ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨חיי מוהר"ן - פג - סיפורים חדשים
אות פג מה שספר תחלת קיץ תקס"ד ענה ואמר אספר לכם מה שראיתי ותספרו לבניכם. אחד היה שוכב על הארץ וסביבו היו יושבים עגול וסביב העגול עוד עגול וסביב העגול עוד עגול וכן עוד כמה עגולים וסביבם היו יושבים עוד כמה אנשים בלי סדר. ואותו שהיה יושב באמצע [כלומר שהיה יושב מטה על צדו] היה עושה בשפתיו וכלם סביבו היו עושים בשפתותיהם אחריו. ואחר כך ראיתי והנה איננו [ותו האמצעי] וכלם היושבים סביבו הפסיקו לעשות בשפתותיהם ושאלתי מה זה. השיבו לי שנתקרר ונגוע ופסק מלדבר והפסיקו מלדבר. ואחר כך התחילו כלם לרוץ ורצתי אחריהם. וראיתי שני פאלאצין [ארמונות] הינו בנינים נאים יפים מאד ושם היו יושבים שני שררות והם רצו לשם להשררות והתחילו לטען עמהם למה הטעיתם אותנו ורצו להרגם וברחו השררות לחוץ. וראיתים והוטב בעיני מאד מהות שלהם. ורצתי אחריהם. וראיתי מרחוק אהל יפה. וצעקו משם להשררות חזרו לאחוריכם ובקשתם כל הזכיות שיש לכם ונטלתם בידכם. ותלכו להנר התלוי שם ושם תפעלו כל מה שתרצו. וחזרו לאחוריהם וקבלו הזכיות שלהם והיו שם חבילות זכיות ורצו להנר ורצתי אחריהם וראיתי נר [דלוק] תלוי באויר ובאו השררות והשליכו הזכיות אל הנר ונפלו מהנר ניצוצות לתוך פיהם. והחזיר עצמו הנר ונעשה מהנר נהר ושתו כלם מהנהר. ונעשו בריות בקרבם וכשפתחו לדבר יצאו מהם הבריות. וראיתים רצים ושבים ואינם מין אדם ולא מין חיה רק בריות. ואחר כך התיעצו לחזר למקומם. ואמרו איך נוכל לחזר למקומנו. ענה אחד נשלח להאחד העומד שם ואוחז חרב משמים לארץ. ואמרו את מי נשלח. והתיעצו לשל ח להבריות והלכו הבריות לשם ורצתי אחריהם. וראיתי אותו מאים עומד משמים לארץ וחרבו בידו משמים לארץ, ולה כמה פיות. הינו פה אחד הינו חד [שקורין שארף] למיתה ופה אחד על עניות ופה אחד על חלשות. וכן כמה פיות על שאר ענשים. והתחילו לבקש שזה זמן רב היו לנו יסורים ממך. עתה היה לנו לעזר והבא אותנו אל מקומנו [ואמר איני יכול לעזר אתכם] ובקשו, תן לנו הפה של מיתה ונהרג אותם ולא רצה. ובקשו פה אחר ולא רצה לתן להם שום פה [הינו שארף] וחזרו. בתוך כך בא פקדה להרג את השררות והסירו את ראשם. בתוך כך חזר המעשה כשהיה שהיה אחד שוכב על הארץ כנ"ל וסביבו עגולים וכו' ורצו להשררות וכו' הכל כנזכר. רק עתה ראיתי שהשררות לא השליכו הזכיות אל הנר. רק לקחו הזכיות והלכו להנר ושברו את לבם והתחילו לבקש בתחנונים לפני הנר. ונפלו ניצוצות מהנר לתוך פיהם ובקשו בתחנונים עוד, ונעשה מהנר נהר וכו' ונעשו הבריות כנ"ל ואמרו לי שאלו יחיו כי הראשונים נתחיבו הריגה על שהשליכו הזכיות להנר ולא בקשו בתחנונים כמו אלו. ולא ידעתי מה זה ואמרו לי לך אל החדר הזה ויאמרו לך פרוש על זה. והלכתי לשם והיה יושב שם זקן אחד ושאלתיו על זה. ותפס זקנו בידו ואמר לי הרי זקני היא פרוש על המעשה. ושאלתיו איני יודע עדין. ואמר לי לך אל החדר הזה ושם תמצא פרוש. והלכתי לשם וראיתי החדר ארך ורחב עד אין קץ וכלו מלא כתבים ובכל מקום שפתחתי ראיתי פרוש על המעשה. כל זה שמעתי מפיו הקדוש פה אל פה. ואמר שכל התורות שהוא אומר יש בהם רמזים מהמעשה הזאת. והתורה המתחלת תשעה תקונין בלקוטי א' סימן כ' הוא כלו פרוש על זאת המעשה. והמשכיל יבין שם כמה רמזים נפלאים מזאת המעשה עין שם מה שמבאר שם שנפתח הלב, בבחינת פתח צור ויזובו מים עין שם, בחינות נהרות הנ"ל. והבן שם כל התורה היטב ותזכה להבין איזה רמזים בעלמא בזאת המראה הנוראה הנ"ל. זה שהיה שוכב על הארץ ואחר כך ראה והנה איננו והשיבו לו שנתקרר ונגוע. זה בחינת הנשמה המבאר בהתורה הנ"ל שהיא מסבלת ביסורים פת במלח תאכל עין שם ואפשר מרמז על מה שנאמר שם במשנה אחר פת במלח תאכל וכו' ועל הארץ תישן. ואפשר לזה מרמז מה שכתוב לעיל שהיה שוכב על הארץ וסביבות הנ"ל כמה עגולים וכמה בלי סדר. כי כלם מקבלים מהנשמה הנ"ל, כי כל באורי התורה נמשך על ידה. ואפשר זהו שמרמז שהיו עושים בשפתותיהם הינו שהיו מגלים באורי התורה הנ"ל ועל כן כשנתקרר ונגוע האמצעי הנ"ל שהוא מרמז להנשמה הנ"ל על כן הפסיקו כלם לעשות בשפתותיהם ולדבר כי כשהנשמה הזאת נצטננת שהוא בחינת הסתלקות שלה אזי אין כח להמשיך באורי התורה כמבאר במאמר הנ"ל עין שם היטב. ודוק מאד בעיון גדול במעשה הנ"ל ובהתורה הנ"ל ותזכה להבין עוד כמה רמזים נוראים. וזה שרצו להשררות והתחילו לטען עמהם הינו ענין מריבה וקטטה זה בחינת מחלקת שנעשה על הצדיקים על ידי הסתלקות באורי התורה ואפשר שהשררות מרמזים על משה ואהרון שנסתלקו בשביל מי מריבה על