ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨שיחות הר"ן - אות עה
בענין התפילה ספר רבנו זכרונו לברכה עמנו הרבה והזהיר מאד להכריח את עצמו להתפלל בכונה גדולה, דהינו לקשר המחשבה אל הדבור בקשר אמיץ וחזק שיטה אזנו היטב היטב וישמע מה שהוא מדבר בתפילה וזה עקר תפילה בכונה ולא היה מצוה להתפלל עם כונות ממש על פי כתבי האר"י זכרונו לברכה אפילו לאותן האנשים שהיו לומדים כתבי האר"י על פי פקדתו ואמר שעקר שלמות התפילה הוא ברוך אתה ה' וכו' וכו' כפשוטו וזה עקר כונת התפילה שיכון פרוש המלות וישמע היטב מה שהוא אומר והיה מתלוצץ מאד מאד מאותן האומרים שאין צריכין להכריח עצמו לתפילה והיה מזהיר מאד להתפלל בכחות להכניס כל כחו באותיות התפילה ועל המחשבות זרות הבאים בתוך התפילה היה מצוה לבלי להשגיח עליהם כלל רק יעשה את שלו ויתפלל כדרכו ואל ישגיח כלל על שום בלבול ואל יחזיר פניו ומחשבתו אליהם כלל וכאשר מבאר מזה בספרים הנדפסים כבר גם אמר רבנו, זכרונו לברכה. שאי אפשר להתפלל כל התפילה בכונה כראוי רק כל אחד ואחד אינו מתפלל כי אם קצת מהתפילה בכונה כנראה בחוש שאחד אומר קטרת בכונה ואחד אומר פסוקי דזמרה בכונה וכו' וכיוצא בזה וראיתי בכתביו תורה על זה, אך לא זכיתי להעתיקה וקצת מה שאני זוכר משם הוא שזה בחינת מה דאיתא בתקונים (תקון י"ח) : דאית מארי דידין ואית מארי דרגלין וכו' זה בחינה הנ"ל שכל אחד מתעורר וזוכה להתפלל בכונה חלק מהתפילה כפי בחינתו על כן אל יפל לב אדם בראותו שזכה להתפלל קצת בכונה איזה חלק מהתפילה ופתאם נפסק ואינו יכול עוד להתפלל כראוי בשום אפן כי זה מכרח כנ"ל וישתדל להתפלל שאר התפילה בפשיטות גמור ואפילו אם לפעמים הוא מיגע עצמו ואינו יכול להתפלל כלל אף על פי כן אל יפל בדעתו מזה כלל כי זה כלל גדול שאסור לפל בדעתו בשום אפן אפילו אם יעבר עליו מה ואפילו אם אינו יכול להתפלל כלל רק יכריח את עצמו על כל פנים לדבר דבורי התפילה בפשיטות גמור כמו תינוק בבית הספר ממש ויאמר כך כמה וכמה דבורים בפשיטות גמור ועל פי הרב יזכה ברחמיו יתברך להתעורר מזה עד שיחזר ויתלהב לבו מאד ויתחיל פתאם להתפלל בהתעוררות רק שלא יעמיד זאת לנסיון כי בודאי כל אחד ואחד כפי מה שיודע בנפשו פחיתותו ראוי לו לדעת שהוא רחוק מאד מאד, מתפילה כי תפילה גבוה מאד מאד וגבוה יותר מלמוד התורה ומהיכן יזכה לעבודה גבוה כזו ?! על כן עליו לעשות את שלו, להתחיל דבורי התפילה בפשיטות גמור: אדון עולם אשר מלך וכו' ויטה אזנו מה שהוא אומר ויצמצם את מחשבתו מאד שלא תתפזר מחשבתו לחוץ רק שתהיה כל מחשבתו בתוך דבורי התפילה ויתפלל כך כסדר בפשיטות גמור אפילו בלי התעוררות וחיות והתלהבות וילך כך בתפילתו כמה וכמה מלות או כמה דפין עד שבתוך כך יעזרו ה' ברחמיו להתעוררות וכו' כנ"ל ואם לפעמים אינו זוכה בכל התפילה להתעוררות מה לעשות אם יזכה יוכל לדבר אחר כך איזה קפיטל תהלים או בקשה ותחנה אחרת בכונה הכלל, שהאדם צריך להכריח עצמו בכל הכחות לכל הדברים שבקדשה מאד בפרט לתפילה ואם אף על פי כן אינו זוכה, אסור לו לפל בדעתו כלל ויחזק את עצמו ויחיה את עצמו בכל מה דאפשר וכבר מבאר מזה הרבה בספרים הנדפסים ויזהר מאד להתפלל בשמחה ולהרגיל עצמו שתהיה התפילה בנגון של שמחה ויראה לשמח את עצמו קדם התפילה ולהחיות את עצמו בכל מה דאפשר ולחפש למצא בעצמו איזה נקדה טובה כדי לזכות לשמחה שיוכל להתפלל בשמחה וכבר מבאר מזה במאמר: אזמרה לאלהי בעודי וכו' עין שם היטב ["לקוטי מוהר"ו" רפ"ב] ויש בענין זה של תפילה הרבה הרבה לספר אך אי אפשר לבאר בכתב כי אם קצת ראשי פרקים והמשכיל החפץ באמת יבין היטב את כל דברינו כי הם עצות נפלאות ונוראות אמתיות ותמימות גם יעין היטב במאמר "תהומות יכסימו" מה שכתב שם על פסוק צהר תעשה לתבה וכו' בסימן ט' ובסימן קי"ב והטה אזנך ושמע ופקח עיניך וראה שם היטב באמת מה דאיתא שם מענין האמת שעקר הוא האמת שכשמבלבלין את האדם בתפילתו ובעבודתו מאד מאד בכמה מיני בלבולים העקר הוא האמת שיראה בתפילתו לדבר על כל פנים הדבור באמת בפשיטות באיזה מדרגה שהוא וכו' עין שם היטב ועל ידי זה תזכה בודאי לתפילה אם תרגיל עצמך לקים מה שנאמר שם באמת גם הוא כלל גדול בכל עבודת ה' כמבאר שם עין שם גם שמעתי שאמר שכל התנועות שעושין בשעת התפילה בידים וכיוצא זה בחינת וידוהי כתבין רזין וכו' הנאמר בתקונים
בְּעִנְיַן הַתְּפִילָּה סִפֵּר רַבֵּנוּ

זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עִמָּנוּ הַרְבֵּה וְהִזְהִיר מְאד לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה, דְּהַיְנוּ לְקַשֵּׁר הַמַּחֲשָׁבָה אֶל הַדִּבּוּר בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק

שֶׁיַּטֶּה אָזְנוֹ הֵיטֵב הֵיטֵב וְיִשְׁמַע מַה שֶּׁהוּא מְדַבֵּר בַּתְּפִילָּה

וְזֶה עִקַּר תְּפִילָּה בְּכַוָּנָה

וְלא הָיָה מְצַוֶּה לְהִתְפַּלֵּל עִם כַּוָּנוֹת מַמָּשׁ עַל פִּי כִּתְבֵי הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה

אֲפִילּוּ לְאוֹתָן הָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ לוֹמְדִים כִּתְבֵי הָאֲרִ"י עַל פִּי פְּקֻדָּתוֹ

וְאָמַר שֶׁעִקַּר שְׁלֵמוּת הַתְּפִילָּה הוּא בָּרוּךְ אַתָּה ה' וְכוּ' וְכוּ' כִּפְשׁוּטוֹ

וְזֶה עִקַּר כַּוָּנַת הַתְּפִילָּה

שֶׁיְּכַוֵּן פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת וְיִשְׁמַע הֵיטֵב מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר

וְהָיָה מִתְלוֹצֵץ מְאד מְאד מֵאוֹתָן הָאוֹמְרִים שֶׁאֵין צְרִיכִין לְהַכְרִיחַ עַצְמוֹ לִתְפִילָּה

וְהָיָה מַזְהִיר מְאד לְהִתְפַּלֵּל בְּכחוֹת לְהַכְנִיס כָּל כּחוֹ בְּאוֹתִיּוֹת הַתְּפִילָּה

וְעַל הַמַּחֲשָׁבוֹת זָרוֹת הַבָּאִים בְּתוֹךְ הַתְּפִילָּה

הָיָה מְצַוֶּה לִבְלִי לְהַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם כְּלָל

רַק יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ וְיִתְפַּלֵּל כְּדַרְכּוֹ וְאַל יַשְׁגִּיחַ כְּלָל עַל שׁוּם בִּלְבּוּל וְאַל יַחֲזִיר פָּנָיו וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲלֵיהֶם כְּלָל

וְכַאֲשֶׁר מְבאָר מִזֶּה בַּסְּפָרִים הַנִּדְפָּסִים כְּבָר

גַּם אָמַר רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה.

שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַתְּפִילָּה בְּכַוָּנָה כָּרָאוּי

רַק כָּל אֶחָד וְאֶחָד אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל כִּי אִם קְצָת מֵהַתְּפִילָּה בְּכַוָּנָה

כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ שֶׁאֶחָד אוֹמֵר קְטרֶת בְּכַוָּנָה וְאֶחָד אוֹמֵר פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה בְּכַוָּנָה וְכוּ' וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה

וְרָאִיתִי בִּכְתָבָיו תּוֹרָה עַל זֶה, אַךְ לא זָכִיתִי לְהַעְתִּיקָהּ

וּקְצָת מַה שֶּׁאֲנִי זוֹכֵר מִשָּׁם הוּא

שֶׁזֶּה בְּחִינַת מָה דְּאִיתָא בַּתִּקּוּנִים: דְּאִית מָארֵי דְּיָדִין וְאִית מָארֵי דְרַגְלִין וְכוּ' זֶה בְּחִינָה הַנַּ"ל

שֶׁכָּל אֶחָד מִתְעוֹרֵר וְזוֹכֶה לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה חֵלֶק מֵהַתְּפִילָּה כְּפִי בְּחִינָתוֹ

עַל כֵּן אַל יִפּל לֵב אָדָם בִּרְאוֹתוֹ שֶׁזָּכָה לְהִתְפַּלֵּל קְצָת בְּכַוָּנָה אֵיזֶה חֵלֶק מֵהַתְּפִילָּה וּפִתְאם נִפְסָק וְאֵינוֹ יָכוֹל עוֹד לְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי בְּשׁוּם אפֶן

כִּי זֶה מֻכְרָח כַּנַּ"ל

וְיִשְׁתַּדֵּל לְהִתְפַּלֵּל שְׁאָר הַתְּפִילָּה בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר

וַאֲפִילּוּ אִם לִפְעָמִים הוּא מְיַגֵּעַ עַצְמוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל כְּלָל

אַף עַל פִּי כֵן אַל יִפּל בְּדַעְתּוֹ מִזֶּה כְּלָל

כִּי זֶה כְּלָל גָּדוֹל שֶׁאָסוּר לִפּל בְּדַעְתּוֹ בְּשׁוּם אפֶן אֲפִילּוּ אִם יַעֲבר עָלָיו מָה

וַאֲפִילּוּ אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל כְּלָל

רַק יַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ עַל כָּל פָּנִים לְדַבֵּר דִּבּוּרֵי הַתְּפִילָּה בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר כְּמוֹ תִּינוֹק בְּבֵית הַסֵּפֶר מַמָּשׁ

וְיאמַר כָּךְ כַּמָּה וְכַמָּה דִּבּוּרִים בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר

וְעַל פִּי הָרב יִזְכֶּה בְּרַחֲמָיו יִתְבָּרַךְ לְהִתְעוֹרֵר מִזֶּה עַד שֶׁיַּחֲזר וְיִתְלַהֵב לִבּוֹ מְאד

וְיַתְחִיל פִּתְאם לְהִתְפַּלֵּל בְּהִתְעוֹרְרוּת

רַק שֶׁלּא יַעֲמִיד זאת לְנִסָּיוֹן

כִּי בְּוַדַּאי כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ פְּחִיתוּתוֹ

רָאוּי לוֹ לָדַעַת שֶׁהוּא רָחוֹק מְאד מְאד, מִתְּפִילָּה

כִּי תְּפִילָּה גָּבוֹהַּ מְאד מְאד וְגָבוֹהַּ יוֹתֵר מִלִּמּוּד הַתּוֹרָה

וּמֵהֵיכָן יִזְכֶּה לַעֲבוֹדָה גָּבוֹהַּ כָּזוּ ?!

