ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨חיי מוהר"ן - שמ - מעלת תורתו וספריו הקדושים
אות שמ אמר העולם לא טעמו אותי כלום עדין. אלו היו שומעין רק תורה אחת שאני אומר עם הנגון והרקוד שלה, היו כלם בטלים בביטול גמור. הינו כל העולם כלו אפילו חיות ועשבים וכל מה שיש בעולם הכל היו מתבטלין בכלות הנפש מגדל עצם התענוג המפלא והמפלג מאד מאד. ואפשר להבינו כי מי שהוא יודע נגון ורקוד הנה מי שמנגן מטבע הנגון שנמשך נפש השומע אחר הנגון ומתבטל בכלות הנפש אחר תנועות הנגון כפי כל תנועה ותנועה של הנגון כפי מה שיש כח לאותה התנועה לשבר ולעורר הנפש להמשיכה אחריה. מכל שכן מי שיכול לרקד שיהיה הרקוד מכון ממש כפי תנועת הנגון. כי יש תנועות בכל איבר ואיבר ששיך לתנועות הנגון שאצל זאת התנועה צריכין לנענע בראשו או לכפל עצמו וכיוצא בשאר איברים וברגלים שצריכין לעשות תנועה בגופו וברגליו כפי תנועות הנגון מכון ממש. ובפרט מי שמנגן נגון עם דבורים, ושיר שמסדר שיר ודבורים עם תנועת הנגון שהשיר והדבורים שיכים בכוון גדול להנגון שמשקל השיר מכון ממש כפי נעימות הנגון וגם הרקוד מכון ממש כפי נעימות הנגון ומשקל השיר כי כלו אחד כשזוכין לשמע נגון כזה עם שיר ודבורים ועם רקוד כזה שכלם שיכים זה לזה בכוון גדול ממש כי הדבורים דהינו השיר והנגון והרקוד כלו אחד ממש כשזוכין לשמע זאת אזי מתבטלים ממש בכלות הנפש מגדל עצם התענוג המפלא. וזהו התענוג הגדול מכל התענוגים ואין תענוג גדול מזה ומי שלא טעם זאת אינו יודע כלל מתענוג. אשרי עין ראתה זאת כי גם בעולם הבא אין הכל זוכין לשמע ולראות זאת רק מי שטרח בערב שבת וכו'. ואלו העומדים סביבו אין יכולין ויודעין מה לעשות רק יש להם כלות הנפש והשתוקקות נפלא מעצם התענוג והוא עומד באמצע ועושה כנ"ל [והבן הענין היטב כי אי אפשר לבאר זאת בכתב. ומי שהוא יודע נגון ורקוד יוכל לשמע מעט בלבו עצם נעימות ענג והשתוקקות הנ"ל בכלות הנפש ממש עד שמתבטלים לגמרי והבן]. גם כל מי שסמוך ומקרב יותר נעשה אצלו כל התנועות ממילא כנראה בחוש במשל הנ"ל שמי שסמוך יותר אל הנגון והרקוד ומבין ביותר נעשין אצלו ממילא כל התנועות של הנגון והרקוד מחמת גדל התענוג. כנראה בחוש שכשאדם שומע נגון ורקודים מחמת התענוג שנמשך אחר הנגון הוא עושה אחריו גם כן אותן התנועות והוא מנגן ומרקד גם כן קצת כי נעשה אצלו ממילא תנועות הנגון והרקוד. כמו כן כשמקרב יותר אל הקדשה כל מה שסמוך יותר אל התורה והנגון והרקוד נעשה גם כן אצלו התנועות של כל הנ"ל של הקדשה ממילא. כל זה שמעתי בעצמי ובלשון אשכנז שמעתי שאמר בזו הלשון [אלו היו שומעין רק תורה אחת שאני אומר עם הנגון והרקוד שלה היו כל העולם כלו מתבטלין בכלות הנפש] וחזר ושאל [מה אמרתי ? ] והשיב לו הרב רבי נתן זכרונו לברכה שאמר ככל הנ"ל ואמר לו רבנו זכרונו לברכה [מה אתה סובר] אפילו חיות ועשבים וכו' ! ככל הנזכר לעיל אות שמא אמר מה שאין יכול לומר תורה לפרקים זהו חדוש יותר שכבר מוכן ומזמן אצלי כמה חדושים גדולים ובתוך כך הכל נשכח מאתי ואיני זוכר כלום ואיני יודע כלל משום ספר בעולם ואפילו נגון איני יודע רק הכל כאשר לכל נשכח ונעלם ממני וזהו פלא גדול באמת. וכמה פעמים שמעתי מפיו הקדוש ענין זה כי זה רגיל אצלו שכמה פעמים הוא אומר עתה איני יודע כלל כלל לא אף על פי שבשעה הקודמת גלה חדושים נפלאים ונוראים אות שמב אמר בדברי רבותינו זכרונם לברכה מצינו שכל אחד מתחיל מן המקרא שלו כגון מה שמצינו שמר מפיק לה מזה המקרא, ומר מאידך מקרא. כי כל אחד יש לו מקום שמשם מתחיל הלמוד והתורה שלו וכפי אותה ההתחלה מזה המקרא כן על פי סדר זה הולך כל התורה אצלו. והשני שמתחיל ממקרא אחר יש לו סדר אחר לפי ההתחלה שלו כי כל אחד לפי התחלתו מאיזה מקום שהוא כן משתנה והולך כל הסדר של כל התורה שלו. ואם היה זה התנא בא למקרא אחר של התנא השני לא יוכל לקח משם כי כל אחד צריך רק לקבל ולקח ולהתחיל ממקום שלו וכו' אות שמג אמר אלו לא היה יוצא זה הספר לעולם הינו הספר לקוטי מוהר"ו היה נעשה ענין אחר כי כבר היה לו חשק כמה פעמים לעשות הלכות פסוקות על השלחן ערוך לבאר כל דין ודין בהלכה פסוקה או להציג הלכה כדברי מי מהפוסקים אצל כל דין ודין. אך עכשו שיצא זה הספר לעולם לא יהיה ענין הנ"ל. ובאמת חדושים של גמרא פרוש תוספות הם קלים ביותר. ואין אחד מהם יודע הדרך כלל של אותן החדושים ומי שיודע הם קלים מאד וצריך לזה להיות בקי בשל ש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם אות שמד יום ד' תרומה תק"ע נכנסתי אצלו ואמר לי זה הספור. בימים הללו לא היה ניחא לי כלל לחיות איך [אפשר] לחיות, שזה כמה חדשים ואיני יודע כמה שאני מצפה ומתגעגע לדעת איזה דבר. כי נודע לי דבר אחד, אך לא ידעתי את הדבר בתוך התורה והייתי מתגעגע לדעת זאת כמה חדשים כנ"ל. כי אמת בודאי איך אפשר שיהיה דבר שלא יהיה מרמז בתורה. ועכשו מצאתיו מבאר בתורה ומתחלה היה סתום מאד ממני. ובאמת יש דברים שהם מרמזים ברמז בעלמא. גם יש כמה הלכות על כל קוץ וקוץ כמו שאמרו רבותינו ז"ל שעל כל קוץ וקוץ יש תלי תלים של הלכות אבל עכשו מצאתיו מבאר בפרוש בתוך התורה וכו'. גם יש דברים שהם למעלה מהתורה. וסים ומחמת זה [הינו מחמת שנודע לי ענין הנ"ל] עתה ניחא לי החיים. כי אם כבר הייתי מסתלק מהעולם אפילו אם הייתי זוכה לידע זאת שם, היו חושבין לי זאת לעולם הבא אבל עכשו אדרבא וכו' וכונתו היתה שעכשו שזכה לזה בזה העולם אדרבא יגיע לי עוד בשביל זה עוד שכר המפלא בכפלי כפלים
אות שמ

