מובא כאן: breslev.eip.co.il/?key=44 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה טו - מִי שֶׁרוֹצֶה לִטְעם טַעַם אוֹר הַגָּנוּז

וַאֲתָא תַּנִּינָא וּבְלַעָהּ

תַּנִּינָא זֶה בְּחִינַת נָחָשׁ

שֶׁמֵּסִית אֶת הָאָדָם שֶׁיִּתְפַּלֵּל לְתוֹעֶלֶת עַצְמוֹ

כְּמוֹ: הַב לָנָא חַיֵּי וּמְזוֹנָא, אוֹ שְׁאָר תּוֹעֶלֶת

וַאֲתֵי פּוּשְׁקַנְצָא וּבְלַעֵהּ

פֵּרֵשׁ רַבֵּנוּ שְׁמוּאֵל, עוֹרֵב

וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה

'מִי שֶׁמַּשְׁחִיר פָּנָיו כְּעוֹרֵב וּמִי שֶׁנַּעֲשֶׂה אַכְזָרִי עַל בָּנָיו כְּעוֹרֵב'

הַיְנוּ שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּלִי שׁוּם כַּוָּנַת תּוֹעֶלֶת עַצְמוֹ

וְאֵינוֹ חוֹשֵׁב לִכְלוּם אֶת עַצְמוֹ

וְנִתְבַּטֵּל כָּל עַצְמוּתוֹ וְגַשְׁמִיּוּתוֹ

וְנִתְבַּטֵּל כְּאִלּוּ אֵינוֹ בָּעוֹלָם

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי עָלֶיךָ הרַגְנוּ כָּל הַיּוֹם"

וזה בחינת: "שְׁחוֹרוֹת כְּעוֹרֵב"

וְעַל יְדֵי זֶה: סְלֵק וִיתִב בְּאִילָנָא

שֶׁזּוֹכֶה לִבְחִינוֹת תּוֹרָה שֶׁבְּנִסְתָּר

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "יָשֶׁת חשֶׁךְ סִתְרוֹ"

שֶׁסִּתְרֵי תּוֹרָה

אָדָם זוֹכֶה לָהֶם עַל יְדֵי חשֶׁךְ

הַיְנוּ מְסִירַת נֶפֶשׁ

דהיינו רבי נחמן מברסלב כותב בפירוש שתפילות של הב לן בני חיי ומזוני הן מצד היצר הרע.

וכאן כותב רבי נחמן מברסלב breslev.eip.co.il/?key=164 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה כב - חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם

"על ידי העברות נבראים מחבלים והם צועקים: הב לן מזוני! הב לן חיי! "

דהיינו שעצם זה שהאדם בכלל יש לו רצון למזוני וחיי, זה עצמו נובע מהיצר הרע.

גם כאן כותב רבי נחמן מברסלב breslev.eip.co.il/?key=69 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה כא - עַתִּיקָא טְמִיר וּסְתִים

וְכָל הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לְאָדָם

הֵן פַּרְנָסָה אוֹ בָּנִים אוֹ בְּרִיאוּת הַגּוּף וְכָל שְׁאָר הַחֶסְרוֹנוֹת

הַכּל הוּא בְּחֶסְרוֹן הַדָּעַת

שזה בעצם בני חיי ומזוני

על פי זה, יש להבין את מ"ש כאן breslev.eip.co.il/?key=185 - ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה ח - תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר

וַאֲזַי כְּשֶׁנִּפְגָּם הָרַחֲמָנוּת וְהַדַּעַת

אֲזַי אִי אֶפְשָׁר לְהִתְפַּלֵּל בִּבְחִינַת רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים

וְאָז הַתְּפִילָּה בִּבְחִינַת דִּין

וּכְשֶׁהַתְּפִילָּה בִּבְחִינַת דִּין

אָז הַסִּטְרָא אָחֳרָא בּוֹלַעַת אֶת הַתְּפִילָּה, חַס וְשָׁלוֹם

כִּי עִקָּר יְנִיקַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הִיא מִבְּחִינַת דִּינִים

שֶׁהֵם מחִין דְּקַטְנוּת

בְּחִינַת אֱלקִים, כַּיָּדוּעַ

וְעַל כֵּן הֵם נֶאֱחָזִין, חַס וְשָׁלוֹם

בִּתְפִילָּה זוֹ שֶׁהִיא בְּחִינַת דִּין

וּבוֹלְעִין אוֹתָהּ, חַס וְשָׁלוֹם.

