ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה סה - וַיּאמֶר בּעַז אֶל רוּת
ויאמר בעז אל רות, הלא שמעת בתי, אל תלכי ללקט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה וכו' עיניך בשדה אשר יקצרון, והלכת אחריהן הלוא צויתי את הנערים לבלתי נגעך וצמת, והלכת אל הכלים ושתית, מאשר ישאבון הנערים (רות ב) א. דע כי יש שדה, ושם גדלים אילנות ועשבים יפים ונאים מאד וגדל יקר יפי השדה וגדוליו אי אפשר לספר, אשרי עין ראתה זאת ואילנות ועשבים, הם בחינת נשמות קדושות הגדלים שם ויש כמה וכמה נשמות ערמות, שהם נעים ונדים מחוץ לשדה וממתינים ומצפים על תקון, שיוכלו לשוב ולכנס אל מקומם וגם אפילו נשמה גדולה, שבה תלויים כמה נשמות לפעמים כשהיא יוצאת לחוץ קשה לה לחזר לשם והם כלם מבקשים ומצפים על בעל השדה שיוכל להתעסק בצרך תקונם ויש נשמה, שתקונה על ידי מיתה של אחד או על ידי מצוה ועבודה של אחד. ומי שרוצה לחגר מתניו להכניס עצמו להיות הוא הבעל השדה צריך להיות איש אמוד ותקיף, וגבור חיל, וחכם, וצדיק גדול מאד כי צריך להיות אדם גדול ומפלג במעלה מאד ויש אחד, שאינו יכול לגמר הענין כי אם עם מיתתו ואפילו לזה צריך להיות גדול מאד כי יש כמה וכמה גדולים שאפילו עם מיתתם לא יועילו רק אם יש אדם גדול ומפלג במעלה מאד מאד יכול לגמר מה שצריך בחיים חיותו כי הרבה יסורים ודברים קשים עוברין עליו אך על ידי גדלותו ומעלתו עובר על כלם ועושה פעלות השדה כמו שצריך וכשזוכה לתקן הנשמות ולהכניסם אזי טוב ויפה מאד להתפלל כי אזי התפילה על תקונה וזה הבעל השדה הוא משגיח ומשתדל תמיד להשקות האילנות ולגדלם ובשאר תקוני השדה ולהרחיק האילנות זה מזה הרחקה הראוי שלא יכחיש אחד את חברו כי לפעמים צריך להראות למקרב גדול הרחקה גדולה כדי שלא יכחיש את חברו ב. ודע, שכשהנשמות עושין פרות שעושין רצונו של מקום אזי מאירין עיני בעל השדה ויכולין להיות צופין ורואין במקום שצריך (במדבר כ"ג) : "שדה צופים" אבל כשאין עושין רצונו יתברך חס ושלום אזי נתחשכים עיניו, חס ושלום (אהלות פרק י"ח מעד קטן ה: עין שם) כי בכי הוא קלקול הראות, כמו שכתוב (קהלת י"ב) : "ושבו העבים אחר הגשם" ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת קנ"א:) : 'זה הראות שהולך אחר הבכי' וכשעיניו מאירות וצופות, בבחינות 'שדה צופים' הנ"ל אזי יכול להסתכל בכל אחד ואחד, להביאו אל התכלית הינו שיכול להסתכל בהדבור של כל אחד אם אינו על תקונו בשלמות מחמת שרחוק מהתכלית עדין אזי הוא מביאו אל התכלית ואז הדבור כהגן בשלמות כי כל דבור ודבור הוא עולם מלא וכשאדם עומד להתפלל, ומדבר דבורי התפילה אזי הוא מלקט ציצים ופרחים ושושנים נאים כאדם ההולך בשדה ומלקט שושנים ופרחים נאים אחת לאחת עד שעושה אגדה אחת ואחר כך מלקט עוד אחת לאחת ועושה אגדה אחרת ומחברם יחד וכן הולך ומלקט ומקבץ כמה וכמה אגדות יפים ונאים כמו כן הוא הולך בתפילה מאות לאות עד שמתחברים כמה אותיות ונעשה מהם דבור וכן עושה בתבות שלמות ואחר כך נתחברין שתי התבות ואחר כך הולך ומלקט יותר, עד שגומר ברכה אחת ואחר כך מלקט יותר ויותר והולך מאבות לגבורות, ומגבורות לקדשות וכן הולך להלן יותר מי יפאר גדל פאר הלקוטים והקבוצים שאדם מלקט ומקבץ בדבורי התפילה וכשהדבור יוצא, והדבור הוא יוצא מהנפש כמו שכתוב (בראשית ב) : "ויהי האדם לנפש חיה" ותרגומו: 'לרוח ממללא' והדבור בא ונשמע לאזניו, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ט"ו) 'השמע לאזניך מה שאתה מוציא בפיך' אזי הדבור מבקש ומתחנן מהנפש, לבל תפרד ממנו ותכף כשיוצא אות ראשונה, כגון אות בי"ת מתבת ברוך אזי מבקש ומתחנן מהנפש לבל תפרד ממנו כי איך תוכל להתפרד ממני לגדל ההתקשרות והאהבה שיש בינינו כי אתה רואה את יקר יפיי וזיוי והדרי ותפארתי ואיך תוכל לנתק עצמך ממני ולפרד מאתי הן אמת, שאתה צריך לילך יותר כדי ללקט עוד סגלות יקרות וחמודות גדולות אבל איך תוכל לפרד ממני ולשכח אותי על כל פנים תראה שבכל מקום שתלך ותבוא לשם לא תשכח אותי, ולא תפרד ממני מכל שכן כשגומר תבה אחת אזי כל התבה מבקשת כל הנ"ל ומלפפת ומחבקת אותו ואינה מנחת אותו לילך מאתה כנ"ל ובאמת הוא צריך ומכרח לדבר עוד הרבה דבורים וכמה ברכות וענינים עד גמר התפילה על כן הכלל שצריך לעשות אחד מכל התפילה כלה ובכל דבור שמדבר, יהיה נמצא שם כל הדבורים של התפילה ומהתחלת התפילה עד הסוף יהיה הכל אחד וכשעומד בהדבור האחרון של התפילה יהיה עדין עומד בתבה ראשונה של התפילה כדי שעל ידי זה יוכל להתפלל כל התפילה כלה ואף על פי כן לא יתפרד אפילו מאות ראשונה של התפילה ג. ודע, שבחינה זו, הינו בחינת אחד זה הוא בחינת התכלית (זכריה י"ד) : "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" 'וביום ההוא', הינו התכלית והוא בחינת כלו טוב כי אחד הוא כלו טוב כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (פסחים נ) על פסוק זה "ביום ההוא יהיה ה' אחד" וכו', 'אטו האדנא לאו אחד הוא אלא האדנא מברכין על הרעה: 'דין אמת', ועל הטובה: 'הטוב והמיטיב' אבל לעתיד יברכו על הכל הטוב והמיטיב' נמצא, שבחינת אחד הוא התכלית והוא כלו טוב כי התכלית הוא כלו טוב כי אפילו כל הצרות והיסורים והרעות העוברין על האדם, חס ושלום אם יסתכל על התכלית, בודאי אינם רעות כלל רק טובות גדולות כי בודאי כל היסורים באים בכונה מהשם יתברך לטובתו אם להזכירו שישוב בתשובה, אם למרק עוונותיו ואם כן היסורים הם טובות גדולות כי כונת השם יתברך הוא בודאי רק לטובה נמצא, שבכל הרעות והיסורים שיש לאדם, חס ושלום אם יסתכל על התכלית, הינו כונת השם יתברך לא יהיה לו יסורים כלל רק אדרבא יתמלא שמחה, מגדל רב הטובה שיסתכל בתכלית היסורים הללו כי התכלית הוא כלו טוב כלו אחד כנ"ל ובאמת אין שום רע בעולם, רק כלו טוב אך עקר הצער שיש לאדם מהיסורים שעוברים עליו, חס ושלום הוא רק מחמת שלוקחין מהאדם הדעת עד שאין יכול להסתכל על התכלית, שהוא כלו טוב ואז מרגיש צער וכאב היסורים כי כשיש לו דעת, ומסתכל על התכלית אינו מרגיש כלל הצער של היסורים כנ"ל ובזה תבין דבר נעלם ונסתר מה שנטבע בנפש האדם כשיש לו יסורים גדולים רחמנא לצלן כגון למשל כשחותכין איזה איבר לאדם, חס ושלום אזי סותם ועוצם את עיניו בחזק כי זה אנו רואים בחוש כשאדם רוצה להסתכל על דבר שהוא רחוק ממנו אזי סותם את עיניו ומצמצם ומכוץ הראות כדי לכון הראות אל הדבר הרחוק שרוצה לראות וזה מחמת כי הראות הוא משרת ושליח של המח להביא הדבר שרואה לתוך המח כי עקר הראיה היא הידיעה דהינו לידע מהות הדבר שרואה והידיעה היא במח וכשרוצה המח לידע זה הדבר שעומד כנגדו אזי הוא שולח את הראות והראות הולך ורואה הדבר ומביאו לתוך המח ואז יודע מה שרואה ועל כן, כשמעבירין דבר לפני אדם במהירות גדול אינו יודע מהות הדבר אף שבאמת ראה הדבר בעיניו ממש עם כל זה מחמת המהירות לא היה פנאי להביא הדבר לתוך המח ועל כן כשהדבר רחוק ממנו אין כח בהראות לילך לשם ולהביאו לתוך המח מחמת שהדברים אחרים שרואה מן הצד מבלבלים אותו וכן מחמת הפזור שנתפזר הראות על ידי זה הוא נקלש ואין בו כח להביא הדבר שרואה לתוך המח על כן צריך לסתם את עיניו, ולצמצם הראות ולכונו אל הדבר שצריך, כדי שלא יבלבלו דברים אחרים וגם כדי שיתחזק כח הראות, ולא יהיה קלוש ואז יוכל לראות הדבר הרחוק כנ"ל כמו כן כשרוצים להסתכל על התכלית שהוא כלו טוב, כלו אחד צריך לסתם את עיניו, ולכון ההסתכלות אל התכלית כי אור התכלית הזה היא רחוקה מהאדם ואי אפשר לראותו כי אם בסתימו דעינין שצריך לסתם את העינים לגמרי, ולסגרם בחזקה מאד אף גם לדחקם בהאצבע, כדי לסתמם לגמרי ואז יוכל להסתכל על התכלית הזה הינו שצריך לסתם את עיניו מחזו דהאי עלמא לגמרי להעלים עיניו ולסגרם מאד לבלי להסתכל כלל על תאוות עולם הזה והבליו ואז יוכל לראות ולהשיג אור התכלית הזה, שכלו טוב ואז יתבטלו היסורים כנ"ל כי עקר היסורים מחמת שרחוק מהתכלית כנ"ל ועל כן נטבע בנפש האדם לסתם עיניו בשעת יסורים כנ"ל כדי לברח מהיסורים ולבטלם על ידי ההסתכלות על