אָמַר הָעוֹלָם לא טָעֲמוּ אוֹתִי כְּלוּם עֲדַיִן.

אִלּוּ הָיוּ שׁוֹמְעִין רַק תּוֹרָה אַחַת שֶׁאֲנִי אוֹמֵר עִם הַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד שֶׁלָּהּ, הָיוּ כֻּלָּם בְּטֵלִים בְּבִּיטּוּל גָּמוּר.

הַיְנוּ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֲפִילּוּ חַיּוֹת וַעֲשָׂבִים וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם

הַכּל הָיוּ מִתְבַּטְּלִין בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ מִגּדֶל עצֶם הַתַּעֲנוּג הַמֻּפְלָא וְהַמֻּפְלָג מְאד מְאד.

וְאֶפְשָׁר לַהֲבִינוֹ

כִּי מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ נִגּוּן וְרִקּוּד

הִנֵּה מִי שֶׁמְּנַגֵּן מִטֶּבַע הַנִּגּוּן שֶׁנִּמְשָׁךְ נֶפֶשׁ הַשּׁוֹמֵעַ אַחַר הַנִּגּוּן וּמִתְבַּטֵּל בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ אַחַר תְּנוּעוֹת הַנִּגּוּן כְּפִי כָּל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁל הַנִּגּוּן

כְּפִי מַה שֶּׁיֵּשׁ כּחַ לְאוֹתָהּ הַתְּנוּעָה לְשַׁבֵּר וּלְעוֹרֵר הַנֶּפֶשׁ לְהַמְשִׁיכָהּ אַחֲרֶיהָ.

מִכָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁיָּכוֹל לְרַקֵּד שֶׁיִּהְיֶה הָרִקּוּד מְכֻוָּן מַמָּשׁ כְּפִי תְּנוּעַת הַנִּגּוּן.

כִּי יֵשׁ תְּנוּעוֹת בְּכָל אֵיבָר וְאֵיבָר שֶׁשַּׁיָּךְ לִתְנוּעוֹת הַנִּגּוּן

שֶׁאֵצֶל זאת הַתְּנוּעָה צְרִיכִין לְנַעְנֵעַ בְּראשׁוֹ אוֹ לִכְפּל עַצְמוֹ

וְכַיּוֹצֵא בִּשְׁאָר אֵיבָרִים וּבָרַגְלַיִם

שֶׁצְּרִיכִין לַעֲשׂוֹת תְּנוּעָה בְּגוּפוֹ וּבְרַגְלָיו כְּפִי תְּנוּעוֹת הַנִּגּוּן מְכֻוָּן מַמָּשׁ.

וּבִפְרָט מִי שֶׁמְּנַגֵּן נִגּוּן עִם דִּבּוּרִים, וְשִׁיר

שֶׁמְּסַדֵּר שִׁיר וְדִבּוּרִים עִם תְּנוּעַת הַנִּגּוּן

שֶׁהַשִּׁיר וְהַדִּבּוּרִים שַׁיָּכִים בְּכִוּוּן גָּדוֹל לְהַנִּגּוּן

שֶׁמִּשְׁקַל הַשִּׁיר מְכֻוָּן מַמָּשׁ כְּפִי נְעִימוּת הַנִּגּוּן

וְגַם הָרִקּוּד מְכֻוָּן מַמָּשׁ כְּפִי נְעִימוּת הַנִּגּוּן וּמִשְׁקַל הַשִּׁיר כִּי כֻּלּוֹ אֶחָד

כְּשֶׁזּוֹכִין לִשְׁמעַ נִגּוּן כָּזֶה עִם שִׁיר וְדִבּוּרִים וְעִם רִקּוּד כָּזֶה שֶׁכֻּלָּם שַׁיָּכִים זֶה לָזֶה בְּכִוּוּן גָּדוֹל מַמָּשׁ

כִּי הַדִּבּוּרִים דְּהַיְנוּ הַשִּׁיר וְהַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד כֻּלּוֹ אֶחָד מַמָּשׁ

כְּשֶׁזּוֹכִין לִשְׁמעַ זאת

אֲזַי מִתְבַּטְּלִים מַמָּשׁ בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ מִגּדֶל עצֶם הַתַּעֲנוּג הַמֻּפְלָא.

וְזֶהוּ הַתַּעֲנוּג הַגָּדוֹל מִכָּל הַתַּעֲנוּגִים וְאֵין תַּעֲנוּג גָּדוֹל מִזֶּה

וּמִי שֶׁלּא טָעַם זאת אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל מִתַּעֲנוּג.

אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה זאת

כִּי גַּם בָּעוֹלָם הַבָּא אֵין הַכּל זוֹכִין לִשְׁמעַ וְלִרְאוֹת זאת רַק מִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְכוּ'.

וְאֵלּוּ הָעוֹמְדִים סְבִיבוֹ אֵין יְכוֹלִין וְיוֹדְעִין מַה לַּעֲשׂוֹת

רַק יֵשׁ לָהֶם כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ וְהִשְׁתּוֹקְקוּת נִפְלָא מֵעצֶם הַתַּעֲנוּג

וְהוּא עוֹמֵד בְּאֶמְצַע וְעוֹשֶׂה כַּנַּ"ל

[וְהָבֵן הָעִנְיָן הֵיטֵב כִּי אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר זאת בִּכְתָב.

וּמִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ נִגּוּן וְרִקּוּד יוּכַל לִשְׁמעַ מְעַט בְּלִבּוֹ עצֶם נְעִימוּת ענֶג וְהִשְׁתּוֹקְקוּת הַנַּ"ל בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ עַד שֶׁמִּתְבַּטְּלִים לְגַמְרֵי וְהָבֵן].

גַּם כָּל מִי שֶׁסָּמוּךְ וּמְקרָב יוֹתֵר נַעֲשֶׂה אֶצְלוֹ כָּל הַתְּנוּעוֹת מִמֵּילָא

כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ בַּמָּשָׁל הַנַּ"ל

שֶׁמִּי שֶׁסָּמוּךְ יוֹתֵר אֶל הַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד וּמֵבִין בְּיוֹתֵר

נַעֲשִׂין אֶצְלוֹ מִמֵּילָא כָּל הַתְּנוּעוֹת שֶׁל הַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד מֵחֲמַת גּדֶל הַתַּעֲנוּג.

כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ שֶׁכְּשֶׁאָדָם שׁוֹמֵעַ נִגּוּן וְרִקּוּדִים מֵחֲמַת הַתַּעֲנוּג שֶׁנִּמְשָׁךְ אַחַר הַנִּגּוּן

הוּא עוֹשֶׂה אַחֲרָיו גַּם כֵּן אוֹתָן הַתְּנוּעוֹת וְהוּא מְנַגֵּן וּמְרַקֵּד גַּם כֵּן קְצָת

כִּי נַעֲשֶׂה אֶצְלוֹ מִמֵּילָא תְּנוּעוֹת הַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד.

כְּמוֹ כֵן כְּשֶׁמְּקרָב יוֹתֵר אֶל הַקְּדֻשָּׁה

כָּל מַה שֶּׁסָּמוּךְ יוֹתֵר אֶל הַתּוֹרָה וְהַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד נַעֲשֶׂה גַּם כֵּן אֶצְלוֹ הַתְּנוּעוֹת שֶׁל כָּל הַנַּ"ל שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה מִמֵּילָא.

כָּל זֶה שָׁמַעְתִּי בְּעַצְמִי

וּבִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז שָׁמַעְתִּי שֶׁאָמַר בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן

[אִלּוּ הָיוּ שׁוֹמְעִין רַק תּוֹרָה אַחַת שֶׁאֲנִי אוֹמֵר עִם הַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד שֶׁלָּהּ הָיוּ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִתְבַּטְּלִין בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ]

וְחָזַר וְשָׁאַל [מָה אָמַרְתִּי ? ]

וְהֵשִׁיב לוֹ הָרַב רַבִּי נָתָן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁאָמַר כְּכָל הַנַּ"ל

וְאָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה

[מָה אַתָּה סוֹבֵר] אֲפִילּוּ חַיּוֹת וַעֲשָׂבִים וְכוּ' !

