וידברו זה עם זה, לא ישוב מדעתו מחמת הנצחון של המחלקת אבל כשיש שלום, אפילו עובדין כוכבים ומזלות מוחלין להם כי על ידי השלום, בודאי יתבטל העבודה זרה והאפיקורסות שיש לכל אחד מהם על ידי שידברו זה עם זה וישיבו זה את זה מדעותיו הרעות והכפירות ובודאי יבואו לאמונה שלמה וישרה על ידי השלום כנ"ל וכמבאר במקום אחר (שם) [גם זה שיך לאות הנ"ל] מהמחלקת נעשה הלכות, כמבאר בתהלה לדוד עין שם היטב מבאר שם שההלכות הם תקון המחלקת כי חוזר ומהפך הצרופי אותיות של המחלקת להלכות כמבאר שם עין שם מה שכתוב שם שהצדיק לומד אלו הצרופין של המחלקת ועושה מהם צרוף הלכה וכו' עין שם וזהו בחינת מה שמבאר כאן שצריכין ללמד הלכות, דהינו פוסק, בשביל תקון המחלקת [שיך לאות ה]. גם כי עקר כל הדברים הן התחלה כי כל התחלות קשות מחמת שיוצא מהפך אל הפך וכו' כנ"ל ועל כן בכל פעם ופעם שנוסע להצדיק צריך שיראה שיבוא בכל פעם מחדש לא כמו שכבר היה אצל הצדיק, ועכשו הוא בא פעם שנית רק כמו שלא היה מעולם אצל הצדיק ויהיה אצלו כמו שבא עכשו מחדש פעם ראשון כי עקר הוא ההתחלה, כי כל התחלות קשות כנ"ל נמצא שעקר כח העבודה של כל הימים אינו אלא ההתחלה כנ"ל עין שם וכפי הכח וההתלהבות של ההתחלה, כן הולך ומתנהג בעבודתו, כי עקר היא ההתחלה כנ"ל על כן צריך להתחיל בכל פעם מחדש כי פן ואולי לא היתה התחלתו כראוי ואם כן גם כל עבודתו אינה בשלמות כראוי כי הכל מתנהג כפי ההתחלה על כן צריך להתחיל בכל פעם מחדש ולבוא להצדיק מחדש, בכח התלהבות גדול והתגברות חדש לעבודת השם יתברך כדי שתהיה עבודתו כראוי כפי כח ההתחלה כנ"ל וכן בכל פעם ופעם צריך לחשש חששא זו, פן לא התחיל עדין כראוי וצריך להתחיל ולבוא להצדיק בכל פעם מחדש.
[לְשׁוֹן רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה]
וַיַּסֵּב אֱלהִים אֶת הָעָם וְכוּ'
[עיין התורה הזאת בנוסח אחר מכת"י רבינו ז"ל בעצמו]
א. דַּע, שֶׁעַל יְדֵי אֲכִילָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל
נַעֲשֶׂה יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיך הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ אַפִּין בְּאַפִּין
בִּבְחִינַת: "וַיּאמֶר בּעַז לְרוּת לְעֵת הָאכֶל גּשִׁי הֲלם"
'לְעֵת הָאכֶל' דַּיְקָא
הַיְנוּ עַל יְדֵי הָאֲכִילָה 'גּשִׁי הֲלם'
דָּא יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיך הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ
בְּחִינַת: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָא"
'דָּא תִּקְרֻבְתָּא מַלְכָּא בְּמַלְכָּא'
רַק הָאֲכִילָה צָרִיך לִהְיוֹת מֶאוכֶל אַחַר שֶׁנִּתְבָּרֵר, וְאֵין בּוֹ שׁוּם תַּעֲרוֹבוֹת
כִּי מַאֲכָל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תַּעֲרוֹבוֹת, על ידי מאכל כזה, יוכל האדם לחטוא
ב. וְהַבֵּרוּר שֶׁל הַמַּאֲכָלִים, הוּא עַל יְדֵי אֱמוּנָה
כִּי הָאֱמֶת, מַה שֶּׁהִגְבִּיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך לַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי שֶׁיּוּכַל לְהָבִין
הוּא מִצְוָה גְּדוֹלָה לְחַדֵּד הַשֵּׂכֶל, לְהָבִין הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: 'וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרוֹס'
כִּי יֵשׁ חִלּוּק בֵּין הַקֻּשְׁיוֹת
כִּי יֵשׁ קֻשְׁיָא שֶׁיָּכוֹל הָאָדָם לְהָבִין תֵּרוּץ עַל קֻשְׁיָא זוֹ
עַל זֶה נֶאֱמַר: 'וְדַע מַה וְכוּ'
וְיֵשׁ קֻשְׁיָא, שֶׁאֵינוֹ בְּאֶפְשָׁרִי לַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי לְהָבִין תֵּרוּץ עַל קֻשְׁיָא כָּזוֹ
רַק לֶעָתִיד לָבוֹא יִתְגַּלֶּה הַתֵּרוּץ
אָסוּר לְאָדָם לְעַיֵּן בָּהֶם
וְכָל מִי שֶׁסּוֹמֵך עַל שִׂכְלוֹ וּמְעַיֵּן בָּהּ, עַל זֶה נֶאֱמַר: "כָּל בָּאֶיהָ לא יְשׁוּבוּן"
כִּי עַל קֻשְׁיָא כָּזוֹ, אָסוּר לִסְמך עַל שִׂכְלוֹ, רַק לְהַעֲמִיד עַל אֱמוּנָה
וַאֲפִילּוּ אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶם תְּשׁוּבָה
לִפְעָמִים נִסְתְּמוּ שְׁבִילֵי הַשֵּׂכֶל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב
וְנִזְרְקָה בּוֹ אֶפִּיקוֹרְסוּת, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה לְּהָשִׁיב עַל אֶפִּיקוֹרְסוּת
