ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨חיי מוהר"ן - תל - שלא להתעקש על שום דבר. ואין לדחק את השעה
אות תל אין דרכו ליעץ את האדם ולגזר עליו בדוקא שיעשה דוקא כמו שהוא מצוה רק הוא מיעצו בדרך עצה טובה אם יעשה יעשה ואם לאו לאו. אף על פי שרצונו שיעשה כך אף על פי כן אין דרכו לדחק על שום דבר שיהיה דוקא כך אלא אם יהיה יהיה ואם לאו לאו. ויש לי כמה טעמים על זה. גם אני יודע, שכל טובות עולם הזה אין טובתו שלמה וכל טובה מטובות עולם הזה מכרח שיתגלגל ממנה איזה דבר שאינו טוב. כי אי אפשר שיהיו טובות עולם הזה שלמות לגמרי על כן אינו רוצה לגזר ולדחק את האדם שיעשה דוקא כרצונו פן בסוף, כשיתגלגל איזה דבר לא טוב מזה יתרעם עליו שעל ידי עצתו בא לו זאת. וכן בכל דבר אינו דוחק את השעה שיהיה דוקא כך. ואפילו על המשרת אינו יכול לדחקו שיעשה דוקא תכף את מה שצריך לעשות. ואמר אז בתחלת שיחה זאת, אני חזק בכל הדברים שלי. כי בכל דבר ודבר מהדברים שלי יש לי כמה טעמים. וגם בזה אני חזק מאד מה שאיני גוזר על האדם שיעשה דוקא וכו' כנ"ל כי יש לי כמה טעמים על זה וגם אני יודע שכל טובות עולם הזה וכו' כנזכר לעיל אות תלא מי שרוצה לישן ואינו יכול לישן העצה לזה לבל להכריח עצמו כל כך לישן. כי כל מה שמכריח עצמו יותר לישן מתגבר עליו ביותר מניעות השנה. וענין זה גם בכל הדברים שבעולם לבלי להכריח עצמו ביותר. כי כל מה שמכריחין עצמו ביותר לאיזה דבר מתגבר עליו ביותר ההפך דיקא. ואפילו בעבודת השם צריכין לפעמים זאת לבלי להכריח עצמו יותר מדי אף על פי שבאמת צריכין להיות זריז גדול מאד לקדש עצמו כראוי ולזכות לעבודת השם בשלמות במהירות גדול ואסור להניח מיום לחברו כלל, כי אין העולם עומד כלל אפילו כהרף עין ועל כן כל מה שיכולין להתגבר לעשות איזה דבר בעבודת ה' צריכין לעשותו מיד דיקא בלי אחור ועכוב כלל, אפילו רגע אחת כי מי יודע כמה מניעות ועכובים והרהורים יהיה לו בשעה האחרת כי אין להאדם בעולמו כי אם אותה השעה ואותה הרגע בלבד. אף על פי כן לפעמים כשרואין שמתגברין ומכריחין עצמו לאיזה דבר ואינו עולה בידו. צריכין לפעמים להמתין ולבלי לפל בדעתו מזה ולבלי לבלבל דעתו כלל במה שאינו זוכה לאותו הדבר. וימתין קצת עד שתבוא עתו. ואי אפשר לבאר דבר זה בכתב כלל. ורבנו זכרונו לברכה היה בדבר זה חדוש נפלא מאד כי היה זריז בתכלית הזריזות שלא היה דגמתו בעולם וכל דבר שהיה צריך לעשות אפילו בעניני עבודות גשמיות שהם צרכי האדם היה עושהו בזריזות נפלא מיד דיקא מכל שכן בעבודת השם. ואף על פי כן היה מתון גדול כשראה שאינו עולה בידו היה מתון מתון. רק שצריכין להתגעגע ולכסף להשם יתברך תמיד גם בעת שאין עולה בידו עבודת השם כראוי. ולבלי