ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖶 חיי מוהר"ן - תל - שלא להתעקש על שום דבר. ואין לדחק את השעה
אות תל אין דרכו ליעץ את האדם ולגזר עליו בדוקא שיעשה דוקא כמו שהוא מצוה רק הוא מיעצו בדרך עצה טובה אם יעשה יעשה ואם לאו לאו. אף על פי שרצונו שיעשה כך אף על פי כן אין דרכו לדחק על שום דבר שיהיה דוקא כך אלא אם יהיה יהיה ואם לאו לאו. ויש לי כמה טעמים על זה. גם אני יודע, שכל טובות עולם הזה אין טובתו שלמה וכל טובה מטובות עולם הזה מכרח שיתגלגל ממנה איזה דבר שאינו טוב. כי אי אפשר שיהיו טובות עולם הזה שלמות לגמרי על כן אינו רוצה לגזר ולדחק את האדם שיעשה דוקא כרצונו פן בסוף, כשיתגלגל איזה דבר לא טוב מזה יתרעם עליו שעל ידי עצתו בא לו זאת. וכן בכל דבר אינו דוחק את השעה שיהיה דוקא כך. ואפילו על המשרת אינו יכול לדחקו שיעשה דוקא תכף את מה שצריך לעשות. ואמר אז בתחלת שיחה זאת, אני חזק בכל הדברים שלי. כי בכל דבר ודבר מהדברים שלי יש לי כמה טעמים. וגם בזה אני חזק מאד מה שאיני גוזר על האדם שיעשה דוקא וכו' כנ"ל כי יש לי כמה טעמים על זה וגם אני יודע שכל טובות עולם הזה וכו' כנזכר לעיל אות תלא מי שרוצה לישן ואינו יכול לישן העצה לזה לבל להכריח עצמו כל כך לישן. כי כל מה שמכריח עצמו יותר לישן מתגבר עליו ביותר מניעות השנה. וענין זה גם בכל הדברים שבעולם לבלי להכריח עצמו ביותר. כי כל מה שמכריחין עצמו ביותר לאיזה דבר מתגבר עליו ביותר ההפך דיקא. ואפילו בעבודת השם צריכין לפעמים זאת לבלי להכריח עצמו יותר מדי אף על פי שבאמת צריכין להיות זריז גדול מאד לקדש עצמו כראוי ולזכות לעבודת השם בשלמות במהירות גדול ואסור להניח מיום לחברו כלל, כי אין העולם עומד כלל אפילו כהרף עין ועל כן כל מה שיכולין להתגבר לעשות איזה דבר בעבודת ה' צריכין לעשותו מיד דיקא בלי אחור ועכוב כלל, אפילו רגע אחת כי מי יודע כמה מניעות ועכובים והרהורים יהיה לו בשעה האחרת כי אין להאדם בעולמו כי אם אותה השעה ואותה הרגע בלבד. אף על פי כן לפעמים כשרואין שמתגברין ומכריחין עצמו לאיזה דבר ואינו עולה בידו. צריכין לפעמים להמתין ולבלי לפל בדעתו מזה ולבלי לבלבל דעתו כלל במה שאינו זוכה לאותו הדבר. וימתין קצת עד שתבוא עתו. ואי אפשר לבאר דבר זה בכתב כלל. ורבנו זכרונו לברכה היה בדבר זה חדוש נפלא מאד כי היה זריז בתכלית הזריזות שלא היה דגמתו בעולם וכל דבר שהיה צריך לעשות אפילו בעניני עבודות גשמיות שהם צרכי האדם היה עושהו בזריזות נפלא מיד דיקא מכל שכן בעבודת השם. ואף על פי כן היה מתון גדול כשראה שאינו עולה בידו היה מתון מתון. רק שצריכין להתגעגע ולכסף להשם יתברך תמיד גם בעת שאין עולה בידו עבודת השם כראוי. ולבלי