ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה לז - עִקָּר הַתַּכְלִית הוּא רַק לַעֲבד וְלֵילֵך בְּדַרְכֵי ה' לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַך
"ממתים ידך ה' ממתים מחלד וכו' אני בצדק אחזה פניך" וכו' (תהלים י"ז) הכלל שעקר התכלית הוא רק לעבד ולילך בדרכי ה' לשמו יתברך כדי לזכות להכיר אותו יתברך ולדעת אותו יתברך שזהו עקר התכלית וזהו רצונו יתברך שאנחנו נכיר אותו יתברך ואין ראוי לאדם שיהיה לו כונה אחרת בעבודתו יתברך כי אם למלאות רצונו יתברך, שאמר ונעשה רצונו כי יש מי שעובד כל ימיו ורודף אחר תאוות עולם הזה כדי למלאות בטנו וכרסו בתאוות עולם הזה ויש מי שעובד ומשתדל, כדי לזכות לעולם הבא וגם זהו נקרא מלוי בטן שרוצה למלאות בטנו ותאוותו עם עולם הבא וזהו בחינות, "חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם" 'חלקם בחיים וצפונך' הינו הן אותן שבוחרין חלקם בחיים דהינו למלאות תאוותם בחיים חיותם בעולם הזה והן אותן שבוחרין ברב טוב הצפון, דהינו עולם הבא וזהו 'וצפונך', שבוחרין בטוב הצפון, דהינו עולם הבא ושניהם הם בחינת מלוי בטן כנ"ל וזהו 'חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם' שאלו שתי הכתות הן הבוחרין בעולם הזה והן העובדין בשביל העולם הבא שהם בחינות 'חלקם בחיים וצפונך', כנ"ל שניהם הם בבחינת 'תמלא בטנם' שרוצים למלאות בטנם ותאוותם, זה בעולם הזה וזה בעולם הבא רק שזה הבוחר בעולם הבא הוא חכם יותר שבוחר בעולם עומד, הקים והנצחי, וממאס עולם הזה, שהוא עובר וכלה וגם באמת בודאי טוב יותר הרבה לעבד ה' אפילו אם עובד בשביל עולם הבא אך אף על פי כן גם זה נקרא בחינת מלוי בטן כנ"ל וזהו : 'ישבעו בנים' שהשביעה שלהם הוא בנים כדרך העולם, שכל עבודתם הוא כדי להשאיר ירשה לבניו ובאמת מי שאינו איש קדוש ורודף אחר תאוות ומניח ממונו לבניו הוא כמו מי שמלכלך עצמו בטנוף ולוקח טנוף ומכסה על הטנוף כי באמת ממון דקדשה הוא גבוה מאד ויש בו כמה בחינות גבוהות וקדושות עליונות מאד כמבאר במקום אחר אבל הממון של תאוות עולם הזה הוא מותרות שנשאר מן האדם מותרות, אחר שמלא תאוותו בעולם הזה והמותרות אחר כל תאוותיו הוא הממון שנשאר אחריו גם הבנים שאינם נולדים בקדשה, הם גם כן מותרות ממש כי הם באים ממותרות וסרחון ועכירת המח שיוצא לחוץ ומזה נתהוו הבנים, בחינת (אבות פרק ג) 'טפה סרוחה', סרחון ממש ובשביל זה נקראים הבנים עוללים, לשון טנוף כי "עולל" פרש רש"י (תהלים ח) 'טנוף ולכלוך', וכנ"ל ומי שמניח בנים כאלו, הוא גנאי ובזיון כי הם בחינות מותרות וטנוף על כן הוא רוצה לכסות אותם וליפות אותם עם הממון שהוא גם כן מותרות גמור שנשאר אחר כל התאוות כנ"ל וזהו הירשה שמשאיר להם אחר מותו נמצא שמכסה בטנוף על