ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨חיי מוהר"ן - לו - שיחות השיכים להתורות
אות לו ספר לי איש אחד מאנשי שלומנו כשאמר רבנו זכרונו לברכה התורה בטח בה' בסימן ע"ט באותה העת היה הולך בביתו אנה ואנה כדרכו ואחז מטה בידו ואמר ומטה אלהים בידי. ודחק ומשך תבת בידי כלומר שבידו המטה אלהים להטות כרצונו. כי מרמז שם בהתורה הנ"ל שמטה אלהים מרמז על הבחירה שהוא בחינת מט"ט מסטרה חיים ומסטרה מות וכו' כמבאר במאמר התקונים המבאר שם בהתורה הנ"ל וקצת מרמז ומובן מדבריו הקדושים הנ"ל שהתפאר שזכה לכבש הבחירה בידו והמטה בידו להטותו כרצונו אשרי הזוכה לזה אשרי לו. עין בהתורה הנ"ל מה שמבאר שם על פסוק זה ומטה אלהים בידי, שזה בחינת שכבר זכה לכבש הבחירה, ויש לו ניחא בחינת שבת, ובידו להפך מרע לטוב כי כבר יש לו ניחא ושביתה מן הרע שנתבטל לגמרי אצל הצדיק הזה הזוכה למדרגה הזאת אות לז [כתב יד רבנו זכרונו לברכה בעצמו] מי שרוצה לשוב להשם יתברך בודאי צריך לעשות עצמו בריה חדשה. ותדע שבאנחה שנאנח עושה את עצמו בריה חדשה. כי האדם אינו נח מהנשימה כי בכל עת הוא מנשים הינו שמוציא הבל ומכניס הבל וזה עקר חיותו והבל הזה יש לו שרש למעלה. יש הבל טוב של הצדיק ויש הבל רע של הרשע והצדיק ממשיך בכל עת הבל מהקדשה והרשע ממשיך הבל מהטומאה. נמצא כשאדם רוצה לעשות תשובה צריך לראות שיפסיק הבל הרע מלבוא בו. בכן יעשה כך יאנח ואנחה הוא שמאריך הבל בביאתו וביציאתו וממשיך ההבל בהוספה. והוי ההוספה כמו תוסף רוחם יגועון, הינו כמו מיתה. כמו שקדם מיתה נתוסף באדם הרוח ואחר כך מת והולך ממנו הרוח כן כשנאנח נתוסף בו ההבל ואחר כך נפסק מן ההבל הינו שמתיר את עצמו מקו ההבל הטומאה ומקשר את עצמו לקו ההבל הטהור . ומקבל הבל וחיות מהבל הטהור. נמצא שעל ידי אנחה שנאנח על עוונותיו מתיר את עצמו משרש הטומאה ומקשר את עצמו לשרש הקדשה. וזה בחינת תשובה ששב מהטומאה להקדשה. נמצא שמקבל חיות חדש וגם הגוף נעשה חדש כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות נח) : אנחה שוברת כל גופו של אדם נמצא שנעשה גוף חדש. וזה פרוש (קהלת ח) : "יש הבל אשר נעשה על הארץ" וכו'. הינו יש צדיקים שעושים עברות גדולות וזה מחמת ההבל הינו שתוהים על מעשיהם הראשונים ונאנחו על מעשיהם הטובים ועל ידי אנחותיהם נפסקו משרש הבל הטהור ונתקשרו להבל הטמא והבל הזה החטיאם. והוא הדין להפך מה שרשעים עושים מצוות גדולות כמעשה הצדיקים גם זה הבל הינו גם זה מחמת ההבל. הינו מחמת אנחה שנאנחו על מעשיהם הרעים ועל ידי אנחה קשרו עצמן להבל הטוב כמו שכתבנו לעיל. [עד כאן לשון רבנו אות באות ממה שכתב בעת ילדותו] אות לח אמר שאין הדבר כמו שאומרים קצת בני אדם שהצדיק