ליאש עצמו כלל משום דבר. ותכף כשהשם יתברך עוזר והוא יכול לחטף איזה דבר שבקדשה יעשהו מיד בזריזות גדול. ואי אפשר לבאר דבר זה בכתב. והמשכיל החפץ באמת יבין מזה קצת עצות לעבודת ה' אות תלב אמר שמה שהמלמדים דוחקים את התינוק ביותר על ידי זה אינו יודע התינוק כלל. רק צריכין להיות אמן גדול בזה ללמד את התינוק בהדרגה בלי איום הרבה ובלי דחק יותר ועל ידי זה יתפס יותר בנקל. כי אמר שהמלמד חוזר עם התינוק ואומר לו זכר זכר, בלשון אשכנז גידענק ז'ע גידענק ז'ע. ואם היה חוזר עמו מעט בנקל, בודאי היה תופס הדבר היטב והיה זוכרו אך אחר כך חוזר עמו כל כך ואומר לו כמה פעמים זכר זכר עד שאחר כך כששואלין התינוק הפרוש של אותו המקרא יוכל להיות שישיב התינוק שפרושו גידענק זע. כי התינוק סובר שאלו התבות הם הלעז של המקרא. כי בזה שדוחקין את התינוק הרבה, בזה מבלבלין אותו לגמרי ואי אפשר לבאר הדבר הזה והוא ברור למשכיל, ונצרך מאד למלמדים וכן לכמה ענינים. כי זה הוא כלל גדול שלא לדחק עצמו ביותר על שום דבר רק בהדרגה ובמתון ואי אפשר לבאר כל זה כלל. ומעשה שהיה כך היה שתינוק אחד הוליכו אביו לרבנו זכרונו לברכה ולמד אותו בכל הדרך שכאשר יתנו לו משקה לשתות שיאמר סברי מרנן ורבנן וכו' וחזר עמו הרבה הרבה מאד למען יזכר היטב ולא יתבלבל. אחר כך כשבא התינוק לרבנו זכרונו לברכה והתחיל לומר סברי לא היה יכול לומר כלל ונתבלבל מאד. ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר לאביו אתם בודאי למדתם עמו הרבה והכבדתם עליו מאד שיזכר לומר סברי וכו' כסדר ובשביל זה אינו יכול עכשו לומר כלום אם לא הייתם חוזרים כל כך, בודאי היה יכול לומר כראוי. ואז אמר רבנו זכרונו לברכה ענין השיחה הנ"ל אות תלג מענין ההוסט, שהיה רוצה להעלות לחה בשעת ההוסט, ולא היה יכול. ולא הכריח עצמו לזה הרבה. אחר כך לאיזה שעה קלה העלה הלחה מאליו בנקל ואנכי עמדתי לפניו. ענה ואמר אלי אפילו מזאת יכולין לראות שאי אפשר להכריח עצמו הרבה על שום דבר. כי הלא בתחלה לא יכלתי להעלות הלחה אבל הייתי שוקט ונח ולא הכרחתי עצמי להעלות דיקא ואחר כך עלתה מאליה. ורמז לי בתנועותיו הקדושות שכמו כן הוא בכל דבר שאין צריכין לעמד על שום דבר שיהיה דיקא כן כמו שרוצה אף על פי שרוצה דבר שבקדשה באמת. רק אם יכול לעשות תכף ומיד מה טוב לעשות דיקא תכף כי דבר שבקדשה אסור לדחות אפילו רגע אחת רק לזרז עצמו לעשות בזריזות גדול תכף ומיד דיקא. אך אם אף על פי כן לא יכל לעשות תכף אל יבהלוהו רעיוניו וישקט וינוח ויצפה לישועות ד' ויתלה עיניו למרום אולי יזכה לזה. ועל פי רב יעזרהו השם יתברך אחר כך לגמר בנקל מה שרוצה. ויש בענין זה שיחות קדושות הרבה אך אי אפשר לבאר זאת בכתב היטב
אות תל