טנוף וזהו : "ישבעו בנים" שהשביעה שלהם הוא בנים שבשבילם הם מבלים את ימיהם והניחו יתרם לעולליהם שמכסים במותרות על העוללים, שהם גם כן בחינות מותרות כנ"ל הינו הירשה שמניחים לבנים, שבשביל זה מבלים ימיהם כנ"ל אבל אני אין בוחר לעצמי משתי הכתות הנ"ל כי אם לזכות לחזות בנעם ה' וזהו : "אני בצדק אחזה פניך", שדוד המלך, עליו השלום, אמר שבחר לו רק לזכות בצדקות שלו לחזות פני ה' ולהכיר הבורא יתברך וגם הבנים שהוא חפץ להשאיר כונתו רק בשבילו יתברך כדי להשלים, כביכול, צלם דמות תבניתו כי הבנים דקדשה הם גבוהים מאד וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (יבמות סג:). 'כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה, כאלו ממעט את הדמות' כי כשבא ונולד בן בעולם, נולד ובא צלם אלהים, כביכול ונשלם צלם דמות תבניתו וזהו : 'אשבעה' דהינו השביעה של בנים, בחינת ישבעו בנים הוא רק: "בהקיץ תמונתך" שעקר שביעתו של בנים הוא רק מה שהוא מקיץ ומעורר בזה תמונתו יתברך בחינת צלם דמות תבניתו, כנ"ל וזהו : "ממתים ידך ה'" וכו' כי יש שהם מתים מיתה טבעית שהם נולדים בלחות שרשית ושאר דברים כאלו שעל ידם ראוי להם לחיות מספר שנים כאלו והם מתקימים וחיים כל אותן השנים עד שנפסק ונכלה לחותם וחיותם, והם מתים מחלד ויש שהשם יתברך גוזר עליהם מיתה קדם זמנם בשביל ענש וזהו : "ממתים ידך ה'" וכו' ואלו ראוי להם עולם הבא, מאחר שמתו קדם זמנם אבל המתים מחלד הם בחינת בני עולם הזה, שאין להם עולם הבא כי הם חיים וקימים בעולם הזה בלי שום ענש, עד שמתים מחלד כנ"ל ודוד המלך, עליו השלום, אמר שמשתי הכתות הנ"ל, דהינו בני עולם הזה ובני עולם הבא וזהו : "ממתים ידך ה'", ממתים מחלד הינו מן המתים על ידי ה', ויש להם עולם הבא ומן המתים מחלד, דהינו בני עולם הזה וזהו : "חלקם בחיים וצפונך", הינו שתי הכתות כנ"ל ששניהם בחינת: "תמלא בטנם" הינו מלוי בטן בעולם הזה או בעולם הבא כנ"ל וזהו : "ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם", כנ"ל וגם מי שבוחר בעולם הבא, ורוצה להשאיר זכותו לבניו גם זה בחינת: "ישבעו בנים והניחו" וכו' אבל אני בוחר לעצמי משתי הכתות הנ"ל "בצדק אחזה פניך", שעם כל הצדקות שלי אזכה לחזות פני ה' אשבעה בהקיץ תמונתך, כנ"ל ועם כל זה טוב מאד אפילו מי שעובד בשביל עולם הבא וגם טוב להשאיר זכותו לבניו, כמובא שאין לאדם לקבל כל שכרו רק ישאיר מזכותו לבניו אחריו רק שהצדיקים השלמים, אוהבי ה' באמת, כגון דוד וכיוצא אין בוחרים בכל זה כלל ואין רוצים לא בעולם הזה ולא בעולם הבא ולא להשאיר זכותם וצדקתם לבניהם רק למלאות רצונו יתברך וכנ"ל
"מִמְתִים יָדְך ה' מִמְתִים מֵחֶלֶד וְכוּ' אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיך" וְכוּ'