וְזאת הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הִיא לְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ, יָכוֹל לְהָבִין בֵּין רַב לִמְעַט
כִּי צָרִיך לַעֲבד אֶת ה' בִּשְׁנֵי יְצָרִין
שֶׁיִּהְיֶה הַיֵּצֶר הָרָע כָּפוּף לַיֵּצֶר טוֹב
כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "וְאָהַבְתָּ וְכוּ' בְּכָל לְבָבְך" בִּשְׁנֵי יְצָרֶיך
שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שָׁלֵם עִם ה' אֱלקָיו
שֶׁלּא יִהְיֶה לוֹ מַחֲלקֶת בֵּין שְׁנֵי יְצָרִין
הַיְנוּ שֶׁלּא יִהְיֶה לִבּוֹ חָלָק עָלָיו בְּחִינַת: "חָלַק לִבָּם"
וּבֶאֱמֶת אִם הָיָה יוֹדֵעַ הָאָדָם יְדִיעָה בְּלֵב שָׁלֵם, 'שֶׁמְּלא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ'
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא עוֹמֵד בִּשְׁעַת הַתְּפִילָּה, וְשׁוֹמֵעַ הַתְּפִילָּה
וַדַּאי הָיָה מִתְפַּלֵּל בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל
וְהָיָה מְדַקְדֵּק מְאד לְכַוֵּן אֶת דְּבָרָיו
וּבִשְׁבִיל שֶׁהָאָדָם אֵינוֹ יוֹדֵעַ זאת יְדִיעָה בְּלֵב שָׁלֵם
בִּשְׁבִיל זֶה אֵינוֹ מִתְלַהֵב כָּל כָּך, וְאֵינוֹ מְדַקְדֵּק כָּל כָּך
וְכָל אֶחָד לְפִי מִעוּט שִׂכְלוֹ וִידִיעָתוֹ, כֵּן הִתְלַהֲבוּתוֹ וְדִקְדּוּקוֹ
וְהַיְדִיעָה הִיא מֵהַיֵּצֶר הַטּוֹב שֶׁבַּלֵּב
וְהַסְתָּרַת הַיְדִיעָה הִיא מֵהַיֵּצֶר הָרָע שֶׁבַּלֵּב
וְהַסְתָּרַת הַיְדִיעָה, הֵן הֵן אֶפִּיקוֹרְסוּת וְקֻשְׁיוֹת, שֶׁהַיֵּצֶר הָרָע מַקְשֶׁה אֶת לִבּוֹ לִפּל בְּרָעָה
וְהַתִּקּוּן לְזֶה הַמַּחֲלקֶת שֶׁבַּלֵּב, לְתַקֵּן אוֹתוֹ בְּשָׁרְשׁוֹ
הַיְנוּ כִּי עִקַּר הִתְהַוּוּת מַחֲלקֶת הַיֵּצֶר הָרָע
שָׁרְשׁוֹ מִן הַמַּחֲלקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה כְּשֶׁהִשְׁתַּלְשְׁלָה מִן דַּרְגָּא לְדַרְגָּא
עַד שֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל לְמַטָּה
נִתְהַוֶּה מִמֶּנּוּ מַחֲלוֹקֶת הַיֵּצֶר הָרָע, בִּבְחִינַת "חָלַק לִבָּם"
וּמַטִּיל בּוֹ אֶפִּיקוֹרְסוּת וּמַסְתִּיר מִמֶּנּוּ שְׁבִילֵי הַשֵּׂכֶל, אֲשֶׁר אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב
וּמַחֲלקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה
הוּא מַחֲלקֶת תַּנָּאִים וַאֲמוֹרָאִים שֶׁבַּגְּמָרָא, שֶׁזֶּה אוֹסֵר וְזֶה מַתִּיר
וּמֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּתָם לְמַטָּה, נִתְהַוֶּה מִמֶּנוּ מַחֲלקֶת הַיֵּצֶר הָרָע
וּכְשֶׁמְּתַקֵּן הַמַּחֲלקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, אֲזַי מִמֵּילָא נִתְבַּטֵּל מַחֲלקֶת הַיֵּצֶר הָרָע
כִּי אֵין אֲחִיזָתוֹ אֶלָּא מִשָּׁם
וְתִקּוּן הַמַּחֲלקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, הֵן הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת
כִּי פְּסַק הֲלָכָה הוּא הַשָּׁלוֹם וְהַכְרָעָה שֶׁל מַחֲלוֹקֶת הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים
וְעַל יְדֵי לִמּוּד הַפּוֹסְקִים, הוּא נִתְקַשֵּׁר לְהַשָּׁלוֹם שֶׁבִּקְדֻשָּׁה וּמְתַקֵּן הַמַּחֲלקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה
וְאָז נִתְבַּטֵּל הַמַּחֲלקֶת הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁבְּלִבּוֹ
וְאָז יוּכַל לַעֲבד אֶת הַשֵּׁם בְּכָל לְבָבוֹ, בִּשְׁנֵי יְצָרִים
וְנִפְתְּחוּ לוֹ שַׁעֲרֵי הַשֵּׂכֶל שֶׁיּוֹדֵעַ לְהָשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרוֹס
וְכָל זֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי הַהַכְרָעָה וְהַשָּׁלוֹם הַנַּ"ל
וְזֶה אוֹתִיּוֹת שָׁלוֹם, נוֹטְרִיקוֹן וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרוֹס
כִּי עַל יְדֵי הַשָּׁלוֹם, יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב עַל אֶפִּיקוֹרְסוּת שֶׁבְּלִבּוֹ
וְזֶה: "אוֹדְך בְּישֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶך"
'לֵבָב' דַּיְקָא, בִּשְׁנֵי יְצָרִין
אֵימָתַי ?
כַּד 'לָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶך', הַיְנוּ עַל יְדֵי לִמּוּד הַפּוֹסְקִים.