עַל כֵּן עָלָיו לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ, לְהַתְחִיל דִּבּוּרֵי הַתְּפִילָּה בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר: אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ וְכוּ'

וְיַטֶּה אָזְנוֹ מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר וִיצַמְצֵם אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ מְאד שֶׁלּא תִּתְפַּזֵּר מַחֲשַׁבְתּוֹ לַחוּץ

רַק שֶׁתִּהְיֶה כָּל מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּתוֹךְ דִּבּוּרֵי הַתְּפִילָּה

וְיִתְפַּלֵּל כָּךְ כְּסֵדֶר בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר אֲפִילּוּ בְּלִי הִתְעוֹרְרוּת וְחִיּוּת וְהִתְלַהֲבוּת

וְיֵלֵךְ כָּךְ בִּתְפִילָּתוֹ כַּמָּה וְכַמָּה מִלּוֹת אוֹ כַּמָּה דַפִּין

עַד שֶׁבְּתוֹךְ כָּךְ יַעֲזְרוֹ ה' בְּרַחֲמָיו לְהִתְעוֹרְרוּת וְכוּ' כַּנַּ"ל

וְאִם לִפְעָמִים אֵינוֹ זוֹכֶה בְּכָל הַתְּפִילָּה לְהִתְעוֹרְרוּת מַה לַּעֲשׂוֹת

אִם יִזְכֶּה יוּכַל לְדַבֵּר אַחַר כָּךְ אֵיזֶה קַפִּיטְל תְּהִלִּים אוֹ בַּקָּשָׁה וּתְחִנָּה אַחֶרֶת בְּכַוָּנָה

הַכְּלָל, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ עַצְמוֹ בְּכָל הַכּחוֹת לְכָל הַדְּבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה מְאד

בִּפְרָט לַתְּפִילָּה

וְאִם אַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ זוֹכֶה, אָסוּר לוֹ לִפּל בְּדַעְתּוֹ כְּלָל

וִיחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ וִיחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר

וּכְבָר מְבאָר מִזֶּה הַרְבֵּה בַּסְּפָרִים הַנִּדְפָּסִים

וְיִזָּהֵר מְאד לְהִתְפַּלֵּל בְּשִׂמְחָה

וּלְהַרְגִּיל עַצְמוֹ שֶׁתִּהְיֶה הַתְּפִילָּה בְּנִגּוּן שֶׁל שִׂמְחָה

וְיִרְאֶה לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ קדֶם הַתְּפִילָּה וּלְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר

וּלְחַפֵּשׂ לִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה כְּדֵי לִזְכּוֹת לְשִׂמְחָה שֶׁיּוּכַל לְהִתְפַּלֵּל בְּשִׂמְחָה

וּכְבָר מְבאָר מִזֶּה בַּמַּאֲמָר: אֲזַמְּרָה לֵאלהַי בְּעוֹדִי וְכוּ'

עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב ["לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ו" רפ"ב]

וְיֵשׁ בְּעִנְיָן זֶה שֶׁל תְּפִילָּה הַרְבֵּה הַרְבֵּה לְסַפֵּר

אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר בִּכְתָב

כִּי אִם קְצָת רָאשֵׁי פְּרָקִים

וְהַמַּשְׂכִּיל הֶחָפֵץ בֶּאֱמֶת יָבִין הֵיטֵב אֶת כָּל דְּבָרֵינוּ

כִּי הֵם עֵצוֹת נִפְלָאוֹת וְנוֹרָאוֹת אֲמִתִּיּוֹת וּתְמִימוֹת

גַּם יְעַיֵּן הֵיטֵב בַּמַּאֲמָר "תְּהוֹמוֹת יְכַסְיֻמוּ"

מַה שֶּׁכָּתַב שָׁם עַל פָּסוּק צהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְכוּ' בְּסִימָן ט' וּבְסִימָן קי"ב

וְהַטֵּה אָזְנְךָ וּשְׁמַע וּפְקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה שָׁם הֵיטֵב בֶּאֱמֶת

מַה דְּאִיתָא שָׁם מֵעִנְיַן הָאֱמֶת

שֶׁעִקָּר הוּא הָאֱמֶת

שֶׁכְּשֶׁמְּבַלְבְּלִין אֶת הָאָדָם בִּתְפִילָּתוֹ וּבַעֲבוֹדָתוֹ מְאד מְאד בְּכַמָּה מִינֵי בִּלְבּוּלִים

הָעִקָּר הוּא הָאֱמֶת

שֶׁיִּרְאֶה בִּתְפִילָּתוֹ לְדַבֵּר עַל כָּל פָּנִים הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת בִּפְשִׁיטוּת בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה שֶׁהוּא וְכוּ' עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב

וְעַל יְדֵי זֶה תִּזְכֶּה בְּוַדַּאי לַתְּפִילָּה

אִם תַּרְגִּיל עַצְמְךָ לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר שָׁם בֶּאֱמֶת

