ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה סב - עַל יְדֵי אֲכִילָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, נַעֲשֶׂה יִחוּד... מבין הקליפות ונשארים הקליפות בלא חיות ואז העכו"ם שיניקתם מהקליפות כשרואים שאין להם חיות אזי משליכים את אמונתם, בחינת: "ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו" ומדביקים את עצמם לאמונת ישראל "אז אהפך אל העמים שפה ... לו" וכל התאוות הם בחינת קליפות כי התאוות הם מותרות, כי בלא התאוות יכול הגוף להתקים נמצא שהם מותרות לקיום הגוף כמו הקליפות הם מותרות כי עקר אינו אלא הפרי והקליפות הם מותרות וכשמתגברים התאוות על האדם הוא התגברות ... בבחינת דבקות אחורי הקדשה כי עקר זכות התענית אינו אלא כשאנו חושבים השעות שהתחיל להתענות למשל כשמתענה שני ימים, היום השני שהוא נחשב ביותר אין מחמת עצמו אלא מחמת שאנו חוזרים ליום ראשון, אזי נחשב יום שני לזכות יותר גם כי עקר כל הדברים הן התחלה, כי 'כל התחלות קשות' מחמת שיוצא מהפך להפך אבל אחר התחלה, הוא נכנס מעט בהרגל ואינו קשה עליו כל כך וכן בכל יום ויום שהולך למרחוק מההתחלה, כן נקל הדבר שנכנס מעט בהרגל נמצא שעקר כח העבודה של כל ימים, אינו אלא ההתחלה שאנו צריכין לחזר לאחורי, ליום ראשון שהתחיל להבין ולהתענות שהוא תחלת התשובה שהיה קשה עליו ההתחלה שיצא מהפך להפך ובכל יום חוזר לאחוריו, לקבל כח מהתחלה ומחמת שאלו השרים הנ"ל, הם סמוכים להדבור וכשמתגברים, אזי ממשכין את הדבור לגלות מצרים ...