אֲבָל הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם תֵּרוּץ, אָסוּר לְאָדָם לְעַיֵּן בָּהֶם
רַק לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בֶּאֱמוּנָה
וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת
יוּכַל לִהְיוֹת עַל יְדֵי אֲכִילָתוֹ, יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיך הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ כַּנַּ"ל
"וּרְעֵה אֱמוּנָה", הַיְנוּ בְּחִינַת אֲכִילָה עַל יְדֵי אֱמוּנָה
ג. וְעִקַּר שְׁלֵמוּת וְקִשּׁוּטֵי אֱמוּנָה
הַיְנוּ לְקָרֵב דַּוְקָא הַמְרֻחָקִים, בְּחִינַת: "לִקְרא כֻּלָּם בְּשֵׁם ה'"
אֲפִילּוּ עַכּוּ"ם יִקְרְבוּ לֶאֱמוּנוֹת יִשְׂרָאֵל, וּלְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד
ד. וּלְהַשְׁלִים אֶת הָאֱמוּנָה, הַיְנוּ לְקָרֵב אֶת הָרְחוֹקִים כַּנַּ"ל
צָרִיך מִתְּחִלָּה לְהַעֲלוֹת נִיצוֹצֵי אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר
וּכְשֶׁנִּתְבָּרְרוּ אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר
אֲזַי הוֹפֵך אֶת עַצְמוֹ הַדִּבּוּר
וּמְלַקֵּט הַנִּיצוֹצוֹת הַקְּדֻשָּׁה מִבֵּין הַקְּלִיפּוֹת
וְנִשְׁאָרִים הַקְּלִיפּוֹת בְּלא חִיּוּת
וְאָז הָעַכּוּ"ם שֶׁיְּנִיקָתָם מֵהַקְּלִיפּוֹת כְּשֶׁרוֹאִים שֶׁאֵין לָהֶם חִיּוּת
אֲזַי מַשְׁלִיכִים אֶת אֱמוּנָתָם, בְּחִינַת: "בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיך הָאָדָם אֶת אֱלִילֵי כַּסְפּוֹ וְאֶת אֱלִילֵי זְהָבוֹ"
וּמַדְבִּיקִים אֶת עַצְמָם לֶאֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל
"אָז אֶהְפּך אֶל הָעַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה"
'שָׂפָה בְרוּרָה', הַיְנוּ הַדִּבּוּר שֶׁנִּתְבָּרֵר מִבֵּינֵיהֶם
הוּא הוֹפֵך אֶת עַצְמוֹ אֶל הָעַמִּים, כְּדֵי לִלְקט מֵהֶם שְׁאָרֵי נִיצוֹצוֹת הַקְּדֻשָּׁה
וְאָז נִתְקַיֵּם: "לִקְרא כֻּלָּם בְּשֵׁם ה'", שֶׁיִּדְבְּקוּ כֻּלָּם בֶּאֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל
ה. וּלְהַעֲלוֹת נִיצוֹצֵי הַדִּבּוּר, צָרִיך לְתַעֲנִית: "מִדֶּרֶך פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ" וְכוּ'
אֲזַי: "יִשְׁלַח דְּבָרוֹ"
כִּי עִקַּר תִּקּוּן הַדִּבּוּר, הוּא עַל יְדֵי הַתַּעֲנִית
כִּי עִקַּר יְנִיקַת הַקְּלִיפּוֹת, אֵינוֹ אֶלָּא מֵאֲחוֹרֵי הַקְּדֻשָּׁה
כִּי מִפְּנֵי הַקְּדֻשָּׁה אִי אֶפְשָׁר לָהֶם לִינק, מֵחֲמַת בְּהִירוּת אוֹר
אֶלָּא לִפְעָמִים נוֹתְנִים לָהֶם מִלְּמַעְלָה בִּמְכֻוָּן כּחַ לִינק מִפְּנֵי הַקְּדֻשָּׁה
וְכָל זֶה אֵינוֹ אֶלָּא לְרַע לָהֶם, בְּחִינַת: "עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ"
וְכָל הַתַּאֲווֹת הֵם בְּחִינַת קְלִיפּוֹת
כִּי הַתַּאֲווֹת הֵם מוֹתָרוֹת, כִּי בְּלא הַתַּאֲווֹת יָכוֹל הַגּוּף לְהִתְקַיֵּם
נִמְצָא שֶׁהֵם מוֹתָרוֹת לְקִיּוּם הַגּוּף
כְּמוֹ הַקְּלִיפּוֹת הֵם מוֹתָרוֹת
כִּי עִקָּר אֵינוֹ אֶלָּא הַפְּרִי
וְהַקְּלִיפּוֹת הֵם מוֹתָרוֹת
וּכְשֶׁמִּתְגַּבְּרִים הַתַּאֲווֹת עַל הָאָדָם
הוּא הִתְגַּבְּרוּת הַקְּלִיפּוֹת עַל הַקְּדֻשָּׁה
וְרָאשֵׁי הַתַּאֲווֹת הֵם שְׁלשָׁה שָׂרֵי פַּרְעה, 'שַׂר הַמַּשְׁקִים' וְ'אוֹפִים' וְ'טַבָּחִים', שֶׁהֵם: 'קָנֶה' וּ'וֵשֶׁט' וּ'וְרִידִין'
שֶׁהֵם בְּחִינַת תַּאֲווֹת אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה
שֶׁהֵם רָאשִׁים, שֶׁכָּל הַתַּאֲווֹת נִמְשָׁכִים אַחֲרֵיהֶם
וִינִיקָתָם מִפַּרְעה, שֶׁהוּא אוֹתִיּוֹת ערֶף, הַיְנוּ מֵאֲחוֹרַיִם
וְעִקַּר יְנִיקָתָם מֵהַדִּבּוּרִים, בְּחִינַת אַחַר הַדְּבָרִים
כִּי הֵם סְמוּכִין לָהּ
כִּי 'קָנֶה' וּ'וֵשֶׁט' וּ'וְרִידִין' הֵם סְמוּכִים לַחֲמֵשֶׁת מוֹצָאוֹת הַפֶּה
וְעִקַּר יְנִיקָתָם, מֵהַדִּבּוּרִים שֶׁאֵינָם זַכִּים כָּל כָּך
וּכְשֶׁרָאשֵׁי הַתַּאֲווֹת שֶׁהֵם הַקְּלִיפּוֹת מִתְגַּבְּרִים
צָרִיך לְהַדְבִּיק וּלְהַסְתִּיר אֲחוֹרֵי הַקְּדֻשָּׁה
שֶׁלּא יִינְקוּ
וּדְבֵקוּת אֲחוֹרֵי הַקְּדֻשָּׁה, הִיא עַל יְדֵי הַתַּעֲנִית
כְּמוֹ שֶׁכּוֹתְבִים שֵׁם הֲוָיָ"ה בִּבְחִינַת אֲחוֹרַיִם
שֶׁכּוֹתְבִים מִתְּחִלָּה יוֹ"ד
וְאַחַר כָּך כְּשֶׁרוֹצִים וְכוֹתְבִים הֵ"א, חוֹזְרִים לַאֲחוֹרַיִם וְכוֹתְבִים יוֹ"ד הֵ"א וְכוּ'