אֵין דַּרְכּוֹ לְיַעֵץ אֶת הָאָדָם וְלִגְזר עָלָיו בְּדַוְקָא שֶׁיַּעֲשֶׂה דַּוְקָא כְּמוֹ שֶׁהוּא מְצַוֶּה

רַק הוּא מְיַעֲצוֹ בְּדֶרֶךְ עֵצָה טוֹבָה

אִם יַעֲשֶׂה יַעֲשֶׂה וְאִם לָאו לָאו.

אַף עַל פִּי שֶׁרְצוֹנוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּךְ

אַף עַל פִּי כֵן אֵין דַּרְכּוֹ לִדְחֹק עַל שׁוּם דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה דַּוְקָא כָּךְ

אֶלָּא אִם יִהְיֶה יִהְיֶה וְאִם לָאו לָאו.

וְיֵשׁ לִי כַּמָּה טְעָמִים עַל זֶה.

גַּם אֲנִי יוֹדֵעַ, שֶׁכָּל טוֹבוֹת עוֹלָם הַזֶּה אֵין טוֹבָתוֹ שְׁלֵמָה

וְכָל טוֹבָה מִטּוֹבוֹת עוֹלָם הַזֶּה מֻכְרָח שֶׁיִּתְגַּלְגֵּל מִמֶּנָּה אֵיזֶה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ טוֹב.

כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ טוֹבוֹת עוֹלָם הַזֶּה שְׁלֵמוֹת לְגַמְרֵי

עַל כֵּן אֵינוֹ רוֹצֶה לִגְזר וְלִדְחֹק אֶת הָאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה דַּוְקָא כִּרְצוֹנוֹ

פֶּן בַּסּוֹף, כְּשֶׁיִּתְגַּלְגֵּל אֵיזֶה דָּבָר לא טוֹב מִזֶּה

יִתְרַעֵם עָלָיו שֶׁעַל יְדֵי עֲצָתוֹ בָּא לוֹ זאת.

וְכֵן בְּכָל דָּבָר אֵינוֹ דּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה שֶׁיִּהְיֶה דַּוְקָא כָּךְ.

וַאֲפִילּוּ עַל הַמְשָׁרֵת

אֵינוֹ יָכוֹל לְדָחְקוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה דַּוְקָא תֵּכֶף אֶת מַה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת.

וְאָמַר אָז בִּתְחִלַּת שִׂיחָה זאת, אֲנִי חָזָק בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁלִּי.

כִּי בְּכָל דָּבָר וְדָבָר מֵהַדְּבָרִים שֶׁלִּי יֵשׁ לִי כַּמָּה טְעָמִים.

וְגַם בָּזֶה אֲנִי חָזָק מְאד מַה שֶּׁאֵינִי גּוֹזֵר עַל הָאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה דַּוְקָא וְכוּ' כַּנַּ"ל

כִּי יֵשׁ לִי כַּמָּה טְעָמִים עַל זֶה

וְגַם אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁכָּל טוֹבוֹת עוֹלָם הַזֶּה וְכוּ' כַּנִּזְכָּר לְעֵיל

אות תלא

מִי שֶׁרוֹצֶה לִישׁן וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישׁן

הָעֵצָה לָזֶה לְבַל לְהַכְרִיחַ עַצְמוֹ כָּל כָּךְ לִישׁן.

כִּי כָּל מַה שֶּׁמַּכְרִיחַ עַצְמוֹ יוֹתֵר לִישׁן

מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּיוֹתֵר מְנִיעוֹת הַשֵּׁנָה.

וְעִנְיָן זֶה גַּם בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם לִבְלִי לְהַכְרִיחַ עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר.

כִּי כָּל מַה שֶּׁמַּכְרִיחִין עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר לְאֵיזֶה דָּבָר

מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּיוֹתֵר הַהֶפֶךְ דַּיְקָא.

וַאֲפִילּוּ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם צְרִיכִין לִפְעָמִים זאת לִבְלִי לְהַכְרִיחַ עַצְמוֹ יוֹתֵר מִדַּי

אַף עַל פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת צְרִיכִין לִהְיוֹת זָרִיז גָּדוֹל מְאד לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ כָּרָאוּי

וְלִזְכּוֹת לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בִּשְׁלֵמוּת בִּמְהִירוּת גָּדוֹל

וְאָסוּר לְהַנִּיחַ מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ כְּלָל, כִּי אֵין הָעוֹלָם עוֹמֵד כְּלָל אֲפִילּוּ כְּהֶרֶף עַיִן

וְעַל כֵּן כָּל מַה שֶּׁיְּכוֹלִין לְהִתְגַּבֵּר לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה דָּבָר בַּעֲבוֹדַת ה' צְרִיכִין לַעֲשׂוֹתוֹ מִיָּד דַּיְקָא בְּלִי אִחוּר וְעִכּוּב כְּלָל, אֲפִילּוּ רֶגַע אַחַת

כִּי מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה מְנִיעוֹת וְעִכּוּבִים וְהִרְהוּרִים יִהְיֶה לוֹ בַּשָּׁעָה הָאַחֶרֶת

כִּי אֵין לְהָאָדָם בְּעוֹלָמוֹ כִּי אִם אוֹתָהּ הַשָּׁעָה וְאוֹתָהּ הָרֶגַע בִּלְבַד.