ליאש עצמו כלל משום דבר. ותכף כשהשם יתברך עוזר והוא יכול לחטף איזה דבר שבקדשה יעשהו מיד בזריזות גדול. ואי אפשר לבאר דבר זה בכתב. והמשכיל החפץ באמת יבין מזה קצת עצות לעבודת ה' אות תלב אמר שמה שהמלמדים דוחקים את התינוק ביותר על ידי זה אינו יודע התינוק כלל. רק צריכין להיות אמן גדול בזה ללמד את התינוק בהדרגה בלי איום הרבה ובלי דחק יותר ועל ידי זה יתפס יותר בנקל. כי אמר שהמלמד חוזר עם התינוק ואומר לו זכר זכר, בלשון אשכנז גידענק ז'ע גידענק ז'ע. ואם היה חוזר עמו מעט בנקל, בודאי היה תופס הדבר היטב והיה זוכרו אך אחר כך חוזר עמו כל כך ואומר לו כמה פעמים זכר זכר עד שאחר כך כששואלין התינוק הפרוש של אותו המקרא יוכל להיות שישיב התינוק שפרושו גידענק זע. כי התינוק סובר שאלו התבות הם הלעז של המקרא. כי בזה שדוחקין את התינוק הרבה, בזה מבלבלין אותו לגמרי ואי אפשר לבאר הדבר הזה והוא ברור למשכיל, ונצרך מאד למלמדים וכן לכמה ענינים. כי זה הוא כלל גדול שלא לדחק עצמו ביותר על שום דבר רק בהדרגה ובמתון ואי אפשר לבאר כל זה כלל. ומעשה שהיה כך היה שתינוק אחד הוליכו אביו לרבנו זכרונו לברכה ולמד אותו בכל הדרך שכאשר יתנו לו משקה לשתות שיאמר סברי מרנן ורבנן וכו' וחזר עמו הרבה הרבה מאד למען יזכר היטב ולא יתבלבל. אחר כך כשבא התינוק לרבנו זכרונו לברכה והתחיל לומר סברי לא היה יכול לומר כלל ונתבלבל מאד. ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר לאביו אתם בודאי למדתם עמו הרבה והכבדתם עליו מאד שיזכר לומר סברי וכו' כסדר ובשביל זה אינו יכול עכשו לומר כלום אם לא הייתם חוזרים כל כך, בודאי היה יכול לומר כראוי. ואז אמר רבנו זכרונו לברכה ענין השיחה הנ"ל אות תלג מענין ההוסט, שהיה רוצה להעלות לחה בשעת ההוסט, ולא היה יכול. ולא הכריח עצמו לזה הרבה. אחר כך לאיזה שעה קלה העלה הלחה מאליו בנקל ואנכי עמדתי לפניו. ענה ואמר אלי אפילו מזאת יכולין לראות שאי אפשר להכריח עצמו הרבה על שום דבר. כי הלא בתחלה לא יכלתי להעלות הלחה אבל הייתי שוקט ונח ולא הכרחתי עצמי להעלות דיקא ואחר כך עלתה מאליה. ורמז לי בתנועותיו הקדושות שכמו כן הוא בכל דבר שאין צריכין לעמד על שום דבר שיהיה דיקא כן כמו שרוצה אף על פי שרוצה דבר שבקדשה באמת. רק אם יכול לעשות תכף ומיד מה טוב לעשות דיקא תכף כי דבר שבקדשה אסור לדחות אפילו רגע אחת רק לזרז עצמו לעשות בזריזות גדול תכף ומיד דיקא. אך אם אף על פי כן לא יכל לעשות תכף אל יבהלוהו רעיוניו וישקט וינוח ויצפה לישועות ד' ויתלה עיניו למרום אולי יזכה לזה. ועל פי רב יעזרהו השם יתברך אחר כך לגמר בנקל מה שרוצה. ויש בענין זה שיחות קדושות הרבה אך אי אפשר לבאר זאת בכתב היטב
אות תל

