רבי נחמן מברסלב מבאר (לגבי ראש השנה שלו) כי בענייני מסירות נפש, על הצדיק להורות לאדם לא למסור את נפשו.

אך על האדם למסור את נפשו.

---

לכאורה, אנוס רחמנא פתריה. אז מדוע למסור את נפשו?

נא להשיב לפי התורה הזאת breslev.eip.co.il/?key=337 בעניין החשק חושק והנחשק.

כיצד התורה הנ"ל קשורה לעניין המסירות נפש?

---

ובעניין משה רבנו.

כיצד ומדוע ארץ ישראל היא בחינת ראש השנה של רבי נחמן מברסלב.

וכיצד משה היה צריך לפעול בעניין הכניסה לארץ מבחינת המסירות נפש.

*

באותו עניין:

הציטוט המקורי breslev.eip.co.il/?key=568 וְגַם לָמַדְנוּ כַּמָּה צְרִיכִין לְחַזֵּק לְשַׁבֵּר הַמְּנִיעוֹת מִדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה

בִּפְרָט הַמְּנִיעוֹת מִלִּהְיוֹת עַל ראשׁ הַשָּׁנָה

שֶׁצְּרִיכִים לְשָׁבְרָם בְּיוֹתֵר וְלִהְיוֹת דַּיְקָא עַל ראשׁ הַשָּׁנָה

עַד שֶׁאֲפִילּוּ אִם הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּעַצְמוֹ

מְצַוֶה וּמַסְכִּים לִבְלִי לִהְיוֹת אֶצְלוֹ עַל ראשׁ הַשָּׁנָה

חָלִילָה לְהִסְתַּכֵּל עַל זֶה

וּצְרִיכִין לִזָּהֵר מְאד לִבְלִי לִשְׁאל אוֹתוֹ שׁוּם שְׁאֵלָה עַל זֶה

כִּי הוּא יָשִׁיב בְּוַדַּאי לִבְלִי לִהְיוֹת

וְאַף עַל פִּי כֵן בִּנְקֻדַּת הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ צְרִיכִין לִהְיוֹת דַּיְקָא

[וְכֵן הוּא נוֹהֵג לְדוֹרוֹת].

וְעִנְיָן זֶה נוֹגֵעַ לְמַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'בַּדֶּרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ' כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִּׁ"י.

וְהוּא מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: "לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים".

וְכֵן בְּשִׁלּוּחַ מְרַגְּלִים שֶׁהֻכְרַח משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּעַצְמוֹ לְשַׁלְּחָם

אַף עַל פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת רְצוֹנוֹ לא הָיָה כְּלָל בָּזֶה.

וְעִנְיָן זֶה רָאִינוּ מֵרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כַּמָּה פְּעָמִים

בִּפְרָט בְּעִנְיַן ראשׁ הַשָּׁנָה

שֶׁהָיוּ אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ לָהֶם מְנִיעוֹת מִלִּהְיוֹת אֶצְלוֹ עַל ראשׁ הַשָּׁנָה

וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ בְּעַצְמוֹ

וְהֵשִׁיב לָהֶם שֶׁלּא יִהְיוּ עַל ראשׁ הַשָּׁנָה.

וְהִתְחִילוּ לְהִתְעַקֵּשׁ, הֲלא שָׁמַעְנוּ מִכֶּם גּדֶל הָאַזְהָרָה לִהְיוֹת אֶצְלְכֶם עַל ראשׁ הַשָּׁנָה

וְעָשָׂה עַצְמוֹ כְּמַקְפִּיד עֲלֵיהֶם וְגָעַר בָּהֶם שֶׁלּא יְדַבְּרוּ יוֹתֵר

וְכֵן עָשׂוּ וְלא בָּאוּ עַל ראשׁ הַשָּׁנָה.

וְאַף עַל פִּי כֵן אֲנַחְנוּ זָכִינוּ לִהְיוֹת רְגִילִים לַעֲמד לְפָנָיו.

שָׁמַעְנוּ וְהֵבַנּוּ בְּרֶמֶז וּבְפֵרוּשׁ שֶׁפְּנִימִיּוּת רְצוֹנוֹ אֵינוֹ נוֹחָה בָּזֶה כְּלָל

רַק הוּא מֻכְרָח לוֹמַר לָהֶם כָּךְ מֵחֲמַת שֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ עַל זֶה.