כֵּן הַתַּעֲנִית, שֶׁהוּא עִקַּר הַכְנָעָתָן שֶׁל הַשָּׂרִים הַנַּ"ל
הוּא בִּבְחִינַת דְּבֵקוּת אֲחוֹרֵי הַקְּדֻשָּׁה
כִּי עִקַּר זְכוּת הַתַּעֲנִית אֵינוֹ אֶלָּא כְּשֶׁאָנוּ חוֹשְׁבִים הַשָּׁעוֹת שֶׁהִתְחִיל לְהִתְעַנּוֹת
לְמָשָׁל כְּשֶׁמִּתְעַנֶּה שְׁנֵי יָמִים, הַיּוֹם הַשֵּׁנִי שֶׁהוּא נֶחֱשָׁב בְּיוֹתֵר
אֵין מֵחֲמַת עַצְמוֹ
אֶלָּא מֵחֲמַת שֶׁאָנוּ חוֹזְרִים לְיוֹם רִאשׁוֹן, אֲזַי נֶחֱשָׁב יוֹם שֵׁנִי לִזְכוּת יוֹתֵר
גַּם כִּי עִקַּר כָּל הַדְּבָרִים הֵן הַתְחָלָה, כִּי 'כָּל הַתְחָלוֹת קָשׁוֹת'
מֵחֲמַת שֶׁיּוֹצֵא מֵהֶפֶך לְהֵפֶך
אֲבָל אַחַר הַתְחָלָה, הוּא נִכְנָס מְעַט בְּהֶרְגֵּל
וְאֵינוֹ קָשֶׁה עָלָיו כָּל כָּך
וְכֵן בְּכָל יוֹם וָיוֹם שֶׁהוֹלֵך לְמֵרָחוֹק מֵהַהַתְחָלָה, כֵּן נָקֵל הַדָּבָר שֶׁנִּכְנָס מְעַט בְּהֶרְגֵּל
נִמְצָא שֶׁעִקַּר כּחַ הָעֲבוֹדָה שֶׁל כָּל יָמִים, אֵינוֹ אֶלָּא הַהַתְחָלָה
שֶׁאָנוּ צְרִיכִין לַחֲזר לַאֲחוֹרֵי, לְיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁהִתְחִיל לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת
שֶׁהוּא תְּחִלַּת הַתְּשׁוּבָה
שֶׁהָיָה קָשֶׁה עָלָיו הַהַתְחָלָה
שֶׁיָּצָא מֵהֶפֶך לְהֵפֶך
וּבְכָל יוֹם חוֹזֵר לַאֲחוֹרָיו, לְקַבֵּל כּחַ מֵהַתְחָלָה
וּמַחֲמַת שֶׁאֵלּוּ הַשָּׂרִים הַנַּ"ל, הֵם סְמוּכִים לְהַדִּבּוּר
וּכְשֶׁמִּתְגַּבְּרִים, אֲזַי מַמְשִׁכִין אֶת הַדִּבּוּר לְגָלוּת מִצְרַיִם
בְּחִינַת מֵצַר הַגָּרוֹן, בְּחִינַת: "נִחַר גְּרוֹנִי"
וְאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר שׁוּם דִבּוּר לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך
וְעַל יְדֵי הַתַּעֲנִית שֶׁמַּרְעִיב אֶת עַצְמוֹ
הוּא מַמְשִׁיך מֵימֵי הַחֲסָדִים לְלַחְלֵח הַגָּרוֹן, וְאָז יוּכַל לְדַבֵּר
וְזֶה בְּחִינַת: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ"
'רָעָב', הַיְנוּ בְּחִינַת תַּעֲנִית, שֶׁמַּרְעִיב אֶת עַצְמוֹ
וְזֶה הוּא דְּבֵקוּת אֲחוֹרֵי הַקְּדֻשָּׁה
כִּי הֲוָיָה אֱלהִים בְּחִינַת אֲחוֹרַיִם מִסְפַּר רָעָב
[כִּי שֵׁם הֲוָיָה בַּאֲחוֹרַיִם, דְּהַיְנוּ י י"ק יק"ו יקו"ק עוֹלֶה ע"ב וְשֵׁם אֱלהִים בַּאֲחוֹרַיִם, כָּזֶה א אל אלק אלקי אלהִים עוֹלֶה ר' וּשְׁנֵיהֶם יַחַד עוֹלִים רע"ב]
"וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרָיְמָה", הַיְנוּ הוֹרָדוֹת מֵימֵי הַחֲסָדִים לְלַחְלֵח מֵצַר הַגָּרוֹן
לְהוֹצִיא אֶת הַגָּרוֹן מִבְּחִינַת "נִחַר גְּרוֹנִי"
"הָלוֹך וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה", לְלַחְלֵחַ הַנְּגִיבָה, לְהִתְקַיֵּם: "קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשׂך"
וְאָז כְּשֶׁנִּתְדַּבְּקִין אֲחוֹרֵי הַקְּדֻשָּׁה
שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַקְּלִיפּוֹת לִכְנס לְשָׁם וְלִינק
וְאָז נִתְגַּלִּין הַפָּנִים שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה
הַיְנוּ, שֶׁאֵלּוּ הַשָּׂרִים הַנַּ"ל, רוֹאִים אֶת יוֹפִי הוֹד הַדִּבּוּר, "וַיְהַלֲּלוּ אוֹתָהּ אֶל פַּרְעה"
וְכָל זֶה הוּא מְכֻוָּן מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך
כְּדֵי לְהוֹצִיא בִּלְעָם מִפִּיהֶם
בְּחִינַת: "עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ"
"אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל"
בְּחִינַת: "וַיְהַלֲּלוּ אוֹתָהּ אֶל פַּרְעה"
אֵין זֶה אֶלָּא בִּשְׁבִיל, "תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ"
הַיְנוּ, לְהוֹצִיא נִיצוֹצוֹת הַקְּדֻשָּׁה מִבֵּינֵיהֶם
כְּשֶׁהִיא מוֹצִיאָה כָּל חִיּוּתָהּ מִבֵּין הַקְּלִיפּוֹת
אֲזַי מַשְׁלִיכִין כָּל הָעַכּוּ"ם אֶת אֱלִילֵיהֶם
וּפוֹנִים כֻּלָּם לֶאֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל, "לִקְרא כֻּלָּם בְּשֵׁם ה'"
וְזֶה עִקַּר קִשּׁוּטֵי הָאֱמוּנָה, שֶׁיִּקְרְבוּ אֲחֵרִים לֶאֱמוּנָתָהּ
וְזֶה בְּחִינוֹת: עוּלִימְתָּא שַׁפִּירְתָּא דְּלֵית לָהּ עֵינִין
עוּלִימְתָּא שַׁפִּירְתָּא, זֶה בְּחִינַת אֱמוּנָה
בְּחִינַת "יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי", בְּחִינַת: "וּרְעֵה אֱמוּנָה".