התכלית, שהוא כלו טוב שההסתכלות הזאת אי אפשר כי אם על ידי סתימת העינים כנ"ל ואף שהאדם אינו יודע כלום מה הוא עושה אף על פי כן הנפש יודעת הכל ועל כן מטבעה לסתם העינים בשעת יסורים כנ"ל. ד. והנה באמת, בשעת ביטול שנתבטל אל התכלית שהוא כלו טוב כלו אחד אזי באמת נתבטלין היסורים כנ"ל אך אי אפשר להיות תמיד קבוע בבחינות הביטול כי אם כן יצא מגדר אנושי ועל כן מכרח שיהיה הביטול בבחינות רצוא ושוב על כן כשחוזר השכל מהביטול אל המח, שהוא כלי השכל אזי אי אפשר להמחין, שהם הכלים לקבל זה השכל של בחינות ביטול כי הוא בחינות אין סוף שהוא בחינות התכלית, שהוא כלו אחד, כלו טוב ומחמת זה מרגיש המח הצער של היסורים כי עקר ההרגשה של כל היסורים והכאבים חס ושלום, הוא בהמח כי מהמח יוצאין צנורות לכל האיברים כלם ועל ידי זה מרגיש המח הכאב באיזו איבר שהוא. ודע שאחר כך כשחוזר מהביטול אל הכלים, דהינו המחין אזי מתגברין היסורים ביותר ממה שהיו מקדם כדרך שני אנשים שמתאבקים ונלחמים ונתגברים זה כנגד זה שכשאחד רואה שחברו מתגבר עליו אזי הוא מתחזק מאד, ומתגבר ביותר כמו כן כשרואין הבעלי דינים שהוא רוצה להתגבר על היסורים ולבטלם על ידי הביטול אל התכלית כנ"ל אזי הם מתחזקים ומתגברים ביותר ועל כן אחר כך כששב מהביטול אזי היסורים הם גדולים יותר מקדם כי הם מתגברים כנגדו מחמת שרוצה לברח מהם וכנ"ל. אך אחר כך מקלים היסורים ומתנחמין עליהם על ידי התחדשות התורה שזוכין על ידי היסורים כי על ידי היסורים בא לבחינת ביטול כנ"ל ואחר כך, אף על פי ששב מהביטול אף על פי כן מהרשימו שנשאר מהביטול על ידי זה נעשה התחדשות התורה כי על ידי הביטול שנתבטל אל התכלית והשיג שכל היסורים הם טובות גדולות מאד על ידי זה נתמלא שמחה והשמחה הוא כלי אל חדושין דאוריתא כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת פ"ח) : 'בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, ירדו ששים רבוא מלאכים, ונתנו שני כתרים בראש כל אחד וכשחטאו וכו' ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו, שנאמר "ושמחת עולם על ראשם" ' נמצא שהשמחה היא בחינת נעשה ונשמע, שהוא בחינת קבלת התורה ועל ידי התחדשות התורה שזוכין על ידי הרשימו של הביטול כנ"ל על ידי זה מקררין היסורים אחר כך כי על ידי זה מכבין צמאון הנפש כי הרגשת היסורים הוא בחינת צמאון הנפש כי צמאון הוא על ידי מליחות ומליחות הוא בחינת יסורים כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ה). 'נאמר ברית במלח, ונאמר ברית ביסורים' כי הנפש היא בת השכל כי עקר גדול הנפש, הוא על ידי השכל שמגדלה ומתקנה וכמו שכתוב (משלי י"ט) : "גם בלא דעת נפש לא טוב" וכשהשכל בשלמות, אזי הוא עושה פרות אבל כשנפגם השכל, אזי הוא בחינת "ארץ פרי למלחה" (תהלים ק"ז) והמליחות, הוא בחינת היסורים שמרגישין על ידי שאין השכל בשלמות כנ"ל והוא בחינת צמאון הנפש כנ"ל ועל ידי ההתחדשות התורה הנ"ל על ידי זה מקררין היסורים ומכבין הצמאון, בבחינות (ישעיה נ"ה) : "הוי כל צמא לכו למים" (תהלים צ"ד) : "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו" כי על ידי היסורים, זוכה להתחדשות התורה כנ"ל וזה סימן שפעל על ידי היסורים וקבלם כראוי כשזוכה אחר כך לחדושין דאוריתא שזה סימן שזכה לבחינות ביטול אל התכלית על ידי היסורים ועל ידי זה זכה לחדושין דאוריתא, על ידי הרשימו כנ"ל. והבעל השדה הנ"ל, כשעיניו מאירות, בבחינות "שדה צופים" אזי יכול להסתכל בכל אחד ואחד, אם הוא קרוב אל התכלית וכשרואה באחד שרחוק מהתכלית אזי אין תפילתו עדין בשלמות כראוי כנ"ל כי אינו יכול לעשות אחד מכל התפילה וכשעומד בסוף התבה, שוכח תחלת התבה ואינו יכול לכלל תפילתו בבחינות אחד כנ"ל והבעל השדה הנ"ל, מסתכל בו ומביאו אל התכלית, שהוא כלו אחד כנ"ל ואזי יכול לעשות אחד מכל התפילה ואף על פי שעומד בסוף התפילה, עדין הוא עומד בתחלת התבה של תחלת התפילה כנ"ל וזה בחינות (שבת ק"ד) : 'מנצפ"ך צופים אמרו' ומסיק שם, שהצופים תקנו, הי בתחלת תבה והי בסוף תבה צופים, זה בחינות הבעל השדה כשעיניו בבחינות שדה צופים כנ"ל אזי יכול לתקן ולהסתכל על אותם שהם סמוכים אל התכלית וכשעומדים בסוף התפילה עדין הם בתחלת התבה כנ"ל ועל אותם שהם רחוקים מהתכלית, והם בחינות סוף תבה כי כשהם בסוף התבה, הם בסוף התבה ממש כנ"ל והצופים מתקנים אותם, ומביאים אותם אל התכלית כנ"ל וזה בחינות 'שכחום וחזרו ויסדום' הינו שמחמת שהם רחוקים מהתכלית שכחו תחלת התבה כי אינם כוללים תפילתם בבחינת אחד כנ"ל וחזרו ויסדום ותקנו אותם, שיהיה כלו אחד כנ"ל וזה פרוש, ויאמר בעז אל רות הוא השכל, כמו שכתוב (קהלת ז) "החכמה תעז לחכם" רות היא בחינת הנפש, שממנה יוצא הדבור של התפילות והשירות והתשבחות כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ז:) 'למה נקרא שמה רות שממנה יצא דוד שרוה להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות' הלוא שמעת בתי כי הנפש היא בת השכל כנ"ל הלוא שמעת, הינו השמע לאזניך מה שאתה מוציא בפיך הינו הטה אזניך ושמע בקשת הדבור ותחנוניו שמבקש ומתחנן לבל תתפרד ממנו כנ"ל וזהו אל תלכי ללקט בשדה אחר כנ"ל כי כל האותיות והדבורים הם לקוטים יקרים שמלקטים בשדות עליונים כנ"ל והדבור מבקש מהנפש, לבל תלך מאתו ללקט לקוטים אחרים כנ"ל אך זה אי אפשר כי צריך לילך וללקט יותר כנ"ל אך וגם ולא תעבורי מזה הינו שאפילו כשתלך לתבה אחרת אל תעבר מתבה ראשונה כנ"ל וזה נעשה, על ידי שזוכה אל התכלית כנ"ל עיניך בשדה אשר יקצרון הינו בחינת ההסתכלות על התכלית כי הקצירה היא תכלית החרישה והזריעה הלוא צויתי את הנערים לבלתי נגעך זה בחינת סתימת העינים, שצריך לסוגרם ולחבר הראות, לכונו אל התכלית כנ"ל כי בלא זה אי אפשר להסתכל על התכלית כנ"ל וזה "הלוא צויתי את הנערים", לשון צותא והתחברות שצריך לצות ולחבר הראות כנ"ל והעינים נקראים נערים, כי הם משרתי השכל כנ"ל כי הראות הוא שליח ומשרת להשכל כנ"ל וזהו לבלתי נגעך בחינת נגעי הנפש כי כשהראות נתפזר, ורואה כל מה שלפניו הינו שאינו סותם וסוגר עיניו מחזו דהאי עלמא כנ"ל זהו בחינת נגעי הנפש וצריך לצות ולחבר את הנערים, דהינו הראות לבלי להסתכל מן הצד על הבלי עולם הזה לבלתי לנגע את הנפש ואז יוכל להסתכל על התכלית כנ"ל ואזי על ידי ההסתכלות על התכלית, נתבטלין כל היסורים כנ"ל אך אחר כך כששב מהביטול מתגברין היסורים ביותר כנ"ל שזה בחינת צמאון הנפש כנ"ל וזה, וצמית והלכת אל הכלים ושתית מאשר ישאבון הנערים כי לכבות הצמאון הוא על ידי התחדשות התורה שמקבלין המחין, שהם הכלים של השכל על ידי הרשימו שנשאר מהביטול כנ"ל ומשם שותה הנפש לכבות צמאונה כנ"ל ושתית מאשר ישאבון הנערים כי הנערים שהם עיני השכל הם שואבין התחדשות התורה מהרשימו שנשאר מההסתכלות על התכלית כנ"ל ועל ידי זה נתבטלין היסורים אחר כך, ומכבין צמאון הנפש כנ"ל וזה בחינת הגן עדן, בחינת משה ואהרון גן, הוא בחינת הנפש, בחינת (ירמיה ל"א) : "והיתה נפשם כגן רוה" עדן, הוא בחינת התכלית (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה ברכות ל"ד:) בחינת ביטול כנ"ל וזה בחינת (תענית לא) : 'עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא, וכל אחד מראה באצבעו' וכו' 'מחול', זה בחינת השמחה, שהיא כלי לקבלת התורה כנ"ל וכל זה על ידי הביטול שעל ידי הזריחה של הרשימו מן הביטול משם באה התורה, על ידי הכלים, כמו שמובא שם וזה בחינת 'מראה באצבעו' 'מראה', זה בחינת המראה והזריחה של הרשימו שמשם באה התורה וזה בחינת 'מראה באצבעו' בחינת התורה, שהיא בחינות (שמות ל"א) : "אצבע אלהים"
וַיּאמֶר בּעַז אֶל רוּת, הֲלא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל תֵּלְכִי לִלְקט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכוּ' עֵינַיִך בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵך וְצָמִת, וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית, מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים

א. דַּע כִּי יֵשׁ שָׂדֶה, וְשָׁם גְּדֵלִים אִילָנוֹת וַעֲשָׂבִים יָפִים וְנָאִים מְאד

וְגדֶל יְקַר יְפִי הַשָּׂדֶה וְגִדּוּלָיו אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר, אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה זאת

וְאִילָנוֹת וַעֲשָׂבִים, הֵם בְּחִינַת נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת הַגְּדֵלִים שָׁם

וְיֵשׁ כַּמָּה וְכַמָּה נְשָׁמוֹת עֲרֻמּוֹת, שֶׁהֵם נָעִים וְנָדִים מִחוּץ לַשָּׂדֶה

וּמַמְתִּינִים וּמְצַפִּים עַל תִּקּוּן, שֶׁיּוּכְלוּ לָשׁוּב וְלִכְנס אֶל מְקוֹמָם

וְגַם אֲפִילּוּ נְשָׁמָה גְּדוֹלָה, שֶׁבָּהּ תְּלוּיִים כַּמָּה נְשָׁמוֹת

לִפְעָמִים כְּשֶׁהִיא יוֹצֵאת לַחוּץ קָשֶׁה לָהּ לַחֲזר לְשָׁם

וְהֵם כֻּלָּם מְבַקְּשִׁים וּמְצַפִּים עַל בַּעַל הַשָּׂדֶה שֶׁיּוּכַל לְהִתְעַסֵּק בְּצרֶך תִּקּוּנָם

וְיֵשׁ נְשָׁמָה, שֶׁתִּקּוּנָהּ עַל יְדֵי מִיתָה שֶׁל אֶחָד

אוֹ עַל יְדֵי מִצְוָה וַעֲבוֹדָה שֶׁל אֶחָד.

וּמִי שֶׁרוֹצֶה לַחֲגר מָתְנָיו לְהַכְנִיס עַצְמוֹ לִהְיוֹת הוּא הַבַּעַל הַשָּׂדֶה

צָרִיך לִהְיוֹת אִישׁ אָמוּד וְתַקִּיף, וְגִבּוֹר חַיִל, וְחָכָם, וְצַדִּיק גָּדוֹל מְאד

כִּי צָרִיך לִהְיוֹת אָדָם גָּדוֹל וּמֻפְלָג בְּמַעֲלָה מְאד

וְיֵשׁ אֶחָד, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִגְמר הָעִנְיָן כִּי אִם עִם מִיתָתוֹ

וַאֲפִילּוּ לָזֶה צָרִיך לִהְיוֹת גָּדוֹל מְאד

כִּי יֵשׁ כַּמָּה וְכַמָּה גְּדוֹלִים שֶׁאֲפִילּוּ עִם מִיתָתָם לא יוֹעִילוּ

רַק אִם יֵשׁ אָדָם גָּדוֹל וּמֻפְלָג בְּמַעֲלָה מְאד מְאד

יָכוֹל לִגְמר מַה שֶּׁצָּרִיך בַּחַיִּים חִיּוּתוֹ

כִּי הַרְבֵּה יִסּוּרִים וּדְבָרִים קָשִׁים עוֹבְרִין עָלָיו

אַך עַל יְדֵי גַּדְלוּתוֹ וּמַעֲלָתוֹ עוֹבֵר עַל כֻּלָּם

וְעוֹשֶׂה פְּעֻלּוֹת הַשָּׂדֶה כְּמוֹ שֶׁצָּרִיך

וּכְשֶׁזּוֹכֶה לְתַקֵּן הַנְּשָׁמוֹת וּלְהַכְנִיסָם

אֲזַי טוֹב וְיָפֶה מְאד לְהִתְפַּלֵּל

כִּי אֲזַי הַתְּפִילָּה עַל תִּקּוּנָהּ

וְזֶה הַבַּעַל הַשָּׂדֶה

הוּא מַשְׁגִּיחַ וּמִשְׁתַּדֵּל תָּמִיד לְהַשְׁקוֹת הָאִילָנוֹת וּלְגַדְּלָם

וּבִשְׁאָר תִּקּוּנֵי הַשָּׂדֶה

וּלְהַרְחִיק הָאִילָנוֹת זֶה מִזֶּה הַרְחָקָה הָרָאוּי

שֶׁלּא יַכְחִישׁ אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ

כִּי לִפְעָמִים צָרִיך לְהַרְאוֹת לִמְקרָב גָּדוֹל הַרְחָקָה גְּדוֹלָה

כְּדֵי שֶׁלּא יַכְחִישׁ אֶת חֲבֵרוֹ

ב. וְדַע, שֶׁכְּשֶׁהַנְּשָׁמוֹת עוֹשִׂין פֵּרוֹת

שֶׁעוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם

אֲזַי מְאִירִין עֵינֵי בַּעַל הַשָּׂדֶה

וִיכוֹלִין לִהְיוֹת צוֹפִין וְרוֹאִין בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיך: "שְׂדֵה צוֹפִים"

אֲבָל כְּשֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַך חַס וְשָׁלוֹם

אֲזַי נִתְחַשְּׁכִים עֵינָיו, חַס וְשָׁלוֹם

כִּי בְּכִי הוּא קִלְקוּל הָרְאוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגֶּשֶׁם"

וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'זֶה הָרְאוּת שֶׁהוֹלֵך אַחַר הַבֶּכִי'

וּכְשֶׁעֵינָיו מְאִירוֹת וְצוֹפוֹת, בִּבְחִינוֹת 'שְׂדֵה צוֹפִים' הַנַּ"ל

אֲזַי יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד, לַהֲבִיאוֹ אֶל הַתַּכְלִית