וְיֵשׁ בָּזֶה הַרְבֵּה לְסַפֵּר

וּמְעַט מִזֶּה יִתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.

וְכֵן הוּא נוֹהֵג לְדוֹרוֹת

שֶׁכְּשֶׁשּׁוֹאֲלִין לְהָרַב וְהַמַּנְהִיג עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּעֵין מְסִירַת נֶפֶשׁ

צָרִיךְ לְהָשִׁיב לָאו

אַף עַל פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ רְצוֹנוֹ שֶׁיִּמְסֹר נַפְשׁוֹ וִישַׁבֵּר כָּל הַמְּנִיעוֹת.

עַל כֵּן מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִתְקָרֵב וּלְשַׁבֵּר הַמְּנִיעוֹת בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ

צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאד לִבְלִי לִשְׁאל אוֹתוֹ בָּזֶה כְּלָל.

וְעוֹד תָּבִין עִנְיָן זֶה בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים שֶׁמְּדַבְּרִים מֵעִנְיָנִים כָּאֵלֶּה

וְהָבֵן מְאד

ועוד באותו עניין:

רבי נחמן מברסלב מדבר במספר מקומות על בחינת "הוסיף משה יום אחד מדעתו", שזה בחינת הבחירה של משה וכולי.

ואם כן, גם זה היה הנסיון של בתפילות של ואתחנן. כי הוא היה צריך להוסיף מדעתו ולמסור את נפשו ולהכנס, אך הוא לא עשה זאת, ולא נכנס...

תשובה: העניין הוא כדלקמן:

כפי שרבי נחמן מברסלב מבאר יש חשק חושק ונחשק.

היינו יש את הדבר שבו חושקים. יש את זה שחושק שזה האדם. ויש את החשק שמקשר בין הנחשק והחושק.

והנה יש נחשק מעל נחשק וכולי. וככל שהדבר הנחשק גדול יותר, כך צריך יותר חשק כדי להשיג אותו.

והנה יש נחשק שהוא בגודל אין סופי. וכדי להשיג אותו צריך רצון אין סופי.

והנחשק הזה הוא כמובן הבורא עצמו, השכל של הבורא, האור אין סוף שהוא מעל השכל, השכל הנקנה, השכל שמעל לשכל האנושי. שבשכל הזה האדם זוכה להכלל באין סוף לגמרי, לחיים טובים באמת, לחזור למצב לפני הבריאה. ואפילו לעלות אל מעל השאלות של החלל הפנוי, דהיינו לקבל את השכל הזה שבו השאלות האלו בכלל לא קיימות.

והנה, השכל הזה הוא מאוד גדול. גדול בגודל אין סופי. וכדי להשיג אותו צריך רצון אין סופי.

וכל זמן שאין לאדם רצון אין סופי להשיג את השכל הזה, הוא לא ישיג את השכל הזה.

ורצון אין סופי הוא בחינת מסירות נפש ממש. כי על האדם לוותר לגמרי ובשלמות מוחלטת על כל התאוות שלו מכל סוג שהוא.

ובכלל זה לוותר גם על כל תאוות העולם הבא שלו. כי גם הן נקראות תאוות. וכל זמן שיש לאדם תאווה כלשהי מלבד להכיר את הבורא עצמו, הוא לא יזכה להכיר את הבורא, כי לשם כך צריך רצון אין סופי. ואם יש לאדם תאווה כלשהי מלבד להכיר את הבורא, הרי שאין לו רצון אין סופי.

והרצון האין סופי הזה הוא בחינת מסירות נפש, שבו נכללת הבריאה בבחינת לפני הבריאה.

והנה צריך שתהיה בחירה. וצריך שיהיה קיום לעולם דייקא, כי הרי הבורא ברא את הבריאה כפי מה שהיא מסיבותיו שלו.

והנה הצדיק האמת אסור לו לדחוק את האדם למסור את נפשו, כי אז לא יהיה קיום לעולם. וצריך דייקא שתהיה בחירה חופשית לאדם.