אֵין דַּרְכּוֹ לְיַעֵץ אֶת הָאָדָם וְלִגְזר עָלָיו בְּדַוְקָא שֶׁיַּעֲשֶׂה דַּוְקָא כְּמוֹ שֶׁהוּא מְצַוֶּה

רַק הוּא מְיַעֲצוֹ בְּדֶרֶךְ עֵצָה טוֹבָה

אִם יַעֲשֶׂה יַעֲשֶׂה וְאִם לָאו לָאו.

אַף עַל פִּי שֶׁרְצוֹנוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּךְ

אַף עַל פִּי כֵן אֵין דַּרְכּוֹ לִדְחֹק עַל שׁוּם דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה דַּוְקָא כָּךְ

אֶלָּא אִם יִהְיֶה יִהְיֶה וְאִם לָאו לָאו.

וְיֵשׁ לִי כַּמָּה טְעָמִים עַל זֶה.

גַּם אֲנִי יוֹדֵעַ, שֶׁכָּל טוֹבוֹת עוֹלָם הַזֶּה אֵין טוֹבָתוֹ שְׁלֵמָה

וְכָל טוֹבָה מִטּוֹבוֹת עוֹלָם הַזֶּה מֻכְרָח שֶׁיִּתְגַּלְגֵּל מִמֶּנָּה אֵיזֶה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ טוֹב.

כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ טוֹבוֹת עוֹלָם הַזֶּה שְׁלֵמוֹת לְגַמְרֵי

עַל כֵּן אֵינוֹ רוֹצֶה לִגְזר וְלִדְחֹק אֶת הָאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה דַּוְקָא כִּרְצוֹנוֹ

פֶּן בַּסּוֹף, כְּשֶׁיִּתְגַּלְגֵּל אֵיזֶה דָּבָר לא טוֹב מִזֶּה

יִתְרַעֵם עָלָיו שֶׁעַל יְדֵי עֲצָתוֹ בָּא לוֹ זאת.

וְכֵן בְּכָל דָּבָר אֵינוֹ דּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה שֶׁיִּהְיֶה דַּוְקָא כָּךְ.

וַאֲפִילּוּ עַל הַמְשָׁרֵת

אֵינוֹ יָכוֹל לְדָחְקוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה דַּוְקָא תֵּכֶף אֶת מַה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת.

וְאָמַר אָז בִּתְחִלַּת שִׂיחָה זאת, אֲנִי חָזָק בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁלִּי.

כִּי בְּכָל דָּבָר וְדָבָר מֵהַדְּבָרִים שֶׁלִּי יֵשׁ לִי כַּמָּה טְעָמִים.

וְגַם בָּזֶה אֲנִי חָזָק מְאד מַה שֶּׁאֵינִי גּוֹזֵר עַל הָאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה דַּוְקָא וְכוּ' כַּנַּ"ל

כִּי יֵשׁ לִי כַּמָּה טְעָמִים עַל זֶה

וְגַם אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁכָּל טוֹבוֹת עוֹלָם הַזֶּה וְכוּ' כַּנִּזְכָּר לְעֵיל

אות תלא

מִי שֶׁרוֹצֶה לִישׁן וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישׁן

הָעֵצָה לָזֶה לְבַל לְהַכְרִיחַ עַצְמוֹ כָּל כָּךְ לִישׁן.

כִּי כָּל מַה שֶּׁמַּכְרִיחַ עַצְמוֹ יוֹתֵר לִישׁן

מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּיוֹתֵר מְנִיעוֹת הַשֵּׁנָה.

וְעִנְיָן זֶה גַּם בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם לִבְלִי לְהַכְרִיחַ עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר.

כִּי כָּל מַה שֶּׁמַּכְרִיחִין עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר לְאֵיזֶה דָּבָר

מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּיוֹתֵר הַהֶפֶךְ דַּיְקָא.