כְּכָל הַנִּזְכָּר לְעֵיל

אות שמא

אָמַר מַה שֶּׁאֵין יָכוֹל לוֹמַר תּוֹרָה לִפְרָקִים זֶהוּ חִדּוּשׁ יוֹתֵר

שֶׁכְּבָר מוּכָן וּמְזֻמָּן אֶצְלִי כַּמָּה חִדּוּשִׁים גְּדוֹלִים

וּבְתוֹךְ כָּךְ הַכּל נִשְׁכָּח מֵאִתִּי וְאֵינִי זוֹכֵר כְּלוּם

וְאֵינִי יוֹדֵעַ כְּלָל מִשּׁוּם סֵפֶר בָּעוֹלָם

וַאֲפִילּוּ נִגּוּן אֵינִי יוֹדֵעַ

רַק הַכּל כַּאֲשֶׁר לַכּל נִשְׁכָּח וְנֶעְלָם מִמֶּנִּי

וְזֶהוּ פֶּלֶא גָּדוֹל בֶּאֱמֶת.

וְכַמָּה פְּעָמִים שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ עִנְיָן זֶה

כִּי זֶה רָגִיל אֶצְלוֹ שֶׁכַּמָּה פְּעָמִים הוּא אוֹמֵר עַתָּה אֵינִי יוֹדֵעַ כְּלָל כְּלָל לא

אַף עַל פִּי שֶׁבַּשָּׁעָה הַקּוֹדֶמֶת גִּלָּה חִדּוּשִׁים נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים

אות שמב

אָמַר בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מָצִינוּ שֶׁכָּל אֶחָד מַתְחִיל מִן הַמִּקְרָא שֶׁלּוֹ

כְּגוֹן מַה שֶּׁמָּצִינוּ שֶׁמַּר מַפִּיק לָהּ מִזֶּה הַמִּקְרָא, וּמַר מֵאִידָךְ מִקְרָא.

כִּי כָּל אֶחָד יֵשׁ לוֹ מָקוֹם שֶׁמִּשָּׁם מַתְחִיל הַלִּמּוּד וְהַתּוֹרָה שֶׁלּוֹ

וּכְפִי אוֹתָהּ הַהַתְחָלָה מִזֶּה הַמִּקְרָא

כֵּן עַל פִּי סֵדֶר זֶה הוֹלֵךְ כָּל הַתּוֹרָה אֶצְלוֹ.

וְהַשֵּׁנִי שֶׁמַּתְחִיל מִמִּקְרָא אַחֵר יֵשׁ לוֹ סֵדֶר אַחֵר לְפִי הַהַתְחָלָה שֶׁלּוֹ

כִּי כָּל אֶחָד לְפִי הַתְחָלָתוֹ מֵאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁהוּא כֵּן מִשְׁתַּנֶּה וְהוֹלֵךְ כָּל הַסֵּדֶר שֶׁל כָּל הַתּוֹרָה שֶׁלּוֹ.

וְאִם הָיָה זֶה הַתַּנָּא בָּא לְמִקְרָא אַחֵר שֶׁל הַתַּנָּא הַשֵּׁנִי לא יוּכַל לִקַּח מִשָּׁם

כִּי כָּל אֶחָד צָרִיךְ רַק לְקַבֵּל וְלִקַּח וּלְהַתְחִיל מִמָּקוֹם שֶׁלּוֹ וְכוּ'

אות שמג

אָמַר אִלּוּ לא הָיָה יוֹצֵא זֶה הַסֵּפֶר לָעוֹלָם הַיְנוּ הַסֵּפֶר לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ו

הָיָה נַעֲשֶׂה עִנְיָן אַחֵר

כִּי כְּבָר הָיָה לוֹ חֵשֶׁק כַּמָּה פְּעָמִים לַעֲשׂוֹת הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ לְבָאֵר כָּל דִּין וָדִין בַּהֲלָכָה פְּסוּקָה

אוֹ לְהַצִּיג הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי מֵהַפּוֹסְקִים אֵצֶל כָּל דִּין וָדִין.

אַךְ עַכְשָׁו שֶׁיָּצָא זֶה הַסֵּפֶר לָעוֹלָם לא יִהְיֶה עִנְיָן הַנַּ"ל.