וכמו בסיפור הבעל תפילה, הצדיק מרמז לאדם רמזים שבפנימיות רצונו הוא שהאדם ימסור את נפשו. אך אם אין האדם שומע את הרמזים האלו של הצדיק, אז הצדיק מטעה אותו לחשוב כאילו הוא כמוהו, דהיינו הצדיק מסתיר את פנימיות כוונתו ונותן לאדם בחירה חופשית. כפי שרבי נחמן מברסלב תאר בסיפור של הבעל תפילה עיין שם.

וזו בחינת הבחירה החופשית שיש לאדם ובחינת הוסיף יום אחד מדעתו.

כי כל מה שהאדם יודע שהוא צריך לעשות, אין לו על זה בחירה. אך כל מה שנסתר מהאדם כיצד עליו לנהוג, יש לו על זה בחירה. (ראה בעניין הזה את מ"ש לגבי נעשה ונשמע שעולים מדרגה לדרגה, מבחינת נגלה לבחינת נסתר עיין שם).

והנה משה רצה להכנס לארץ כמו שרבי נחמן מברסלב רצה להכנס לארץ.

וכמובן שיש עניין גדול בלהכנס לארץ. כי בשורש העניין להכנס לארץ פירושו להגיע לשלמות האמונה בשלמות שאין שלומת אחריה.

וכדי להגיע לשלמות האמונה בשלמות שאין שלמות אחריה, לשם כך על האדם לראות את הבורא עצמו פנים אל פנים.

ולזה התגעגע משה שאמר הראני נא את כבודך, כי רצה להשיג בשלמות את הבורא.

אך כפי שאמר לו הבורא, לא תוכל לראות את כבודי, כי לא יראני האדם וחי. וראית את אחורי ופני לא יראו.

דהיינו שגם משה עצמו לא זכה להשיג את הבורא עצמו בשלמות, ואכן הוא לא נכנס לארץ.

ואז משה היה בבחינת ואתחנן, דהיינו ניסה להשיג את השגת האלוקות הזו באמצעות תפילה, כי השגת בחינת נסתר היא בחינת תפילה.

והוא הגיע למבוי סתום. והבורא אמר לו לא להתפלל עוד. כי תפילה נוספת היא כבר בחינת מסירות נפש ממש. וכדי שתהיה בחירה הבורא אומר לך להשאר הרחק ואל תתעקש.

ואכן משה לא התעקש ולא זכה להכנס לארץ.

לעומת זאת רבי נחמן מברסלב התעקש וכן נכנס לארץ, דהיינו זכה לשלמות האמונה ולהכלל באין סוף לגמרי. שזו בחינת פנים בפנים שלא זכה לה משה אלא רק אחרי מותו. ואצל הצדיק האמת הוא זוכה כבר בחייו למה שלא זכה משה אלא רק אחרי מותו, וכפי שאמר זאת רבי נחמן מברסלב עצמו.

ואצל הצדיק האמת, אפילו בשעת האכילה יש את בחינת הארת הרצון של הסתלקות משה, שהיא בחינת הארת פנים בפנים. כי הצדיק האמת זוכה להשגת יחידה בתכלית מעלה העליונה, שזו בחינת פנים בפנים בשלמות.

והצדיק זוכה לבחינה הזו, אך ורק בגלל שהוא מוסר את נפשו ממש, ונכלל באין סוף לגמרי. כאן בגופו בעולם הזה ממש.

ומצד אחד, אנוס רחמנא פטריה. כי מצד אחד לא צריך למסור את נפשו, כי הוא אנוס.

אך רבי נחמן מברסלב אומר שם, כי אנוס רחמנא פטריה, זה טוב רק למי שרוצה לצאת ידי חובה. אך למי שרוצה את המצווה עצמה, הוא לא מתנחם בכך שאנוס רחמנא פטריה, כי הוא רוצה את המצווה עצמו. ואז הוא מוסר את נפשו, וזוכה להוציא את רצונו מכוח אל הפועל, למרות שהוא אנוס ממש.

כי על ידי רצון אין סופי, אין דבר העומד בפני הרצון וכולי.

וזה כל העניין של ראש השנה של רבי נחמן מברסלב.

כי רבי נחמן מברסלב מבאר כי עניין ראש השנה שלו, הוא בחינת להיות אדם לשבת על הכיסא, דהיינו שהאדם מגיע לבחינת מקומו של עולם, דהיינו נכלל בא"ס לגמרי, ואז הוא דייקא יכול לעשות ראש השנה, דהיינו לדון את העולם, כי הוא דן את כולם לכף זכות וכולי.