שטעו הטעות המבאר שם בהתורה הנ"ל שלא בקשו בתחנונים והבן היטב. וענין הנר שנפלו ניצוצות בתוך פיהם וחזר הנר ונעשה נהר וכו' זה בחינת דבורים חמים שממשיכים מלב העליון על ידי שנכמרו רחמי השם יתברך עליו ונפתח לב העליון ונשפע מלב העליון דבורים, ועל ידי זה ממשיך באורי התורה גם כן משם, בבחינת פתח צור ויזובו מים וכו'. וזה בחינת מה שחזר הנר ונעשה נהר כי הנר מרמז על הלב שהוא נר דלוק כידוע. ובתחלה נפלו ניצוצות משם לתוך פיהם זה בחינת דבורים חמים שנמשך מהלב שנקרא בהמעשה הנ"ל נר כנ"ל. ואחר כך זה הנר בעצמו חזר ונעשה נהר זה בחינת באורי התורה שנמשך גם כן מהלב שהוא בחינת נר. בבחינת פתח צור ויזובו מים כנ"ל. ומה שהשליכו הזכיות הינו שהזכירו הזכיות והמעשים טובים שלהם. והשתמשו במטה עז בשביל המשכת התורה. וזהו הטעות שטעו כמבאר שם עין שם. והבריות שנעשו בקרבם ואחר כך כשפתחו פיהם יצאו. זה בחינת כחות הרוחניות שהן המלאכים שנבראים מאותיות התורה שמחדשין. והם מקבלים כח מאדום. שהוא בחינת זה שאוחז החרב בידו המבאר מהמעשה. כי הוא ממנה על החרב והוא ממנה על כל הענשים לענש הרשעים. וזה בחינת כמה מיני פיות וחדודין שיש לחרבו לפעמים צריכין לענש הרשעים בחרבא ובקטלא ולפעמים בענשים אחרים. כמבאר שם בהתורה הנ"ל. ומחמת הפגם והטעות לא רצה לתן להם שום פה וחד [הינו שארף] מהחרב כי לא רצה לתן להם שום כח כי צריכין לשבר הלב דוקא ולבקש בתחנונים. ואף על פי שלוקחין בידם הזכיות הינו המטה עז הוא בשביל ענין אחר להכניע הרע שבעדה אבל המשכת התורה צריכין להמשיך ברחמים ותחנונים. ודוק היטב מאד בהתורה הנ"ל, ובהמעשה ותבין עוד רמזים נפלאים ותראה נפלאות השם לפי השגתך מה מאד עמקו מחשבותיו אם אמנם אחר כל זה אף אם מוצאים איזה רמזים בעלמא עדין הדברים סתומים וחתומים עד עת קץ. עם כל זה מה שאפשר לנו להשיג איזה רמז בעלמא במראה נפלאה ונוראה כזו, מה טוב להנשמה. כי הוא זכות גדול להאדם כשזוכה שיהיו מחשבותיו משוטטות בדברי רבנו זכרונו לברכה הקדוש והנורא מאד אשר אין ערך אליו. ואי אפשר לספר בשבחו הקדוש שלא לפגם בכבודו חס ושלום כי כל המוסיף גורע. משל למלך שמקלסין אותו וכו' (עין ברכות לג:) וכל מה שנמצא בדברינו איזה שבח על רבנו זכרונו לברכה הקדוש והנורא מאד, צריכין לידע שהכל נחשב כל א, ואינו אפילו כטפה מן הים הגדול, כי אי אפשר לספר בשבחו כלל, כי היה נעלם בתכלית ההעלם משכל אנושי. ואפילו צדיקים גדולים אי אפשר להם להשיג מקצת מעלתו. ואין לנו שום השגה ותפיסה בו כלל כי אם על ידי קצת התורות הנפלאים שגלה בספריו הקדושים, והמעשיות הנוראות המובאים פה. ומזה יכול כל חד כפום מה דמשער בלבה להבין קצת מעט מזער עד היכן מגיע רום תקפו וקדשתו עד אין תכלית. אשרי ילוד אשה שזכה למעלה כזו העולה למעלה למעלה, מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב. ואם אמנם אף על פי כן היה אפשר לספר קצת בשבחיו הקדושים מה שראינו בעינינו קצת. אך המשכיל כעת ידם מחמת המחלקת הגדולה שהיתה עליו בחייו. [שיך לעיל] וזה שבקשו פה הינו שארף של מיתה, ולא רצה לתן, ובקשו פה אחר ולא רצה גם כן. כי רצו לענש אותם בחרבא וקטלא, ולא רצה לתן להם זה הכח ובקשו על כל פנים ענש אחר לענש את הרשעים ולא רצה כלל הכל מחמת הטעות הנ"ל. וזה שבקשו שיתן להם כח כדי שיוכלו לחזר זה מרמז שיבואו לארץ ישראל, כי הם צריכין לקבל ממנו איזה כח לענש הרשעים כדי לבוא לארץ ישראל והבן היטב. וזה שאמרו לזה שהחרב בידו שזה זמן רב היה להם יסורים ממנו זה בחינת מה שאמרו לאדום (במדבר כ) : "אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו" אתה דיקא כי כל הענשים על ידו עין שם בהתורה הנ"ל. וזה שאמר הזקן שזקנו הוא פרוש על המעשה כי כל התורה הנ"ל מרמז בבחינת זקן כמו שבאר רבנו זכרונו לברכה שהכל מרמז בתשעה תקונין יקירין אתמסרין לדקנא, כמבאר שם היטב. ועל כן אחר כך כשחזר ונעשה מעשה הנ"ל שהיה אחד שוכב על הארץ וכו' אז נשמרו השררות ולא השליכו הזכיות אל הנר רק לקחו הזכיות והלכו להנר ושברו את לבם, והתחילו לבקש בתחנונים. ואמרו שאלו יחיו כי הראשונים נתחיבו הריגה על שהשליכו הזכיות להנר ולא בקשו בתחנונים כמו אלו, הינו כנ"ל. שעקר הטעות של משה רבנו היה שלא המשיך מימי התורה על ידי רחמים ותחנונים רק על ידי מטה עז שזה בחינת הכאת הצור וכו' כמו שמבאר שם. ועל כן עתה נשמרים לדבר ולבקש רק ברחמים ותחנונים ועל ידי זה יחיו. יהי רצון שיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו ויביאנו לשלום לארץ ישראל הקדושה ואז יתקן הכל במהרה בימינו אמן
אות פג