ואז צריך דווקא את בחינת פנחס, דהיינו תפילה במסירות נפש כמובא שם.



ואיך בעצם ניתן לעשות זאת?

התשובה היא כאן breslev.eip.co.il/?key=43 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה יד - לְהַמְשִׁיךְ שָׁלוֹם בָּעוֹלָם

וְשַׁקְלֵית לְסַלְתָּאִי, וְאַנַּחְתִּיהָ בְּכַוְתָא דִּרְקִיעַ

זֶה פַּרְנָסָה

כְּמוֹ 'מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ'

הַיְנוּ שֶׁלּא רָצָה לַעֲסֹק בְּשׁוּם עֵסֶק מֵעִסְקֵי עוֹלָם הַזֶּה

רַק בִּשְׁבִיל נִשְׁמָתוֹ

גַּם כָּל תְּפִילּוֹתָיו לא הָיוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְקַשֵּׁר נִשְׁמָתוֹ

אֲפִילּוּ אֵלּוּ תְּפִילּוֹת הַמְפרָשִׁים בַּתְּפִילָּה שֶׁהֵם לְצרֶךְ הַגּוּף

כְּגוֹן "רְפָאֵינוּ" וּ"בָרֵךְ עָלֵינוּ" וּשְׁאָר צָרְכֵי הַגּוּף

לא הָיָה כַּוָּנָתוֹ שֶׁל רַבָּה בַּר בַּר חָנָה בִּשְׁבִיל גּוּפוֹ

אֶלָּא בִּשְׁבִיל נִשְׁמָתוֹ

שֶׁהָיָה מְכַוֵּן לְפַרְנָסַת נִשְׁמָתוֹ וְלִרְפוּאָתָהּ

וְשַׁקְלֵית לְסַלְתָּאִי וְאַנַּחְתִּיהָ בְּכַוְתָא דִּרְקִיעָ

שֶׁשָּׁקַל לַתְּפִילָּה שֶׁהוּא לְצרֶךְ הַגּוּף

וְאַנְחָהּ בִּתְפִילָּה

הַכּל לְצרֶךְ נִשְׁמָתוֹ

כִּי מִמֵּילָא כְּשֶׁנִּתְקָן שָׁם בְּרוּחָנִיּוּת

נִתְקָן גַּם בְּגַשְׁמִיּוּת



יחד עם זאת יש לזכור כי כשנשלם הדעת נשלם כל החסרונות. ומצד האמת כאשר האדם זוכה לדעת שלמה, אז התפילה שלו היא עניין אחר לגמרי, והיא לא על צרכי הגוף הגשמי, ולא על צרכי הגוף הרוחני (גוף רוחני = הנשמה).

דהיינו שגם להתפלל על עניינים רוחניים, גם זו אינה שלמות, כי גם תאוות רוחניות הן תאוות.

כמובא כאן: breslev.eip.co.il/?key=214 - ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה לז - עִקָּר הַתַּכְלִית הוּא רַק לַעֲבד וְלֵילֵך בְּדַרְכֵי ה' לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַך

כִּי יֵשׁ מִי שֶׁעוֹבֵד כָּל יָמָיו וְרוֹדֵף אַחַר תַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה

כְּדֵי לְמַלְאוֹת בִּטְנוֹ וּכְרֵסוֹ בְּתַאֲוֹות עוֹלָם הַזֶּה

ויש מִי שֶׁעוֹבֵד וּמִשְׁתַּדֵּל, כְּדֵי לִזְכוֹת לָעוֹלָם הַבָּא

וְגַם זֶהוּ נִקְרָא מִלּוּי בֶּטֶן

שֶׁרוֹצֶה לְמַלְאוֹת בִּטְנוֹ וְתַאֲוַותוֹ עִם עוֹלָם הַבָּא



לסיכום, כאשר יש לאדם דעת שלמה, אז הוא זוכה לתפילת ה' ממש, שהיא כולה ביטול ודבקות לאין סוף בלבד. שזה עניין אחרי לגמרי.