אַף עַל פִּי כֵן לִפְעָמִים כְּשֶׁרוֹאִין שֶׁמִּתְגַּבְּרִין וּמַכְרִיחִין עַצְמוֹ לְאֵיזֶה דָּבָר וְאֵינוֹ עוֹלֶה בְּיָדוֹ.

צְרִיכִין לִפְעָמִים לְהַמְתִּין וְלִבְלִי לִפּל בְּדַעְתּוֹ מִזֶּה

וְלִבְלִי לְבַלְבֵּל דַּעְתּוֹ כְּלָל בַּמֶּה שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לְאוֹתוֹ הַדָּבָר.

וְיַמְתִּין קְצָת עַד שֶׁתָּבוֹא עִתּוֹ.

וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר דָּבָר זֶה בִּכְתָב כְּלָל.

וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיָה בְּדָבָר זֶה חִדּוּשׁ נִפְלָא מְאד

כִּי הָיָה זָרִיז בְּתַכְלִית הַזְּרִיזוּת שֶׁלּא הָיָה דֻּגְמָתוֹ בָּעוֹלָם

וְכָל דָּבָר שֶׁהָיָה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֲפִילּוּ בְּעִנְיְנֵי עֲבוֹדוֹת גַּשְׁמִיּוֹת שֶׁהֵם צָרְכֵי הָאָדָם

הָיָה עוֹשֵׂהוּ בִּזְרִיזוּת נִפְלָא מִיָּד דַּיְקָא

מִכָּל שֶׁכֵּן בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם.

וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה מָתוּן גָּדוֹל

כְּשֶׁרָאָה שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה בְּיָדוֹ הָיָה מָתוּן מָתוּן.

רַק שֶׁצְּרִיכִין לְהִתְגַּעְגֵּעַ וְלִכְסֹף לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ תָּמִיד גַּם בָּעֵת שֶׁאֵין עוֹלֶה בְּיָדוֹ עֲבוֹדַת הַשֵּׁם כָּרָאוּי.

וְלִבְלִי לְיַאֵשׁ עַצְמוֹ כְּלָל מִשּׁוּם דָּבָר.

וְתֵכֶף כְּשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עוֹזֵר וְהוּא יָכוֹל לַחְטף אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה

יַעֲשֵׂהוּ מִיָּד בִּזְרִיזוּת גָּדוֹל.

וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר דָּבָר זֶה בִּכְתָב.

וְהַמַּשְׂכִּיל הֶחָפֵץ בֶּאֱמֶת יָבִין מִזֶּה קְצָת עֵצוֹת לַעֲבוֹדַת ה'

אות תלב

אָמַר שֶׁמַּה שֶּׁהַמְלַמְּדִים דּוֹחֲקִים אֶת הַתִּינוֹק בְּיוֹתֵר

עַל יְדֵי זֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ הַתִּינוֹק כְּלָל.

רַק צְרִיכִין לִהְיוֹת אָמָּן גָּדוֹל בָּזֶה לְלַמֵּד אֶת הַתִּינוֹק בְּהַדְרָגָה בְּלִי אִיּוּם הַרְבֵּה וּבְלִי דּחַק יוֹתֵר

וְעַל יְדֵי זֶה יִתְפּס יוֹתֵר בְּנָקֵל.

כִּי אָמַר שֶׁהַמְלַמֵּד חוֹזֵר עִם הַתִּינוֹק וְאוֹמֵר לוֹ זְכר זְכר, בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז גִידֶענְק זֶ'ע גִידֶענְק זֶ'ע.

וְאִם הָיָה חוֹזֵר עִמּוֹ מְעַט בְּנָקֵל, בְּוַדַּאי הָיָה תּוֹפֵס הַדָּבָר הֵיטֵב וְהָיָה זוֹכְרוֹ

אַךְ אַחַר כָּךְ חוֹזֵר עִמּוֹ כָּל כָּךְ וְאוֹמֵר לוֹ כַּמָּה פְּעָמִים זְכר זְכר

עַד שֶׁאַחַר כָּךְ כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִין הַתִּינוֹק הַפֵּרוּשׁ שֶׁל אוֹתוֹ הַמִּקְרָא יוּכַל לִהְיוֹת שֶׁיָּשִׁיב הַתִּינוֹק שֶׁפֵּרוּשׁוֹ גִּידֶענְק זֶע.