מַה שֶּׁסִּפֵּר תְּחִלַּת קַיִץ תקס"ד עָנָה וְאָמַר

אֲסַפֵּר לָכֶם מַה שֶּׁרָאִיתִי וּתְסַפְּרוּ לִבְנֵיכֶם.

אֶחָד הָיָה שׁוֹכֵב עַל הָאָרֶץ

וּסְבִיבוֹ הָיוּ יוֹשְׁבִים עִגּוּל

וּסְבִיב הָעִגּוּל עוֹד עִגּוּל

וּסְבִיב הָעִגּוּל עוֹד עִגּוּל

וְכֵן עוֹד כַּמָּה עִגּוּלִים

וּסְבִיבָם הָיוּ יוֹשְׁבִים עוֹד כַּמָּה אֲנָשִׁים בְּלִי סֵדֶר.

וְאוֹתוֹ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בָּאֶמְצַע

[כְּלוֹמַר שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב מֻטֶּה עַל צִדּוֹ]

הָיָה עוֹשֶׂה בִּשְׂפָתָיו

וְכֻלָּם סְבִיבוֹ הָיוּ עוֹשִׂים בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶם אַחֲרָיו.

וְאַחַר כָּךְ רָאִיתִי וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ [וֹתוֹ הָאֶמְצָעִי]

וְכֻלָּם הַיּוֹשְׁבִים סְבִיבוֹ הִפְסִיקוּ לַעֲשׂוֹת בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶם

וְשָׁאַלְתִּי מַה זֶּה.

הֵשִׁיבוּ לִי שֶׁנִּתְקָרֵר וְנִגְוַע וּפָסַק מִלְּדַבֵּר

וְהִפְסִיקוּ מִלְּדַבֵּר.

וְאַחַר כָּךְ הִתְחִילוּ כֻּלָּם לָרוּץ וְרַצְתִּי אַחֲרֵיהֶם.

וְרָאִיתִי שְׁנֵי פַּאלַאצִין [אַרְמוֹנוֹת] הַיְנוּ בִּנְיָנִים נָאִים יָפִים מְאד

וְשָׁם הָיוּ יוֹשְׁבִים שְׁנֵי שְׂרָרוֹת

וְהֵם רָצוּ לְשָׁם לְהַשְּׂרָרוֹת

וְהִתְחִילוּ לִטְען עִמָּהֶם לָמָה הִטְעיתם אוֹתָנוּ

וְרָצוּ לְהָרְגָם

וּבָרְחוּ הַשְּׂרָרוֹת לַחוּץ.

וּרְאִיתִים וְהוּטַב בְּעֵינַי מְאד מַהוּת שֶׁלָּהֶם.

וְרַצְתִּי אַחֲרֵיהֶם.

וְרָאִיתִי מֵרָחוֹק אהֶל יָפֶה.

וְצָעֲקוּ מִשָּׁם לְהַשְּׂרָרוֹת חִזְרוּ לַאֲחוֹרֵיכֶם

וּבִקַּשְׁתֶּם כָּל הַזְּכֻיּוֹת שֶׁיֵּשׁ לָכֶם וּנְטַלְתֶּם בְּיֶדְכֶם.

וְתֵלְכוּ לְהַנֵּר הַתָּלוּי שָׁם

וְשָׁם תִּפְעֲלוּ כָּל מַה שֶּׁתִּרְצוּ.

וְחָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם וְקִבְּלוּ הַזְּכֻיּוֹת שֶׁלָּהֶם

וְהָיוּ שָׁם חֲבִילוֹת זְכֻיּוֹת

וְרָצוּ לְהַנֵּר וְרַצְתִּי אַחֲרֵיהֶם

וְרָאִיתִי נֵר [דָּלוּק] תָּלוּי בָּאֲוִיר

וּבָאוּ הַשְּׂרָרוֹת וְהִשְׁלִיכוּ הַזְּכֻיּוֹת אֶל הַנֵּר

וְנָפְלוּ מֵהַנֵּר נִיצוֹצוֹת לְתוֹךְ פִּיהֶם.

וְהֶחֱזִיר עַצְמוֹ הַנֵּר

וְנַעֲשָׂה מֵהַנֵּר נָהָר

וְשָׁתוּ כֻּלָּם מֵהַנָּהָר.

וְנַעֲשׂוּ בְּרִיּוֹת בְּקִרְבָּם

וּכְשֶׁפָּתְחוּ לְדַבֵּר יָצְאוּ מֵהֶם הַבְּרִיּוֹת.

וּרְאִיתִים רָצִים וְשָׁבִים

וְאֵינָם מִין אָדָם וְלא מִין חַיָּה

רַק בְּרִיּוֹת.

וְאַחַר כָּךְ הִתְיָעֲצוּ לַחֲזר לִמְקוֹמָם.

וְאָמְרוּ אֵיךְ נוּכַל לַחֲזר לִמְקוֹמֵנוּ.

עָנָה אֶחָד נִשְׁלַח לְהָאֶחָד הָעוֹמֵד שָׁם וְאוֹחֵז חֶרֶב מִשָּׁמַיִם לָאָרֶץ.

וְאָמְרוּ אֶת מִי נִשְׁלַח.

וְהִתְיָעֲצוּ לִשְׁל חַ לְהַבְּרִיּוֹת

וְהָלְכוּ הַבְּרִיּוֹת לְשָׁם וְרַצְתִּי אַחֲרֵיהֶם.