הַיְנוּ שֶׁיָּכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בְּהַדִּבּוּר שֶׁל כָּל אֶחָד

אִם אֵינוֹ עַל תִּקּוּנוֹ בִּשְׁלֵמוּת

מֵחֲמַת שֶׁרָחוֹק מֵהַתַּכְלִית עֲדַיִן

אֲזַי הוּא מְבִיאוֹ אֶל הַתַּכְלִית

וְאָז הַדִּבּוּר כְּהגֶן בִּשְׁלֵמוּת

כִּי כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר הוּא עוֹלָם מָלֵא

וּכְשֶׁאָדָם עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל, וּמְדַבֵּר דִּבּוּרֵי הַתְּפִילָּה

אֲזַי הוּא מְלַקֵּט צִיצִים וּפְרָחִים וְשׁוֹשַׁנִּים נָאִים

כְּאָדָם הַהוֹלֵך בְּשָׂדֶה

וּמְלַקֵּט שׁוֹשַׁנִּים וּפְרָחִים נָאִים אַחַת לְאַחַת

עַד שֶׁעוֹשֶׂה אֲגֻדָּה אֶחָת

וְאַחַר כָּך מְלַקֵּט עוֹד אַחַת לְאַחַת

וְעוֹשֶׂה אֲגֻדָּה אַחֶרֶת וּמְחַבְּרָם יַחַד

וְכֵן הוֹלֵך וּמְלַקֵּט וּמְקַבֵּץ כַּמָּה וְכַמָּה אֲגֻדּוֹת יָפִים וְנָאִים

כְּמוֹ כֵן הוּא הוֹלֵך בִּתְפִילָּה מֵאוֹת לְאוֹת

עַד שֶׁמִּתְחַבְּרִים כַּמָּה אוֹתִיּוֹת וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם דִּבּוּר

וְכֵן עוֹשֶׂה בְּתֵבוֹת שְׁלֵמוֹת

וְאַחַר כָּך נִתְחַבְּרִין שְׁתֵּי הַתֵּבוֹת

וְאַחַר כָּך הוֹלֵך וּמְלַקֵּט יוֹתֵר, עַד שֶׁגּוֹמֵר בְּרָכָה אַחַת

וְאַחַר כָּך מְלַקֵּט יוֹתֵר וְיוֹתֵר

וְהוֹלֵך מֵאָבוֹת לִגְבוּרוֹת, וּמִגְּבוּרוֹת לִקְדֻשּׁוֹת

וְכֵן הוֹלֵך לְהַלָּן יוֹתֵר

מִי יְפָאֵר גדֶל פְּאֵר הַלִּקּוּטִים וְהַקִּבּוּצִים

שֶׁאָדָם מְלַקֵּט וּמְקַבֵּץ בְּדִבּוּרֵי הַתְּפִילָּה

וּכְשֶׁהַדִּבּוּר יוֹצֵא, וְהַדִּבּוּר הוּא יוֹצֵא מֵהַנֶּפֶשׁ

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" וְתַרְגּוּמוֹ: 'לְרוּחַ מְמַלְּלָא'

וְהַדִּבּוּר בָּא וְנִשְׁמָע לְאָזְנָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 'הַשְׁמַע לְאָזְנֶיך מַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא בְּפִיך'

אֲזַי הַדִּבּוּר מְבַקֵּשׁ וּמִתְחַנֵּן מֵהַנֶּפֶשׁ, לְבַל תִּפָּרֵד מִמֶּנּוּ

וְתֵכֶף כְּשֶׁיּוֹצֵא אוֹת רִאשׁוֹנָה, כְּגוֹן אוֹת בֵּי"ת מִתֵּבַת בָּרוּך

אֲזַי מְבַקֵּשׁ וּמִתְחַנֵּן מֵהַנֶּפֶשׁ לְבַל תִּפָּרֵד מִמֶּנּוּ

כִּי אֵיך תּוּכַל לְהִתְפָּרֵד מִמֶּנִּי

לְגדֶל הַהִתְקַשְּׁרוּת וְהָאַהֲבָה שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵינוּ

כִּי אַתָּה רוֹאֶה אֶת יְקַר יָפְיִי וְזִיוִי וַהֲדָרִי וְתִפְאַרְתִּי

וְאֵיך תּוּכַל לְנַתֵּק עַצְמְך מִמֶּנִּי וְלִפְרד מֵאִתִּי

הֵן אֱמֶת, שֶׁאַתָּה צָרִיך לֵילֵך יוֹתֵר

כְּדֵי לְלַקֵּט עוֹד סְגֻלּוֹת יְקָרוֹת וַחֲמוּדוֹת גְּדוֹלוֹת

אֲבָל אֵיך תּוּכַל לִפְרד מִמֶּנִּי וְלִשְׁכּחַ אוֹתִי

עַל כָּל פָּנִים תִּרְאֶה שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁתֵּלֵך וְתָבוֹא לְשָׁם

לא תִּשְׁכַּח אוֹתִי, וְלא תִּפָּרֵד מִמֶּנִּי

מִכָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁגּוֹמֵר תֵּבָה אַחַת

אֲזַי כָּל הַתֵּבָה מְבַקֶּשֶׁת כָּל הַנַּ"ל

וּמְלַפֶּפֶת וּמְחַבֶּקֶת אוֹתוֹ

וְאֵינָהּ מַנַּחַת אוֹתוֹ לֵילֵך מֵאִתָּהּ כַּנַּ"ל

וּבֶאֱמֶת הוּא צָרִיך וּמֻכְרָח לְדַבֵּר עוֹד הַרְבֵּה דִּבּוּרִים

וְכַמָּה בְּרָכוֹת וְעִנְיָנִים עַד גְּמַר הַתְּפִילָּה

עַל כֵּן הַכְּלָל

שֶׁצָּרִיך לַעֲשׂוֹת אֶחָד מִכָּל הַתְּפִילָּה כֻּלָּהּ

וּבְכָל דִּבּוּר שֶׁמְּדַבֵּר, יִהְיֶה נִמְצָא שָׁם כָּל הַדִּבּוּרִים שֶׁל הַתְּפִילָּה

וּמֵהַתְחָלַת הַתְּפִילָּה עַד הַסּוֹף

יִהְיֶה הַכּל אֶחָד

וּכְשֶׁעוֹמֵד בְּהַדִּבּוּר הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַתְּפִילָּה

יִהְיֶה עֲדַיִן עוֹמֵד בְּתֵבָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל הַתְּפִילָּה

כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַתְּפִילָּה כֻּלָּהּ

וְאַף עַל פִּי כֵן לא יִתְפָּרֵד אֲפִילּוּ מֵאוֹת רִאשׁוֹנָה שֶׁל הַתְּפִילָּה

ג. וְדַע, שֶׁבְּחִינָה זוֹ, הַיְנוּ בְּחִינַת אֶחָד

זֶה הוּא בְּחִינַת הַתַּכְלִית

"בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"

'וּבַיּוֹם הַהוּא', הַיְנוּ הַתַּכְלִית

וְהוּא בְּחִינַת כֻּלּוֹ טוֹב

כִּי אֶחָד הוּא כֻּלּוֹ טוֹב

כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק זֶה

"בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד" וְכוּ', 'אַטּוּ הָאִדְּנָא לָאו אֶחָד הוּא

אֶלָּא הָאִדְּנָא מְבָרְכִין עַל הָרָעָה: 'דַּיַּן אֱמֶת', וְעַל הַטּוֹבָה: 'הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב'

אֲבָל לֶעָתִיד יְבָרְכוּ עַל הַכּל הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב'

נִמְצָא, שֶׁבְּחִינַת אֶחָד הוּא הַתַּכְלִית וְהוּא כֻּלּוֹ טוֹב

כִּי הַתַּכְלִית הוּא כֻּלּוֹ טוֹב

כִּי אֲפִילּוּ כָּל הַצָּרוֹת וְהַיִּסּוּרִים וְהָרָעוֹת הָעוֹבְרִין עַל הָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם

אִם יִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, בְּוַדַּאי אֵינָם רָעוֹת כְּלָל

רַק טוֹבוֹת גְּדוֹלוֹת

כִּי בְּוַדַּאי כָּל הַיִּסּוּרִים בָּאִים בְּכַוָּנָה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך לְטוֹבָתוֹ

אִם לְהַזְכִּירוֹ שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, אִם לְמָרֵק עֲווֹנוֹתָיו

וְאִם כֵּן הַיִּסּוּרִים הֵם טוֹבוֹת גְּדוֹלוֹת

כִּי כַּוָּנַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך הוּא בְּוַדַּאי רַק לְטוֹבָה

נִמְצָא, שֶׁבְּכָל הָרָעוֹת וְהַיִּסּוּרִים שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם

אִם יִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, הַיְנוּ כַּוָּנַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך

לא יִהְיֶה לוֹ יִסּוּרִים כְּלָל

רַק אַדְּרַבָּא יִתְמַלֵּא שִׂמְחָה, מִגּדֶל רב הַטּוֹבָה

שֶׁיִּסְתַּכֵּל בְּתַכְלִית הַיִּסּוּרִים הַלָּלוּ

כִּי הַתַּכְלִית הוּא כֻּלּוֹ טוֹב כֻּלּוֹ אֶחָד כַּנַּ"ל

וּבֶאֱמֶת אֵין שׁוּם רַע בָּעוֹלָם, רַק כֻּלּוֹ טוֹב

אַך עִקַּר הַצַּעַר שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם מֵהַיִּסּוּרִים שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו, חַס וְשָׁלוֹם

הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁלּוֹקְחִין מֵהָאָדָם הַדַּעַת

עַד שֶׁאֵין יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב

וְאָז מַרְגִּישׁ צַעַר וּכְאֵב הַיִּסּוּרִים

כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת, וּמִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית

אֵינוֹ מַרְגִּישׁ כְּלָל הַצַּעַר שֶׁל הַיִּסּוּרִים כַּנַּ"ל

וּבָזֶה תָּבִין דָּבָר נֶעְלָם וְנִסְתָּר

מַה שֶּׁנִּטְבָּע בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם

כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ יִסּוּרִים גְּדוֹלִים רַחֲמָנָא לִצְלָן

כְּגוֹן לְמָשָׁל כְּשֶׁחוֹתְכִין אֵיזֶה אֵיבָר לָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם

אֲזַי סוֹתֵם וְעוֹצֵם אֶת עֵינָיו בְּחֹזֶק

כִּי זֶה אָנוּ רוֹאִים בְּחוּשׁ

כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לְהִסְתַּכֵּל עַל דָּבָר שֶׁהוּא רָחוֹק מִמֶּנּוּ

אֲזַי סוֹתֵם אֶת עֵינָיו וּמְצַמְצֵם וּמְכַוֵּץ הָרְאוּת

כְּדֵי לְכַוֵּן הָרְאוּת אֶל הַדָּבָר הָרָחוֹק שֶׁרוֹצֶה לִרְאוֹת

וְזֶה מֵחֲמַת

כִּי הָרְאוּת הוּא מְשָׁרֵת וְשָׁלִיחַ שֶׁל הַמּחַ

לְהָבִיא הַדָּבָר שֶׁרוֹאֶה לְתוֹך הַמּחַ

כִּי עִקַּר הָרְאִיָּה הִיא הַיְדִיעָה

דְּהַיְנוּ לֵידַע מַהוּת הַדָּבָר שֶׁרוֹאֶה

וְהַיְדִיעָה הִיא בַּמּחַ

וּכְשֶׁרוֹצֶה הַמּחַ לֵידַע זֶה הַדָּבָר שֶׁעוֹמֵד כְּנֶגְדּוֹ

אֲזַי הוּא שׁוֹלֵחַ אֶת הָרְאוּת

וְהָרְאוּת הוֹלֵך וְרוֹאֶה הַדָּבָר

וּמְבִיאוֹ לְתוֹך הַמּחַ

וְאָז יוֹדֵעַ מַה שֶּׁרוֹאֶה

וְעַל כֵּן, כְּשֶׁמַּעֲבִירִין דָּבָר לִפְנֵי אָדָם בִּמְהִירוּת גָּדוֹל

אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַהוּת הַדָּבָר

אַף שֶׁבֶּאֱמֶת רָאָה הַדָּבָר בְּעֵינָיו מַמָּשׁ

עִם כָּל זֶה מֵחֲמַת הַמְּהִירוּת

לא הָיָה פְּנַאי לְהָבִיא הַדָּבָר לְתוֹך הַמּחַ

וְעַל כֵּן כְּשֶׁהַדָּבָר רָחוֹק מִמֶּנּוּ

אֵין כּחַ בְּהָרְאוּת לֵילֵך לְשָׁם וְלַהֲבִיאוֹ לְתוֹך הַמּחַ

מֵחֲמַת שֶׁהַדְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁרוֹאֶה מִן הַצַּד מְבַלְבְּלִים אוֹתוֹ

וְכֵן מֵחֲמַת הַפִּזּוּר שֶׁנִּתְפַּזֵּר הָרְאוּת

עַל יְדֵי זֶה הוּא נִקְלָשׁ

וְאֵין בּוֹ כּחַ לְהָבִיא הַדָּבָר שֶׁרוֹאֶה לְתוֹך הַמּחַ

עַל כֵּן צָרִיך לִסְתּם אֶת עֵינָיו, וּלְצַמְצֵם הָרְאוּת

וּלְכַוְּנוֹ אֶל הַדָּבָר שֶׁצָּרִיך, כְּדֵי שֶׁלּא יְבַלְבְּלוּ דְּבָרִים אֲחֵרִים

וְגַם כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזֵּק כּחַ הָרְאוּת, וְלא יִהְיֶה קָלוּשׁ

וְאָז יוּכַל לִרְאוֹת הַדָּבָר הָרָחוֹק כַּנַּ"ל

כְּמוֹ כֵן כְּשֶׁרוֹצִים לְהִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית

שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב, כֻּלּוֹ אֶחָד

צָרִיך לִסְתּם אֶת עֵינָיו, וּלְכַוֵּן הַהִסְתַּכְּלוּת אֶל הַתַּכְלִית

כִּי אוֹר הַתַּכְלִית הַזֶּה הִיא רְחוֹקָה מֵהָאָדָם

וְאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹתוֹ כִּי אִם בִּסְתִימוּ דְּעֵינִין

שֶׁצָּרִיך לִסְתּם אֶת הָעֵינַיִם לְגַמְרֵי, וּלְסָגְרָם בְּחָזְקָה מְאד

אַף גַּם לְדָחְקָם בְּהָאֶצְבַּע, כְּדֵי לְסָתְמָם לְגַמְרֵי

וְאָז יוּכַל לְהִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית הַזֶּה

הַיְנוּ שֶׁצָּרִיך לִסְתּם אֶת עֵינָיו מֵחֵזוּ דְּהַאי עַלְמָא לְגַמְרֵי

לְהַעֲלִים עֵינָיו וּלְסָגְרָם מְאד

לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל כְּלָל עַל תַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה וַהֲבָלָיו

וְאָז יוּכַל לִרְאוֹת וּלְהַשִּׂיג אוֹר הַתַּכְלִית הַזֶּה, שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב

וְאָז יִתְבַּטְּלוּ הַיִּסּוּרִים כַּנַּ"ל

כִּי עִקַּר הַיִּסּוּרִים מֵחֲמַת שֶׁרָחוֹק מֵהַתַּכְלִית כַּנַּ"ל

וְעַל כֵּן נִטְבָּע בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם לִסְתּם עֵינָיו בִּשְׁעַת יִסּוּרִים כַּנַּ"ל

כְּדֵי לִבְרחַ מֵהַיִּסּוּרִים וּלְבַטְּלָם

עַל יְדֵי הַהִסְתַּכְּלוּת עַל הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב

שֶׁהַהִסְתַּכְּלוּת הַזּאת אִי אֶפְשָׁר

כִּי אִם עַל יְדֵי סְתִימַת הָעֵינַיִם כַּנַּ"ל

וְאַף שֶׁהָאָדָם אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלוּם מַה הוּא עוֹשֶׂה

אַף עַל פִּי כֵן הַנֶּפֶשׁ יוֹדַעַת הַכּל

וְעַל כֵּן מֻטְבְּעָה לִסְתּם הָעֵינַיִם בִּשְׁעַת יִסּוּרִים כַּנַּ"ל.

ד. וְהִנֵּה בֶּאֱמֶת, בִּשְׁעַת בִּיטּוּל שֶׁנִּתְבַּטֵּל אֶל הַתַּכְלִית

שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב כֻּלּוֹ אֶחָד

אֲזַי בֶּאֱמֶת נִתְבַּטְּלִין הַיִּסּוּרִים כַּנַּ"ל

אַך אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת תָּמִיד קָבוּעַ בִּבְחִינוֹת הַבִּיטּוּל

כִּי אִם כֵּן יֵצֵא מִגֶּדֶר אֱנוֹשִׁי

וְעַל כֵּן מֻכְרָח שֶׁיִּהְיֶה הַבִּיטּוּל בִּבְחִינוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב

עַל כֵּן כְּשֶׁחוֹזֵר הַשֵּׂכֶל מֵהַבִּיטּוּל

אֶל הַמּחַ, שֶׁהוּא כְּלִי הַשֵּׂכֶל

אֲזַי אִי אֶפְשָׁר לְהַמּחִין, שֶׁהֵם הַכֵּלִים

לְקַבֵּל זֶה הַשֵּׂכֶל שֶׁל בְּחִינוֹת בִּיטּוּל

כִּי הוּא בְּחִינוֹת אֵין סוֹף

שֶׁהוּא בְּחִינוֹת הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא כֻּלּוֹ אֶחָד, כֻּלּוֹ טוֹב

וּמֵחֲמַת זֶה מַרְגִּישׁ הַמּחַ הַצַּעַר שֶׁל הַיִּסּוּרִים

כִּי עִקַּר הַהַרְגָּשָׁה שֶׁל כָּל הַיִּסּוּרִים וְהַכְּאֵבִים חַס וְשָׁלוֹם, הוּא בְּהַמּחַ

כִּי מֵהַמּחַ יוֹצְאִין צִנּוֹרוֹת לְכָל הָאֵיבָרִים כֻּלָּם

וְעַל יְדֵי זֶה מַרְגִּישׁ הַמּחַ הַכְּאֵב בְּאֵיזוֹ אֵיבָר שֶׁהוּא.

