ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨חיי מוהר"ן - מד - שיחות השיכים להתורות
אות מד לענין מה שמבאר בלקוטי תנינא סימן נ' שהמחשבה ביד האדם לתפסה בידו, ולהטותה כרצונו. ואפילו כשנוטה מחשבתו לדברים אחרים, או להרהורים חס ושלום, יכול לתפסה להחזירה למחשבה אחרת טובה כרצונו כמו סוס שיוצא מן הדרך שיכולין לתפסו באפסר להטותו כרצונו לדרך הטוב. ספר לי איש אחד מאנשי שלומנו שפעם אחת דבר רבנו זכרונו לברכה עמו מענין זה ואז באר קצת יותר. ואמר שהמחשבה נבראת שלא תהיה נחה לעולם והוא כמו האינו נח שבאבן השעות [שקורין שעון] שאינו נח לעולם. ואפילו בשעת שנה המחשבה חושבת לעולם רק שכשהשנה חזקה על האדם אז הוא שוכח מה שחשב אבל באמת אין המחשבה שובתת לעולם. ועל כן על ידי שמטין המחשבה למחשבה אחרת כרצונו על ידי זה יכולין לבטל ולהתגבר על כל המחשבות זרות והרהורים ובלבולים. והכלל שזה שנדמה להאדם שקשה לשבר מחשבות והרהורים ובלבולים הוא שקר גדול כי באמת המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו כנ"ל. רק מחמת שהמחשבה מתנענעת וחושבת תמיד ואינה נחה לעולם, נדמה לו שאין בידו לבטל המחשבות רעות. אבל באמת בידו להטות המחשבה ממחשבה למחשבה אחרת, כרצונו לתפסה ולהוציאה ממחשבות רעות למחשבות טובות כנ"ל אות מה מענין מאמר בראשית לעיני כל ישראל. כבר מבאר קצת במקום אחר באור ענין זה איך שנראה בחוש שהתורה הזאת נאמרה כלה ברוח הקדש. כי אמרה בליל שבת קדש בראשית, ואז לא נודע עדין שום דבר מפטירת הרב מברדיטשוב עד איזה ימים אחר שבת באה הידיעה לכאן. ואז ראו והבינו למפרע איך שכל ענין זה הוא מרמז בבאור היטב בתוך דברי המאמר הנ"ל. והנה במאמר זה מבאר שכשנסתלק הצדיק הראש בית. על ידי זה נתגדלין ונתפרסמין בעלי שמות הטומאה וקדריים וכו', וכן על ידי זה באים שרפות רחמנא לצלן. וכל זה ראינו בעינינו שבסמוך אחר פטירת הרב הקדוש הנ"ל נתפרסם סמוך למקומותינו קדרי אחד בכפר חוסטיבץ בפרסום גדול, והיו נוסעים אליו מכל הסביבות, ועשה פעלות רבות בשמות הטומאה. וכן נתפרסמו כמה וכמה קדריים במקומות אחרים. גם באותה השנה היו שרפות גדולות בעולם עד שכמעט שלא היתה עיר אחת שלא נשרפה כמה פעמים וגם בברסלב היו שרפות גדולות כמה פעמים בשנה זו, וכן בעירות הסמוכות והרחוקות. ובזה ראינו בעינינו איך שכל תורתו היא כלה רוח הקדש, ויכולין לידע ממנה עתידות, כאשר אמר הוא זכרונו לברכה בעצמו על מאמר הנ"ל. גם מה שאמר קדם סוכות שהוא בטוח בכחו של הרב הקדוש הזה שיהיו אתרוגים במדינתנו וכו' מבאר גם כן בזה המאמר בסופו. מענין הדור האתרוגים שנמשך גם כן מהראש בית בבחינת קורא הדורות מראש וכו' עין שם אות מו קדם שגלה ענין הנדפס בלקוטי תנינא סימן ס"ח. מענין הצדיק שצריך שישאיר בנים ותלמידים