כמובא כאן breslev.eip.co.il/?key=164 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה כב - חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם

וַעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִילָּה

הַיְנוּ בִּיטּוּל וּדְבֵקוּת לְאֵין סוֹף

כִּי אֵין סוֹף

הוּא בְּחִינַת מַה שֶּׁאֵין בּוֹ תְּפִיסָה

וּמֵאַחַר שֶׁאֵין לוֹ תְּפִיסָה בָּזֶה

[הַיְנוּ בְּדִבּוּרֵי הַתּוֹרָה הַנַּ"ל

כִּי הוּא בְּחִינַת נִסְתָּר כַּנַּ"ל]

הוּא בְּחִינַת תְּפִילָּה דְּבֵקוּת

שֶׁהוּא רַק בִּיטּוּל לְהָאֵין סוֹף

ולזה זוכים אחרי... וכולי...

וראה גם כאן: breslev.eip.co.il/?key=297 - ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה קכ - לא יִתְפַּלֵּל עִם כַּוָּנוֹת, רַק יְכַוֵּן פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת כִּפְשׁוּטוֹ

עקר התפילה היא דבקות להשם יתברך.

כי שורש התפילה הוא מבחינת לפני הבריאה. ושורש התורה הוא מבחינת אחרי הבריאה.

ותפילה של צדיק אמיתי היא עניין אחר לגמרי, כי היא מעל הדיבור ומעל המחשבה, מאחר שבעצם מדובר על לפני הבריאה.



ומהי תפילתו של הצדיק האמת?

התפילה של הצדיק האמת היא בחינת "ביטול המוחין" שרבי נחמן מברסלב מביא במספר מקומות. דהיינו כאשר הנשמה של הצדיק נכללת לגמרי בא"ס, ושם יש רק שתיקה לגמרי, ללא שום דיבור.

וכאשר הצדיק חוזר אל המוחין, זו בחינת תורה, בחינת בריאת העולם וכולי.

לדוגמא: כאשר רבי נחמן מברסלב אמר "איני יודע" זו בחינת התפילה שלו. כי איני יודע זו בחינת הכללות בא"ס, בבחינת מטי ולא מטי. ששם אין ידיעה אלא רק דבקות. וזו תפילה אמיתית.

*

כאן breslev.eip.co.il/?key=297 - ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה קכ - לא יִתְפַּלֵּל עִם כַּוָּנוֹת, רַק יְכַוֵּן פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת כִּפְשׁוּטוֹ

וְאָמַר כִּי עִקָּר הַתְּפִילָּה הִיא דְּבֵקוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך

וכאן breslev.eip.co.il/?key=164 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה כב - חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם

וְ'נִשְׁמָע' הֵם בְּחִינַת נִסְתָּרוֹת

בְּחִינַת דִּבּוּרֵי הַתּוֹרָה

שֶׁהֵם הַדִּבּוּרִים שֶׁל הַתּוֹרָה שֶׁסְּבִיבוֹת כָּל מִצְוָה

שֶׁהֵם בְּחִינַת נִסְתָּר כַּנַּ"ל

שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ לַעֲבד בָּזֶה אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּחִינַת תְּפִילָּה, שֶׁהִיא דְבֵקוּת

כִּי 'שְׁמִיעָה תָּלְיָא בְּלִבָּא'

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שׁמֵעַ"

וַעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִילָּה

הַיְנוּ בִּיטּוּל וּדְבֵקוּת לְאֵין סוֹף

כִּי אֵין סוֹף

הוּא בְּחִינַת מַה שֶּׁאֵין בּוֹ תְּפִיסָה

וּמֵאַחַר שֶׁאֵין לוֹ תְּפִיסָה בָּזֶה

[הַיְנוּ בְּדִבּוּרֵי הַתּוֹרָה הַנַּ"ל

כִּי הוּא בְּחִינַת נִסְתָּר כַּנַּ"ל]

הוּא בְּחִינַת תְּפִילָּה דְּבֵקוּת

שֶׁהוּא רַק בִּיטּוּל לְהָאֵין סוֹף

ואם תעיין שם בתורה כב הנ"ל ובעוד מקומות שהובאו כאן בפורום, תראה שהתפילה היא כולה בחינת לפני הבריאה שהיא בחינת שתיקה.



ואם נחדד, אז אצל הצדיק האמת, בכל דבר ודבר שהוא עושה, הוא תמיד באמצע לימוד תורת ה ממש ובאמצע תפילת ה ממש.

כי באין סוף התורה והתפילה הם אחד והכל אחד. וזו שלמות הדבקות.