גַּם הוּא כְּלָל גָּדוֹל בְּכָל עֲבוֹדַת ה' כַּמְבאָר שָׁם עַיֵּן שָׁם

גַּם שָׁמַעְתִּי שֶׁאָמַר

שֶׁכָּל הַתְּנוּעוֹת שֶׁעוֹשִׂין בִּשְׁעַת הַתְּפִילָּה בַּיָּדַיִם וְכַיּוֹצֵא

זֶה בְּחִינַת וְיָדוֹהִי כָּתְבִין רָזִין וְכוּ' הַנֶּאֱמָר בַּתִּקּוּנִים
תורה או תפילה? מה גדול יותר?
...נחמן לגבי העניין הזה של תורה ותפילה. מי מהם גדול יותר ומדוע? תשובה: עניין זה הוא די מורכב, אך ננסה להשיב בפשיטות. ראשית יש להקדים ולומר, כי מצד האמת באמת, אין שום הבדל בין תורה לתפילה. כי בשורש של התורה והתפילה הכל אחד ממש, ואין שום הבדל בין תורה לתפילה. יחד עם זאת, מאחר שהאדם אינו נמצא בשורש של התורה ושל התפילה, אלא הוא לומד תורה ומתפלל בצורה מאוד נמוכה ומגושמת, מכאן מתחילים לנבוע החילוקים שבין תורה לתפילה. אצל צדיק אמיתי באמת, שנכלל באין סוף לגמרי...
ספר המידות - שוחט
ספר המידות - שוחט חלק שני א. על ידי שוחטים הגונים בני אדם מרחמים זה על זה, והוא הדין להפך. ב. השוחט שהוא מקים כבוד אב, הקדוש ברוך הוא משמרו, שלא להאכיל טרפות, והוא הדין להפך. ג. על ידי השוחטים, הרשעים המאכילין טרפות, הגזלות נתרבה בעולם. ד. הזכי הראות יכולים לראות על החלפים של השוחטים את הכלי בית המקדש. ה. מי שנתאלם בפתע פתאום, יעבירו על פיו חלף כשר.
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קטו - וַיַּעֲמד הָעָם מֵרָחֹק וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל
...העם מרחק ומשה נגש אל הערפל ויעמד העם מרחק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים כי מי שהוא הולך בגשמיות כל ימיו ואחר כך נתלהב ורוצה לילך בדרכי השם יתברך אזי מדת הדין מקטרג עליו, ואינו מניח אותו לילך בדרכי השם יתברך ומזמין לו מניעה ומסתיר את עצמו כביכול בהמניעה הזאת [עין להלן] ומי שהוא בר דעת, הוא מסתכל בהמניעה, ומוצא שם הבורא ברוך הוא כמו דאיתא בירושלמי: 'אם יאמר לך אדם היכן אלקיך תאמר לו בכרך גדול שבארם', שנאמר: "אלי קרא משעיר" ומי שאינו בר דעת, כשרואה...
שיחות הר"ן - אות רסד - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
שיחות הר"ן - אות רסד - שיחות מורנו הרב רבי נחמן הזהיר לכבד וליקר את אשתו כי אמר הלא הנשים הם סובלים צער ויסורים גדולים מאד מאד מילדיהם צער העבור והלדה והגדול כאשר ידוע לכל עצם מכאובם וצערם ויסוריהם בכמה אפנים הקשים וכבדים מאד מאד על כן ראוי לרחם עליהם, וליקרם, ולכבדם וכן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'אוקירו לנשיכו כי היכי דתתעתרו' וכן אמרו: 'דינו שמגדלות את בנינו' וכו'
מה היה החטא של משה רבנו?
...כיצד רבי נחמן מברסלב מבאר כאן breslev.eip.co.il/?key=68 את החטא של משה שמנע ממנו להכנס לארץ? ומדוע בעצם החטא של משה מנע ממנו בהכרח להכנס לארץ? ז"א מדוע החטא הזה עצמו של משה, הוא בחינת פגם ארץ ישראל? תשובה: ראשית נצטט את לשון רבי נחמן מברסלב עצמו: וכשמתפלל קדם הדרוש צריך להתפלל בתחנונים ויבקש מאת הקדוש ברוך הוא מתנת חנם ולא יתלה בזכות עצמו אף על פי שעכשו נתעורר מטה עזו של עבודתו אין זה המטה כדי להתגאות אלא כדי להכניע הרע שבעדה כי ברבים יש בהם טובים...