והוא שיך להתורה כי מרחמם ינהגם בסימן ז' אז דבר שהיו כמה גדולים שכל אחד עשה ותקן מה שתקן ואחר כך נפסק. וכונתו לענין ההארה שהאירו דעתם בתלמידיהם וקרבו כמה אנשים להשם יתברך אבל אחר כך נפסק הארתם אבל אנו צריכים לעשות דבר שלא יפסק לעולם שאלו אנשים יעשו אנשים אחרים, והם יעשו עוד אנשים וכן לעולם. וכן שמעתי כבר שהמקרבים שלנו בהכרח שיאירו בחבריהם ותלמידיהם. וכל אחד מכרח שיעשה איזה פעלה ויאיר בחברו, וחברו בחברו. כי יש ענפים להאילן ומאלו הענפים יוצאין עוד ענפים וכן להלן יותר וכו'. וכבר נרשם במקום אחר מה שאמר שהאש שלי תוקד לעולם לא תכבה. ואמר בלשון אשכנז בזו הלשון: [האש שלי תוקד עד ביאת המשיח]. והתחלת השיחה הנ"ל מענין בן ותלמיד התחיל על ידי שנכנס מחדרו לחדר השני שסמוך לביתו הגדול ועמד אצל הפתח שיצא משם מחדרו, ומצא אותנו עומדים לפניו הינו אותי וחברי וחתנו רבי יוסקא עליו השלום והתחיל לדבר עם חתנו ואמר לו שמעתי שלמדת היום והתחיל להוכיחו באהבה שיחזיק בלמודו ואמר לו הלא טוב ויפה כשלומדים תחלה ואחר כך הולכים לשוק לסחר וכו'. ואחר כך ענה ואמר הלא גם אנכי לומד גם כן והלמוד שלי הוא חדוש והתחיל להתפאר את עצמו וענה ואמר אני יכול ללמד אני יכול להראות ללמדן הגדול שבגדולים שעדין אינו יכול ללמד כלל ואינו יודע כלל. וכן להפך אני יכול להראות להקטנים שקרובים להשם יתברך ולהתורה וכו' ונכנס משיחה זו לתוך שיחה הנ"ל וגלה כל הענין הנאמר שם מענין בן ותלמיד מה שדרי מעלה שואלים דיקא איה מקום כבודו, ולהפך דרי מטה אומרים מלא כל הארץ כבודו, עין שם והבן היטב. אשרי השעה והרגע שזכינו לשמע זאת מפיו הקדוש בעצמו. אלמלא לא אתינא לעלמא אלא לשמע דא דינו. וכן על כל דבור ודבור ששמעתי מפיו הקדוש, במה אקדם ה', כעל כל אשר גמלנו, מה אשיב לה כל תגמולוהי עלי אות מז התורה הנדפסת בלקוטי תנינא בסימן ע"א המתחלת דע שיש מחין של ארץ ישראל, נאמרה בליל שבת שירה לענין השיחה שהיתה בשעת הסעדה לענין המחלקת הגדולה שהיה אז בין המפרסמים אודות המעות של ארץ ישראל שזה אמר להתנהג כך בהצדקה של ארץ ישראל, וזה אמר כך. וקצתם היו בהם פניות של כבוד, שזה רצה שיהיה המשלח אצלו, וזה רצה שיהיה אצלו. וגם בארץ ישראל יש מחלקת גדול בענין זה, כידוע לבקיאים בזה ובפרט הוא זכרונו לברכה שהיה שם בעצמו. ובענין זה היו משיחים ומדברים עמו הרבה כמעט בכל הסעדה של ליל שבת קדש הנ"ל. אחר כך פתח פיו ואמר כל התורה הנוראה הנ"ל, שיש מחין של ארץ ישראל, ויש מחין של חוץ לארץ ושעקר המחלקת אין שיך רק בחוץ לארץ וכו'. פוק עין ותשכח שם בהתורה הנ"ל כל ענין השיחה הנ"ל שמדבר שם מענין כבוד הנ"ל להעלות כל הכבוד להשם יתברך ומענין צדקה של ארץ ישראל ומענין מחלקת של ארץ ישראל עין שם ותראה נפלאות
אות מד