וְרָאִיתִי אוֹתוֹ מְאֻיָּם עוֹמֵד מִשָּׁמַיִם לָאָרֶץ וְחַרְבּוֹ בְּיָדוֹ מִשָּׁמַיִם לָאָרֶץ, וְלָהּ כַּמָּה פִּיּוֹת.

הַיְנוּ פֶּה אֶחָד הַיְנוּ חֹד [שֶׁקּוֹרִין שַׁארְף] לְמִיתָה

וּפֶה אֶחָד עַל עֲנִיּוּת

וּפֶה אֶחָד עַל חֻלְשׁוֹת.

וְכֵן כַּמָּה פִּיּוֹת עַל שְׁאָר עֳנָשִׁים.

וְהִתְחִילוּ לְבַקֵּשׁ שֶׁזֶּה זְמַן רַב הָיוּ לָנוּ יִסּוּרִים מִמְּךָ.

עַתָּה הֱיֵה לָנוּ לְעֵזֶר וְהָבֵא אוֹתָנוּ אֶל מְקוֹמֵנוּ

[וְאָמַר אֵינִי יָכוֹל לַעֲזר אֶתְכֶם]

וּבִקְשׁוּ, תֵּן לָנוּ הַפֶּה שֶׁל מִיתָה וְנַהֲרג אוֹתָם וְלא רָצָה.

וּבִקְשׁוּ פֶּה אַחֵר וְלא רָצָה לִתֵּן לָהֶם שׁוּם פֶּה [הַיְנוּ שַׁארְף]

וְחָזְרוּ.

בְּתוֹךְ כָּךְ בָּא פְּקֻדָּה לַהֲרג אֶת הַשְּׂרָרוֹת וְהֵסִירוּ אֶת ראשָׁם.

בְּתוֹךְ כָּךְ חָזַר הַמַּעֲשֶׂה כְּשֶׁהָיָה

שֶׁהָיָה אֶחָד שׁוֹכֵב עַל הָאָרֶץ כַּנַּ"ל וּסְבִיבוֹ עִגּוּלִים וְכוּ'

וְרָצוּ לְהַשְּׂרָרוֹת וְכוּ' הַכּל כַּנִּזְכַּר.

רַק עַתָּה רָאִיתִי שֶׁהַשְּׂרָרוֹת לא הִשְׁלִיכוּ הַזְּכֻיּוֹת אֶל הַנֵּר.

רַק לָקְחוּ הַזְּכֻיּוֹת וְהָלְכוּ לְהַנֵּר

וְשָׁבְרוּ אֶת לִבָּם וְהִתְחִילוּ לְבַקֵּשׁ בְּתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַנֵּר.

וְנָפְלוּ נִיצוֹצוֹת מֵהַנֵּר לְתוֹךְ פִּיהֶם

וּבִקְשׁוּ בְּתַחֲנוּנִים עוֹד, וְנַעֲשָׂה מֵהַנֵּר נָהָר וְכוּ'

וְנַעֲשׂוּ הַבְּרִיּוֹת כַּנַּ"ל

וְאָמְרוּ לִי שֶׁאֵלּוּ יִחְיוּ

כִּי הָרִאשׁוֹנִים נִתְחַיְּבוּ הֲרִיגָה

עַל שֶׁהִשְׁלִיכוּ הַזְּכֻיּוֹת לְהַנֵּר וְלא בִּקְּשׁוּ בְּתַחֲנוּנִים כְּמוֹ אֵלּוּ.

וְלא יָדַעְתִּי מַה זֶּה

וְאָמְרוּ לִי לֵךְ אֶל הַחֶדֶר הַזֶּה וְיאמְרוּ לְךָ פֵּרוּשׁ עַל זֶה.

וְהָלַכְתִּי לְשָׁם

וְהָיָה יוֹשֵׁב שָׁם זָקֵן אֶחָד וּשְׁאִלְתִּיו עַל זֶה.

וְתָפַס זְקָנוֹ בְּיָדוֹ וְאָמַר לִי

הֲרֵי זְקָנִי הִיא פֵּרוּשׁ עַל הַמַּעֲשֶׂה.

וּשְׁאִלְתִּיו אֵינִי יוֹדֵעַ עֲדַיִן.

וְאָמַר לִי לֵךְ אֶל הַחֶדֶר הַזֶּה וְשָׁם תִּמְצָא פֵּרוּשׁ.

וְהָלַכְתִּי לְשָׁם וְרָאִיתִי הַחֶדֶר אָרךְ וְרָחָב עַד אֵין קֵץ

וְכֻלּוֹ מָלֵא כְּתָבִים

וּבְכָל מָקוֹם שֶׁפָּתַחְתִּי רָאִיתִי פֵּרוּשׁ עַל הַמַּעֲשֶׂה.

כָּל זֶה שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ פֶּה אֶל פֶּה.

וְאָמַר שֶׁכָּל הַתּוֹרוֹת שֶׁהוּא אוֹמֵר יֵשׁ בָּהֶם רְמָזִים מֵהַמַּעֲשֶׂה הַזּאת.

וְהַתּוֹרָה הַמַּתְחֶלֶת תִּשְׁעָה תִּקּוּנִין בְּלִקּוּטֵי א' סִימָן כ' הוּא כֻּלּוֹ פֵּרוּשׁ עַל זאת הַמַּעֲשֶׂה.

וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין שָׁם כַּמָּה רְמָזִים נִפְלָאִים מִזּאת הַמַּעֲשֶׂה עַיֵּן שָׁם

מַה שֶּׁמְּבאָר שָׁם שֶׁנִּפְתַּח הַלֵּב, בִּבְחִינַת פָּתַח צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם עַיֵּן שָׁם, בְּחִינוֹת נְהָרוֹת הַנַּ"ל.

וְהָבֵן שָׁם כָּל הַתּוֹרָה הֵיטֵב וְתִזְכֶּה לְהָבִין אֵיזֶה רְמָזִים בְּעָלְמָא בְּזאת הַמַּרְאָה הַנּוֹרָאָה הַנַּ"ל.

זֶה שֶׁהָיָה שׁוֹכֵב עַל הָאָרֶץ וְאַחַר כָּךְ רָאָה וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ וְהֵשִׁיבוּ לוֹ שֶׁנִּתְקָרֵר וְנִגְוַע.