וְדַע שֶׁאַחַר כָּך כְּשֶׁחוֹזֵר מֵהַבִּיטּוּל

אֶל הַכֵּלִים, דְּהַיְנוּ הַמּחִין

אֲזַי מִתְגַּבְּרִין הַיִּסּוּרִים בְּיוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיוּ מִקּדֶם

כְּדֶרֶך שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁמִּתְאַבְּקִים וְנִלְחָמִים וְנִתְגַּבְּרִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה

שֶׁכְּשֶׁאֶחָד רוֹאֶה שֶׁחֲבֵרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו

אֲזַי הוּא מִתְחַזֵּק מְאד, וּמִתְגַּבֵּר בְּיוֹתֵר

כְּמוֹ כֵן כְּשֶׁרוֹאִין הַבַּעֲלֵי דִּינִים

שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהִתְגַּבֵּר עַל הַיִּסּוּרִים וּלְבַטְּלָם

עַל יְדֵי הַבִּיטּוּל אֶל הַתַּכְלִית כַּנַּ"ל

אֲזַי הֵם מִתְחַזְּקִים וּמִתְגַּבְּרִים בְּיוֹתֵר

וְעַל כֵּן אַחַר כָּך כְּשֶׁשָּׁב מֵהַבִּיטּוּל

אֲזַי הַיִּסּוּרִים הֵם גְּדוֹלִים יוֹתֵר מִקּדֶם

כִּי הֵם מִתְגַּבְּרִים כְּנֶגְדּוֹ

מֵחֲמַת שֶׁרוֹצֶה לִבְרחַ מֵהֶם וְכַנַּ"ל.

אַך אַחַר כָּך מְקִלִּים הַיִּסּוּרִים וּמִתְנַחֲמִין עֲלֵיהֶם

עַל יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַתּוֹרָה שֶׁזּוֹכִין עַל יְדֵי הַיִּסּוּרִים

כִּי עַל יְדֵי הַיִּסּוּרִים בָּא לִבְחִינַת בִּיטּוּל כַּנַּ"ל

וְאַחַר כָּך, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁב מֵהַבִּיטּוּל

אַף עַל פִּי כֵן מֵהָרְשִׁימוּ שֶׁנִּשְׁאָר מֵהַבִּיטּוּל

עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה הִתְחַדְּשׁוּת הַתּוֹרָה

כִּי עַל יְדֵי הַבִּיטּוּל שֶׁנִּתְבַּטֵּל אֶל הַתַּכְלִית

וְהִשִּׂיג שֶׁכָּל הַיִּסּוּרִים הֵם טוֹבוֹת גְּדוֹלוֹת מְאד

עַל יְדֵי זֶה נִתְמַלֵּא שִׂמְחָה

וְהַשִּׂמְחָה הוּא כְּלִי אֶל חִדּוּשִׁין דְּאוֹרַיְתָא

כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע, יָרְדוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא מַלְאָכִים, וְנָתְנוּ שְׁנֵי כְּתָרִים בְּראשׁ כָּל אֶחָד וּכְשֶׁחָטְאוּ וְכוּ'

וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְהַחֲזִירָן לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל ראשָׁם" '

נִמְצָא שֶׁהַשִּׂמְחָה הִיא בְּחִינַת נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע, שֶׁהוּא בְּחִינַת קַבָּלַת הַתּוֹרָה

וְעַל יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַתּוֹרָה שֶׁזּוֹכִין עַל יְדֵי הָרְשִׁימוּ שֶׁל הַבִּיטּוּל כַּנַּ"ל

עַל יְדֵי זֶה מְקָרְרִין הַיִּסּוּרִים אַחַר כָּך

כִּי עַל יְדֵי זֶה מְכַבִּין צִמְאוֹן הַנֶּפֶשׁ

כִּי הַרְגָּשַׁת הַיִּסּוּרִים הוּא בְּחִינַת צִמְאוֹן הַנֶּפֶשׁ

כִּי צִמָּאוֹן הוּא עַל יְדֵי מְלִיחוּת

וּמְלִיחוּת הוּא בְּחִינַת יִסּוּרִים

כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה . 'נֶאֱמַר בְּרִית בְּמֶלַח, וְנֶאֱמַר בְּרִית בְּיִסּוּרִים'

כִּי הַנֶּפֶשׁ הִיא בַּת הַשֵּׂכֶל

כִּי עִקַּר גִּדּוּל הַנֶּפֶשׁ, הוּא עַל יְדֵי הַשֵּׂכֶל

שֶׁמְּגַדְּלָהּ וּמְתַקְּנָהּ

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "גַּם בְּלא דַּעַת נֶפֶשׁ לא טוֹב"

וּכְשֶׁהַשֵּׂכֶל בִּשְׁלֵמוּת, אֲזַי הוּא עוֹשֶׂה פֵּרוֹת

אֲבָל כְּשֶׁנִּפְגָּם הַשֵּׂכֶל, אֲזַי הוּא בְּחִינַת "אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה"

וְהַמְלִיחוּת, הוּא בְּחִינַת הַיִּסּוּרִים שֶׁמַּרְגִּישִׁין

עַל יְדֵי שֶׁאֵין הַשֵּׂכֶל בִּשְׁלֵמוּת כַּנַּ"ל

וְהוּא בְּחִינַת צִמְאוֹן הַנֶּפֶשׁ כַּנַּ"ל

וְעַל יְדֵי הַהִתְחַדְּשׁוּת הַתּוֹרָה הַנַּ"ל

עַל יְדֵי זֶה מְקָרְרִין הַיִּסּוּרִים

וּמְכַבִּין הַצִּמָּאוֹן, בִּבְחִינוֹת: "הוֹי כָל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם"

"אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ וּמִתּוֹרָתְך תְלַמְּדֶנּוּ"

כִּי עַל יְדֵי הַיִּסּוּרִים, זוֹכֶה לְהִתְחַדְּשׁוּת הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל

וְזֶה סִימָן שֶׁפָּעַל עַל יְדֵי הַיִּסּוּרִים וְקִבְּלָם כָּרָאוּי

כְּשֶׁזּוֹכֶה אַחַר כָּך לְחִדּוּשִׁין דְּאוֹרַיְתָא

שֶׁזֶּה סִימָן שֶׁזָּכָה לִבְחִינוֹת בִּיטּוּל אֶל הַתַּכְלִית עַל יְדֵי הַיִּסּוּרִים

וְעַל יְדֵי זֶה זָכָה לְחִדּוּשִׁין דְּאוֹרַיְתָא, עַל יְדֵי הָרְשִׁימוּ כַּנַּ"ל.

וְהַבַּעַל הַשָּׂדֶה הַנַּ"ל, כְּשֶׁעֵינָיו מְאִירוֹת, בִּבְחִינוֹת "שְׂדֵה צוֹפִים"

אֲזַי יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד, אִם הוּא קָרוֹב אֶל הַתַּכְלִית

וּכְשֶׁרוֹאֶה בְּאֶחָד שֶׁרָחוֹק מֵהַתַּכְלִית

אֲזַי אֵין תְּפִילָּתוֹ עֲדַיִן בִּשְׁלֵמוּת כָּרָאוּי כַּנַּ"ל

כִּי אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֶחָד מִכָּל הַתְּפִילָּה

וּכְשֶׁעוֹמֵד בְּסוֹף הַתֵּבָה, שׁוֹכֵחַ תְּחִלַּת הַתֵּבָה

וְאֵינוֹ יָכוֹל לִכְלל תְּפִילָּתוֹ בִּבְחִינוֹת אֶחָד כַּנַּ"ל

וְהַבַּעַל הַשָּׂדֶה הַנַּ"ל, מִסְתַּכֵּל בּוֹ

וּמְבִיאוֹ אֶל הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא כֻּלּוֹ אֶחָד כַּנַּ"ל

וַאֲזַי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֶחָד מִכָּל הַתְּפִילָּה

וְאַף עַל פִּי שֶׁעוֹמֵד בְּסוֹף הַתְּפִילָּה, עֲדַיִן הוּא עוֹמֵד בִּתְחִלַּת הַתֵּבָה שֶׁל תְּחִלַּת הַתְּפִילָּה כַּנַּ"ל

וְזֶה בְּחִינוֹת: 'מַנְצַפַּ"ך צוֹפִים אָמְרוּ'

