ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה נו - וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים... הדופק, שהיא מתחלת התולדה והוא נושא עליו כל הלחות, וכל הדמים, וכל המיצות והרוח הדופק הזה, הולך ונוקש בכל האיברים ועל ידי הליכתו ונשובו בהם הוא מנענע ומנשב ומנפץ אותם מן העפוש שלא יתעפשו ולא יתקלקלו כמו הרוח המנשב ... שהוא זהמת הנחש על ידי זה בא עצבות רוח ועל ידי עצבות רוח, אין הרוח דופק כסדורו ואזי נעשים האיברים כבדים מחמת שאין רוח הדופק מנשב בהם כסדר ואזי הידים בבחינת: "וידי משה כבדים" כי עקר הכבדות בהידים ששם עקר רוח הדופק כנ"ל וזה בחינת עצבון ידים כי עקר מזיק העצבות רוח להידים כנ"ל וכשהאיברים כבדים אזי מכבידין יותר על הרוח הדופק, ונחלש עוד יותר ועל ידי שנחלש יותר הרוח הדופק נעשים האיברים כבדים עוד יותר וכן על ידי שנעשים האיברים עוד יותר כבדים נחלש הרוח הדופק עוד יותר ויותר וכן חוזרת חלילה עד שיוצאת נפשו, חס ושלום ועל ידי האנחה, הוא מחיה ומבריא את הרוח הדופק ונצול מהעצבות רוח וחוזר הרוח הדופק ומנשב כסדר בכל האיברים ובפרט בהידים ועל ידי זה מזכך את השמים כי הידים הם בחינת שמים אש ומים שהם בחינת יד ימין ...