וּבֶאֱמֶת חִדּוּשִׁים שֶׁל גְּמָרָא פֵּרוּשׁ תּוֹסָפוֹת הֵם קַלִּים בְּיוֹתֵר.

וְאֵין אֶחָד מֵהֶם יוֹדֵעַ הַדֶּרֶךְ כְּלָל שֶׁל אוֹתָן הַחִדּוּשִׁים

וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ הֵם קַלִּים מְאד

וְצָרִיךְ לָזֶה לִהְיוֹת בָּקִי בִּשְׁל שׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶם

אות שמד

יוֹם ד' תְּרוּמָה תק"ע נִכְנַסְתִּי אֶצְלוֹ וְאָמַר לִי זֶה הַסִּפּוּר.

בַּיָּמִים הַלָּלוּ לא הָיָה נִיחָא לִי כְּלָל לִחְיוֹת

אֵיךְ [אפשר] לִחְיוֹת, שֶׁזֶּה כַּמָּה חֳדָשִׁים וְאֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה

שֶׁאֲנִי מְצַפֶּה וּמִתְגַּעְגֵּעַ לָדַעַת אֵיזֶה דָּבָר.

כִּי נוֹדַע לִי דָּבָר אֶחָד, אַךְ לא יָדַעְתִּי אֶת הַדָּבָר בְּתוֹךְ הַתּוֹרָה

וְהָיִיתִי מִתְגַּעְגֵּעַ לָדַעַת זאת כַּמָּה חֳדָשִׁים כַּנַּ"ל.

כִּי אֱמֶת בְּוַדַּאי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה דָּבָר שֶׁלּא יִהְיֶה מְרֻמָּז בַּתּוֹרָה.

וְעַכְשָׁו מְצָאתִיו מְבאָר בַּתּוֹרָה

וּמְתְּחִלָּה הָיָה סָתוּם מְאד מִמֶּנִּי.

וּבֶאֱמֶת יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם מְרֻמָּזִים בְּרֶמֶז בְּעָלְמָא.

גַּם יֵשׁ כַּמָּה הֲלָכוֹת עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל שֶׁעַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ יֵשׁ תִּלֵּי תִלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת

אֲבָל עַכְשָׁו מְצָאתִיו מְבאָר בְּפֵרוּשׁ בְּתוֹךְ הַתּוֹרָה וְכוּ'.

גַּם יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם לְמַעְלָה מֵהַתּוֹרָה.

וְסִיֵּם

וּמֵחֲמַת זֶה [הַיְנוּ מֵחֲמַת שֶׁנּוֹדַע לִי עִנְיָן הַנַּ"ל] עַתָּה נִיחָא לִי הַחַיִּים.

כִּי אִם כְּבָר הָיִיתִי מִסְתַּלֵּק מֵהָעוֹלָם

אֲפִילּוּ אִם הָיִיתִי זוֹכֶה לֵידַע זאת שָׁם, הָיוּ חוֹשְׁבִין לִי זאת לָעוֹלָם הַבָּא

אֲבָל עַכְשָׁו אַדְּרַבָּא וְכוּ'