לְעִנְיַן מַה שֶּׁמְּבאָר בְּלִקּוּטֵי תִנְיָנָא סִימָן נ'

שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה בְּיַד הָאָדָם לְתָפְסָהּ בְּיָדוֹ, וּלְהַטּוֹתָהּ כִּרְצוֹנוֹ.

וַאֲפִילּוּ כְּשֶׁנּוֹטָה מַחֲשַׁבְתּוֹ לִדְבָרִים אֲחֵרִים, אוֹ לְהִרְהוּרִים חַס וְשָׁלוֹם, יָכוֹל לְתָפְסָהּ לְהַחֲזִירָהּ לְמַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת טוֹבָה כִּרְצוֹנוֹ

כְּמוֹ סוּס שֶׁיּוֹצֵא מִן הַדֶּרֶךְ שֶׁיְּכוֹלִין לְתָפְסוֹ בְּאַפְסָר לְהַטּוֹתוֹ כִּרְצוֹנוֹ לַדֶּרֶךְ הַטּוֹב.

סִפֶּר לִי אִישׁ אֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ

שֶׁפַּעַם אַחַת דִּבֵּר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עִמּוֹ מֵעִנְיָן זֶה וְאָז בֵּאֵר קְצָת יוֹתֵר.

וְאָמַר שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה נִבְרֵאת שֶׁלּא תִּהְיֶה נָחָה לְעוֹלָם

וְהוּא כְּמוֹ הָאֵינוֹ נָח שֶׁבְּאֶבֶן הַשָּׁעוֹת [שֶׁקּוֹרִין שָׁעוֹן] שֶׁאֵינוֹ נָח לְעוֹלָם.

וַאֲפִילּוּ בִּשְׁעַת שֵׁנָה הַמַּחֲשָׁבָה חוֹשֶׁבֶת לְעוֹלָם

רַק שֶׁכְּשֶׁהַשֵּׁנָה חֲזָקָה עַל הָאָדָם אָז הוּא שׁוֹכֵחַ מַה שֶּׁחָשַׁב

אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין הַמַּחֲשָׁבָה שׁוֹבֶתֶת לְעוֹלָם.

וְעַל כֵּן עַל יְדֵי שֶׁמַּטִּין הַמַּחֲשָׁבָה לְמַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת כִּרְצוֹנוֹ

עַל יְדֵי זֶה יְכוֹלִין לְבַטֵּל וּלְהִתְגַּבֵּר עַל כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וְהִרְהוּרִים וּבִלְבּוּלִים.

וְהַכְּלָל שֶׁזֶּה שֶׁנִּדְמֶה לְהָאָדָם שֶׁקָּשֶׁה לְשַׁבֵּר מַחֲשָׁבוֹת וְהִרְהוּרִים וּבִלְבּוּלִים הוּא שֶׁקֶר גָּדוֹל

כִּי בֶּאֱמֶת הַמַּחֲשָׁבָה בְּיַד הָאָדָם לְהַטּוֹתָהּ כִּרְצוֹנוֹ כַּנַּ"ל.

רַק מֵחֲמַת שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה מִתְנַעְנַעַת וְחוֹשֶׁבֶת תָּמִיד וְאֵינָהּ נָחָה לְעוֹלָם, נִדְמֶה לוֹ שֶׁאֵין בְּיָדוֹ לְבַטֵּל הַמַּחֲשָׁבוֹת רָעוֹת.

אֲבָל בֶּאֱמֶת בְּיָדוֹ לְהַטּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה מִמַּחֲשָׁבָה לְמַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת, כִּרְצוֹנוֹ

לְתָפְסָהּ וּלְהוֹצִיאָהּ מִמַּחֲשָׁבוֹת רָעוֹת לְמַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת כַּנַּ"ל

אות מה

מֵעִנְיַן מַאֲמַר בְּרֵאשִׁית לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל.

כְּבָר מְבאָר קְצָת בְּמָקוֹם אַחֵר בֵּאוּר עִנְיָן זֶה

אֵיךְ שֶׁנִּרְאֶה בְּחוּשׁ שֶׁהַתּוֹרָה הַזּאת נֶאֶמְרָה כֻּלָּהּ בְּרוּחַ הַקּדֶשׁ.