הַכְּלָל שֶׁעִקָּר הַתַּכְלִית הוּא רַק לַעֲבד וְלֵילֵך בְּדַרְכֵי ה' לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַך

כְּדֵי לִזְכּוֹת לְהַכִּיר אוֹתוֹ יִתְבָּרַך וְלָדַעַת אוֹתוֹ יִתְבָּרַך

שֶׁזֶּהוּ עִקָּר הַתַּכְלִית

וְזֶהוּ רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַך

שֶׁאֲנַחְנוּ נַכִּיר אוֹתוֹ יִתְבָּרַך

וְאֵין רָאוּי לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כַּוָּנָה אַחֶרֶת בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַך

כִּי אִם לְמַלְאוֹת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַך, שֶׁאָמַר וְנַעֲשָׂה רְצוֹנוֹ

כִּי יֵשׁ מִי שֶׁעוֹבֵד כָּל יָמָיו וְרוֹדֵף אַחַר תַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה

כְּדֵי לְמַלְאוֹת בִּטְנוֹ וּכְרֵסוֹ בְּתַאֲוֹות עוֹלָם הַזֶּה

ויש מִי שֶׁעוֹבֵד וּמִשְׁתַּדֵּל, כְּדֵי לִזְכוֹת לָעוֹלָם הַבָּא

וְגַם זֶהוּ נִקְרָא מִלּוּי בֶּטֶן

שֶׁרוֹצֶה לְמַלְאוֹת בִּטְנוֹ וְתַאֲוַותוֹ עִם עוֹלָם הַבָּא

וְזֶהוּ בְּחִינוֹת, "חֶלְקָם בַּחַיִּים וּצְפוּנְך תְּמַלֵּא בִטְנָם"

'חֶלְקָם בַּחַיִּים וּצְפוּנְך'

הַיְנוּ הֵן אוֹתָן שֶׁבּוֹחֲרִין חֶלְקָם בַּחַיִּים

דְּהַיְנוּ לְמַלְאוֹת תַאֲוַותָם בְּחַיִּים חִיּוּתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה

וְהֵן אוֹתָן שֶׁבּוֹחֲרִין בְּרב טוּב הַצָּפוּן, דְּהַיְנוּ עוֹלָם הַבָּא

וְזֶהוּ 'וּצְפוּנְך', שֶׁבּוֹחֲרִין בַּטּוֹב הַצָּפוּן, דְּהַיְנוּ עוֹלָם הַבָּא

וּשְׁנֵיהֶם הֵם בְּחִינַת מִלּוּי בֶּטֶן כַּנַּ"ל

וְזֶהוּ 'חֶלְקָם בְּחַיִּים וּצְפוּנְך תְּמַלֵּא בִטְנָם'

שֶׁאֵלּוּ שְׁתֵּי הַכִּתּוֹת

הֵן הַבּוֹחֲרִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהֵן הָעוֹבְדִין בִּשְׁבִיל הָעוֹלָם הַבָּא

שֶׁהֵם בְּחִינוֹת 'חֶלְקָם בַּחַיִּים וּצְפוּנְך', כַּנַּ"ל

שְׁנֵיהֶם הֵם בִּבְחִינַת 'תְּמַלֵּא בִטְנָם'

שֶׁרוֹצִים לְמַלְאוֹת בִּטְנָם וְתַאֲוַותָם, זֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְזֶה בָּעוֹלָם הַבָּא

רַק שֶׁזֶּה הַבּוֹחֵר בָּעוֹלָם הַבָּא הוּא חָכָם יוֹתֵר

שֶׁבּוֹחֵר בְּעוֹלָם עוֹמֵד, הַקַּיָּם וְהַנִּצְחִי, וּמְמָאֵס עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהוּא עוֹבֵר וְכָלֶה

וְגַם בֶּאֱמֶת בְּוַדַּאי טוֹב יוֹתֵר הַרְבֵּה לַעֲבד ה'

אֲפִילּוּ אִם עוֹבֵד בִּשְׁבִיל עוֹלָם הַבָּא

אַך אַף עַל פִּי כֵן גַּם זֶה נִקְרָא בְּחִינַת מִלּוּי בֶּטֶן כַּנַּ"ל

וְזֶהוּ: 'יִשְׂבְּעוּ בָנִים' שֶׁהַשְּׂבִיעָה שֶׁלָּהֶם הוּא בָּנִים

כְּדֶרֶך הָעוֹלָם, שֶׁכָּל עֲבוֹדָתָם הוּא כְּדֵי לְהַשְׁאִיר יְרֻשָּׁה לְבָנָיו

וּבֶאֱמֶת מִי שֶׁאֵינוֹ אִישׁ קָדוֹשׁ

וְרוֹדֵף אַחַר תַּאֲווֹת

וּמַנִּיחַ מָמוֹנוֹ לְבָנָיו

הוּא כְּמוֹ מִי שֶׁמְּלַכְלֵך עַצְמוֹ בְּטִנּוּף

וְלוֹקֵחַ טִנּוּף וּמְכַסֶּה עַל הַטִּנּוּף

כִּי בֶּאֱמֶת מָמוֹן דִּקְדֻשָּׁה הוּא גָּבוֹהַּ מְאד

וְיֵשׁ בּוֹ כַּמָּה בְּחִינוֹת גְּבוֹהוֹת וּקְדוֹשׁוֹת עֶלְיוֹנוֹת מְאד כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר

אֲבָל הַמָּמוֹן שֶׁל תַאֲוַות עוֹלָם הַזֶּה הוּא מוֹתָרוֹת

שֶׁנִּשְׁאָר מִן הָאָדָם מוֹתָרוֹת, אַחַר שֶׁמִּלֵּא תַאֲוַותוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה

וְהַמּוֹתָרוֹת אַחַר כָּל תַּאֲווֹתָיו הוּא הַמָּמוֹן שֶׁנִּשְׁאָר אַחֲרָיו

גַּם הַבָּנִים שֶׁאֵינָם נוֹלָדִים בִּקְדֻשָּׁה, הֵם גַם כֵּן מוֹתָרוֹת מַמָּשׁ

כִּי הֵם בָּאִים מִמּוֹתָרוֹת וְסִרְחוֹן וַעֲכִירַת הַמּחַ שֶׁיּוֹצֵא לַחוּץ

וּמִזֶּה נִתְהַוּוּ הַבָּנִים, בְּחִינַת 'טִפָּה סְרוּחָה', סִרְחוֹן מַמָּשׁ

וּבִשְׁבִיל זֶה נִקְרָאִים הַבָּנִים עוֹלְלִים, לְשׁוֹן טִנוּף

כִּי "עוֹלֵל" פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י 'טִנוּף וְלִכְלוּך', וְכַנַּ"ל

וּמִי שֶׁמַּנִּיחַ בָּנִים כָּאֵלּוּ, הוּא גְּנַאי וּבִזָּיוֹן

כִּי הֵם בְּחִינוֹת מוֹתָרוֹת וְטִנּוּף

עַל כֵּן הוּא רוֹצֶה לְכַסּוֹת אוֹתָם וּלְיַפּוֹת אוֹתָם עִם הַמָּמוֹן

שֶׁהוּא גַם כֵּן מוֹתָרוֹת גָּמוּר

שֶׁנִּשְׁאָר אַחַר כָּל הַתַּאֲווֹת כַּנַּ"ל

וְזֶהוּ הַיְרֻשָּׁה שֶׁמַּשְׁאִיר לָהֶם אַחַר מוֹתוֹ

נִמְצָא שֶׁמְּכַסֶּה בְּטִנּוּף עַל טִנּוּף

וְזֶהוּ: "יִשְׂבְּעוּ בָנִים"

שֶׁהַשְּׂבִיעָה שֶׁלָּהֶם הוּא בָּנִים

שֶׁבִּשְׁבִילָם הֵם מְבַלִּים אֶת יְמֵיהֶם

וְהִנִּיחוּ יִתְרָם לְעוֹלְלֵיהֶם

שֶׁמְּכַסִּים בְּמוֹתָרוֹת עַל הָעוֹלְלִים, שֶׁהֵם גַם כֵּן בְּחִינוֹת מוֹתָרוֹת כַּנַּ"ל

הַיְנוּ הַיְרֻשָּׁה שֶׁמַּנִּיחִים לַבָּנִים, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה מְבַלִּים יְמֵיהֶם כַּנַּ"ל

אֲבָל אֲנִי אֵין בּוֹחֵר לְעַצְמִי מִשְּׁתֵּי הַכִּתּוֹת הַנַּ"ל

כִּי אִם לִזְכּוֹת לַחֲזוֹת בְּנעַם ה'

וְזֶהוּ: "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיך", שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶך, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אָמַר

שֶׁבָּחַר לוֹ רַק לִזְכּוֹת בְּצִדְקוּת שֶׁלּוֹ

לַחֲזוֹת פְּנֵי ה' וּלְהַכִּיר הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַך

וְגַם הַבָּנִים שֶׁהוּא חָפֵץ לְהַשְׁאִיר

כַּוָּנָתוֹ רַק בִּשְׁבִילוֹ יִתְבָּרַך

כְּדֵי לְהַשְׁלִים, כִּבְיָכוֹל, צֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ

כִּי הַבָּנִים דִּקְדֻשָּׁה הֵם גְּבוֹהִים מְאד

וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה .

'כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה, כְּאִלּוּ מְמַעֵט אֶת הַדְּמוּת'

כִּי כְּשֶׁבָּא וְנוֹלָד בֶּן בָּעוֹלָם, נוֹלָד וּבָא צֶלֶם אֱלהִים, כִּבְיָכוֹל

וְנִשְׁלָם צֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ

וְזֶהוּ: 'אֶשְׂבְּעָה' דְּהַיְנוּ הַשְּׂבִיעָה שֶׁל בָּנִים, בְּחִינַת יִשְׂבְּעוּ בָנִים

הוּא רַק: "בְּהָקִיץ תְּמוּנָתֶך"

שֶׁעִקָּר שְׂבִיעָתוֹ שֶׁל בָּנִים

הוּא רַק מַה שֶּׁהוּא מֵקִיץ וּמְעוֹרֵר בָּזֶה תְּמוּנָתוֹ יִתְבָּרַך

בְּחִינַת צֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ, כַּנַּ"ל

וְזֶהוּ: "מִמְתִים יָדְך ה'" וְכוּ'

כִּי יֵשׁ שֶׁהֵם מֵתִים מִיתָה טִבְעִית

שֶׁהֵם נוֹלָדִים בְּלַחוּת שָׁרְשִׁית וּשְׁאָר דְּבָרִים כָּאֵלּוּ

שֶׁעַל יָדָם רָאוּי לָהֶם לִחְיוֹת מִסְפַּר שָׁנִים כָּאֵלּוּ

וְהֵם מִתְקַיְּמִים וְחַיִּים כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים

עַד שֶׁנִּפְסָק וְנִכְלֶה לַחוּתָם וְחִיּוּתָם, וְהֵם מֵתִים מֵחֶלֶד

וְיֵשׁ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך גּוֹזֵר עֲלֵיהֶם מִיתָה קדֶם זְמַנָּם בִּשְׁבִיל ענֶשׁ

וְזֶהוּ: "מִמְתִים יָדְך ה'" וְכוּ'

וְאֵלּוּ רָאוּי לָהֶם עוֹלָם הַבָּא, מֵאַחַר שֶׁמֵּתוּ קדֶם זְמַנָּם

אֲבָל הַמֵּתִים מֵחֶלֶד הֵם בְּחִינַת בְּנֵי עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁאֵין לָהֶם עוֹלָם הַבָּא

כִּי הֵם חַיִּים וְקַיָּמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּלִי שׁוּם ענֶשׁ, עַד שֶׁמֵּתִים מֵחֶלֶד כַּנַּ"ל

וְדָוִד הַמֶּלֶך, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אָמַר

שֶׁמִּשְּׁתֵּי הַכִּתּוֹת הַנַּ"ל, דְּהַיְנוּ בְּנֵי עוֹלָם הַזֶּה וּבְנֵי עוֹלָם הַבָּא

וְזֶהוּ: "מִמְתִים יָדְך ה'", מִמְתִים מֵחֶלֶד

הַיְנוּ מִן הַמֵּתִים עַל יְדֵי ה', וְיֵשׁ לָהֶם עוֹלָם הַבָּא

וּמִן הַמֵּתִים מֵחֶלֶד, דְּהַיְנוּ בְּנֵי עוֹלָם הַזֶּה

וְזֶהוּ: "חֶלְקָם בַּחַיִּים וּצְפוּנְך", הַיְנוּ שְׁתֵּי הַכִּתּוֹת כַּנַּ"ל

שֶׁשְּׂנֵיהֶם בְּחִינַת: "תְּמַלֵּא בִטְנָם"

הַיְנוּ מִלּוּי בֶּטֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה אוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא כַּנַּ"ל

וְזֶהוּ: "יִשְׂבְּעוּ בָּנִים וְהִנִּיחוּ יִתְרָם לְעוֹלְלֵיהֶם", כַּנַּ"ל

וְגַם מִי שֶׁבּוֹחֵר בָּעוֹלָם הַבָּא, וְרוֹצֶה לְהַשְׁאִיר זְכוּתוֹ לְבָנָיו

גַּם זֶה בְּחִינַת: "יִשְׂבְּעוּ בָּנִים וְהִנִּיחוּ" וְכוּ'

אֲבָל אֲנִי בּוֹחֵר לְעַצְמִי מִשְּׁתֵּי הַכִּתּוֹת הַנַּ"ל

"בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיך", שֶׁעִם כָּל הַצִּדְקוּת שֶׁלִּי אֶזְכֶּה לַחֲזוֹת פְּנֵי ה'

אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶך, כַּנַּ"ל

וְעִם כָּל זֶה טוֹב מְאד אֲפִילּוּ מִי שֶׁעוֹבֵד בִּשְׁבִיל עוֹלָם הַבָּא

וְגַם טוֹב לְהַשְׁאִיר זְכוּתוֹ לְבָנָיו, כַּמּוּבָא

שֶׁאֵין לָאָדָם לְקַבֵּל כָּל שְׂכָרוֹ

רַק יַשְׁאִיר מִזְּכוּתוֹ לְבָנָיו אַחֲרָיו

רַק שֶׁהַצַּדִּיקִים הַשְּׁלֵמִים, אוֹהֲבֵי ה' בֶּאֱמֶת, כְּגוֹן דָּוִד וְכַיּוֹצֵא

אֵין בּוֹחֲרִים בְּכָל זֶה כְּלָל

וְאֵין רוֹצִים לא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלא בָּעוֹלָם הַבָּא

וְלא לְהַשְׁאִיר זְכוּתָם וְצִדְקָתָם לִבְנֵיהֶם

רַק לְמַלְאוֹת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַך וְכַנַּ"ל
החלל הפנוי - מהו?
...רבות כאן בפורום, ואכן הגיע הזמן לבאר אותו. העניין הוא כדלקמן: מקור הביטוי החלל הפנוי, הוא מגיע מהתיאור של תורת הקבלה את העניין של בריאת העולם. פירוש, ע"פ התאור הקבלי של בריאת העולם, לפני בריאת העולם כל מה שהיה היא אור אין סוף ולא היו מקום וזמן לבריאת העולם. וכדי לברוא את העולם, לשם כך הוצרך הבורא לצמצם את האור אין סוף שלו לצדדים וליצור מעין חלל פנוי שבו הוא לא יהיה. ובאותו החלל הפנוי בתוכו קיימים הזמן המקום וכל העולם וכולי... העניין הזה בתורת הקבלה...
שיחות הר"ן - אות רז - גדולות נוראות השגתו
שיחות הר"ן - אות רז - גדולות נוראות השגתו אמר. לפעמים אני מדבר איזה דבור לאיזה אדם ואין הדבור עושה פעלתו עד לזמן רחוק כמו שיש כשנותנין איזה סמים לרפואה לפעמים הסם עושה פעלתו ומועיל מיד ולפעמים צריך הסם לשהות בתוך האדם איזה זמן ואחר כך הוא עושה פעלתו כמו כן יש דברים שהוא מדבר שהם מנחים אצל האדם ואינם מעוררים אותו עד לזמן רחוק אבל סוף כל סוף יעשה הדבור פעלתו ויועיל בודאי
חיי מוהר"ן - קמ - נסיעתו לארץ ישראל
...- קמ - נסיעתו לארץ ישראל אות קמ ושמעתי בשם רבנו זכרונו לברכה שאמר כי קדם שבאים לגדלות צריכין לפל בתחלה לקטנות וארץ ישראל היא גדלות דגדלות על כן צריכין לפל בתחלה לקטנות דקטנות ועל כן לא היה יכול הבעל שם טוב זכרונו לברכה לבוא לארץ ישראל כי לא היה יכול לירד לתוך קטנות כזה. והוא זכרונו לברכה זכה לבוא לארץ ישראל על ידי גדל הקטנות שירד לשם בחכמתו העצומה לקטנות מפלג קטנות דקטנות עד שזכה לבוא לארץ ישראל שהוא גדלות דגדלות. ועצם ההשגה שזכה בארץ ישראל אלו כל...
חיי מוהר"ן - קפא - נסיעתו ללמברג
...שלא היה תובע ודוחק עצמו כלל. עכשו אני צריך לשמר את העת של האכילה וכו' והיסורים שהיו לי שם אין לבאר אין צריך לומר מח יסורים גם קבלתי רפואות והייתי שותה חינא [רפואה לקדחת מלריה] ושם במדינת חינא [סין] כופרים לגמרי ואומרים לית דין ולית דין וכיוצא שאר הרפואות ממקומות האחרים שיש שם שאר אפיקורסות וכשבא כל זה בתוך מעי נעשה מזה מה שנעשה. כי היה צריך שיבוא הסם הבא משם במעיו כדי להכניע כפירות הנ"ל, וכיוצא בזה בשאר סמים [מזה יוכל המבין להבין קצת עסקו ברפואות...
ספר המידות - טהרה
ספר המידות - טהרה חלק שני א. אשה כשרה מטהרת הבית מצרעת.