דְּלֵית לָהּ עֵינִין, הַיְנוּ אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת הַנַּ"ל, שֶׁאֵין לְעַיֵּן בָּהֶם
וְצָרִיך לְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָתוֹ
גּוּפָא טְמִירְתָא וְאִתְגְּלֵי
כִּי הִיא טְמִירָא
כִּי אִם תִּשְׁאַל אֶת הַמַּאֲמִין אֵיזֶה טַעַם בֶּאֱמוּנָה
וַדַּאי אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב לְך טַעַם
כִּי אֱמוּנָה אֵינוֹ שַׁיָּך אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ טַעַם
וְאַף עַל פִּי כֵן, 'וְגַלְיָא' הַיְנוּ שֶׁאֵצֶל הַמַּאֲמִין הַדָּבָר גָּלוּי
כְּאִלּוּ רוֹאֶה בְּעֵינָיו אֶת הַדָּבָר שֶׁהוּא מַאֲמִין בּוֹ
מֵחֲמַת גּדֶל אֱמוּנָתוֹ הַשְּׁלֵמָה.
נָפְקַת בְּצַפְרָא וּמִתְכַּסְיָא בִּימָמָא
כִּי הָאֱמוּנָה מִתְחַדֶּשֶׁת אֵצֶל הָאָדָם בְּכָל בּקֶר, בְּחִינַת: "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים" וְכוּ'
וּמִתְכַּסְיָא בִּימָמָא, מֵחֲמַת טִרְדַּת עִסְקֵי עוֹלָם, נִתְכַּסֶּה הָאֱמוּנָה
מִתְקַשְּׁטַת בְּקִשּׁוּטִין דְּלָא הֲווֹ
הַיְנוּ עִקַּר קִשּׁוּטֵי הָאֱמוּנָה, כְּשֶׁמְּקָרְבִין אֶצְלָהּ בְּנֵי אָדָם שֶׁלּא הָיוּ מְקרָבִין לָהּ
ו. וּכְשֶׁהָאֱמוּנָה כָּל כָּך בִּשְׁלֵמוּת
אֲזַי אֲכִילָתוֹ הִיא יְקָרָה מְאד
כִּי נִתְיַחֵד קֻדְשָׁא בְּרִיך הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ, בִּבְחִינַת: "וַיּאמֶר בּעַז לְרוּת" וְכוּ'
אֲזַי, הָאֱמוּנָה הִיא מַמְלֶצֶת עַל הָרְחוֹקִים לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, שֶׁיְּקָרֵב אוֹתָם בְּצֵל כְּנָפָיו
כִּי עִקַּר טָעוּתָם שֶׁל הָרְחוֹקִים מֵאֱמוּנַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך
מֵחֲמַת שֶׁעִקַּר יְדִיעַת אֱלקוּתוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִגָּלוּי עַל הַסָּתוּם
וּמֵחֲמַת שֶׁרוֹאִים מִגָּלוּי, שֶׁהַנְהָגַת הָעוֹלָם הוּא עַל יְדֵי מַעֲרֶכֶת הַמַּזָּלוֹת
נָפְלוּ בְּטָעֻיּוֹת
כָּל אֶחָד לְפִי טָעוּתוֹ
וְיֵשׁ חוֹשְׁבִים שֶׁהַכּל עַל פִּי הַטֶּבַע, עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג
וְיֵשׁ חוֹשְׁבִים שֶׁצָּרִיך לַעֲבד אֶת הָאֶמְצָעִי
כְּמוֹ שֶׁטָּעוּ בָּעֵגֶל
שֶׁרָצוּ לַעֲשׂוֹת אֶת הָעֵגֶל אֶמְצָעִי, בֵּינָם לְבֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַך
שֶׁאָמְרוּ: "אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ", בְּחִינַת אֶמְצָעִי
וּבְטָעֻיּוֹת כָּזֶה, רַבִּים נִכְשָׁלִים
וְעוֹשִׂים אֶת הַסִּיבּוֹת אֶמְצָעִי, בֵּינָם לְבֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַך
הַיְנוּ שֶׁמַּאֲמִינִים בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַך, אֲבָל מַאֲמִינִים גַּם כֵּן בְּאֶמְצָעִי
וְאוֹמְרִים שֶׁצָּרִיך לְסִיבּוֹת
הַיְנוּ שֶׁמַּאֲמִינִים לְמָשָׁל בְּהַסִּבָּה שֶׁל פַּרְנָסָה שֶׁהוּא הַמַּשָּׂא וּמַתָּן
וְאוֹמְרִים הַסִּבָּה שֶׁל מַשָּׂא וּמַתָּן עִקָּר
כְּאִלּוּ חַס וְשָׁלוֹם, בְּלא הַסִּבָּה שֶׁל מַשָּׂא וּמַתָּן, אֵין יְכלֶת בְּיַד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך לִתֵּן לָהֶם פַּרְנָסָה
וּבְהַסִּבָּה שֶׁל הָרְפוּאָה, שֶׁהוּא סַמִּים, עוֹשִׂים מֵהֶם עִקָּר
כְּאִלּוּ, חַס וְשָׁלוֹם, בְּלִי הַסַּמִּים, אֵין יְכלֶת בְּיַד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך לְרַפֵּא
וְאֵין הַדָּבָר כֵּן
כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא סִיבַּת כָּל הַסִּיבּוֹת וְעִלַּת כָּל הָעִלּוֹת
וְאֵין צָרִיך לְשׁוּם סִיבָּה
וְעִסְקֵנוּ בְּאֵלּוּ הַסִּיבּוֹת, צָרִיך לְהַאֲמִין בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַך לְבַד
וְלא לַעֲשׂוֹת מֵהַסִּיבּוֹת עִקָּר
וּכְשֶׁהַצַּדִּיק מְבַטֵּל בִּתְפִילָּתוֹ אֵיזֶה חִיּוּב שֶׁל מַעֲרֶכֶת הַמַּזָּלוֹת
אֲזַי נִתְיַדֵּעַ מֵהַגָּלוּי עַל הַסָּתוּם, שֶׁיֵּשׁ אֱלקַי
נִמְצָא, שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ תְּפִילַּת הַצַּדִּיק
וּמְשַׁדֵּד הַמַּעֲרָכוֹת וּמְשַׁנֶּה הַטֶּבַע
וְכָל זֶה יִהְיֶה לֶעָתִיד
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'עֲתִידִים צַדִּיקִים לְהַחֲיוֹת אֶת הַמֵּתִים', וּשְׁאָר נִפְלָאוֹת
וְזֶה: וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָא, דָּא תִּקְרֻבְתָּא דְּמַלְכָּא לְמַלְכָּא
וַיּאמֶר אֵלָיו בִּי אֲדוֹנִי
שֶׁהַשְּׁכִינָה מְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך, עַל אֵלּוּ הָרְחוֹקִים
יְדַבֵּר נָא עַבְדְּך דָּבָר בְּאָזְנֵי אֲדנִי, וְלא יִשָּׁמַע עוֹד אֶמְצָעִי