כִּי אֲמָרָהּ בְּלֵיל שַׁבַּת קדֶשׁ בְּרֵאשִׁית, וְאָז לא נוֹדַע עֲדַיִן שׁוּם דָּבָר מִפְּטִירַת הָרַב מִבַּרְדִּיטְשׁוֹב עַד אֵיזֶה יָמִים אַחַר שַׁבָּת בָּאָה הַיְדִיעָה לְכָאן. וְאָז רָאוּ וְהֵבִינוּ לְמַפְרֵעַ אֵיךְ שֶׁכָּל עִנְיָן זֶה הוּא מְרֻמָּז בְּבֵאוּר הֵיטֵב בְּתוֹךְ דִּבְרֵי הַמַּאֲמָר הַנַּ"ל.

וְהִנֵּה בַּמַּאֲמָר זֶה מְבאָר שֶׁכְּשֶׁנִּסְתַּלֵּק הַצַּדִּיק הָראשׁ בַּיִת. עַל יְדֵי זֶה נִתְגַּדְּלִין וְנִתְפַּרְסְמִין בַּעֲלֵי שְׁמוֹת הַטומְאָה וְקֵדָרִיִּים וְכוּ', וְכֵן עַל יְדֵי זֶה בָּאִים שְׂרֵפוֹת רַחֲמָנָא לִצְלַן.

וְכָל זֶה רָאִינוּ בְּעֵינֵינוּ שֶׁבְּסָמוּךְ אַחַר פְּטִירַת הָרַב הַקָּדוֹשׁ הַנַּ"ל נִתְפַּרְסֵם סָמוּךְ לִמְקוֹמוֹתֵינוּ קֵדָרִי אֶחָד בִּכְפַר חַוַסְטִיבֶץ בְּפִרְסוּם גָּדוֹל, וְהָיוּ נוֹסְעִים אֵלָיו מִכָּל הַסְּבִיבוֹת, וְעָשָׂה פְּעֻלּוֹת רַבּוֹת בִּשְׁמוֹת הַטומְאָה. וְכֵן נִתְפַּרְסְמוּ כַּמָּה וְכַמָּה קֵדָרִיִּים בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים.

גַּם בְּאוֹתָהּ הַשָּׁנָה הָיוּ שְׂרֵפוֹת גְּדוֹלוֹת בָּעוֹלָם עַד שֶׁכִּמְעַט שֶׁלּא הָיְתָה עִיר אַחַת שֶׁלּא נִשְׂרְפָה כַּמָּה פְּעָמִים

וְגַם בִּבְּרַסְלֶב הָיוּ שְׂרֵפוֹת גְּדוֹלוֹת כַּמָּה פְּעָמִים בְּשָׁנָה זוֹ, וְכֵן בַּעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת וְהָרְחוֹקוֹת.

וּבָזֶה רָאִינוּ בְּעֵינֵינוּ אֵיךְ שֶׁכָּל תּוֹרָתוֹ הִיא כֻּלָּהּ רוּחַ הַקּדֶשׁ, וִיכוֹלִין לֵידַע מִמֶּנָּה עֲתִידוֹת, כַּאֲשֶׁר אָמַר הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּעַצְמוֹ עַל מַאֲמַר הַנַּ"ל.

גַּם מַה שֶּׁאָמַר קדֶם סוכּוֹת שֶׁהוּא בָּטוּחַ בְּכחוֹ שֶׁל הָרַב הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה שֶׁיִּהְיוּ אֶתְרוֹגִים בִּמְדִינָתֵנוּ וְכוּ' מְבאָר גַּם כֵּן בְּזֶה הַמַּאֲמָר בְּסוֹפוֹ.

מֵעִנְיַן הִדּוּר הָאֶתְרוֹגִים שֶׁנִּמְשָׁךְ גַּם כֵּן מֵהָראשׁ בַּיִת בִּבְחִינַת קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת מֵראשׁ וְכוּ' עַיֵּן שָׁם

אות מו

קדֶם שֶׁגִּלָּה עִנְיָן הַנִּדְפָּס בְּלִקּוּטֵי תִנְיָנָא סִימָן ס"ח.

מֵעִנְיַן הַצַּדִּיק שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיַּשְׁאִיר בָּנִים וְתַלְמִידִים

וְהוּא שַׁיָּךְ לְהַתּוֹרָה כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם בְּסִימָן ז'

אָז דִּבֵּר שֶׁהָיוּ כַּמָּה גְּדוֹלִים שֶׁכָּל אֶחָד עָשָׂה וְתִקֵּן מַה שֶּׁתִּקֵּן וְאַחַר כָּךְ נִפְסַק.