שמכניע את עצמו בפני חברו מן הסתם חברו גדול ממנו כי מפני מה אינו בהפוך אלא חברו בודאי גדול ממנו כך אומרים קצת. אבל באמת אינו כן כי יכול להיות שהוא ענו יותר על כן יכול להיות שזה שנכנע לפני חברו גדול הרבה יותר מזה שהוא נכנע כנגדו. ואמר שבאמת אם היה העולם מתנהג באמת כסדר כראוי בודאי היה ראוי להיות כך שהקטן יתבטל תמיד לפני הגדול ממנו כי כך ראוי להיות כי הקטנות מתבטל לפני הגדלות. אבל אין העולם מתנהג באמת כי האמת נעדרת בעוונותינו הרבים ומחמת שאין אמת בעולם מחמת זה יכול להיות אפילו בין הצדיקים השלמים שאחד יתבטל לפני השני ובאמת זה שמתבטל ונכנע גדול יותר מן השני. ואז שמעתי מפיו הקדוש התורה על פסוק כי אקח מועד אני מישרים אשפט בסימן קל"ה ששם מדבר מענין הקטנות שנתבטל לפני הגדלות אות לט מה שנדפס בספר הראשון בסימן קמ"א את לבבך ואת לבב ראשי תבות אלול זה שמעתי מפיו הקדוש בראש חדש אלול. ומעשה שהיה כך היה. שהיה רבנו זכרונו לברכה הולך עמי בחוץ אצל בית הכנסת אנה ואנה כדרכו, ודבר עמי ושאל אותי אם נפל עלי פחד בזה הראש חדש אלול. וספר לי שעליו נפל פחד גדול ונורא מאד כששמע קול השופר בזה היום שהתחילו לתקוע כי אחזתו פחד ורעדה גדולה. ואחר כך אמר לי ענין הנ"ל הנדפס את לבבך ואת לבב ראשי תבות אלול. והענין שכשאדם זוכה להרגיש בלבו באמת כאב עוונותיו אזי מחיבים הלבבות של כל הטפות שנמשכו ממנו להרגיש כאבם ומכאובם וכו' ולכל מקום שנמשכו הטפות או שנעשו מהם בנים ממש או חס ושלום וכו' כמבאר שם בכל מקום שהם מחיבים הלבבות של הטפות להרגיש כאבם ומכאובם הגדול כשנתעורר לב אביהם והרגיש היטב כאב עוונותיו וכו' כמבאר שם עין שם. ואמר אז אני הרגשתי זאת היום הזה. כי היום הזה אחזני סמר ורעדה גדולה כששמעתי קול השופר וכו' ואחר כך באה אלי בתי אדל ואמרה אבי בשרי סמר ופחד לבי עלי מקול השופר ששמעתי עתה. וראיתי זאת שעל ידי שלב האב נתעורר, נתעורר גם לבב הטפות שנמשכו ממנו ילדיו ממש או חס ושלום וכו' רחמנא לצלן. בכל מקום שהם מחיבים הלבבות להרגיש ולהתעורר וכו' על ידי שנתעורר לב אביהם והרגיש היטב כאבו באמת אות מ אחד שאל אותו אם אפשר שיהיה הצדיק גדול במעלה אף על פי שאין רואין ממנו יגיעות ועבדות באתגליא, כמו שרואין מצדיק אחר שעושה באתגליא עבדות קדושות, שמתפלל ביגיעות גדולות וכו'. השיב לו בודאי אפשר ויכול להיות שזה הצדיק שמסתיר עצמו ואין רואין ממנו באתגליא עבדות גדולות, הוא גדול במעלה יותר מזה הצדיק שהוא באתגליא. כי יש שני שמות שם הוי"ה ושם אדנ"י ושם הוי"ה בהעלם ובהסתר כי אסור לקרות בו אבל שם אדנ"י באתגליא ובודאי שם הוי"ה גדול יותר הרבה משם אדנ"י. ואז אמר ענין כל השירים קדש הנדפס בלקוטי א' בסימן רמג
אות לו