כִּי הַתִּינוֹק סוֹבֵר שֶׁאֵלּוּ הַתֵּבוֹת הֵם הַלַּעַז שֶׁל הַמִּקְרָא.

כִּי בָּזֶה שֶׁדּוֹחֲקִין אֶת הַתִּינוֹק הַרְבֵּה, בָּזֶה מְבַלְבְּלִין אוֹתוֹ לְגַמְרֵי

וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר הַדָּבָר הַזֶּה

וְהוּא בָּרוּר לַמַּשְׂכִּיל, וְנִצְרָךְ מְאד לַמְלַמְּדִים וְכֵן לְכַמָּה עִנְיָנִים.

כִּי זֶה הוּא כְּלָל גָּדוֹל שֶׁלּא לִדְחֹק עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר עַל שׁוּם דָּבָר

רַק בְּהַדְרָגָה וּבְמִתּוֹן

וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר כָּל זֶה כְּלָל.

וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה

שֶׁתִּינוֹק אֶחָד הוֹלִיכוֹ אָבִיו לְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה

וְלִמֵּד אוֹתוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ שֶׁכַּאֲשֶׁר יִתְּנוּ לוֹ מַשְׁקֶה לִשְׁתּוֹת שֶׁיּאמַר סַבְרִי מָרָנַן וְרַבָּנָן וְכוּ'

וְחָזַר עִמּוֹ הַרְבֵּה הַרְבֵּה מְאד לְמַעַן יִזְכּר הֵיטֵב וְלא יִתְבַּלְבֵּל.

אַחַר כָּךְ כְּשֶׁבָּא הַתִּינוֹק לְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְהִתְחִיל לוֹמַר סַבְרִי

לא הָיָה יָכוֹל לוֹמַר כְּלָל וְנִתְבַּלְבֵּל מְאד.

עָנָה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְאָמַר לְאָבִיו

אַתֶּם בְּוַדַּאי לִמַּדְתֶּם עִמּוֹ הַרְבֵּה וְהִכְבַּדְתֶּם עָלָיו מְאד שֶׁיִּזְכּר לוֹמַר סַבְרִי וְכוּ' כַּסֵּדֶר

וּבִשְׁבִיל זֶה אֵינוֹ יָכוֹל עַכְשָׁו לוֹמַר כְּלוּם

אִם לא הֱיִיתֶם חוֹזְרִים כָּל כָּךְ, בְּוַדַּאי הָיָה יָכוֹל לוֹמַר כָּרָאוּי.

וְאָז אָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עִנְיָן הַשִּׂיחָה הַנַּ"ל

אות תלג

מֵעִנְיַן הַהוּסְט, שֶׁהָיָה רוֹצֶה לְהַעֲלוֹת לֵחָה בִּשְׁעַת הַהוּסְט, וְלא הָיָה יָכוֹל.

וְלא הִכְרִיחַ עַצְמוֹ לָזֶה הַרְבֵּה.

אַחַר כָּךְ לְאֵיזֶה שָׁעָה קַלָּה הֶעֱלָה הַלֵּחָה מֵאֵלָיו בְּנָקֵל

וְאָנכִי עָמַדְתִּי לְפָנָיו.

עָנָה וְאָמַר אֵלַי אֲפִילּוּ מִזּאת יְכוֹלִין לִרְאוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַכְרִיחַ עַצְמוֹ הַרְבֵּה עַל שׁוּם דָּבָר.

כִּי הֲלא בִּתְחִלָּה לא יָכלְתִּי לְהַעֲלוֹת הַלֵּחָה

אֲבָל הָיִיתִי שׁוֹקֵט וְנָח וְלא הִכְרַחְתִּי עַצְמִי לְהַעֲלוֹת דַּיְקָא

וְאַחַר כָּךְ עָלְתָה מֵאֵלֶיהָ.

וְרָמַז לִי בִּתְנוּעוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁכְּמוֹ כֵן הוּא בְּכָל דָּבָר

שֶׁאֵין צְרִיכִין לַעֲמד עַל שׁוּם דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה דַּיְקָא כֵּן כְּמוֹ שֶׁרוֹצֶה

אַף עַל פִּי שֶׁרוֹצֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת.

רַק אִם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת תֵּכֶף וּמִיָּד מַה טּוֹב לַעֲשׂוֹת דַּיְקָא תֵּכֶף

כִּי דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אָסוּר לִדְחוֹת אֲפִילּוּ רֶגַע אַחַת

רַק לְזָרֵז עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת בִּזְרִיזוּת גָּדוֹל תֵּכֶף וּמִיָּד דַּיְקָא.