וּמַסִּיק שָׁם, שֶׁהַצּוֹפִים תִּקְּנוּ, הֵי בִּתְחִלַּת תֵּבָה וְהֵי בְּסוֹף תֵּבָה

צוֹפִים, זֶה בְּחִינוֹת הַבַּעַל הַשָּׂדֶה

כְּשֶׁעֵינָיו בִּבְחִינוֹת שְׂדֵה צוֹפִים כַּנַּ"ל

אֲזַי יָכוֹל לְתַקֵּן וּלְהִסְתַּכֵּל עַל אוֹתָם שֶׁהֵם סְמוּכִים אֶל הַתַּכְלִית

וּכְשֶׁעוֹמְדִים בְּסוֹף הַתְּפִילָּה עֲדַיִן הֵם בִּתְחִלַּת הַתֵּבָה כַּנַּ"ל

וְעַל אוֹתָם שֶׁהֵם רְחוֹקִים מֵהַתַּכְלִית, וְהֵם בְּחִינוֹת סוֹף תֵּבָה

כִּי כְּשֶׁהֵם בְּסוֹף הַתֵּבָה, הֵם בְּסוֹף הַתֵּבָה מַמָּשׁ כַּנַּ"ל

וְהַצּוֹפִים מְתַקְּנִים אוֹתָם, וּמְבִיאִים אוֹתָם אֶל הַתַּכְלִית כַּנַּ"ל

וְזֶה בְּחִינוֹת 'שְׁכָחוּם וְחָזְרוּ וְיִסְּדוּם'

הַיְנוּ שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁהֵם רְחוֹקִים מֵהַתַּכְלִית

שָׁכְחוּ תְּחִלַּת הַתֵּבָה

כִּי אֵינָם כּוֹלְלִים תְּפִילָּתָם בִּבְחִינַת אֶחָד כַּנַּ"ל

וְחָזְרוּ וְיִסְּדוּם וְתִקְּנוּ אוֹתָם, שֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ אֶחָד כַּנַּ"ל

וְזֶה פֵּרוּשׁ, וַיּאמֶר בּעַז אֶל רוּת

הוּא הַשֵּׂכֶל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "הַחָכְמָה תָּעז לְחָכָם"

רוּת הִיא בְּחִינַת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁמִּמֶּנָּה יוֹצֵא הַדִּבּוּר שֶׁל הַתְּפִילּוֹת וְהַשִּׁירוֹת וְהַתִּשְׁבָּחוֹת

כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 'לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רוּת

שֶׁמִּמֶּנָּה יָצָא דָּוִד שֶׁרִוָּה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת'

הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי

כִּי הַנֶּפֶשׁ הִיא בַּת הַשֵּׂכֶל כַּנַּ"ל

הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ, הַיְנוּ הַשְׁמַע לְאָזְנֶיך מַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא בְּפִיך

הַיְנוּ הַטֵּה אָזְנֶיך וּשְׁמַע בַּקָּשַׁת הַדִּבּוּר וְתַחֲנוּנָיו

שֶׁמְּבַקֵּשׁ וּמִתְחַנֵּן לְבַל תִּתְפָּרֵד מִמֶּנּוּ כַּנַּ"ל

וְזֶהוּ אַל תֵּלְכִי לִלְקט בְּשָׂדֶה אַחֵר כַּנַּ"ל

כִּי כָּל הָאוֹתִיּוֹת וְהַדִּבּוּרִים הֵם לִקּוּטִים יְקָרִים שֶׁמְּלַקְּטִים בְּשָׂדוֹת עֶלְיוֹנִים כַּנַּ"ל

וְהַדִּבּוּר מְבַקֵּשׁ מֵהַנֶּפֶשׁ, לְבַל תֵּלֵך מֵאִתּוֹ לִלְקט לִקּוּטִים אֲחֵרִים כַּנַּ"ל

אַך זֶה אִי אֶפְשָׁר כִּי צָרִיך לֵילֵך וְלִלְקט יוֹתֵר כַּנַּ"ל

אַך וְגַם וְלא תַעֲבוּרִי מִזֶּה הַיְנוּ

שֶׁאֲפִילּוּ כְּשֶׁתֵּלֵך לְתֵבָה אַחֶרֶת

אַל תַּעֲבר מִתֵּבָה רִאשׁוֹנָה כַּנַּ"ל

וְזֶה נַעֲשֶׂה, עַל יְדֵי שֶׁזּוֹכֶה אֶל הַתַּכְלִית כַּנַּ"ל

עֵינַיִך בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצרוּן

הַיְנוּ בְּחִינַת הַהִסְתַּכְּלוּת עַל הַתַּכְלִית

כִּי הַקְּצִירָה הִיא תַּכְלִית הַחֲרִישָׁה וְהַזְּרִיעָה

הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵך

זֶה בְּחִינַת סְתִימַת הָעֵינַיִם, שֶׁצָּרִיך לְסוֹגְרָם

וּלְחַבֵּר הָרְאוּת, לְכַוְּנוֹ אֶל הַתַּכְלִית כַּנַּ"ל

כִּי בְּלא זֶה אִי אֶפְשָׁר לְהִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית כַּנַּ"ל

וְזֶה "הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים", לְשׁוֹן צַוְתָּא וְהִתְחַבְּרוּת

שֶׁצָּרִיך לְצַוֵּת וּלְחַבֵּר הָרְאוּת כַּנַּ"ל

וְהָעֵינַיִם נִקְרָאִים נְעָרִים, כִּי הֵם מְשָׁרְתֵי הַשֵּׂכֶל כַּנַּ"ל

כִּי הָרְאוּת הוּא שָׁלִיחַ וּמְשָׁרֵת לְהַשֵּׂכֶל כַּנַּ"ל

וְזֶהוּ לְבִלְתִּי נָגְעֵך בְּחִינַת נִגְעֵי הַנֶּפֶשׁ

כִּי כְּשֶׁהָרְאוּת נִתְפַּזֵּר, וְרוֹאֶה כָּל מַה שֶּׁלְּפָנָיו

הַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ סוֹתֵם וְסוֹגֵר עֵינָיו מֵחֵזוּ דְּהַאי עָלְמָא כַּנַּ"ל

זֶהוּ בְּחִינַת נִגְעֵי הַנֶּפֶשׁ

וְצָרִיך לְצַוֵּת וּלְחַבֵּר אֶת הַנְּעָרִים, דְּהַיְנוּ הָרְאוּת

לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל מִן הַצַּד עַל הַבְלֵי עוֹלָם הַזֶּה

לְבִלְתִּי לְנַגֵּעַ אֶת הַנֶּפֶשׁ

וְאָז יוּכַל לְהִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית כַּנַּ"ל

וַאֲזַי עַל יְדֵי הַהִסְתַּכְּלוּת עַל הַתַּכְלִית, נִתְבַּטְּלִין כָּל הַיִּסּוּרִים כַּנַּ"ל

אַך אַחַר כָּך כְּשֶׁשָּׁב מֵהַבִּיטּוּל

מִתְגַּבְּרִין הַיִּסּוּרִים בְּיוֹתֵר כַּנַּ"ל

שֶׁזֶּה בְּחִינַת צִמְאוֹן הַנֶּפֶשׁ כַּנַּ"ל

וְזֶה, וְצָמִית וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים

כִּי לְכַבּוֹת הַצִּמָּאוֹן הוּא עַל יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַתּוֹרָה

שֶׁמְּקַבְּלִין הַמּחִין, שֶׁהֵם הַכֵּלִים שֶׁל הַשֵּׂכֶל

עַל יְדֵי הָרְשִׁימוּ שֶׁנִּשְׁאָר מֵהַבִּיטּוּל כַּנַּ"ל

וּמִשָּׁם שׁוֹתָה הַנֶּפֶשׁ לְכַבּוֹת צִמְאוֹנָהּ כַּנַּ"ל

וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים

כִּי הַנְּעָרִים שֶׁהֵם עֵינֵי הַשֵּׂכֶל

הֵם שׁוֹאֲבִין הִתְחַדְּשׁוּת הַתּוֹרָה

מֵהָרְשִׁימוּ שֶׁנִּשְׁאָר מֵהַהִסְתַּכְּלוּת עַל הַתַּכְלִית כַּנַּ"ל

וְעַל יְדֵי זֶה נִתְבַּטְּלִין הַיִּסּוּרִים אַחַר כָּך, וּמְכַבִּין צִמְאוֹן הַנֶּפֶשׁ כַּנַּ"ל

וְזֶה בְּחִינַת הַגַּן עֵדֶן, בְּחִינַת משֶׁה וְאַהֲרון

גַּן, הוּא בְּחִינַת הַנֶּפֶשׁ, בְּחִינַת: "וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה"

עֵדֶן, הוּא בְּחִינַת הַתַּכְלִית בְּחִינַת בִּיטּוּל כַּנַּ"ל

וְזֶה בְּחִינַת: 'עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לַעֲשׂוֹת מָחוֹל לַצַּדִּיקִים לְעָתִיד לָבוֹא, וְכָל אֶחָד מַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ' וְכוּ'