סִפֵּר לִי אִישׁ אֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ

כְּשֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הַתּוֹרָה בְּטַח בַּה' בְּסִימָן ע"ט

בְּאוֹתָהּ הָעֵת הָיָה הוֹלֵךְ בְּבֵיתוֹ אָנֶה וָאָנָה כְּדַרְכּוֹ וְאָחַז מַטֶּה בְּיָדוֹ

וְאָמַר וּמַטֵּה אֱלהִים בְּיָדִי.

וְדָחַק וּמָשַׁךְ תֵּבַת בְּיָדִי

כְּלוֹמַר שֶׁבְּיָדוֹ הַמַּטֵּה אֱלהִים לְהַטּוֹת כִּרְצוֹנוֹ.

כִּי מְרֻמָּז שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל שֶׁמַּטֵּה אֱלהִים מְרַמֵּז עַל הַבְּחִירָה שֶׁהוּא בְּחִינַת מט"ט מִסִּטְרֵהּ חַיִּים וּמִסִּטְרֵהּ מָוֶת וְכוּ' כַּמְבאָר בְּמַאֲמַר הַתִּקּוּנִים הַמְבאָר שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל

וּקְצָת מְרֻמָּז וּמוּבָן מִדְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים הַנַּ"ל שֶׁהִתְפָּאֵר שֶׁזָּכָה לִכְבּשׁ הַבְּחִירָה בְּיָדוֹ וְהַמַּטֵּה בְּיָדוֹ לְהַטּוֹתוֹ כִּרְצוֹנוֹ אַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לָזֶה אַשְׁרֵי לוֹ.

עַיֵּן בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל מַה שֶּׁמְּבאָר שָׁם עַל פָּסוּק זֶה וּמַטֵּה אֱלהִים בְּיָדִי, שֶׁזֶּה בְּחִינַת שֶׁכְּבָר זָכָה לִכְבּשׁ הַבְּחִירָה, וְיֵשׁ לוֹ נַיְחָא בְּחִינַת שַׁבָּת, וּבְיָדוֹ לַהֲפךְ מֵרַע לְטוֹב

כִּי כְּבָר יֵשׁ לוֹ נַיְחָא וּשְׁבִיתָה מִן הָרָע שֶׁנִּתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי אֵצֶל הַצַּדִּיק הַזֶּה הַזּוֹכֶה לַמַּדְרֵגָה הַזּאת

אות לז

[כְּתַב יַד רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּעַצְמוֹ]

מִי שֶׁרוֹצֶה לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּוַדַּאי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ בְּרִיָּה חֲדָשָׁה.

וְתֵדַע שֶׁבַּאֲנָחָה שֶׁנֶּאֱנָח עוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ בִּרְיָה חֲדָשָׁה.

כִּי הָאָדָם אֵינוֹ נָח מֵהַנְּשִׁימָה

כִּי בְּכָל עֵת הוּא מַנְשִׁים

הַיְנוּ שֶׁמּוֹצִיא הֶבֶל וּמַכְנִיס הֶבֶל וְזֶה עִקַּר חִיּוּתוֹ

וְהֶבֶל הַזֶּה יֵשׁ לוֹ שׁרֶשׁ לְמַעְלָה.

יֵשׁ הֶבֶל טוֹב שֶׁל הַצַּדִּיק וְיֵשׁ הֶבֶל רָע שֶׁל הָרָשָׁע

וְהַצַּדִּיק מַמְשִׁיךְ בְּכָל עֵת הֶבֶל מֵהַקְּדֻשָּׁה

וְהָרָשָׁע מַמְשִׁיךְ הֶבֶל מֵהַטומְאָה.

נִמְצָא כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה

צָרִיךְ לִרְאוֹת שֶׁיַּפְסִיק הֶבֶל הָרָע מִלָּבוֹא בּוֹ.

בְּכֵן יַעֲשֶׂה כָּךְ יֵאָנַח

וַאֲנָחָה הוּא שֶׁמַּאֲרִיךְ הֶבֶל בְּבִיאָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ וּמַמְשִׁיךְ הַהֶבֶל בְּהוֹסָפָה.