וְכַוָּנָתוֹ לְעִנְיַן הַהֶאָרָה שֶׁהֵאִירוּ דַּעְתָּם בְּתַלְמִידֵיהֶם וְקֵרְבוּ כַּמָּה אֲנָשִׁים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲבָל אַחַר כָּךְ נִפְסַק הֶאָרָתָם

אֲבָל אָנוּ צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁלּא יֻפְסַק לְעוֹלָם

שֶׁאֵלּוּ אֲנָשִׁים יַעֲשׂוּ אֲנָשִׁים אֲחֵרִים, וְהֵם יַעֲשׂוּ עוֹד אֲנָשִׁים וְכֵן לְעוֹלָם.

וְכֵן שָׁמַעְתִּי כְּבָר שֶׁהַמְּקרָבִים שֶׁלָּנוּ בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיָּאִירוּ בְּחַבְרֵיהֶם וְתַלְמִידֵיהֶם.

וְכָל אֶחָד מֻכְרָח שֶׁיַּעֲשֶׂה אֵיזֶה פְּעֻלָּה וְיָאִיר בַּחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ בַּחֲבֵרוֹ.

כִּי יֵשׁ עֲנָפִים לְהָאִילָן וּמֵאֵלּוּ הָעֲנָפִים יוֹצְאִין עוֹד עֲנָפִים וְכֵן לְהַלָּן יוֹתֵר וְכוּ'.

וּכְבָר נִרְשַׁם בְּמָקוֹם אַחֵר מַה שֶּׁאָמַר שֶׁהָאֵשׁ שֶׁלִּי תּוּקַד לְעוֹלָם לא תִכְבֶּה.

וְאָמַר בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: [הָאֵשׁ שֶׁלִּי תּוּקַד עַד בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ].

וְהַתְחָלַת הַשִּׂיחָה הַנַּ"ל מֵעִנְיַן בֵּן וְתַלְמִיד

הִתְחִיל עַל יְדֵי שֶׁנִּכְנַס מֵחַדְרוֹ לַחֶדֶר הַשֵּׁנִי שֶׁסָּמוּךְ לְבֵיתוֹ הַגָּדוֹל

וְעָמַד אֵצֶל הַפֶּתַח שֶׁיָּצָא מִשָּׁם מֵחַדְרוֹ, וּמָצָא אוֹתָנוּ עוֹמְדִים לְפָנָיו

הַיְנוּ אוֹתִי וַחֲבֵרִי וַחֲתָנוֹ רַבִּי יוֹסְקֶא עָלָיו הַשָּׁלוֹם

וְהִתְחִיל לְדַבֵּר עִם חֲתָנוֹ

וְאָמַר לוֹ שָׁמַעְתִּי שֶׁלָּמַדְתָּ הַיּוֹם

וְהִתְחִיל לְהוֹכִיחוֹ בְּאַהֲבָה שֶׁיַּחֲזִיק בְּלִמּוּדוֹ

וְאָמַר לוֹ הֲלא טוֹב וְיָפֶה כְּשֶׁלּוֹמְדִים תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הוֹלְכִים לַשּׁוּק לִסְחֹר וְכוּ'.

וְאַחַר כָּךְ עָנָה וְאָמַר

הֲלא גַּם אָנכִי לוֹמֵד גַּם כֵּן

וְהַלִּמּוּד שֶׁלִּי הוּא חִדּוּשׁ

וְהִתְחִיל לְהִתְפָּאֵר אֶת עַצְמוֹ

וְעָנָה וְאָמַר אֲנִי יָכוֹל לִלְמד

אֲנִי יָכוֹל לְהַרְאוֹת לַלַּמְדָן הַגָּדוֹל שֶׁבַּגְּדוֹלִים שֶׁעֲדַיִן אֵינוֹ יָכוֹל לִלְמד כְּלָל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל.