וְכַוָּנָתוֹ הָיְתָה שֶׁעַכְשָׁו שֶׁזָּכָה לָזֶה בְּזֶה הָעוֹלָם

אַדְּרַבָּא יַגִּיעַ לִי עוֹד בִּשְׁבִיל זֶה עוֹד שָׂכָר הַמֻּפְלָא בְּכִפְלֵי כִפְלַיִם
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה ערב - הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ
...ערב - היום אם בקולו תשמעו היום אם בקולו תשמעו זה כלל גדול בעבודת השם שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום הן בעסק פרנסה והצטרכותו צריך שלא יחשב מיום לחברו כמובא בספרים וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה כי כשרוצין לכנס בעבודת ה' נדמה להאדם כאלו הוא משא כבד ואי אפשר לו לשא משא כבד כזו אבל כשיחשב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לאמר מחר אתחיל, מחר אתפלל בכונה ובכח כראוי וכיוצא בזה בשאר העבודות כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה פ - ה' עז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵך אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם
...את עמו בשלום [לשון החברים] ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום הנה ידוע שגדול השלום כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה . 'שלא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה אלא השלום' ומה הוא השלום, שמחבר תרי הפכים בפסוק: "עושה שלום במרומיו" כי זה המלאך מאש וזה ממים שהם תרי הפכים. כי מים מכבה אש והקדוש ברוך הוא עושה שלום ביניהם ומחברם יחד והוא בחינת יוסף כי יוסף מחבר תרי הפכים, חסדים וגבורות לכך נאמר ביוסף . "ויבא יוסף את דבתם רעה", הוא בחינת גבורות "את אחי אנכי מבקש", הוא בחינת חסדים כי 'ימין מקרבת' וכתיב: "
שבחי הר"ן - סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל - אות יד
...הנסיעה שלו לארץ ישראל - אות יד ואז באותו העת היתה המלחמה של הצרפת שהלך הצרפת לארץ התוגר למצרים ולארץ ישראל וכיוצא כמפרסם וכאשר נשמע לאנשי סטנבול שהמלחמה הנ"ל מתעוררת, והצרפת הולך ובא על הים אזי לא רצו קהלה קדישא של סטנבול להניח שום יהודי לצאת מקיר העיר וחוצה, לפרש על הים ורבנו זכרונו לברכה, לא השגיח על זה ורצה להפקיר את עצמו ואמר להאיש שהיה עמו: תדע שאני רוצה לסכן את עצמי אפילו בסכנות גדולות ועצומות אך את נפשך איני רוצה להפקיר בכן אם תרצה קח לך מעות על הוצאות ושוב בשלום לביתך ואני אסע לבדי בהעלם...
שיחות הר"ן - אות רנג - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
...רבי נחמן איש אחד מחשוכי בנים, והיה מאנשי רבנו זכרונו לברכה ופעם אחת היה בבית רבנו זכרונו לברכה והיה יום אחד שנכנסו אצלו כמה חשוכי בנים ושחרו אותו שיעזר להם ונכנס האיש הנ"ל מאנשיו גם כן, ובקש אותו גם כן עבור בנים השיב לו מה הרעש הזה הלא עקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים וזהו העקר על כן העקר לבקש על יהדות שתזכה לילך בדרך הישר וכו' בודאי אם אפשר לזכות לבנים בגשמיות בודאי מה טוב אבל העקר הוא לשום לב להתקרב להשם יתברך כי זה עקר התולדות וכו' כנזכר לעיל ומאז פסק אותו האיש הנ"ל להפציר אותו עבור בנים והלך...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה סו - הַצַּדִּיק הוּא מֻכְרָח לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בְּעַד יִשְׂרָאֵל
...הוא מכרח לעשות תשובה בעד ישראל הצדיק הוא מכרח לעשות תשובה בעד ישראל דהינו כשיוצא אחד חוץ לשורה ופורק על אזי הצדיק מכרח לעשות תשובה בשבילו על פי משל שפעם אחד נסעו שני בני אדם עם סוס מבהל ומשגע ונשא אותם הסוס והשליכם מן העגלה ועמד אחד והתחיל להכות את הסוס באגרוף והכה אותו הרבה ושחק ממנו השני ואמר לו הלא אתה מכה את ידך, ומה תועיל להסוס הכאה זו רק אתה צריך לקח רצועה, שמכין בה הסוסים, להכות אותו והלך ועשה כן ולקח רצועה והתחיל להכות את הסוס ועמד הסוס ורץ בבהלה גדולה וברח ונשא אותם והשליך אותם לתוך רפש...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה סח - כָּל הַנְּפָשׁוֹת תְּאֵבִים וּמִתְאַוִּים לְמָמוֹן