אַךְ אִם אַף עַל פִּי כֵן לא יָכל לַעֲשׂוֹת תֵּכֶף אַל יְבַהֲלוּהוּ רַעְיוֹנָיו וְיִשְׁקט וְיָנוּחַ וִיצַפֶּה לִישׁוּעוֹת ד'

וְיִתְלֶה עֵינָיו לַמָּרוֹם אוּלַי יִזְכֶּה לָזֶה.

וְעַל פִּי רב יַעַזְרֵהוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אַחַר כָּךְ לִגְמר בְּנָקֵל מַה שֶּׁרוֹצֶה.

וְיֵשׁ בְּעִנְיָן זֶה שִׂיחוֹת קְדוֹשׁוֹת הַרְבֵּה

אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר זאת בִּכְתָב הֵיטֵב
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קפט - צָרִיך לִזָּהֵר מְאד מֵעַצְבוּת וְעַצְלוּת
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קפט - צריך לזהר מאד מעצבות ועצלות צריך לזהר מאד מעצבות ועצלות כי עקר נשיכת הנחש הוא עצבות ועצלות בבחינת: "ונחש עפר לחמו" עפר היא בחינת עצבות ועצלות, שהם באים מיסוד העפר כמובא בספרים.
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה כה - אַחֲוֵי לָן מָנָא דְּלָא שָׁוְיָא לְחַבָּלָא
...- אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא [לשון רבנו זכרונו לברכה] אמרו לה, אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא. איתי בודיא. פשטוהו, ולא הוי עיל לתרעא. אמר להו, איתו מרא סתרו רש"י: אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא, הראנו כלי שאינו שוה ההפסד שהוא מפסיד. בודיא, מחצלת: לא עיל בתרעא, שהיה ארך ורחב יותר מן הפתח. איתו מרא וסתרו, בנין הפתח והכתל עד שיכנס משחרב בית המקדש, בטל השמיר ונפת צופים ואמנה א. כי צריך כל אדם להוציא את עצמו מהמדמה ולעלות אל השכל וכשנמשך אחר המדמה זה בחינת שרירות...
חיי מוהר"ן - רד - נסיעתו וישיבתו באומן
...ספר על השלחן מעניניו ותמה על עצמו על שעושה תמיד דברים משנים ונפלאים מדעת בני אדם על אשר הוא תמיד נע ונד ממקום למקום ומה היה חסר לו במעדוועדיווקע היה ראוי לו לישב שם תמיד כי שם היה יושב בשלוה והשקט. והוא לא רצה לישב בשלוה, ונסע משם וקבע דירתו בזלאטיפאליע והיה לו שם מחלקת גדול ויסורים גדולים מאד ונסע משם וקבע דירתו בברסלב. אחר כך בזה הקיץ נסע מברסלב וקבע דירתו באומין. ועל כל פנים מאחר שבא לאומין היה ראוי לו לבחר דירתו אצל איש הגון, והוא בחר לו אכסניא...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קל - כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ
...- כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו על ידי ענווה נצול מניאוף וזוכה לשמירת הברית כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה . 'כל המתגאה לסוף נכשל באשת איש' שנאמר: "ואשת איש נפש יקרה תצוד" וזה פרוש הסמיכות: "והאיש משה ענו מאד" וכו' לפסוק: "ותדבר אהרון ומרים במשה" כי הם דברו על אודות האשה הכושית אשר לקח כי 'כושית על שם יפיה נקראת' והם אמרו שלקחה לשם יפי ועל כן דברו על הפרישות כי הם לא רצו להאמין שאפשר להיות פרוש ועל זה השיבה התורה וסמכה...
מחלוקות שבין החכמים ותאוות ממון