וְאַל יִחַר אַפְּך בְּעַבְדֶּך, עַל הֶעָבָר
כִּי כָמוֹך כְּפַרְעה
פַּרְעה, לְשׁוֹן הִתְגַּלּוּת
כִּי אַתָּה אֵינְך יָדוּעַ לִבְנֵי אָדָם אֶלָּא מֵהַגָּלוּי
וּמֵחֲמַת שֶׁאֵינְך יָדוּעַ אֶלָּא מֵהַגָּלוּי
לְפִיכָך טָעוּ כָּל אֶחָד לְפִי טָעוּתוֹ
אֲבָל כְּשֶׁאַתָּה מְבַטֵּל רְצוֹנְך בִּשְׁבִיל רְצוֹן הַצַּדִּיק
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא גּוֹזֵר וְצַדִּיק מְבַטֵּל'
אֲזַי יֵדְעוּ מֵהַגָּלוּי עַל הַסָּתוּם
כְּשֶׁרוֹאִים שֶׁמַּעֲרֶכֶת הַמַּזָּלוֹת מְחַיְּבִים אֵיזֶה גְּזֵרָה, וְצַדִּיק מְבַטֵּל
אֲזַי יֵדְעוּ שֶׁיֵּשׁ אֱלקַי
נִמְצָא, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה רְצוֹן הַצַּדִּיק
מַה פַּרְעה גּוֹזֵר וְאֵינוֹ מְקַיֵּם פַּרְעה
הַיְנוּ מַעֲרֶכֶת הַמַּזָּלוֹת הַגְּלוּיִים לְכָל גְּזֵרָתָם
אַף אַתָּה גּוֹזֵר וְאֵינְך מְקַיֵּם, כִּי הַצַּדִּיק מְבַטֵּל
וְזֶהוּ וַיַּסֵּב אֱלהִים וְכוּ', אִיתָא בַּמִּדְרָשׁ 'וַיַּסֵּב' לְשׁוֹן סְעֻדָּה, הַיְנוּ לְשׁוֹן הֲסִיבָּה
וַחֲמֻשִׁים, אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה
הַיְנוּ חֲמֵשֶׁת מוֹצָאוֹת הַפֶּה שֶׁעַל יָדָם כָּל הָעַכּוּ"ם פּוֹנִים לֶאֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל, לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אָז אֶהְפּך אֶל כָּל הָעַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה" וְכוּ'
עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, מִמֵּצַר הַגָּרוֹן
הַיְנוּ עַל יְדֵי עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרָאשֵׁי הַתַּאֲווֹת הַנַּ"ל, מִמֵּצַר הַגָּרוֹן, הַנַּ"ל
עַל יְדֵי הַדִּבּוּר, מַחֲזִיר אֶת הָעַכּוּ"ם לֶאֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל
וְזֶה עִקַּר קִשּׁוּטֵי הָאֱמוּנָה, בְּחִינַת 'מִתְקַשְּׁטָא בְּקִשּׁוּטִין דְּלָא הֲווֹ'
עַל יְדֵי אֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת, אֲזַי הֻתְּרָה אֲכִילָה
בְּחִינַת "וַיַּסֵּב"
[עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה]
[שַׁיָּך לְאוֹת ב']
וְזֶה שָׁלוֹ"ם רָאשֵׁי תֵּבוֹת וְ'דַע מַ'ה שֶּׁ'תָּשִׁיב לְ'אֶפִּיקוֹרוֹס
כִּי עַל יְדֵי הַשָּׁלוֹם יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב עַל אֶפִּיקוֹרְסוּת שֶׁבְּלִבּוֹ כַּנַּ"ל עַיֵּן שָׁם
וְגַם עַל יְדֵי הַשָּׁלוֹם שֶׁיֵּשׁ בֵּין יִשְׂרָאֵל, בֵּין אֶחָד לַחֲבֵרוֹ
גַּם עַל יְדֵי זֶה נִתְבַּטְּלִין הָאֶפִּיקוֹרְסוּת, כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר [לעיל בסימן כ"ז]
וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ"
'שֶׁכְּשֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל, אֲפִילּוּ עוֹבְדִין עֲבוֹדַת אֱלִילִים מוֹחֲלִין לָהֶם'
אֲבָל "חָלַק לִבָּם, עַתָּה יֶאְשָׁמוּ"
כִּי עַל יְדֵי הַמַּחֲלקֶת בָּאִין כְּפִירוֹת כַּנַּ"ל
וְכָל אֶחָד אוֹחֵז בְּדַעְתּוֹ
מֵאַחַר שֶׁאֵינָם בָּאִים וּמִתְוַעֲדִים יַחַד, לְדַבֵּר אֶחָד עִם חֲבֵרוֹ לְהָפְכוֹ לְדַעְתּוֹ
וַאֲפִילּוּ יָבוֹאוּ יַחַד וִידַבְּרוּ זֶה עִם זֶה, לא יָשׁוּב מִדַּעְתּוֹ
מֵחֲמַת הַנִּצָּחוֹן שֶׁל הַמַּחֲלקֶת
אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם, אֲפִילּוּ עוֹבְדִין כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מוֹחֲלִין לָהֶם
כִּי עַל יְדֵי הַשָּׁלוֹם, בְּוַדַּאי יִתְבַּטֵּל הָעֲבוֹדָה זָרָה וְהָאֶפִּיקוֹרְסוּת שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶם
עַל יְדֵי שֶׁיְּדַבְּרוּ זֶה עִם זֶה
וְיָשִׁיבוּ זֶה אֶת זֶה מִדֵּעוֹתָיו הָרָעוֹת וְהַכְּפִירוֹת
וּבְוַדַּאי יָבוֹאוּ לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה וִישָׁרָה עַל יְדֵי הַשָּׁלוֹם כַּנַּ"ל
וְכַמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר
[גַּם זֶה שַׁיָּך לָאוֹת הַנַּ"ל]
מֵהַמַּחֲלקֶת נַעֲשֶׂה הֲלָכוֹת, כַּמְבאָר בִּתְהִלָּה לְדָוִד עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב
מְבאָר שָׁם שֶׁהַהֲלָכוֹת הֵם תִּקּוּן הַמַּחֲלקֶת
כִּי חוֹזֵר וּמְהַפֵּך הַצֵּרוּפֵי אוֹתִיּוֹת שֶׁל הַמַּחֲלקֶת לַהֲלָכוֹת כַּמְבאָר שָׁם
עַיֵּן שָׁם מַה שֶּׁכָּתוּב שָׁם שֶׁהַצַּדִּיק לוֹמֵד אֵלּוּ הַצֵּרוּפִין שֶׁל הַמַּחֲלקֶת וְעוֹשֶׂה מֵהֶם צֵרוּף הֲלָכָה וְכוּ' עַיֵּן שָׁם
וְזֶהוּ בְּחִינַת מַה שֶּׁמְּבאָר כָּאן שֶׁצְּרִיכִין לִלְמד הֲלָכוֹת, דְּהַיְנוּ פּוֹסֵק, בִּשְׁבִיל תִּקּוּן הַמַּחֲלקֶת
[שַׁיָּך לְאוֹת ה].