זֶה בְּחִינַת הַנְּשָׁמָה הַמְבאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל

שֶׁהִיא מְסֻבֶּלֶת בְּיִסּוּרִים פַּת בַּמֶּלַח תּאכַל עַיֵּן שָׁם

וְאֶפְשָׁר מְרַמֵּז עַל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר שָׁם בַּמִּשְׁנָה אַחַר פַּת בַּמֶּלַח תּאכַל וְכוּ' וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן.

וְאֶפְשָׁר לָזֶה מְרַמֵּז מַה שֶּׁכָּתוּב לְעֵיל שֶׁהָיָה שׁוֹכֵב עַל הָאָרֶץ וּסְבִיבוֹת הַנַּ"ל כַּמָּה עִגּוּלִים וְכַמָּה בְּלִי סֵדֶר.

כִּי כֻּלָּם מְקַבְּלִים מֵהַנְּשָׁמָה הַנַּ"ל, כִּי כָּל בֵּאוּרֵי הַתּוֹרָה נִמְשָׁךְ עַל יָדָהּ.

וְאֶפְשָׁר זֶהוּ שֶׁמְּרַמֵּז שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶם

הַיְנוּ שֶׁהָיוּ מְגַלִּים בֵּאוּרֵי הַתּוֹרָה הַנַּ"ל

וְעַל כֵּן כְּשֶׁנִּתְקָרֵר וְנִגְוַע הָאֶמְצָעִי הַנַּ"ל

שֶׁהוּא מְרַמֵּז לְהַנְּשָׁמָה הַנַּ"ל

עַל כֵּן הִפְסִיקוּ כֻּלָּם לַעֲשׂוֹת בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶם וּלְדַבֵּר

כִּי כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה הַזּאת נִצְטַנֶּנֶת שֶׁהוּא בְּחִינַת הִסְתַּלְּקוּת שֶׁלָּהּ

אֲזַי אֵין כּחַ לְהַמְשִׁיךְ בֵּאוּרֵי הַתּוֹרָה כַּמְבאָר בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב.

וְדוּק מְאד בְּעִיּוּן גָּדוֹל בַּמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל וּבְהַתּוֹרָה הַנַּ"ל

וְתִזְכֶּה לְהָבִין עוֹד כַּמָּה רְמָזִים נוֹרָאִים.

וְזֶה שֶׁרָצוּ לְהַשְּׂרָרוֹת וְהִתְחִילוּ לִטְען עִמָּהֶם

הַיְנוּ עִנְיַן מְרִיבָה וּקְטָטָה

זֶה בְּחִינַת מַחֲלקֶת שֶׁנַּעֲשָׂה עַל הַצַּדִּיקִים עַל יְדֵי הִסְתַּלְּקוּת בֵּאוּרֵי הַתּוֹרָה

וְאֶפְשָׁר שֶׁהַשְּׂרָרוֹת מְרַמְּזִים עַל משֶׁה וְאַהֲרון שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ בִּשְׁבִיל מֵי מְרִיבָה

עַל שֶׁטָּעוּ הַטָּעוּת הַמְבאָר שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל

שֶׁלּא בִּקְשׁוּ בְּתַחֲנוּנִים

וְהָבֵן הֵיטֵב.

וְעִנְיַן הַנֵּר שֶׁנָּפְלוּ נִיצוֹצוֹת בְּתוֹךְ פִּיהֶם וְחָזַר הַנֵּר וְנַעֲשָׂה נָהָר וְכוּ'

זֶה בְּחִינַת דִּבּוּרִים חַמִּים שֶׁמַּמְשִׁיכִים מִלֵּב הָעֶלְיוֹן עַל יְדֵי שֶׁנִּכְמְרוּ רַחֲמֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עָלָיו וְנִפְתַּח לֵב הָעֶלְיוֹן

וְנִשְׁפַּע מִלֵּב הָעֶלְיוֹן דִּבּוּרִים, וְעַל יְדֵי זֶה מַמְשִׁיךְ בֵּאוּרֵי הַתּוֹרָה גַּם כֵּן מִשָּׁם, בִּבְחִינַת פָּתַח צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וְכוּ'.

וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶׁחָזַר הַנֵּר וְנַעֲשָׂה נָהָר

כִּי הַנֵּר מְרַמֵּז עַל הַלֵּב שֶׁהוּא נֵר דָּלוּק כַּיָּדוּעַ.

וּבִתְחִלָּה נָפְלוּ נִיצוֹצוֹת מִשָּׁם לְתוֹךְ פִּיהֶם זֶה בְּחִינַת דִּבּוּרִים חַמִּים שֶׁנִּמְשָׁךְ מֵהַלֵּב שֶׁנִּקְרָא בְּהַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל נֵר כַּנַּ"ל.

וְאַחַר כָּךְ זֶה הַנֵּר בְּעַצְמוֹ חָזַר וְנַעֲשָׂה נָהָר

זֶה בְּחִינַת בֵּאוּרֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּמְשָׁךְ גַּם כֵּן מֵהַלֵּב שֶׁהוּא בְּחִינַת נֵר.

בִּבְחִינַת פָּתַח צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם כַּנַּ"ל.

וּמַה שֶּׁהִשְׁלִיכוּ הַזְּכֻיּוֹת

הַיְנוּ שֶׁהִזְכִּירוּ הַזְּכֻיּוֹת וְהַמַּעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁלָּהֶם.

וְהִשְׁתַּמְּשׁוּ בְּמַטֵּה עז בִּשְׁבִיל הַמְשָׁכַת הַתּוֹרָה.

וְזֶהוּ הַטָּעוּת שֶׁטָּעוּ כַּמְבאָר שָׁם עַיֵּן שָׁם.

וְהַבְּרִיּוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּקִרְבָּם וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁפָּתְחוּ פִּיהֶם יָצְאוּ.

זֶה בְּחִינַת כּחוֹת הָרוּחָנִיּוּת שֶׁהֵן הַמַּלְאָכִים שֶׁנִּבְרָאִים מֵאוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה שֶׁמְּחַדְּשִׁין.

וְהֵם מְקַבְּלִים כּחַ מֵאֱדוֹם.