וְכֵן לְהֶפֶךְ אֲנִי יָכוֹל לְהַרְאוֹת לְהַקְּטַנִּים שֶׁקְּרוֹבִים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְהַתּוֹרָה וְכוּ'

וְנִכְנַס מִשִּׂיחָה זוֹ לְתוֹךְ שִׂיחָה הַנַּ"ל

וְגִלָּה כָּל הָעִנְיָן הַנֶּאֱמָר שָׁם מֵעִנְיַן בֵּן וְתַלְמִיד מַה שֶּׁדָּרֵי מַעְלָה שׁוֹאֲלִים דַּיְקָא אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, וּלְהֶפֶךְ דָּרֵי מַטָּה אוֹמְרִים מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, עַיֵּן שָׁם וְהָבֵן הֵיטֵב.

אַשְׁרֵי הַשָּׁעָה וְהָרֶגַע שֶׁזָּכִינוּ לִשְׁמעַ זאת מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּעַצְמוֹ.

אִלְמָלֵא לָא אֲתֵינָא לְעָלְמָא אֶלָּא לִשְׁמעַ דָּא דַּיֵּנוּ.

וְכֵן עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁשָּׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ, בַּמָּה אֲקַדֵּם ה', כְּעַל כָּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ, מָה אָשִׁיב לַה כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי

אות מז

הַתּוֹרָה הַנִּדְפֶּסֶת בְּלִקּוּטֵי תִנְיָנָא בְּסִימָן ע"א הַמַּתְחֶלֶת דַּע שֶׁיֵּשׁ מחִין שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נֶאֶמְרָה בְּלֵיל שַׁבַּת שִׁירָה

לְעִנְיַן הַשִּׂיחָה שֶׁהָיְתָה בִּשְׁעַת הַסְּעֻדָּה

לְעִנְיַן הַמַּחֲלקֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁהָיָה אָז בֵּין הַמְפֻרְסָמִים אוֹדוֹת הַמָּעוֹת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

שֶׁזֶּה אָמַר לְהִתְנַהֵג כָּךְ בְּהַצְּדָקָה שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְזֶה אָמַר כָּךְ.

וּקְצָתָם הָיוּ בָּהֶם פְּנִיּוֹת שֶׁל כָּבוֹד, שֶׁזֶּה רָצָה שֶׁיִּהְיֶה הַמְשֻׁלָּח אֶצְלוֹ, וְזֶה רָצָה שֶׁיִּהְיֶה אֶצְלוֹ.

וְגַם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ מַחֲלקֶת גָּדוֹל בְּעִנְיָן זֶה, כַּיָּדוּעַ לַבְּקִיאִים בָּזֶה

וּבִפְרָט הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁהָיָה שָׁם בְּעַצְמוֹ.

וּבְעִנְיָן זֶה הָיוּ מְשִׂיחִים וּמְדַבְּרִים עִמּוֹ הַרְבֵּה כִּמְעַט בְּכָל הַסְּעֻדָּה שֶׁל לֵיל שַׁבַּת קדֶשׁ הַנַּ"ל.

אַחַר כָּךְ פָּתַח פִּיו וְאָמַר כָּל הַתּוֹרָה הַנּוֹרָאָה הַנַּ"ל, שֶׁיֵּשׁ מחִין שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְיֵשׁ מחִין שֶׁל חוּץ לָאָרֶץ

וְשֶׁעִקַּר הַמַּחֲלקֶת אֵין שַׁיָּךְ רַק בְּחוּץ לָאָרֶץ וְכוּ'.

פּוּק עַיֵּן וְתִשְׁכַּח שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל כָּל עִנְיַן הַשִּׂיחָה הַנַּ"ל שֶׁמְּדַבֵּר שָׁם מֵעִנְיַן כָּבוֹד הַנַּ"ל לְהַעֲלוֹת כָּל הַכָּבוֹד לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמֵעִנְיַן צְדָקָה שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמֵעִנְיַן מַחֲלקֶת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