גַּם כִּי עִקַּר כָּל הַדְּבָרִים הֵן הַתְחָלָה כִּי כָּל הַתְחָלוֹת קָשׁוֹת מֵחֲמַת שֶׁיּוֹצֵא מֵהֶפֶך אֶל הֶפֶך וְכוּ' כַּנַּ"ל
וְעַל כֵּן בְּכָל פַּעַם וּפַעַם שֶׁנּוֹסֵעַ לְהַצַּדִּיק
צָרִיך שֶׁיִּרְאֶה שֶׁיָּבוֹא בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ
לא כְּמוֹ שֶׁכְּבָר הָיָה אֵצֶל הַצַּדִּיק, וְעַכְשָׁו הוּא בָּא פַּעַם שֵׁנִית
רַק כְּמוֹ שֶׁלּא הָיָה מֵעוֹלָם אֵצֶל הַצַּדִּיק
וְיִהְיֶה אֶצְלוֹ כְּמוֹ שֶׁבָּא עַכְשָׁו מֵחָדָשׁ פַּעַם רִאשׁוֹן
כִּי עִקָּר הוּא הַהַתְחָלָה, כִּי כָּל הַתְחָלוֹת קָשׁוֹת כַּנַּ"ל
נִמְצָא שֶׁעִקַּר כּחַ הָעֲבוֹדָה שֶׁל כָּל הַיָּמִים אֵינוֹ אֶלָּא הַהַתְחָלָה כַּנַּ"ל עַיֵּן שָׁם
וּכְפִי הַכּחַ וְהַהִתְלַהֲבוּת שֶׁל הַהַתְחָלָה, כֵּן הוֹלֵך וּמִתְנַהֵג בַּעֲבוֹדָתוֹ, כִּי עִקָּר הִיא הַהַתְחָלָה כַּנַּ"ל
עַל כֵּן צָרִיך לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ
כִּי פֶּן וְאוּלַי לא הָיְתָה הַתְחָלָתוֹ כָּרָאוּי
וְאִם כֵּן גַּם כָּל עֲבוֹדָתוֹ אֵינָהּ בִּשְׁלֵמוּת כָּרָאוּי
כִּי הַכּל מִתְנַהֵג כְּפִי הַהַתְחָלָה
עַל כֵּן צָרִיך לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ
וְלָבוֹא לְהַצַּדִּיק מֵחָדָשׁ, בְּכחַ הִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל
וְהִתְגַּבְּרוּת חָדָשׁ לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך
כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה עֲבוֹדָתוֹ כָּרָאוּי כְּפִי כּחַ הַהַתְחָלָה כַּנַּ"ל
וְכֵן בְּכָל פַּעַם וּפַעַם צָרִיך לַחֲשׁשׁ חֲשָׁשָׁא זוֹ, פֶּן לא הִתְחִיל עֲדַיִן כָּרָאוּי
וְצָרִיך לְהַתְחִיל וְלָבוֹא לְהַצַּדִּיק בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ.
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה סו - וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲך אֵלָי
...ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, ויאמר וכו' אם תראה אתי לקח מאתך יהי לך כן וכו' והנה נתקים אחר כך באלישע פי שנים נמצא שהיה אלישע מתפלל בכונה יותר מאליהו רבו כי כל הנסים והגדולות שעשה אלישע, כלם היו על ידי תפילה כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה על פסוק: "ספרה נא לי את כל הגדלות אשר עשה אלישע" א. דע, שאפשר שיהיה התלמיד גדול מהרב דהינו שיהיה לו פי שנים כרבו ואף על פי כן, הכל יהיה בכחו של רבו וזה בחינת: "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" 'ברוחך' דיקא שעל ידי בחינת...
שיחות הר"ן - אות קסב - יגיעתו וטרחתו בעבודת ה'
...ששי הכרח לנסע להמרחץ כי לא היה יכול לילך ואמר שזה היה מחמת שנודע הדבר לרבים שהוא מתענה מחמת זה נחלש כל כך רבנו זכרונו לברכה אף על פי שהיה לו חדר מיחד בכפר שישב בו לבדו אף על פי כן היה הולך על פי הרב על פני השדה בתוך איזה יער וכיוצא והיה מתבודד שם הרבה ופעם אחת הלכתי עמו בקהלת מעדוועדווקע שהיה דר שם בתחלה כמבאר לעיל והלכתי עמו אנה ואנה אצל השדות וההרים ונטה ידו על פני השדות וההרים ואמר לי. על כל אלו השדות וההרים שאתה רואה סביב העיר ועל כל המקומות...