שֶׁהוּא בְּחִינַת זֶה שֶׁאוֹחֵז הַחֶרֶב בְּיָדוֹ הַמְבאָר מֵהַמַּעֲשֶׂה.

כִּי הוּא מְמֻנֶּה עַל הַחֶרֶב

וְהוּא מְמֻנֶּה עַל כָּל הָעֳנָשִׁים לַעֲנשׁ הָרְשָׁעִים.

וְזֶה בְּחִינַת כַּמָּה מִינֵי פִּיּוֹת וְחִדּוּדִין שֶׁיֵּשׁ לְחַרְבּוֹ

לִפְעָמִים צְרִיכִין לַעֲנשׁ הָרְשָׁעִים בְּחַרְבָּא וּבִקְטָלָא

וְלִפְעָמִים בָּעֳנָשִׁים אֲחֵרִים.

כַּמְבאָר שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל.

וּמֵחֲמַת הַפְּגָם וְהַטָּעוּת לא רָצָה לִתֵּן לָהֶם שׁוּם פֶּה וְחֹד [הַיְנוּ שַׁארְף] מֵהַחֶרֶב

כִּי לא רָצָה לִתֵּן לָהֶם שׁוּם כּחַ

כִּי צְרִיכִין לְשַׁבֵּר הַלֵּב דַּוְקָא וּלְבַקֵּשׁ בְּתַחֲנוּנִים.

וְאַף עַל פִּי שֶׁלּוֹקְחִין בְּיָדָם הַזְּכֻיּוֹת הַיְנוּ הַמַּטֵּה עז

הוּא בִּשְׁבִיל עִנְיָן אַחֵר לְהַכְנִיעַ הָרַע שֶׁבָּעֵדָה

אֲבָל הַמְשָׁכַת הַתּוֹרָה צְרִיכִין לְהַמְשִׁיךְ בְּרַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים.

וְדוּק הֵיטֵב מְאד בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל, וּבְהַמַּעֲשֶׂה

וְתָבִין עוֹד רְמָזִים נִפְלָאִים וְתִרְאֶה נִפְלְאוֹת הַשֵּׁם לְפִי הַשָּׂגָתְךָ

מַה מְּאד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתָיו

אִם אָמְנָם אַחַר כָּל זֶה אַף אִם מוֹצְאִים אֵיזֶה רְמָזִים בְּעָלְמָא

עֲדַיִן הַדְּבָרִים סְתוּמִים וַחֲתוּמִים עַד עֵת קֵץ.

עִם כָּל זֶה מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לָנוּ לְהַשִּׂיג אֵיזֶה רֶמֶז בְּעָלְמָא בְּמַרְאֵה נִפְלָאָה וְנוֹרָאָה כָּזוֹ, מַה טּוֹב לְהַנְּשָׁמָה.

כִּי הוּא זְכוּת גָּדוֹל לְהָאָדָם כְּשֶׁזּוֹכֶה שֶׁיִּהְיוּ מַחְשְׁבוֹתָיו מְשׁוֹטְטוֹת בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא מְאד אֲשֶׁר אֵין עֲרךְ אֵלָיו.

וְאִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ הַקָּדוֹשׁ שֶׁלּא לִפְגּם בִּכְבוֹדוֹ חַס וְשָׁלוֹם כִּי כָל הַמּוֹסִיף גּוֹרֵעַ.

מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ וְכוּ'

וְכָל מַה שֶּׁנִּמְצָא בִּדְבָרֵינוּ אֵיזֶה שֶׁבַח עַל רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא מְאד, צְרִיכִין לֵידַע שֶׁהַכּל נֶחְשָׁב כְּל א, וְאֵינוֹ אֲפִילּוּ כְּטִפָּה מִן הַיָּם הַגָּדוֹל, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ כְּלָל, כִּי הָיָה נֶעְלָם בְּתַכְלִית הַהֶעְלֵם מִשֵּׂכֶל אֱנוֹשִׁי.

וַאֲפִילּוּ צַדִּיקִים גְּדוֹלִים אִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְהַשִּׂיג מִקְצָת מַעֲלָתוֹ.

וְאֵין לָנוּ שׁוּם הַשָּׂגָה וּתְפִיסָה בּוֹ כְּלָל

כִּי אִם עַל יְדֵי קְצָת הַתּוֹרוֹת הַנִּפְלָאִים שֶׁגִּלָּה בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, וְהַמַּעֲשִׂיּוֹת הַנּוֹרָאוֹת הַמּוּבָאִים פּה.

וּמִזֶּה יָכוֹל כָּל חַד כְּפוּם מָה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּהּ לְהָבִין קְצָת מְעַט מִזְעָר עַד הֵיכָן מַגִּיעַ רוּם תָּקְפּוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ עַד אֵין תַּכְלִית.

אַשְׁרֵי יְלוּד אִשָּׁה שֶׁזָּכָה לְמַעְלָה כָּזוֹ הָעוֹלָה לְמַעְלָה לְמַעְלָה, מַה שֶּׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר וְהַלֵּב לַחֲשׁב.

וְאִם אָמְנָם אַף עַל פִּי כֵן הָיָה אֶפְשָׁר לְסַפֵּר קְצָת בִּשְׁבָחָיו הַקְּדוֹשִׁים מַה שֶּׁרָאִינוּ בְּעֵינֵינוּ קְצָת.

אַךְ הַמַּשְׂכִּיל כָּעֵת יִדּם מֵחֲמַת הַמַּחֲלקֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁהָיְתָה עָלָיו בְּחַיָּיו.

[שַׁיָּךְ לְעֵיל]

וְזֶה שֶׁבִּקְשׁוּ פֶּה הַיְנוּ שַׁארְף שֶׁל מִיתָה, וְלא רָצָה לִתֵּן, וּבִקְשׁוּ פֶּה אַחֵר וְלא רָצָה גַּם כֵּן.

כִּי רָצוּ לַעֲנשׁ אוֹתָם בְּחַרְבָּא וּקְטָלָא, וְלא רָצָה לִתֵּן לָהֶם זֶה הַכּחַ

וּבִקְשׁוּ עַל כָּל פָּנִים ענֶשׁ אַחֵר לַעֲנשׁ אֶת הָרְשָׁעִים וְלא רָצָה כְּלָל

הַכּל מֵחֲמַת הַטָּעוּת הַנַּ"ל.