...key=570 - חיי מוהר"ן - תכו - דברי צחות שלו רבי נחמן מברסלב מביא, שאם לתלמידי החכמים לא הייתה תאוות ממון, לא היו ביניהם מחלוקות. מדוע דווקא תאוות ממון? מה הקשר שבין שורש הממון לבין המחלוקות? רמז: ממון הוא בחינת הקדמות / חוכמות חיצוניות - איפה מובא בליקוטי מוהר"ן? כאן breslev.eip.co.il/?key=335 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה סד - ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה מוסבר שהכרחי שיהיו מחלוקות בין חכמים, בשביל בריאת העולם. מה הקשר שבין הדברים, וכיצד הם מסתדרים? *...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה יד - לְהַמְשִׁיךְ שָׁלוֹם בָּעוֹלָם
...בחדש שופר בכסא וכו' א. להמשיך שלום בעולם צריך להעלות כבוד הקדוש ברוך הוא לשרשו הינו ליראה כמו שכתוב: "ליראה את השם הנכבד" ב. ואי אפשר להעלות את הכבוד אלא על ידי תורת חסד "ותורת חסד" אמרו חכמינו, זכרונם לברכה . 'זהו הלומד תורה על מנת ללמדה' כי זה עקר כבודו כמובא בזוהר 'בשעתא דשאר עכו"ם אתין ואודן לקדשא בריך הוא, כדין אסתלק ואתיקר שמא דקדשא בריך הוא עלא ותתא, כמו גבי יתרו: בשעתא דאמר יתרו: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים", כדין אסתלק ואתיקר שמא דקדשא...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קנו - מַה שֶּׁמְּדַבְּרִים בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ הוּא בְּחִינַת רוּחַ הַקּדֶשׁ
...- מה שמדברים בינו לבין קונו הוא בחינת רוח הקדש לב טהור ברא לי וכו' כי מה שמדברים בינו לבין קונו הוא בחינת רוח הקדש ודוד המלך, עליו השלום, שהיה מעלתו גדולה מאד יסד מזה ספר תהלים וכן כל אחד לפי בחינתו הוא בחינת רוח הקדש כמו שכתוב: "לך אמר לבי", כמו שפרש רש"י: 'לך בשבילך ובשליחותך' "אמר לי לבי" שכל הדברים שהלב אומר הם דברי השם יתברך ממש והוא בחינת רוח הקדש וצריך לחדש תמיד, לבקש בכל פעם בתחנונים ודברי רצויים חדשים ולזכות לזה, צריך טהרת הלב וטהרת הלב...
מעשה ממלך עניו - סיפורי מעשיות
...ממלך עניו - סיפורי מעשיות breslev.eip.co.il/?key=53 - סיפורי מעשיות - מעשה ו - ממלך עניו להלן מספר ביאורים במעשה הנ"ל. מעשה במלך אחד = המלך הוא האדם עצמו. היינו בחינת המלכות של האדם. דהיינו האגו / ה"אני" / הנשמה של האדם, שהיא בחינת מלכות, השכינה וכולי. והיה לו חכם = והיה לו חכם, היינו שיש לאדם שכל. שהוא החכם של המלך שהוא האדם. אמר המלך להחכם. = חשב האדם לעצמו. התייעצה בחינת המלכות של האדם עם השכל של האדם. באשר שיש מלך שחותם עצמו שהוא גבור גדול ואיש...
חיי מוהר"ן - קסז - נסיעתו ללמברג
...עד קראסנע אז ענה ואמר לי [אנו נתראה ונתראה ונתראה] וכפל הדבר כמה פעמים ואמר אם אתה רוצה להיות איש כשר מה אתה דואג כל העולם יגעים וטורחים בשבילך זה נוסע לברעסלא, וזה לכאן וזה לכאן הכל בשבילך. ואחר כך ביום בבקר נסע פתאום מקראסנע ורדפתי אחריו עד שזכינו להשיגו אצל הגשר וכו' ונהנה קצת ואמר אז על ענין הנסיעה שלו מענין המשכן שכל אחד מהצדיקים בונים וכו' כמו שמובא בלקוטי א' בסימן רפ"ב בהתורה אזמרה לאל קי בעודי אות קסח כשהיה בלמברג ושם היה בסכנה גדולה...
שיחות הר"ן - אות קלה
שיחות הר"ן - אות קלה דבר עם איש אחד שהיה רחוק מהשם יתברך מאד ואמר לו שירגיל עצמו להתאנח על ענינו ואמר אז התורה יש הבל שנעשה על הארץ וכו' [בסימן ק"ט חלק ראשון] שמבאר שם שעל ידי אנחה שמתאנחין לשוב אליו יתברך נפסקין מחבל הטומאה ונתקשרין לחבל דקדשה וכן אמר אחר כך עוד כמה תורות על אנחה שהיא יקרה מאד
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.5791 שניות - עכשיו 16_06_2025 השעה 01:00:52 - wesi2