וַאֲפִילּוּ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם צְרִיכִין לִפְעָמִים זאת לִבְלִי לְהַכְרִיחַ עַצְמוֹ יוֹתֵר מִדַּי

אַף עַל פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת צְרִיכִין לִהְיוֹת זָרִיז גָּדוֹל מְאד לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ כָּרָאוּי

וְלִזְכּוֹת לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בִּשְׁלֵמוּת בִּמְהִירוּת גָּדוֹל

וְאָסוּר לְהַנִּיחַ מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ כְּלָל, כִּי אֵין הָעוֹלָם עוֹמֵד כְּלָל אֲפִילּוּ כְּהֶרֶף עַיִן

וְעַל כֵּן כָּל מַה שֶּׁיְּכוֹלִין לְהִתְגַּבֵּר לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה דָּבָר בַּעֲבוֹדַת ה' צְרִיכִין לַעֲשׂוֹתוֹ מִיָּד דַּיְקָא בְּלִי אִחוּר וְעִכּוּב כְּלָל, אֲפִילּוּ רֶגַע אַחַת

כִּי מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה מְנִיעוֹת וְעִכּוּבִים וְהִרְהוּרִים יִהְיֶה לוֹ בַּשָּׁעָה הָאַחֶרֶת

כִּי אֵין לְהָאָדָם בְּעוֹלָמוֹ כִּי אִם אוֹתָהּ הַשָּׁעָה וְאוֹתָהּ הָרֶגַע בִּלְבַד.

אַף עַל פִּי כֵן לִפְעָמִים כְּשֶׁרוֹאִין שֶׁמִּתְגַּבְּרִין וּמַכְרִיחִין עַצְמוֹ לְאֵיזֶה דָּבָר וְאֵינוֹ עוֹלֶה בְּיָדוֹ.

צְרִיכִין לִפְעָמִים לְהַמְתִּין וְלִבְלִי לִפּל בְּדַעְתּוֹ מִזֶּה

וְלִבְלִי לְבַלְבֵּל דַּעְתּוֹ כְּלָל בַּמֶּה שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לְאוֹתוֹ הַדָּבָר.

וְיַמְתִּין קְצָת עַד שֶׁתָּבוֹא עִתּוֹ.

וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר דָּבָר זֶה בִּכְתָב כְּלָל.

וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיָה בְּדָבָר זֶה חִדּוּשׁ נִפְלָא מְאד

כִּי הָיָה זָרִיז בְּתַכְלִית הַזְּרִיזוּת שֶׁלּא הָיָה דֻּגְמָתוֹ בָּעוֹלָם

וְכָל דָּבָר שֶׁהָיָה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֲפִילּוּ בְּעִנְיְנֵי עֲבוֹדוֹת גַּשְׁמִיּוֹת שֶׁהֵם צָרְכֵי הָאָדָם

הָיָה עוֹשֵׂהוּ בִּזְרִיזוּת נִפְלָא מִיָּד דַּיְקָא

מִכָּל שֶׁכֵּן בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם.

וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה מָתוּן גָּדוֹל

כְּשֶׁרָאָה שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה בְּיָדוֹ הָיָה מָתוּן מָתוּן.

רַק שֶׁצְּרִיכִין לְהִתְגַּעְגֵּעַ וְלִכְסֹף לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ תָּמִיד גַּם בָּעֵת שֶׁאֵין עוֹלֶה בְּיָדוֹ עֲבוֹדַת הַשֵּׁם כָּרָאוּי.

וְלִבְלִי לְיַאֵשׁ עַצְמוֹ כְּלָל מִשּׁוּם דָּבָר.

וְתֵכֶף כְּשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עוֹזֵר וְהוּא יָכוֹל לַחְטף אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה

יַעֲשֵׂהוּ מִיָּד בִּזְרִיזוּת גָּדוֹל.

וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר דָּבָר זֶה בִּכְתָב.

וְהַמַּשְׂכִּיל הֶחָפֵץ בֶּאֱמֶת יָבִין מִזֶּה קְצָת עֵצוֹת לַעֲבוֹדַת ה'

אות תלב

אָמַר שֶׁמַּה שֶּׁהַמְלַמְּדִים דּוֹחֲקִים אֶת הַתִּינוֹק בְּיוֹתֵר

עַל יְדֵי זֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ הַתִּינוֹק כְּלָל.