עַיֵּן שָׁם וְתִרְאֶה נִפְלָאוֹת
שיחות הר"ן - אות שג - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
שיחות הר"ן - אות שג - שיחות מורנו הרב רבי נחמן פעם אחת דבר עמי מענין מאוס תאוה הידוע ואמר אז: מי שמהרהר בהרהורי ניאוף הוא שוטה כי הלא אפילו איש פשוט שקורין בעל הבית הוא גם כן אינו חפץ שיהיה נתפס חס ושלום, בענין זה אפילו אם אינו ירא חטא כלל על כל פנים בודאי אינו רוצה שיהיה לו בזיון בזה שיתפסו אותו עם אשה אחרת ואם כן למה לו להרהר ולצער נפשו בחנם ?! וכבר מבאר שהמחשבה ביד האדם להטותה כרצונו וכו' עין בספרים הנדפסים בכמה מקומות מזה ויערב לך לעד אם תרצה לקבלם באמת
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רפה - טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ
...רפה - טעמה כי טוב סחרה "טעמה כי טוב סחרה" הינו תכף כשטועמין טעם התורה של הצדיק האמת שוב "לא יכבה בלילה נרה" הינו אף על פי שאחר כך ימנע ולא יתקרב אליו ויהיה רחוק ממנו שזהו בחינת לילה וחשך אף על פי כן לעולם יאיר לו אור התורה שטעם קצת ממנה בהיותו אצלו וזהו: "טעמה כי טוב סחרה" תכף כשטועמין "כי טוב סחרה", שהוא התורה של הצדיק שהסחורה שלו, הינו התורה שלו טעמה טוב אזי שוב לעולם "לא יכבה בלילה נרה" כי תמיד תאיר לו אור התורה שטעם אצלו אפילו בלילה, הינו בעת ההתרחקות, שהיא בחינת לילה כי לא יכבה בלילה נרה לעולם...
שיחות הר"ן - אות רלו - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
שיחות הר"ן - אות רלו - שיחות מורנו הרב רבי נחמן אמר לאחד שהיה חולה גדול מאד ויסוריו היו קשים מאד מאד כי היה חולה מטל על ערש דוי והיה לו כאב השנים כמה וכמה זמנים בכאב מפלג ועצום מאד מאד בלי שעור עד שכל פניו נעשה נפוחות והכרחו בתחבולות גדולות של דאקטורים מפלגים להוציא שניו וגם באיברים הפנימיים היה חולה גדול עד למיתה ויסוריו היו בלי שעור ואמר רבנו זכרונו לברכה, אליו שכל היסורים הקשים והמרים שסבל כמה שנים כלם הם טובים יותר מכויה אחת בגיהנום כויה אחת בגיהנום גרוע מזה
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קעג - עַל יְדֵי הַכְּתָב יָכוֹל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת לְהַכִּיר הַנֶּפֶשׁ
...מוהר"ן ח"א - תורה קעג - על ידי הכתב יכול הצדיק האמת להכיר הנפש על ידי הכתב יכול הצדיק האמת להכיר הנפש ופנימיות הנפש של הכותב והאמונה ושרש האמונה שלו כי יש בחינת שרש האמונה כי האמונה בעצמה יש לה חיות ושורש דהינו שיש עולם אמונה שמשם נלקח האמונה ועולם האמונה יש לו גם כן אמונה בהשם יתברך וזה בחינת שרש האמונה שהיא בחינת פנימיות האמונה והיא בחינת פנימיות הנפש כי הנפש והאמונה הם בחינה אחת כמו שכתוב: "נפשי אויתיך בלילה", וכתיב "ואמונתך בלילות" ועל ידי הכתב אפשר להכיר הנפש ופנימיות הנפש שהיא בחינת פנימיות...
חיי מוהר"ן - מא - שיחות השיכים להתורות
...- שיחות השיכים להתורות אות מא קדם שאמר התורה הגדולה תקעו אמונה בלקוטי תנינא בסימן ה' בראש השנה תק"ע, דבר עמנו קדם אותו ראש השנה וספר שהרבה אנשים קבלו לפניו בקובלנא רבה על חסרון אמונה וכמה סובלי חלאים היו מהם שקבלו גם כן לפניו על חסרון אמונה אחר כך אמר התורה הנ"ל שמדבר מכל זה. גם קדם ראש השנה הנ"ל בעת החזרה מהטיול היה משיח עמנו מענין המגני ארץ שקרא אותנו הזקן הידוע וכו' וגם זה נזכר בהתורה ההיא עין שם באות ז'. ואז ראיתי מרחוק נפלאות ה' אשר עדין אני רחוק מלהשיגם אפס קצתם. גם בראש השנה קדם שאמר התורה...