...- תורה סח - כל הנפשות תאבים ומתאוים לממון כל הנפשות תאבים ומתאוים לממון ולא לממון בלבד מתאוים ואוהבים אותו אלא אפילו להאדם שיש לו הממון דרך בני אדם למשך אליו ולאהב אותו מחמת שיש לו ממון כמו שאנו רואין בחוש, וכמו שכתוב: "ואוהבי עשיר רבים" וזה מחמת שהנפש באה ממקום עליון שהממון בא ומשתלשל ומתהוה משם כי בודאי התחלת המקום שמשתלשל משם הממון הוא בודאי בחינת קדשה ושפע קדש ואחר כך נתגשם למטה, כדרך ההשתלשלות, ונתהוה ממון ועל כן הנפש תאבה לממון מחמת שהנפש באה ממקום שהממון בא משם אך צריך לבלי להתאוות להממון...
שיחות הר"ן - אות סא
...סא ענין הדרי בי הנאמר בגמרא, זה היה בחינת תשובה ששב בתשובה על שפגם בתורה לומר שלא כענין וכראוי ותכף ומיד שהקשה אותו חברו הבין מיד שפגם ושב בתשובה מיד כי יש תשובה שהיא בכח ועדין לא יצאה לפעל ובשביל זה אדם משיג לפעמים למעלה ממדרגתו מה שאינו ראוי לזה הוא כדי שתצא התשובה מכח אל הפעל כנזכר לעיל וזה בחינת הדרי בי הינו שהתשובה היתה בי מתחלה רק שהיה בכח כנ"ל ועתה יצאה לפעל [כי על ידי שהשיג למעלה ממדרגתו על ידי זה פגם לומר שלא כענין ואזי חברו מקשה עליו ואז הוא מתעורר מיד ומבין שפגם ושב בתשובה מיד נמצא שעל...
שיחות הר"ן - אות כ
...הר"ן - אות כ כשהאדם כל היום בשמחה אזי בנקל לו ליחד לו שעה ביום לשבר את לבו ולהשיח את אשר עם לבבו לפני השם יתברך כמבאר אצלנו כמה פעמים אבל כשיש לו עצבות חס ושלום, קשה לו להתבודד ולפרש שיחתו ועין במקום אחר [לקמן ע"ד] כמה האדם צריך להתחזק להיות שמח תמיד וביותר בשעת התפילה ושצריכין להכריח עצמו בכל כחותיו לזכות לשמחה ואמר כי לזכות לשמחה זה קשה וכבד להאדם לזכות לזה יותר משאר כל העבודות ענה ואמר: כפי הנראה שאי אפשר לבוא לשמחה כי אם על ידי עניני שטות, לעשות עצמו כשוטה ולעשות עניני צחוק ושטות וכו' כמבאר...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה צט - עִקָּר הַהִתְבּוֹדְדוּת וְהַשִּׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בִּשְׁלֵמוּת הוּא
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה צט - עקר ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו בשלמות הוא אמר: שעקר ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו בשלמות הוא כשיפרש שיחתו כל כך לפני השם יתברך עד שיהיה סמוך מאד שתצא נשמתו, חס ושלום עד שכמעט יגוע, חס ושלום עד שלא תהיה נשמתו קשורה בגופו כי אם כחוט השערה מעצם צערו וגעגועו וכסופיו להשם יתברך באמת שאמרו: 'אין תפילתו של אדם נשמעת, אלא אם כן משים נפשו בכפו' וכו', הינו כנ"ל ואמר: הלוא כשהשם יתברך עוזר בהתבודדות אזי ההתבודדות הוא כאשר ידבר איש אל רעהו
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה נג - גּדֶל יִקְרַת הַמַּחֲשָׁבָה
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה נג - גדל יקרת המחשבה גדל יקרת המחשבה נודע לי עתה כי המחשבה יקרה מאד מאד שנעשה ממנה דברים שלמים ממש שיש להם קיום כל הימים שיתקימו העולמות כל זמן אשר השם יתברך וכו' וכו' וחכמה יקר יותר כי מחשבה הוא שעולה על מחשבתו לבד וחכמה הוא שבונה בחכמתו בנינים בשכלו והוא יקר מאד ועקר הדבר שיהיה באמת ואפילו פשט שמחדשין, הוא גם כן דבר גדול מאד וצריך גם כן שיהיה באמת וגם להפך כשהוא בלא אמת נעשה ממנה גם כן דברים להפך
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.1563 שניות - עכשיו 25_12_2025 השעה 09:27:01 - wesi2