וַהֲוֵי הַהוֹסָפָה כְּמוֹ תּוֹסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן, הַיְנוּ כְּמוֹ מִיתָה.

כְּמוֹ שֶׁקּדֶם מִיתָה נִתּוֹסָף בָּאָדָם הָרוּחַ

וְאַחַר כָּךְ מֵת וְהוֹלֵךְ מִמֶּנּוּ הָרוּחַ

כֵּן כְּשֶׁנֶּאֱנָח נִתּוֹסֵף בּוֹ הַהֶבֶל וְאַחַר כָּךְ נִפְסָק מִן הַהֶבֶל

הַיְנוּ שֶׁמַּתִּיר אֶת עַצְמוֹ מִקַּו הַהֶבֶל הַטומְאָה וּמְקַשֵּׁר אֶת עַצְמוֹ לְקַו הַהֶבֶל הַטָּהוֹר

וּמְקַבֵּל הֶבֶל וְחִיּוּת מֵהֶבֶל הַטָּהוֹר.

נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי אֲנָחָה שֶׁנֶּאֱנָח עַל עֲווֹנוֹתָיו מַתִּיר אֶת עַצְמוֹ מִשּׁרֶשׁ הַטומְאָה וּמְקַשֵּׁר אֶת עַצְמוֹ לְשׁרֶשׁ הַקְּדֻשָּׁה.

וְזֶה בְּחִינַת תְּשׁוּבָה

שֶׁשָּׁב מֵהַטומְאָה לְהַקְּדֻשָּׁה.

נִמְצָא שֶׁמְּקַבֵּל חִיּוּת חָדָשׁ

וְגַם הַגּוּף נַעֲשֶׂה חָדָשׁ

כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם נִמְצָא שֶׁנַּעֲשֶׂה גּוּף חָדָשׁ.

וְזֶה פֵּרוּשׁ: "יֵשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ" וְכוּ'.

הַיְנוּ יֵשׁ צַדִּיקִים שֶׁעוֹשִים עֲבֵרוֹת גְּדוֹלוֹת וְזֶה מֵחֲמַת הַהֶבֶל

הַיְנוּ שֶׁתּוֹהִים עַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרִאשׁוֹנִים וְנֶאֶנְחוּ עַל מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים

וְעַל יְדֵי אַנְחוֹתֵיהֶם נִפְסְקוּ מִשּׁרֶשׁ הֶבֶל הַטָּהוֹר וְנִתְקַשְּׁרוּ לַהֶבֶל הַטָּמֵא וְהֶבֶל הַזֶּה הֶחְטִיאָם.

וְהוּא הַדִּין לְהֶפֶךְ מַה שֶּׁרְשָׁעִים עוֹשִׂים מִצְווֹת גְּדוֹלוֹת כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים

גַּם זֶה הָבֶל הַיְנוּ גַּם זֶה מֵחֲמַת הַהֶבֶל.

הַיְנוּ מֵחֲמַת אֲנָחָה שֶׁנֶּאֶנְחוּ עַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים

וְעַל יְדֵי אֲנָחָה קָשְׁרוּ עַצְמָן לַהֶבֶל הַטּוֹב כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל.

[עַד כָּאן לְשׁוֹן רַבֵּנוּ אוֹת בְּאוֹת מִמַּה שֶּׁכָּתַב בְּעֵת יַלְדוּתוֹ]

אות לח

אָמַר שֶׁאֵין הַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים קְצָת בְּנֵי אָדָם

שֶׁהַצַּדִּיק שֶׁמַּכְנִיעַ אֶת עַצְמוֹ בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ מִן הַסְּתָם חֲבֵרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ

כִּי מִפְּנֵי מָה אֵינוֹ בְּהִפּוּךְ

אֶלָּא חֲבֵרוֹ בְּוַדַּאי גָּדוֹל מִמֶּנּוּ

כָּךְ אוֹמְרִים קְצָת.

אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵינוֹ כֵן

כִּי יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהוּא עָנָו יוֹתֵר

עַל כֵּן יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁזֶּה שֶׁנִּכְנָע לִפְנֵי חֲבֵרוֹ גָּדוֹל הַרְבֵּה יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁהוּא נִכְנָע כְּנֶגְדּוֹ.

וְאָמַר שֶׁבֶּאֱמֶת אִם הָיָה הָעוֹלָם מִתְנַהֵג בֶּאֱמֶת כַּסֵּדֶר כָּרָאוּי

בְּוַדַּאי הָיָה רָאוּי לִהְיוֹת כָּךְ שֶׁהַקָּטָן יִתְבַּטֵּל תָּמִיד לִפְנֵי הַגָּדוֹל מִמֶּנּוּ

כִּי כָּךְ רָאוּי לִהְיוֹת כִּי הַקַּטְנוּת מִתְבַּטֵּל לִפְנֵי הַגַּדְלוּת.

אֲבָל אֵין הָעוֹלָם מִתְנַהֵג בֶּאֱמֶת

כִּי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים

וּמֵחֲמַת שֶׁאֵין אֱמֶת בָּעוֹלָם

מֵחֲמַת זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת אֲפִילּוּ בֵּין הַצַּדִּיקִים הַשְּׁלֵמִים

שֶׁאֶחָד יִתְבַּטֵּל לִפְנֵי הַשֵּׁנִי

וּבֶאֱמֶת זֶה שֶׁמִּתְבַּטֵּל וְנִכְנָע גָּדוֹל יוֹתֵר מִן הַשֵּׁנִי.

וְאָז שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ הַתּוֹרָה עַל פָּסוּק כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפּט בְּסִימָן קל"ה

שֶׁשָּׁם מְדַבֵּר מֵעִנְיַן הַקַּטְנוּת שֶׁנִּתְבַּטֵּל לִפְנֵי הַגַּדְלוּת

אות לט

מַה שֶּׁנִּדְפָּס בַּסֵּפֶר הָרִאשׁוֹן בְּסִימָן קמ"א

אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב רָאשֵׁי תֵבוֹת אֱלוּל

זֶה שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּראשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל.

וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה.

שֶׁהָיָה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הוֹלֵךְ עִמִּי בַּחוּץ אֵצֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת אָנֶה וָאָנָה כְּדַרְכּוֹ, וְדִבֵּר עִמִּי וְשָׁאַל אוֹתִי אִם נָפַל עָלַי פַּחַד בְּזֶה הָראשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל.

וְסִפֵּר לִי שֶׁעָלָיו נָפַל פַּחַד גָּדוֹל וְנוֹרָא מְאד כְּשֶׁשָּׁמַע קוֹל הַשּׁוֹפָר בְּזֶה הַיּוֹם שֶׁהִתְחִילוּ לִתְקוֹעַ כִּי אֲחָזַתּוּ פַּחַד וּרְעָדָה גְּדוֹלָה.

וְאַחַר כָּךְ אָמַר לִי עִנְיָן הַנַּ"ל הַנִּדְפָּס אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב רָאשֵׁי תֵבוֹת אֱלוּל.

וְהָעִנְיָן שֶׁכְּשֶׁאָדָם זוֹכֶה לְהַרְגִּישׁ בְּלִבּוֹ בֶּאֱמֶת כְּאֵב עֲווֹנוֹתָיו

אֲזַי מְחֻיָּבִים הַלְּבָבוֹת שֶׁל כָּל הַטִּפּוֹת שֶׁנִּמְשְׁכוּ מִמֶּנּוּ לְהַרְגִּישׁ כְּאֵבָם וּמַכְאוֹבָם וְכוּ'

וּלְכָל מָקוֹם שֶׁנִּמְשְׁכוּ הַטִּפּוֹת אוֹ שֶׁנַּעֲשׂוּ מֵהֶם בָּנִים מַמָּשׁ אוֹ חַס וְשָׁלוֹם וְכוּ' כַּמְבאָר שָׁם

בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם מְחֻיָּבִים הַלְּבָבוֹת שֶׁל הַטִּפּוֹת לְהַרְגִּישׁ כְּאֵבָם וּמַכְאוֹבָם הַגָּדוֹל כְּשֶׁנִּתְעוֹרֵר לֵב אֲבִיהֶם וְהִרְגִּישׁ הֵיטֵב כְּאֵב עֲווֹנוֹתָיו וְכוּ' כַּמְבאָר שָׁם עַיֵּן שָׁם.