רַק צְרִיכִין לִהְיוֹת אָמָּן גָּדוֹל בָּזֶה לְלַמֵּד אֶת הַתִּינוֹק בְּהַדְרָגָה בְּלִי אִיּוּם הַרְבֵּה וּבְלִי דּחַק יוֹתֵר

וְעַל יְדֵי זֶה יִתְפּס יוֹתֵר בְּנָקֵל.

כִּי אָמַר שֶׁהַמְלַמֵּד חוֹזֵר עִם הַתִּינוֹק וְאוֹמֵר לוֹ זְכר זְכר, בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז גִידֶענְק זֶ'ע גִידֶענְק זֶ'ע.

וְאִם הָיָה חוֹזֵר עִמּוֹ מְעַט בְּנָקֵל, בְּוַדַּאי הָיָה תּוֹפֵס הַדָּבָר הֵיטֵב וְהָיָה זוֹכְרוֹ

אַךְ אַחַר כָּךְ חוֹזֵר עִמּוֹ כָּל כָּךְ וְאוֹמֵר לוֹ כַּמָּה פְּעָמִים זְכר זְכר

עַד שֶׁאַחַר כָּךְ כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִין הַתִּינוֹק הַפֵּרוּשׁ שֶׁל אוֹתוֹ הַמִּקְרָא יוּכַל לִהְיוֹת שֶׁיָּשִׁיב הַתִּינוֹק שֶׁפֵּרוּשׁוֹ גִּידֶענְק זֶע.

כִּי הַתִּינוֹק סוֹבֵר שֶׁאֵלּוּ הַתֵּבוֹת הֵם הַלַּעַז שֶׁל הַמִּקְרָא.

כִּי בָּזֶה שֶׁדּוֹחֲקִין אֶת הַתִּינוֹק הַרְבֵּה, בָּזֶה מְבַלְבְּלִין אוֹתוֹ לְגַמְרֵי

וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר הַדָּבָר הַזֶּה

וְהוּא בָּרוּר לַמַּשְׂכִּיל, וְנִצְרָךְ מְאד לַמְלַמְּדִים וְכֵן לְכַמָּה עִנְיָנִים.

כִּי זֶה הוּא כְּלָל גָּדוֹל שֶׁלּא לִדְחֹק עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר עַל שׁוּם דָּבָר

רַק בְּהַדְרָגָה וּבְמִתּוֹן

וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר כָּל זֶה כְּלָל.

וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה

שֶׁתִּינוֹק אֶחָד הוֹלִיכוֹ אָבִיו לְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה

וְלִמֵּד אוֹתוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ שֶׁכַּאֲשֶׁר יִתְּנוּ לוֹ מַשְׁקֶה לִשְׁתּוֹת שֶׁיּאמַר סַבְרִי מָרָנַן וְרַבָּנָן וְכוּ'

וְחָזַר עִמּוֹ הַרְבֵּה הַרְבֵּה מְאד לְמַעַן יִזְכּר הֵיטֵב וְלא יִתְבַּלְבֵּל.

אַחַר כָּךְ כְּשֶׁבָּא הַתִּינוֹק לְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְהִתְחִיל לוֹמַר סַבְרִי

לא הָיָה יָכוֹל לוֹמַר כְּלָל וְנִתְבַּלְבֵּל מְאד.

עָנָה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְאָמַר לְאָבִיו

אַתֶּם בְּוַדַּאי לִמַּדְתֶּם עִמּוֹ הַרְבֵּה וְהִכְבַּדְתֶּם עָלָיו מְאד שֶׁיִּזְכּר לוֹמַר סַבְרִי וְכוּ' כַּסֵּדֶר

וּבִשְׁבִיל זֶה אֵינוֹ יָכוֹל עַכְשָׁו לוֹמַר כְּלוּם

אִם לא הֱיִיתֶם חוֹזְרִים כָּל כָּךְ, בְּוַדַּאי הָיָה יָכוֹל לוֹמַר כָּרָאוּי.