וְזֶה שֶׁבִּקְשׁוּ שֶׁיִּתֵּן לָהֶם כּחַ כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לַחֲזר

זֶה מְרַמֵּז שֶׁיָּבוֹאוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי הֵם צְרִיכִין לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ אֵיזֶה כּחַ לַעֲנשׁ הָרְשָׁעִים כְּדֵי לָבוֹא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהָבֵן הֵיטֵב.

וְזֶה שֶׁאָמְרוּ לָזֶה שֶׁהַחֶרֶב בְּיָדוֹ

שֶׁזֶּה זְמַן רַב הָיָה לָהֶם יִסּוּרִים מִמֶּנּוּ

זֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ לֶאֱדוֹם: "אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ"

אַתָּה דַּיְקָא

כִּי כָּל הָעֳנָשִׁים עַל יָדוֹ עַיֵּן שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל.

וְזֶה שֶׁאָמַר הַזָּקֵן שֶׁזְּקָנוֹ הוּא פֵּרוּשׁ עַל הַמַּעֲשֶׂה

כִּי כָּל הַתּוֹרָה הַנַּ"ל מְרֻמָּז בִּבְחִינַת זָקֵן כְּמוֹ שֶׁבֵּאֵר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁהַכּל מְרֻמָּז בְּתִשְׁעָה תִּקּוּנִין יַקִּירִין אִתְמַסְרִין לְדִקְנָא, כַּמְבאָר שָׁם הֵיטֵב.

וְעַל כֵּן אַחַר כָּךְ כְּשֶׁחָזַר וְנַעֲשָׂה מַעֲשֶׂה הַנַּ"ל שֶׁהָיָה אֶחָד שׁוֹכֵב עַל הָאָרֶץ וְכוּ'

אָז נִשְׁמְרוּ הַשְּׂרָרוֹת וְלא הִשְׁלִיכוּ הַזְּכֻיּוֹת אֶל הַנֵּר

רַק לָקְחוּ הַזְּכֻיּוֹת וְהָלְכוּ לְהַנֵּר וְשָׁבְרוּ אֶת לִבָּם, וְהִתְחִילוּ לְבַקֵּשׁ בְּתַחֲנוּנִים.

וְאָמְרוּ שֶׁאֵלּוּ יִחְיוּ

כִּי הָרִאשׁוֹנִים נִתְחַיְּבוּ הֲרִיגָה עַל שֶׁהִשְׁלִיכוּ הַזְּכֻיּוֹת לְהַנֵּר וְלא בִּקְּשׁוּ בְּתַחֲנוּנִים כְּמוֹ אֵלּוּ, הַיְנוּ כַּנַּ"ל.

שֶׁעִקַּר הַטָּעוּת שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ הָיָה שֶׁלּא הִמְשִׁיךְ מֵימֵי הַתּוֹרָה עַל יְדֵי רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים

רַק עַל יְדֵי מַטֵּה עז

שֶׁזֶּה בְּחִינַת הַכָּאַת הַצּוּר וְכוּ' כְּמוֹ שֶׁמְּבאָר שָׁם.

וְעַל כֵּן עַתָּה נִשְׁמָרִים לְדַבֵּר וּלְבַקֵּשׁ רַק בְּרַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים

וְעַל יְדֵי זֶה יִחְיוּ.