שיחות הר"ן - אות קסט - יגיעתו וטרחתו בעבודת ה'
...הר"ן - אות קסט - יגיעתו וטרחתו בעבודת ה' ועיניו היו מאירות כשמש וכירח ממש בפרט בשבת קדש היו עיניו מאירות מאד מאד ופניו היו מאירות ומאדימות מאד בשבת קדש ומי שלא ראה עצם קדשתו ורשפי שלהבת דבקותו בשבת קדש, וסדר הקדוש שלו בליל שבת עם סדר השלחן, והנגון שהיה מזמר אתקינו סעודתא אזמר בשבחין, ואיך שהיה מזמר שאר הזמירות כל מקדש, מנוחה ושמחה, ואשת חיל, ומעין עולם הבא ומי שלא ראה זאת, לא ראה טוב מעולם וכל מי שעמד אז באותו מעמד היה מעיד שלא יהיה נראה כזאת עד...
ספר המידות - ענוה
...עצמו בצרות ישראל ומתפלל עליהם, על ידי זה בא לענוה. ב. על ידי אמת יזכה לענוה. ג. על ידי אמונה בא הכנעה. ד. על ידי קביעות מקום לתפלה בא לידי ענוה וחסידות. ה. על ידי ענוה תפלתו נשמעת, וכאלו הקריב כל הקרבנות. ו. על ידי ענוה מוסיפין לו גדלה על גדלתו. ז. על ידי ענוה מאריך ימים. ח. על ידי ענוה אין מדקדקין אחר מעשיו. ט. יום שאתה מקטין את עצמך, יום הזה מוסיף כח וגבורה והתרוממות בקדשה של מעלה. י. כשאתה רואה שענוה נתרבה בעולם, תצפה לרגלי דמשיחא. יא. על ידי...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קצג - הַמַּחֲשָׁבָה יֵשׁ לָהּ תּקֶף גָּדוֹל
...מחשבתו על איזה דבר שבעולם יוכל לפעל שיהיה כך ואפילו אם יחזק מחשבתו מאד שיהיה לו ממון, בודאי יהיה לו וכן בכל דבר רק שהמחשבה תהיה בביטול כל ההרגשות והמחשבה תקיפה כל כך עד שאפשר למסר נפשו במחשבתו ממש דהינו שירגיש צער המיתה ממש על ידי שיקבל על עצמו בדעתו שהוא מרצה למסר נפשו על קדוש השם באיזה מיתה שתהיה ואפשר לחזק ולגבר המחשבה כל כך עד שבשעה שמקבל במחשבתו שהוא מרצה למסר נפשו למות על קדוש השם אזי ירגיש צער המיתה ממש וזה שאמר רבי עקיבא: 'כל ימי הייתי מצטער...
חיי מוהר"ן - נא - שיחות השיכים להתורות
...נא התורה "איה מקום כבודו" בלקוטי תנינא סימן י"ב המתחלת כשאדם הולך אחר שכלו וחכמתו יוכל לפול בטעותים ומכשולים רבים. זאת התורה נאמרה לענין שיחה שהיה מדבר עמי מענין טעותים ומבוכות הרבה וקלקולים גדולים שבאים על ידי שהולכים אחר שכלו וחכמתו. והזכיר אז את בעל המחבר וכו' שטעה ועות מאד על ידי חכמתו שאמר שהזקן גבוה כל כך עד שחוץ לארץ אינה יכולה לסבל אור קדשת הזקן. [והגם כי כונתו גם כן להתיר בחוץ לארץ על ידי סם או במספרים כעין תער אבל מכל מקום בזה חזק את ידי...
חיי מוהר"ן - קח - מקום לידתו וישיבתו ונסיעותיו וטלטוליו
...משלחן חותנו כי חמותו נפטרה ולקח חותנו אשה אחרת מקהלת קדש מאהליב ורבנו זכרונו לברכה בעצמו השיאה לו כי הוא זכרונו לברכה נסע עמו לעיר מאהליב ועל ידו נגמר השדוך ונשאת לו. כי אף על פי שהיה עדין בימי נעוריו ממש וכמדמה ששמעתי שהיה אז בערך שמונה עשרה שנים אף על פי כן נשאו לו פנים קצת אנשים מחמת שהיה נכד הבעל שם טוב זכרונו לברכה וגם ראו והבינו בו בעצמו שהוא כלי יקר מפז ומפנינים. והמשכילים הבינו גם אז שכאשר יתגדל יהיה חדוש בעולם. ומעשה שהיה במאהליב כך היה...
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.1250 שניות - עכשיו 20_08_2025 השעה 09:02:56 - wesi2