וְאָז אָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עִנְיָן הַשִּׂיחָה הַנַּ"ל

אות תלג

מֵעִנְיַן הַהוּסְט, שֶׁהָיָה רוֹצֶה לְהַעֲלוֹת לֵחָה בִּשְׁעַת הַהוּסְט, וְלא הָיָה יָכוֹל.

וְלא הִכְרִיחַ עַצְמוֹ לָזֶה הַרְבֵּה.

אַחַר כָּךְ לְאֵיזֶה שָׁעָה קַלָּה הֶעֱלָה הַלֵּחָה מֵאֵלָיו בְּנָקֵל

וְאָנכִי עָמַדְתִּי לְפָנָיו.

עָנָה וְאָמַר אֵלַי אֲפִילּוּ מִזּאת יְכוֹלִין לִרְאוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַכְרִיחַ עַצְמוֹ הַרְבֵּה עַל שׁוּם דָּבָר.

כִּי הֲלא בִּתְחִלָּה לא יָכלְתִּי לְהַעֲלוֹת הַלֵּחָה

אֲבָל הָיִיתִי שׁוֹקֵט וְנָח וְלא הִכְרַחְתִּי עַצְמִי לְהַעֲלוֹת דַּיְקָא

וְאַחַר כָּךְ עָלְתָה מֵאֵלֶיהָ.

וְרָמַז לִי בִּתְנוּעוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁכְּמוֹ כֵן הוּא בְּכָל דָּבָר

שֶׁאֵין צְרִיכִין לַעֲמד עַל שׁוּם דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה דַּיְקָא כֵּן כְּמוֹ שֶׁרוֹצֶה

אַף עַל פִּי שֶׁרוֹצֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת.

רַק אִם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת תֵּכֶף וּמִיָּד מַה טּוֹב לַעֲשׂוֹת דַּיְקָא תֵּכֶף

כִּי דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אָסוּר לִדְחוֹת אֲפִילּוּ רֶגַע אַחַת

רַק לְזָרֵז עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת בִּזְרִיזוּת גָּדוֹל תֵּכֶף וּמִיָּד דַּיְקָא.

אַךְ אִם אַף עַל פִּי כֵן לא יָכל לַעֲשׂוֹת תֵּכֶף אַל יְבַהֲלוּהוּ רַעְיוֹנָיו וְיִשְׁקט וְיָנוּחַ וִיצַפֶּה לִישׁוּעוֹת ד'

וְיִתְלֶה עֵינָיו לַמָּרוֹם אוּלַי יִזְכֶּה לָזֶה.

וְעַל פִּי רב יַעַזְרֵהוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אַחַר כָּךְ לִגְמר בְּנָקֵל מַה שֶּׁרוֹצֶה.