גדולת נוראות השגתו - חיי מוהר"ן - חלק 1
...השגתו - חיי מוהר"ן - חלק 1 breslev.eip.co.il/?key=564 - חיי מוהר"ן - רמא - גדולת נוראות השגתו שמעתי בשמו שאמר מתי יש לי התבודדות ואמר שבשעה שכל העולם עומדים סביביו והוא יושב בתוכם אז יש לו התבודדות. כי הוא יכול לצעק בקול דממה דקה וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו. וגם אנכי שמעתי מפיו הקדוש בעצמו שיש לו קול דממה דקה שיכול לעמד בין העם והמון אנשים ויצעק בקול דממה דקה מסוף העולם ועד סופו, וכל האנשים סביביו לא ישמעו כלל. שלמות ההתבודדות הוא דבקות ושתיקה...
חיי מוהר"ן - רצא - מעלת המתקרבים אליו
...אייזיק זכרונו לברכה כשהיו נוסעים אליו מדאשוב למעדוועדיווקע ופעם אחת היו רוצים לצאת לסביבות מעדוועדיוקע כדי להיות סמוכים אליו תמיד וכן עשו. אז אמר שהוא מתגעגע מאד אחר הדרכים שלהם שהיו נוסעים בהם אליו. ואמר שבכל פסיעה ופסיעה שלהם כשנסעו אליו נברא מלאך מכל פסיעה ופסיעה. ואמרו לו הלא גם כמה יגיעות יש לנו וכמה פסיעות אנו הולכין קדם ששוכרין העגלה לנסע. השיב בודאי גם זה בכלל כי גם מאלו הפסיעות נברא מלאך מכל פסיעה ופסיעה. ובערב ראש השנה האחרון באומין דבר...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קלט - צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּך וְיָשֵׂם לְדֶרֶך פְּעָמָיו
...יהלך וישם לדרך פעמיו כי יקרא דשבתא הוא כי בחל שיש שליטת החיצונים כשהאדם עושה מצוה, אזי יונקת הקלפה מהרגלין של המצוה כי כל מצוה היא קומה שלמה ואזי אין להמצוה ההיא בחינת רגלין לעלות בהם ולילך לפני הקדוש ברוך הוא . ["רגליה יורדות מות"] וכשבא שבת, ונתבטל שליטת החיצונים אזי עולים הרגלין מהמצוה שהיו בתוך החיצונים בחל שינקו מהם ואזי עולה המצוה והולכת לפני הקדוש ברוך הוא וזהו: "אם תשיב משבת רגלך" שעל ידי שבת תשיב ותחזר הרגלין להוציאם מבין החיצונים ואזי עולה...
שיחות הר"ן - אות קצ - גדולות נוראות השגתו
שיחות הר"ן - אות קצ - גדולות נוראות השגתו אמר: שכמה פעמים ציר לעצמו עניני מיתה כאלו הוא מת ממש עד שהרגיש טעם מיתה ממש גם אני שמעתי שאמר שבימי נעוריו היה מציר לעצמו מיתתו ואיך יבכו עליו וכו' וציר לעצמו היטב כל עניני מיתה ואמר שהוא מלאכה לציר לעצמו זאת היטב...
כדי לזרוק את השכל צריך שכל?
...המתקרבים אליו אמר כל מי שיצית אותי ויקים כל מה שאני מצוה בודאי יהיה צדיק גדול יהיה מה שיהיה. והעקר להשליך שכל עצמו לגמרי רק כאשר יאמר הוא יקים הכל כמאמרו. ואמר אז ענין עם נבל ולא חכם, כמבאר בספר לקוטי א' בסימן קכ"ג מן הסתם מי שיכול ללמד ביותר מסגל ביותר. מה פשר העניין? איך יכול להיות שככל שהאדם חכם יותר, כך יהיה לו קל יותר לזרוק את השכל? איך זה מסתדר? ואיך זה קשור לשכל הנקנה? איפה מובא בפירוש, שכדי לזרוק את השכל צריך הרבה שכל? * שיחות הר"ו טו: אמר...
אמת אחת וגם בחירה וידיעה וכיו"ב - כיצד?
...מקומות העניין הזה שהאמת היא אחת, ושאין שני אמת ואין הרבה אמת ואין ממוצע, אלא שהאמת היא אחת בלבד וכולי. ומצד שני מובא גם העניין הזה של הבחירה והידיעה או השאלות של החלל הפנוי, שיש בהן סתירות של 2 הפכים, ואף על פי כן שניהם אמת. והשאלה שלי היא כיצד יכול להיות ששני הדברים האלו אמת למרות שהם סותרים זה את זה, אם מצד שני אנחנו אומרים שהאמת היא אחת? תודה מראש. ** כיצד אוכל לדעת בוודאות כי הדברים האלו אינם סותרים? ז"א איך הגעת למסקנה שהעיניים של השכל שלנו...
שיחות הר"ן - אות כד
...מעלת הזוכה לתן מעות לצדיקי אמת היא גדולה ויקרה מאד מאד למשל בן שנתרחק מאביו והבן יש לו געגועים גדולים מאד לאביו וכן האב יש לו געגועים גדולים לבנו לימים נתישב בדעתו האב לילך ולסע לבנו וכן הבן נתישב גם כן לילך ולסע לאביו והלכו ונסעו זה לזה וכל מה שנתקרבו יותר נתגדל ביותר הגעגועים שלהם והיו הולכים ונוסעים זה לזה דהינו האב להבן והבן להאב עד שנתקרבו ולא היה ביניהם כי אם שתי פרסאות לבד והבין האב בגדל הגעגועים שלו שאם יניח עצמו להיות נמשך אחר הגעגועים לא...
ספר המידות - שינה
ספר המידות - שינה חלק שני א. מי שהוא מקדש יותר, הוא רחוק מהשנה יותר. ב. על ידי רבוי השנה והתנומה, על ידי זה דוחפין אותו ממרכבה דקדשה, ונשתנה פניו, ונתקלקל צלם אלהים. ג. חמשה עשר "שיר המעלות" שבתהלים מסגלים לבטל השנה. ד. מי שאינו יכול לישן, יעלה על מחשבתו אמונת תחית המתים....
1 2 3 4 ...5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה נוצר ב 0.4219 שניות - עכשיו 05_08_2020 השעה 18:58:56 - wesi2