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רפה - טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ
..."טעמה כי טוב סחרה" הינו תכף כשטועמין טעם התורה של הצדיק האמת שוב "לא יכבה בלילה נרה" הינו אף על פי שאחר כך ימנע ולא יתקרב אליו ויהיה רחוק ממנו שזהו בחינת לילה וחשך אף על פי כן לעולם יאיר לו אור התורה שטעם קצת ממנה בהיותו אצלו וזהו: "טעמה כי טוב סחרה" תכף כשטועמין "כי טוב סחרה", שהוא התורה של הצדיק שהסחורה שלו, הינו התורה שלו טעמה טוב אזי שוב לעולם "לא יכבה בלילה נרה" כי תמיד תאיר לו אור התורה שטעם אצלו אפילו בלילה, הינו בעת ההתרחקות, שהיא בחינת לילה...
חיי מוהר"ן - קכו - מקום לידתו וישיבתו ונסיעותיו וטלטוליו
...לידתו וישיבתו ונסיעותיו וטלטוליו אות קכו דרכנו היה להיות אצלו על ראש השנה ועל שבת חנוכה ועל חג השבועות ובאלו השל שה זמנים היינו אצלו תמיד מיום שקבע דירתו פה ברסלב. והיה מצוה ומזהיר להיות אצלו באלו השל שה זמנים והיה תמיד אומר תורה נפלאה באריכות גדולה באלו הזמנים. הינו בראש השנה היה אומר התורה בין השמשות בין יום ראשון לשני, והתחיל בין השמשות ונכנס הרבה לתוך ליל שני של ראש השנה. ובשבת חנוכה אמר התורה בסעדה שלישית, ובשבועות היה אומרה גם כן כמו בראש השנה...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה כא - כְּשֶׁמְּחַדְּשִׁין חִדּוּשֵׁי תוֹרָה
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה כא - כשמחדשין חדושי תורה כשמחדשין חדושי תורה ואזי יש אלו הידועים, המסתכלים ומצפים על זה וצריך להעמיד אנשי חיל, להעמידם לפניהם ולאחריהם כדי שלא יתקרב זר וזה נעשה על ידי למוד הפוסקים שצריך ללמד פוסקים קדם החדוש שמחדש ואחר כך ועל ידי זה נעשין בחינת אנשי חיל מלפניהם ומלאחריהם והתורה יורדת והולכת ביניהם לבטח כי האנשי חיל עומדים עם הכלי זין ואינם יכולים אלו הנ"ל להתקרב
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה קז - מֵעִנְיַן מִאוּס וְהַרְחָקַת הַתַּאֲוָה הַכְּלָלִית
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה קז - מענין מאוס והרחקת התאוה הכללית פעם אחד דבר מענין מאוס והרחקת התאוה הכללית, שהיא תאוות ניאוף ענה ואמר הנה אכילה, על כל פנים נתוסף להאדם כח וחיות על ידי זה אבל זאת התאוה הלא אדרבא, היא מפסדת ומזקת החיות מאד ומתשת כחו של אדם מאד בודאי אין צריכין אותה כלל כי אם בשביל קיום המין לבד
חשק חושק ונחשק - נחשק מעל נחשק
...co.il/?key=337 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה סו - ויהי נא פי שנים ברוחך אלי וכל מה שהדבר הנחשק גדול ביותר, המניעה יותר גדולה כי יש חשק וחושק ונחשק דהינו האדם החושק והדבר הנחשק והחשק שחושקין לדבר הנחשק וכפי מעלת הנחשק כן צריך להיות גדל החשק ועל כן כשהנחשק גדול מאד נמצא שצריך שיהיה לו חשק גדול מאד אזי יש לו מניעה גדולה ביותר שעל ידי זה החשק גדול ביותר כי כל מה שהמניעה יותר גדול החשק מתגבר ביותר כנ"ל ... והנה הכלל, שכל המניעות הם רק בשביל החשק כדי שעל...
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.2188 שניות - עכשיו 23_06_2025 השעה 16:11:18 - wesi2