וְאָמַר אָז אֲנִי הִרְגַּשְׁתִּי זאת הַיּוֹם הַזֶּה.

כִּי הַיּוֹם הַזֶּה אֲחָזַנִי סֵמָר וּרְעָדָה גְּדוֹלָה כְּשֶׁשָּׁמַעְתִּי קוֹל הַשּׁוֹפָר וְכוּ'

וְאַחַר כָּךְ בָּאָה אֵלַי בִּתִּי אָדְל וְאָמְרָה אָבִי בְּשָׂרִי סָמַר וּפָחַד לִבִּי עָלַי מִקּוֹל הַשּׁוֹפָר שֶׁשָּׁמַעְתִּי עַתָּה.

וְרָאִיתִי זאת שֶׁעַל יְדֵי שֶׁלֵּב הָאָב נִתְעוֹרֵר, נִתְעוֹרֵר גַּם לְבַב הַטִּפּוֹת שֶׁנִּמְשְׁכוּ מִמֶּנּוּ יְלָדָיו מַמָּשׁ אוֹ חַס וְשָׁלוֹם וְכוּ' רַחֲמָנָא לִצְלַן.

בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם מְחֻיָּבִים הַלְּבָבוֹת לְהַרְגִּישׁ וּלְהִתְעוֹרֵר וְכוּ'

עַל יְדֵי שֶׁנִּתְעוֹרֵר לֵב אֲבִיהֶם וְהִרְגִּישׁ הֵיטֵב כְּאֵבוֹ בֶּאֱמֶת

אות מ

אֶחָד שָׁאַל אוֹתוֹ אִם אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַצַּדִּיק גָּדוֹל בַּמַּעֲלָה

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רוֹאִין מִמֶּנּוּ יְגִיעוֹת וְעֻבְדּוֹת בְּאִתְגַּלְיָא, כְּמוֹ שֶׁרוֹאִין מִצַּדִּיק אַחֵר שֶׁעוֹשֶׂה בְּאִתְגַּלְיָא עֻבְדּוֹת קְדוֹשׁוֹת, שֶׁמִּתְפַּלֵּל בִּיגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת וְכוּ'.

הֵשִׁיב לוֹ בְּוַדַּאי אֶפְשָׁר וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁזֶּה הַצַּדִּיק שֶׁמַּסְתִּיר עַצְמוֹ וְאֵין רוֹאִין מִמֶּנּוּ בְּאִתְגַּלְיָא עֻבְדּוֹת גְּדוֹלוֹת, הוּא גָּדוֹל בַּמַּעֲלָה יוֹתֵר מִזֶּה הַצַּדִּיק שֶׁהוּא בְּאִתְגַּלְיָא.

כִּי יֵשׁ שְׁנֵי שֵׁמוֹת שֵׁם הוי"ה וְשֵׁם אדנ"י

וְשֵׁם הוי"ה בְּהֶעְלֵם וּבְהֶסְתֵּר כִּי אָסוּר לִקְרוֹת בּוֹ

אֲבָל שֵׁם אדנ"י בְּאִתְגַּלְיָא

וּבְוַדַּאי שֵׁם הוי"ה גָּדוֹל יוֹתֵר הַרְבֵּה מִשֵּׁם אדנ"י.