חיי מוהר"ן - מח - שיחות השיכים להתורות
...להתורות אות מח התורה חיים נצחיים שבסימן ע"ב בלקוטי תנינא נאמרה בעת שבא אצלו על שבת קדש פרשת יתרו צדיק אחד מפרסם גדול, והוא זכרונו לברכה לא אמר שום תורה בליל שבת קדש ולא ביום שבת קדש. וכשגמרנו סעדת שחרית של שבת וכבר ברכנו ברכת המזון והיינו סבורים להסתלק מהשלחן כנהוג אחר ברכת המזון אבל הוא זכרונו לברכה נשאר אז יושב על מקומו וגם אנחנו כלנו נשארנו אז יושבים לפניו, וגם הצדיק הנ"ל נשאר עדין יושב לפניו. בתוך כך ענה ואמר כשרואין את עצמו עם הצדיק אפילו כשאין שומעין תורה גם זה טוב מאד כי על ידי זה מקבלין...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רמז - "תֵּיקוּ" - הוּא בְּחִינַת מְחֻסַּר תִּקּוּן
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רמז - "תיקו" - הוא בחינת מחסר תקון איתא בזוהר הקדוש: ש"תיקו" הנאמר בש"ס הוא בחינת מחסר תקון דהינו שנחסר הנון של תיקון ונעשה תיקו ודע שזאת הנון פשוטה כשנחסרת מהתיקון ונעשה בחינת תיקו כנ"ל אזי היא נשפלת ונכפפת ונעשה מזה בחינת קינות שהוא אותיות תיקון, רק שהנון נכפפת כנ"ל ה' יגאלנו ויתהפכו הקינות לתיקון, ויתתקן התיקו הנ"ל
לדון לכף זכות - מהו שורש העניין?
...שאלה: מהו שורש העניין של לדון לכף זכות? תשובה: כידוע כל דיבור של רבי נחמן מברסלב הוא רק לבוש גשמי של עניין אחר. אז כאן נעסוק בשורש העניין של לדון לכף זכות כדלהלן: והעניין הוא, כי קודם הבריאה היה כולו טוב וכולו אחד. ואחרי הבריאה הטוב האין סופי צמצם את עצמו ללבושים שונים, שבהם הוא מצטייר בעיני האדם גם כרע, למרות שהוא כולו טוב ממש. ועיקר עבודת האדם בעולם, היא לדון את כל העולם לכף זכות, היינו לקשר את בחינה הבריאה לבחינת לפני הבריאה, היינו לגלות את שורש הטוב שיש בכל רע. ועל ידי זה לבטל את הרע לגמרי....
שיחות הר"ן - אות ריא - גדולות נוראות השגתו
...מתלוצץ מאד מהחולקים עליו ואומרים שתורתו קבל מזקנו רבי נחמן הארידענקיר זכרונו לברכה ואמר בדרך צחות: כמה היטיב עמי זקני שהשאיר לי תורות כאלו מכון ממש לכל ענין וענין שיהיה מענינא דיומא וכפי מה שצריכין האנשים השומעים, כגון על שבת חנוכה מחנוכה, ועל שבת נחמו כיוצא בו וכו' וכל האנשים עם כל הצטרכותם בגשמיות וברוחניות יהיו נכללים בזאת התורה באותו העת, וכל מה שעבר בעולם אז וכו' כלומר הלא בתורתו היה כלול כל מה שהיה צריך כל אחד ואחד מהשומעים כאשר ראינו בעינינו בפשיטות כמה וכמה מעשיות נוראות בענין זה איך מה...
ספר המידות - ניבול פה
ספר המידות - ניבול פה חלק א' א. מי שמדבר נבול פה, בידוע שלבו חושב מחשבות און. ב. על ידי נבול פה בא חנפה. ג. בעוון נבול פה צרות וגזרות מתחדשות, ובחורי ישראל מתים, חס ושלום, ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענין. ד. המנבל פיו, אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, הופכין עליו לרעה, גם מעמיקין לו גיהנום, גם לשומע ושותק. ה. חמור האומר בפיו מן העושה מעשה.
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.1895 שניות - עכשיו 11_03_2026 השעה 08:16:02 - wesi2