יְהִי רָצוֹן שֶׁיָּבוֹא מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וִיבִיאֵנוּ לְשָׁלוֹם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשָׁה וְאָז יְתֻקַּן הַכּל בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן
שיחות הר"ן - אות קצב - גדולות נוראות השגתו
שיחות הר"ן - אות קצב - גדולות נוראות השגתו פעם אחת דברתי עמו זכרונו לברכה מענין זה שאין העולם רוצים להאמין שיהיו נמצאים עכשו צדיקים גדולים במעלה מאד כמו בדורות הראשונים ענה ואמר: אם מאמינים בהשם יתברך צריכים להאמין שיש צדיקים גם כן כי כמו שהשם יתברך נמצא בודאי כמו כן נמצאים צדיקים בודאי בכל דור ודור והבן מאד
שיחות הר"ן - אות קסא - יגיעתו וטרחתו בעבודת ה'
...הר"ן - אות קסא - יגיעתו וטרחתו בעבודת ה' פעם אחד היה מסכן מאד מאד בליל שבת אחר התענית משבת לשבת כי לא היה מכין לעצמו שום דבר אחר התענית משבת לשבת כדרך העולם שמכינין לעצמן חלב ומשקאות חמין וכיוצא והוא לא הכין לעצמו כלל, וגם שום איש לא ידע מזה ואכל המאכלים שאוכלים שאר בני אדם והיה פעם אחת מסכן מאד כנ"ל והיה רעש גדול ואף על פי כן אחר התענית משבת לשבת ביום ששי היה הולך למרחץ ושם היה המקוה קר מאד מאד והלך לטבל ועמד בתוך המקוה זמן רב מאד מאד בערך שתי שעות רצופים אשר אפילו אדם בריא לא היה יכול לסבל זאת
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה ריד - בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים כְּשֶׁהָיוּ יוֹדְעִים יוֹם מִיתָתָם
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה ריד - בדורות הראשונים כשהיו יודעים יום מיתתם בדורות הראשונים כשהיו יודעים יום מיתתם היו עוסקים בתורה כל היום ולא היה שליטה להבעל דבר עליהם ועכשו מצינו בני אדם שמתו באמצע למודם דע שאם הלמוד כהגן, בודאי אין לו שום כח אבל אם אין הלמוד כראוי, בפרט למוד גמרא אם אין הלמוד כראוי אזי הוא מקבל יותר כח מהלמוד כי תלמוד בגימטריא אותיות של שמה לילית על כן יש כח בלמוד התלמוד או להכניע אותה, או להפך, חס ושלום
מחלוקות שבין החכמים ותאוות ממון
...כאן breslev.eip.co.il/?key=570 - חיי מוהר"ן - תכו - דברי צחות שלו רבי נחמן מברסלב מביא, שאם לתלמידי החכמים לא הייתה תאוות ממון, לא היו ביניהם מחלוקות. מדוע דווקא תאוות ממון? מה הקשר שבין שורש הממון לבין המחלוקות? רמז: ממון הוא בחינת הקדמות / חוכמות חיצוניות - איפה מובא בליקוטי מוהר"ן? כאן breslev.eip.co.il/?key=335 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה סד - ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה מוסבר שהכרחי שיהיו מחלוקות בין חכמים, בשביל בריאת העולם. מה הקשר שבין הדברים, וכיצד הם מסתדרים? * כי ממון זה כוח כמה שיש לך...
שיחות הר"ן - אות צה
...לו לאדם הוא לפי הפעלה שיש לו לאדם לעשות בעולם ויש אחד שעושה הפעלה שלו בחצי שנים שיש לו וצריך לקרא לו שם אחר דהינו שם חדש כי השם שנותנין לאדם הוא לאחר מותו לבושין שלו כי השם הוא בחינת לבושין, כמו שכתוב: "אני ה' הוא שמי וכבודי" וכו' 'כבודי' זה בחינת לבושין כי 'רבי יוחנן קרא למאנה מכבדותא' כי הקדוש ברוך הוא נקרא הוי"ה כי בשם הוי"ה נתהוה כל העולמות אבל למעלה מכל העולמות אין לו שם כי למעלה מכל העולמות אי אפשר להשיג אותו וזהו: "כי הגדלת על כל שמך אמרתך" 'אמרתך' זו הפעלה כי 'במאמר נברא העולם' דהינו הפעלה...
גדולת נוראות השגתו - חיי מוהר"ן - חלק 1
...השגתו - חיי מוהר"ן - חלק 1 breslev.eip.co.il/?key=564 - חיי מוהר"ן - רמא - גדולת נוראות השגתו שמעתי בשמו שאמר מתי יש לי התבודדות ואמר שבשעה שכל העולם עומדים סביביו והוא יושב בתוכם אז יש לו התבודדות. כי הוא יכול לצעק בקול דממה דקה וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו. וגם אנכי שמעתי מפיו הקדוש בעצמו שיש לו קול דממה דקה שיכול לעמד בין העם והמון אנשים ויצעק בקול דממה דקה מסוף העולם ועד סופו, וכל האנשים סביביו לא ישמעו כלל. שלמות ההתבודדות הוא דבקות ושתיקה. ומאחר שרבי נחמן מברסלב נכלל בא"ס לגמרי, ממילא הוא...
שיחות הר"ן - אות רצט - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
...הרב רבי נחמן אחר שמחת תורה הייתי רגיל לבוא אליו זכרונו לברכה ובכל שנה כשבאתי אליו אחר שמחת תורה שאל אותי אם הייתי שמח בשמחת תורה וספר לי כמה פעמים איך היו העולם שמחים בביתו והיה לו נחת גדול מזה וכן עוד פעם אחת באמצע השנה דבר עמי מענין שמחת תורה אם אני מרגיש שמחה בלבי אז או על כל פנים פעם אחר בשנה אם אני מרגיש שמחה בלבי [וברוך ה' שעזרני בחסדו הגדול לשמח בכל לב כמה פעמים בשנה והרגשתי השמחה בלבי מה שאי אפשר לספר לחברו כלל כי שמחת יהדותנו, מה שזכינו להיות מזרע ישראל ולהאמין בו יתברך הוא לכל חד כפום...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה פא - עֲלוּ זֶה בַנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר
...- עלו זה בנגב ועליתם את ההר עלו זה בנגב ועליתם את ההר ופרש רש"י: 'פסלת ארץ ישראל' הכלל הוא, שהדבורים של צדיק שמדבר בתורה או בתפילה נקרא ארץ ישראל כי ארץ היא בחינת נפש, כמו שכתוב: "נפשי כארץ" וכו' ונפש הוא בחינת דבור כמו שכתוב: "נפשי יצאה בדברו" וכשהצדיק מדבר בתורה או בתפילה, נקרא ארץ ישראל והדבורים שהוא מדבר עם המון עם בשיחת חלין הוא נקרא פסלת ארץ ישראל ולמה מדבר שיחת חלין כדי לקשר את המון עם אל הדעת, שהוא בחינת הר דאיתא בגמרא אין הר לבנון אלא בית המקדש, שנאמר: "ההר הטוב הזה והלבנון" ובית המקדש...
שיחות הר"ן - אות רג - גדולות נוראות השגתו
שיחות הר"ן - אות רג - גדולות נוראות השגתו אמר: התורה שלי גבוה מאד ובכל מקום שאני משתמש עם צרופי אותיות [דהינו הראשי תבות וסופי תבות וצרופים נוראים שמגלה בספריו הקדושים] הוא גדולה ביותר ואמר: הייתי רוצה לילך להלן מן צרופי אותיות אבל אף על פי כן עדין אני מעכב בבחינה זו וגם יש לו נחת מזה כי לפעמים יש דברים שהם סתומים ונעלמים מאד שאי אפשר למצאם כי אם על ידי בחינת צרופי אותיות דהינו בראשי תבות או סופי תבות וכיוצא
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה לט - לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה', אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ
...ה', אשר שם שמות בארץ "לכו חזו מפעלות ה', אשר שם שמות בארץ" כי באמת הדבר נפלא ונורא מאד אשר ברא השם יתברך את כל הבריאה שיש בה כמה וכמה דברים נפלאים ונוראים הרבה מאד מאד מה רבו מעשי ה' ! ואפילו בזה העולם לבד עצמו נפלאות ה' אשר ברא דוממים וצומחים וכו' ומי יוכל לשער גדלת ה' שיש בבריות של זה העולם מכל שכן שאר העולמות והכל כאשר לכל לא נברא אלא בשביל ישראל וישראל בעצמן, עקר בריאתן בשביל בחינת שבת, שהוא התכלית כי שבת הוא תכלית מעשה שמים וארץ שהוא בחינת עולם הנשמות שהוא עולם שכלו שבת ושם ישיגו את השם יתברך...
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.0781 שניות - עכשיו 08_02_2026 השעה 19:54:25 - wesi2