וְיֵשׁ בְּעִנְיָן זֶה שִׂיחוֹת קְדוֹשׁוֹת הַרְבֵּה

אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר זאת בִּכְתָב הֵיטֵב
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קסא - הַמַּחֲלקֶת מַגְבִּיהַּ וּמֵרִים אֶת הָאָדָם
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קסא - המחלקת מגביה ומרים את האדם המחלקת מגביה ומרים את האדם כי "האדם עץ השדה" והנה עץ המנח על הארץ אי אפשר לו להגביה את עצמו כי אם על ידי שבאין עליו מים שוטפין אזי המים מרימין ונושאין את העץ והמחלקת נקרא מים כמו שכתוב: "סבוני כמים כל היום הקיפו עלי יחד"
חיי מוהר"ן - רצא - מעלת המתקרבים אליו
...- מעלת המתקרבים אליו אות רצא אמר לרבי יודל ורבי שמואל אייזיק זכרונו לברכה כשהיו נוסעים אליו מדאשוב למעדוועדיווקע ופעם אחת היו רוצים לצאת לסביבות מעדוועדיוקע כדי להיות סמוכים אליו תמיד וכן עשו. אז אמר שהוא מתגעגע מאד אחר הדרכים שלהם שהיו נוסעים בהם אליו. ואמר שבכל פסיעה ופסיעה שלהם כשנסעו אליו נברא מלאך מכל פסיעה ופסיעה. ואמרו לו הלא גם כמה יגיעות יש לנו וכמה פסיעות אנו הולכין קדם ששוכרין העגלה לנסע. השיב בודאי גם זה בכלל כי גם מאלו הפסיעות נברא מלאך מכל פסיעה ופסיעה. ובערב ראש השנה האחרון באומין...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רלז - עִקַּר הַנִּגּוּן וְהַכְּלֵי שִׁיר, הֵבִיא לֵוִי לָעוֹלָם
...- עקר הנגון והכלי שיר, הביא לוי לעולם עקר הנגון והכלי שיר, הביא לוי לעולם כמובא בזוהר שעקר הנגון מסטרא דלואי וזה שאמרה לאה: "הפעם ילוה אישי אלי" שעתה הפעם שנולד לוי שעל ידו בא בחינת הנגון וכלי שיר לעולם 'הפעם ילוה אישי אלי' בודאי כי התחברות שני דברים הוא על ידי נגון וכלי שיר, והבן וזה בחינת כלי זמר שמנגנין על חתנה שרים רדפוני חנם ראשי תבות רחש [זה הענין הם דברי צחות שאמר על עצמו שהיו נוהגין לתן לו רחש המגיע להרב ופעם אחת עמדנו לפניו בעת שהיה חתנה בעיר ואמר אז ענין הנ"ל מענין כלי זמר שמנגנין על החתנה...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה כא - עַתִּיקָא טְמִיר וּסְתִים
...ח"א - תורה כא - עתיקא טמיר וסתים [לשון רבנו, זכרונו לברכה] פרקא רביעאה דספרא דצניעותא עתיקא טמיר וסתים וכו' בהעלתך את הנרות וכו' פרש רש"י שתהא שלהבת עולה מאליה א. כתיב: "אחור וקדם צרתני" כי יש שכל שאדם משיג אותו על ידי הקדמות רבות והשכל הזה מכנה בשם 'אחור' ויש שכל שבא לאדם בלא שום הקדמה אלא על ידי שפע אלקי וזה מכנה בשם 'קדם' בשם פנים והתלהבות הלב נולד מחמת תנועת השכל כי טבע התנועות שמוליד חם ולפי מהירות תנועות השכל כן מוליד חם בלב נמצא על ידי שפע אלקי שהשכל נשפע לאדם במהירות שאין צריך להשתמש בשום...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה עב - לִּרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ עִם הַצַּדִּיק הָאֱמֶת
...מוהר"ן ח"ב - תורה עב - לראות את עצמו עם הצדיק האמת דע, שלראות את עצמו עם הצדיק האמת הוא גם כן דבר גדול מאד בודאי כשזוכין לשמע מפיו תורה, הוא מעלה יתרה אבל גם כשאין שומעין תורה הראיה לבד, שזוכין לראות את עצמו עם הצדיק, הוא גם כן טוב מאד כי על ידי שרואין את עצמו עם הצדיק על ידי זה מקבלין גדלה ועקר הגדלה היא שפלות כמו שמצינו אצל השם יתברך: 'כל מקום שאתה מוצא גדלתו של הקדוש ברוך הוא, שם אתה מוצא ענותנותו' כי עקר הגדלה היא שפלות ולעתיד, שיעמדו בתחיה ויחיו חיים נצחיים עקר מה שיהיה נחיה ויקום בתחיה הוא...