'מָחוֹל', זֶה בְּחִינַת הַשִּׂמְחָה, שֶׁהִיא כְּלִי לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל

וְכָל זֶה עַל יְדֵי הַבִּיטּוּל

שֶׁעַל יְדֵי הַזְּרִיחָה שֶׁל הָרְשִׁימוּ מִן הַבִּיטּוּל

מִשָּׁם בָּאָה הַתּוֹרָה, עַל יְדֵי הַכֵּלִים, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא שָׁם

וְזֶה בְּחִינַת 'מַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ'

'מַרְאֶה', זֶה בְּחִינַת הַמַּרְאֶה וְהַזְּרִיחָה שֶׁל הָרְשִׁימוּ

שֶׁמִּשָּׁם בָּאָה הַתּוֹרָה

וְזֶה בְּחִינַת 'מַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ'

בְּחִינַת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא בְּחִינוֹת: "אֶצְבַּע אֱלהִים"
חיי מוהר"ן - כה - שיחות השיכים להתורות
...להתורות אות כה שיך למאמר פתח רבי שמעון אחר שאמר רבנו זכרונו לברכה מאמר זה הנ"ל אמר בדרך צחות. היום אמרתי שלשה דברים שלא כדברי העולם. א העולם אומרים שספורי מעשיות מסגל לשנה. ואני אמרתי שעל ידי ספורי מעשיות מעוררין בני אדם משנתם. ב העולם אומרים שמספורי דברים אינם באים לידי הריון ואני אמרתי שמספורי דברים של הצדיק שמעורר על ידי זה בני אדם משנתם על ידי זה בא פקידת עקרות. ג העולם אומרים כי הצדיק האמת המפלג במעלה אין צריך למעות הרבה כי למה לו מעות ואני אמרתי שיש התבוננות כזה שצריך לזה כל הון דעלמא [אמר...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה קטז - אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא בְּזֶה הָעוֹלָם מַמָּשׁ
...היא בזה העולם ממש ספר, שכשהיה בארץ ישראל, ספרו לו שם החשובים שהיו שם שבאו ממדינות אלו וקבעו דירתם שם בארץ ישראל, כמפרסם וספרו לו, שקדם שהיו בארץ ישראל לא היו יכולים לציר לעצמן שארץ ישראל היא עומדת בזה העולם והיו סוברים שארץ ישראל הוא עולם אחר לגמרי לפי גדל קדשת ארץ ישראל המבאר בספרים ומפרש בתורתנו הקדושה מעלת קדשת ארץ ישראל כמה וכמה פעמים והתורה בעצמה מפרשת כל גבולי ארץ ישראל לגדל מעלתה וקדשתה העצום והנורא מאד מאד על כן לא היו יכולין לציר לעצמן בעיניהם שארץ ישראל יהיה בזה העולם עד אשר באו לשם וראו...
ספר המידות - ספירת העומר
ספר המידות - ספירת העומר חלק שני א. על ידי ספירת העמר נצולין מגרוש. ב. ביותר צריך להזהר לטבל לקריו בימי עמר. ג. בספירת העמר יכולין להכניע את המסור. וסימן: לעמר ראשי תבות מ'איגרא ר'מא ל'בירא עמיקתא.
שיחות הר"ן - אות רמו - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
שיחות הר"ן - אות רמו - שיחות מורנו הרב רבי נחמן הייתי מסתכל על אכילתו והיה מתכון שלא להכניס הדבר שאוכל לתוך הפה והחך רק היה מכניס בין שניו והיה לועסו שם בלי סיוע החך ומי שאוכל כך כמעט שאין מרגיש שום טעם באכילתו ואי אפשר לציר ענין זה בכתב אך המעין יבין זאת מעצמו ומי שרוצה לשבר תאוות אכילה בתכלית שלא יקבל שום תענוג מאכילתו על ידי עצה זאת בנקל יזכה לזה
להיות לבד - בריא או לא?
...אחד אמר רבי נחמן מברסלב: - שיחות הר"ו - אות עז ועל כן לפעמים כשאחד יושב לבדו ביער יכול להיות שיהיה נעשה משגע וזה נעשה מחמת שהוא לבדו ונכללין בו לבד כל האמות והם מתגרין זה בזה והוא מכרח להשתנות בכל פעם לבחינת אמה אחרת כפי התגברות אמה על אמה שהם כלם נכללין בו לבדו ומחמת זה יכול להשתגע לגמרי מחמת התהפכות הדעות שבו על ידי התגרות האמות שנכללין בו לבדו כנ"ל אבל כשהוא בישוב בין אנשים יש מקום להמלחמה להתפשט בכל אחד מהבני בית או בין השכנים כנ"ל מצד שני אמר רבי נחמן מברסלב: - שיחות הר"ו - אות פא בני אדם הם...
שיחות הר"ן - אות רפו - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
...פעם אחת אמר לי בזו הלשון. אתה הלא מדבר עם אנשים. יש לך לשאול אותם: מה ?! ואמר תבה זאת "מה" בהמשכה ובקול גדול מעמק הלב כלומר שראוי לשאל לבני אדם שאין חושבין על אחריתם "מה ?! " כלומר, לאחר כל הסכסוכים והבלבולים והמניעות והטענות ואמתלאות של שטות והבל שיש לרב בני אדם תרוצים של שקר על שרחוקים מהשם יתברך אף על פי כן סוף כל סוף מה יהיה ממך מה תעשה באחריתך ומה תשיב שולחך דבר ומה אתה חושב וכי אין אתה יודע שאתה גר בארץ הזאת וכל ימי שנותינו הבל וריק כצל עובר וכענן כלה וכו' ?! וכל זה אדם יודע היטב, ואם כן מ...
שיחות הר"ן - אות עו
...- אות עו שמעתי בשמו מכבר שספר שלמד כל הארבעה שלחן ערוך שלש פעמים פעם אחת כפשוטו ופעם שני למד וגמר אותם והיה יודע בכל דין ודין מארבעה שלחן ערוך השרש שלו בגמרא פרוש רש"י ותוספות ופעם שלישי למד וגמר אותם וזכה לידע בכל דין ודין סוד הכונה של הדין מפני מה הדין כך על פי סוד וכפי הנשמע כל זה היה בימי נעוריו כי אחר כך חזר וגמר אותם עוד כמה פעמים ודרכו היה תמיד שהיה לומד הרבה הרבה כל ימיו עד הסוף אפילו בעת החולאת הכבד שהיה לו בסוף ואף על פי שהיה עליו טרחא דצבורא שהיה עוסק הרבה עמנו ועם כל אנשיו לקרבם לעבודת...
מחלוקות שבין החכמים ותאוות ממון
...ותאוות ממון כאן breslev.eip.co.il/?key=570 - חיי מוהר"ן - תכו - דברי צחות שלו רבי נחמן מברסלב מביא, שאם לתלמידי החכמים לא הייתה תאוות ממון, לא היו ביניהם מחלוקות. מדוע דווקא תאוות ממון? מה הקשר שבין שורש הממון לבין המחלוקות? רמז: ממון הוא בחינת הקדמות / חוכמות חיצוניות - איפה מובא בליקוטי מוהר"ן? כאן breslev.eip.co.il/?key=335 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה סד - ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה מוסבר שהכרחי שיהיו מחלוקות בין חכמים, בשביל בריאת העולם. מה הקשר שבין הדברים, וכיצד הם מסתדרים? * כי ממון זה כוח...
שיחות הר"ן - אות רנח - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
שיחות הר"ן - אות רנח - שיחות מורנו הרב רבי נחמן הוכיח אותנו מאד לעשות מצוות הרבה והנראה מכונתו היה שרצונו שנהיה עוסקים במצוות גם כן דהינו לקבץ נדבות ולעסק בגמילות חסדים וכיוצא בזה ואמר לנו בזו הלשון: [כלום אינכם עושים מצוות כלל ? ] וכונתו היה כנזכר לעיל
ספר המידות - נדה
...שהיא מרבה בדמים, היא דברנית, ואל תתיפה בעיני בני אדם, גם תרחץ את עצמה במי מעינות, גם אל תיגע את עצמה הרבה, גם בעלה יזהר בנטילת ידים, גם אל תכעס, גם אחר הטבילה תתן צדקה. גם בעלה ילמד מסכת נדה ואחר כך יאמר שיר של יום. גם תרחץ את עצמו בדברים, העולים מתוך המצודה מן הנהר, גם תשתה חלב עז, גם תרחץ בנוצת עזים, גם תעשן את עצמה בלבונה. ב. אשה ששופעת דם, תכתב אותיות "לא אחד" ותשא עליה. ג. אשה שהיא פרוצה, על ידי זה אין לה וסת ומרבה בדמים. ד. נדה שראתה דם דרך מקרה הוא מחמת חטא האיש. חלק שני א. אשה שאין לה וסת...
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.7031 שניות - עכשיו 29_08_2025 השעה 10:01:21 - wesi2