ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה ה - תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, הָעִקָּר הוּא הָאֱמוּנָה... כי כשאין תבונה, עצתו אבודה כי התגלות העצה על ידי איש תבונה כנ"ל ואיש תבונות הוא, מי שיש לו נשמה בבחינת: "ונשמת שדי תבינם" וצריך לזכך ולצחצח הנשמה וזה נעשה על ידי שממשיך המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים שזה בחינת שדי, שהוא בחינת צמצום כי שדי על שם שאמר לעולמו די ועל ידי זה מצחצח הנשמה וזהו: "ונשמת שדי תבינם" שעל ידי בחינת שדי, דהינו המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים על ידי זה מצחצח הנשמה, ואזי הוא איש תבונות כנ"ל כי על ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, דהינו לתוך גופים על ידי זה ... תכף כי השם יתברך מפרנס 'מקרני ראמים עד ביצי כנים' ותכף שיש בריאה, תכף השם יתברך נותן פרנסה כי הנשמה לבד אינה צריכה פרנסה וכן הגוף לבד אינו צריך גם כן פרנסה ועקר צרך הפרנסה הוא רק כשנתחבר הנשמה עם הגוף דהינו 'שתופא דנפשא ובשרא' אז צריכין פרנסה ועל כן, על ידי שממשיך רוחניות אלקות לתוך צמצומים וגופים ... "וכסף תועפות לך" הינו רבוי הפרנסה כנ"ל ועל ידי הפרנסה הוא מצחצח נפשו כי אכילת הצדיק הוא רק בשביל הנשמה כמו שכתוב "צדיק אוכל לשבע נפשו" ושביעת הנפש זה בחינת הצחצחות שמצחצח נשמתו על ידי אכילתו בבחינת: "והשביע בצחצחות ...