חיי מוהר"ן - עא - שיחות השיך לספורי מעשיות
...מוהר"ן - עא - שיחות השיך לספורי מעשיות אות עא שיך ללקוטי מוהר"ו שאצל המעשיות [שיחות הר"ו פ"ט] למאמר המתחיל דע שיש חבילות וכו' וחסר שם משורה ט' עד שורה ה' שבדף י"ד הסמוך וכן צריך להיות מעביר ראשון ראשון הינו עוון ראשון שבכל חבילה [ובזה מדיק מאד לשון ראשון ראשון. כי על פי פשוטו תמוה איך שיך שתי פעמים ראשון כי אין ראשון אלא אחד אך על פי הנ"ל מדיק היטב כי הינו עוון ראשון ראשון שבכל חבילה וחבילה כנ"ל] ואזי כשהקדוש ברוך הוא מעביר עוון ראשון ראשון שבכל חבילה וחבילה, שכל שארי העוונות שבכל חבילה וחבילה היו...
תורת א"י של רבי נחמן מברסלב. מה עניינה?
...מברסלב. מה עניינה? מה שורש ההבדל בין התורה של רבי נחמן מברסלב בארץ ישראל לבין לפני ארץ ישראל? רמז, תורה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. מה הקשר של הדברים? * אמר רבי נחמן מברסלב breslev.eip.co.il/?key=546 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רעט - יש שאומרים תורה מלמטה למעלה דע שיש שאומרים תורה מלמטה למעלה והיא מלמטה רחבה מאד שלמטה מרחיבין הדבר ומגדילין אותו מאד ולמעלה הוא קצר, והולך ומקצר ועולה עד שלמעלה מעלה הוא קצר מאד מאד כי למעלה לא נשאר ממנה כלום, רק מעט מעט כי בודאי יש שם איזה ניצוץ הקדוש אבל יש להפך שאומרים...
שיחות הר"ן - אות רכו - להתרחק מחקירות ולהתחזק באמונה
שיחות הר"ן - אות רכו - להתרחק מחקירות ולהתחזק באמונה פעם אחת שחק ואמר אם היו מניחין לכנס מת אחד בין המחקרים כשיושבין וחוקרין בחכמתם היו מתבטלים כל החכמות שלהם
שיחות הר"ן - אות כד
...אמת היא גדולה ויקרה מאד מאד למשל בן שנתרחק מאביו והבן יש לו געגועים גדולים מאד לאביו וכן האב יש לו געגועים גדולים לבנו לימים נתישב בדעתו האב לילך ולסע לבנו וכן הבן נתישב גם כן לילך ולסע לאביו והלכו ונסעו זה לזה וכל מה שנתקרבו יותר נתגדל ביותר הגעגועים שלהם והיו הולכים ונוסעים זה לזה דהינו האב להבן והבן להאב עד שנתקרבו ולא היה ביניהם כי אם שתי פרסאות לבד והבין האב בגדל הגעגועים שלו שאם יניח עצמו להיות נמשך אחר הגעגועים לא יהיה לו כח לסבל עוד הגעגועים של אלו השתי פרסאות וכן הבן הבין גם כן שאין לו...
חיי מוהר"ן - צו - סיפורים חדשים
...צו ספר בימי אלול שחלם לו שהיה רוצה לכנס בבית לשמע קול שופר ועבר לפני בית אחד ושמע ששם מזמרין ומכין כף אל כף ומרקדין מאד ושמחין בקפיצות ורקודין גדולים כדרך השמחים והשוחקים מאד. עניתי ואמרתי הלא לכאן בודאי טוב לכנס לשמע קול שופר [והשאר איני זוכר] וענה אחד שגם מרמז בספרו שמצות שופר היא בחינת המחאת כף ורקודין כמובא בהתורה ואלה המשפטים בלקוטי א' סימן י' המדבר מהמחאת כף ורקודין שמבאר שם מאמר הזוהר הקדוש בתרועה דאיהו רוחא אתעבר אל אחר כפירות וכו' שעל ידי זה זוכין להמחאת כף ורקודין. שהיא בחינת וההיא רוחא...
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.1250 שניות - עכשיו 31_08_2026 השעה 03:14:00 - wesi2