וְאָז אָמַר עִנְיַן כָּל הַשִּׁירִים קדֶשׁ הַנִּדְפָּס בְּלִקּוּטֵי א' בְּסִימָן רמג
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קפח - צָּרִיך לִנְסֹעַ לְהַצַּדִּיק לַחֲזר עַל אֲבֵדָתוֹ
...ח"א - תורה קפח - צריך לנסע להצדיק לחזר על אבדתו דע שצריך לנסע להצדיק לחזר על אבדתו כי קדם שיוצא האדם לאויר העולם מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעשות ולעבד ולהשיג בזה העולם וכיון שיצא לאויר העולם מיד נשכח מאתו כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה והשכחה היא בחינת אבדה, כמו שקראו רבותינו, זכרונם לברכה, את השוכח אובד כמאמרם, זכרונם לברכה: 'מהיר לשמע ומהיר לאבד' וכו' וצריך לחזר ולבקש אבדתו והאבדה שלו היא אצל הצדיק כי הצדיק חוזר על אבדתו עד שמוצאה ואחר שמוצאה חוזר ומבקש אחר אבדות אחרים עד שמוצא גם אבדתם עד...
תכלית הידיעה שלא נדע - ידיעה שלמה
...נדע - ידיעה שלמה רבי נחמן מברסלב מדבר רבות על העניין של תכלית הידיעה. תכלית הידיעה היא בחינה אחת עם השכל הנקנה. ראה כאן forum.eip.co.il/forum_posts.asp?TID=105 - השכל הנקנה - מהו? כמו כן תכלית הידיעה היא ורק היא נקראת ידיעה שלמה. והיא ידיעת השי"ת עצמו. והנה, השי"ת עצמו הוא מחוייב המציאות. וכל זמן שהאדם יודע את השי"ת באמצעות השכל שלו, הרי שהוא לא באמת יודע את השי"ת, כי מאחר שהידיעה תלויה בשכל של האדם, ממילא הידיעה היא אינה מחוייבת המציאות אלא היא רק בבחינת אפשרי המציאות בלבד. כמו כן ביאר רבי נחמן...
שיחות הר"ן - אות רנד - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
שיחות הר"ן - אות רנד - שיחות מורנו הרב רבי נחמן לענין קדשת שבת אמר ששבת דומה כמו שיש חתנה גדולה מאד ושמחים ומרקדים שם הרבה מאד מאד בשמחה וחדוה גדולה ועומד אחד ומלביש עצמו בבגדיו היקרים ורץ מהרה ורוצה לכנס ולשמח שם אבל צריכים זכיה שיוכל לראותו מן החרכים מתוך סדק קטן
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קכא - הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלַי
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קכא - הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי. לעשות רצונך וכו' כשאדם רואה ולומד בספר ובכל מקום שהוא רואה ולומד, מוצא את עצמו הינו שלוקח לעצמו מוסר, ורואה פחיתותו ושפלותו בכל מקום באיזה ספר שהוא בא ומעין שם זה סימן שחפץ לעשות רצונו יתברך אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי זה סימן לעשות רצונך אלקי חפצתי כנ"ל
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה קכג - מִּקְוֶה אֵינָהּ מַזֶּקֶת כְּלָל
...אינה מזקת כלל אמר: שמקוה אינה מזקת כלל והדאקטיר שיאמר לו, שמקוה מזקת, אינו דאקטיר כלל אדרבה, טבילת מקוה טובה מאד לבריאות הגוף כי יש נקבים קטנים הרבה בגופו של אדם והם נקבי הזעה, שדרך שם יוצא הזעה מן האדם והם צריכין לפתח כי אם נסתמין נקבי הזעה יוכל לחלש ולפל לחלשה, חס ושלום ועל ידי טבילה במים נפתחין נקבי הזעה וזה טוב מאד לבריאות הגוף רק שלא יהיו המים קרים ביותר כי אז מיא מטרשי להנקבים הנ"ל אבל כשאין המים קרים מאד אזי הטבילה בהם טובה מאד גם כבר מבאר, שאין העבודות וסגופים, שקורין האריוואני מזיקים כלל...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה תורות מכת"י - כי איש הישראלי אם צריך לעצה
...תורות מכת"י - כי איש הישראלי אם צריך לעצה [הוספות לתורות מכתב יד רבינו ז"ל] [שמעתי מהרב וכו' יום ב' עקב תקס"ו לפ"ק] כי איש הישראלי אם צריך לעצה אזי ישאל עצה מבנים קטנים או מבני הצדיקים וכו' הן בגשמי והן ברוחני כי שם גמר העצה ועל פיהם יהי' כל דבר שבעולם ועל ידם נמתקו הדינים דהנה ידוע כי מקור העצה הוא בהחכמה המתפשט ומתהווה ע"י הדעת ונגמר ע"י הכליות כ"ש שהכליות יועצות כי הכליות הם כלי ההולדה להוציא מכח אל הפועל וע"כ ישאל להצדיק בעצמו או לתלמידי הצדיקים זולת לתלמידים של צדיקי אמת כי האדם אינו שואל בעצה...
שיחות הר"ן - אות רנב - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
שיחות הר"ן - אות רנב - שיחות מורנו הרב רבי נחמן שמעתי בשמו שאמר כשמקרבים לצדיק האמת טועמים טעם גן עדן כי איתא בזוהר הקדוש שהצדיק הוא גננא דגינתא
שיחות הר"ן - אות רסג - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
שיחות הר"ן - אות רסג - שיחות מורנו הרב רבי נחמן ספר לי אחד שהיה משיח עמו זכרונו לברכה, מענין בני הנעורים ששכיח מאד שנעשה קלקול ביניהם ובין נשותיהם ונפרדים זה מזה איזה זמן ולפעמים נעשה מזה פרוד לגמרי חס ושלום אמר שזה מעשה בעל דבר שמניח את עצמו על זה מאד לקלקל השלום של בני הנעורים כדי שיתפסו במצודתו חס ושלום, על ידי זה כי הוא אורב על זה מאד לתפסם בנעוריהם על ידי קלקול השלום בית חס ושלום שגורם בערמומיותו לקלקל השלום שביניהם והאריך בשיחה זאת
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה פד - בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים, אָמַר לוֹ וַתְּרָן הָיִיתִי בְּמָמוֹנִי
...- תורה פד - במה הארכת ימים, אמר לו ותרן הייתי בממוני [לשון החברים] איתא בגמרא: במה הארכת ימים, אמר לו ותרן הייתי בממוני לבאר זה, צריך לידע מה דאיתא בזוהר הקדוש וזה לשונו. 'תא חזי, לשית ימי בראשית לכל חד אית לה פרצופה דההוא דרגא דאנהיג לה, ולא תשכח יום, דלית בה טוב וכו'. וכל יומא אית לה גדר מלבר, דלא יעול כל בר נש לההוא טוב, כגון חשך דכסיא לנהורא וכו'. ובגין דא, מאן דאיהו חיבא ויעול למנדע רזין דאוריתא, כמה נחשים ועקרבים מבלבלין מחשבתה דלא יעול לאתר דלאו דילה. אבל מאן דאיהו טוב, כל אילין נטירין, אנון...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קפה - עִקַּר הַשְּׁלֵמוּת הִיא הַיִּרְאָה
...היא היראה איתא בזוהר: 'כד ישראל אשתלמו בעובדיהו כביכול שמא קדישא אשתלם' וכו' ועקר השלמות היא היראה כמו שכתוב: "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה" ועל כן נקראת יראה סוף דבר כמו שכתוב: "סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא" כי היא שלמות כל הדברים ויש שני מיני יראות יש מי שהוא ירא מה' מגדלתו ורוממותו בגין דאיהו רב ושליט ויש יראה למטה ממנה, הינו שבא ליראה על ידי יראות תחתונות על ידי שירא מחיה או משר או מפחד אחר על ידי זה הוא נזכר ובא ליראת ה' בגדלתו ורוממותו היא בחינות א כי היראה היא בחינת מלכות, כמו שכתוב:...
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.1523 שניות - עכשיו 24_12_2025 השעה 17:52:26 - wesi2