ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨ספר המידות - בנים
חלק א' א. כל הבוכה ומתאבל על אדם כשר, זוכה לגדל את בניו. ב. צריך לשמר את התינוק, שלא ילך בגלוי הראש. ג. אין צריך לאדם לדאג על פרנסת בניו, כי כשהם גדלים גדלה פרנסתם עמהם. ד. מי שמבטל את חברו מפריה ורביה, הולך לשאול בלא ולד. ה. כל הכופה אשתו לדבר מצוה, הוי לה בנים שאינם מהגנים. ו. אשה שדמיה מרבים צער גדול בנים שלה יותר בעצבון. ז. בת כהן לישראל, בת תלמיד חכם לעם הארץ זרע אין לה. ח. התענית של חמישי בשבת מסגל לגדול בנים. ט. צניעות שבאשה מזכה לה לבנים הגונים. י. על ידי שמחת יום טוב ועל ידי הנחת תפילין כראוי, תלד אשתו בנים זכרים. יא. לפעמים מי שאין לו בנים, וכשמתפללין עליו שיהיה לו בנים, הוא מת. יב. בעוון נדרים בנים מתים. יג. שנוי מקום גורם לבנים. יד. בנים גדולים אינם מתים בעוון אבותיהם, אבל במקום שיש חלול השם אפילו גדולים מתים. טו. דאכלא בשרא ושתיא חמרא, הוי לה בנים בריאים. טז. המסתכל בעקבה של אשה ובאשתו נדה, הוי לה בנים שאינם מהגנים. יז. הדר עשר שנים בארץ ישראל ואין לו בנים, יוציא, שמא לא זכה להבנות ממנה. יח. מה יעשה אדם, ויהיה לו בנים זכרים, ישא אשה ההוגנת לו, ויקדש את עצמו בשעת תשמיש, ויבקש ממי שהבנים שלו. יט. כל המוליד בדומה לו הוא מוליד. כ. ישמר אדם את עצמו, מלקץ איזה אילן בלא זמנה, כי זה מזיק לגדול בנים. כא. כל הרודף צדקה, זוכה לבנים בעלי עשר, בעלי חכמה, בעלי אגדה. כב. מה יעשה אדם ויהיה לו בנים, יפזר מעותיו לעניים, וישמח את אשתו לפני תשמיש. כג. כשם שאסור להרג אדם, כן אסור לקץ אילן מאכל קדם זמנו. כד. יואב, שלא הניח בן כמותו נאמר בו מיתה, דוד, שהניח בן כמותו נאמר בו שכיבה. כה. בת תחלה לא שלטה בהו עינא בישא. כו. כל המגדל יתום בתוך ביתו, כאלו ילדו. כז. כל המלמד בן חברו תורה, כאלו ילדו. כח. ארבעים יום קדם יצירת הולד יתפלל על אשתו, שתלד זכר. כט. מי שמהרהר בזנות, גם אשתו באה לידי הרהורים, וכשאשתו מהרהרת, על ידי זה הקליפות באין עליה בחלום, ועל ידי זה הבנים שלה מתים. ל. מי שמזנה, אשתו מזנה עליו. לא. כל השורף תבואתו של חברו, אינו מניח בן לירשו. לב. אשה שמשכלת בניה, בשעת לדה תניח על ראשה תפוח. לג. כל העושה דבר מצוה ולא גמרו, קובר אשתו ובניו. לד. הנושא אשה לשם ממון הוין לה בנים שאינם מהגנים, ומפסיד את הממון בזמן קצר. לה. העוסק בתורה ובגמילות חסדים, זוכה להרבה בנים. לו. אין הבנים מתים בעוון האבות, אלא כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. לז. התשמיש יפה לולד, ללבנו ולזרזו ולהיות בעל צורה ובעל כח. לח. מי שאין לו בנים, יקבל על עצמו גלות. לט. היורד לאמנות חברו, כאלו בא על אשת רעהו. מ. כשנמסר אדם ביד שונאיו, הוי כמו שכול בנים. מא. מי שבא על הכותית או זכר, או הרהר בעבודה זרה, לא יהיה לו בן תלמיד חכם, ואם ילמד בנו תורה יהיה שכחן. מב. בנים הטובים רפואה גדולה לאבות. מג. על ידי שקר הבנים מתים. מד. כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה, אפילו הוי לה בנים כבני אהרון מתים. וכל הפורש, הוין לה בנים זכרים וראויין להוראה. מה. כל המבדיל על היין במוצאי שבת, הוין לה בנים זכרים וראויין להוראה. מו. המקדש את עצמו בשעת תשמיש דרך צניעות, הוין לה בנים זכרים. מז. יזהר מאד שלא יינק הולד מאשה רעה, כי חלב מטמא וחלב מטהר. מח. חמין ושמן מברין את הולד. מט. מי שאינו עוצר את עצמו מלהטיל מים, תפילתו שמתפלל על בניו נשמעת. נ. הולד הולך אחר צורת אב ואם. נא. קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג. נב. יקדים ויחשיך לבית הכנסת, על ידי זה יאריך ימי בניו. נג. אל ישנה אדם בנו בין הבנים. נד. על ידי חנוכה ונר שבת הוי לה בנים תלמידי חכמים. נה. דרחים רבנן הוי לה בנין רבנן, דמוקיר רבנן הוי לה חתנותא רבנן. נו. בעוון נדרים גם בעוון ביטול תורה גם בעוון מזוזה גם בעוון ציצית גם בעוון שנאת חנם בנים מתים כשהם קטנים. נז. מי שנותן מעשר מן מעותיו, בניו נצולים מהחלי הנקרא סמקא. נח. תינוקות של בית רבן נתפסין על הדור. נט. על ידי הדסים בשבת זוכה לבנים תלמידי חכמים. ס. אשה שמשכלת את בניה, הסגלה לזה, שתרחץ את הכלה קדם החפה. סא. לפי אכילותיו של אדם כן בניו ובנותיו. סב. מי שבניו מתים אל ישמש מטתו בחל, כי אם משבת לשבת. סג. דריכת הקשת בל"ג בעמר היא סגלה לבנים. גם התפילה שמתפללין לפני העמוד בנגינה היא סגלה לבנים. סד. צריך ללמד את התינוק דרך ארץ מנעוריו. סה. השירות והתשבחות, שאומרין קדם אור היום, הוא סגלה לבנים. גם לאשה שנחסר חלבה. גם לאשה רעה שהיא כעסנית. סו. מי שהוא מקטין את עצמו בפני רבו ושואל ממנו כל הספקות, אף על פי שרבו מביש אותו, על ידי זה זוכה, שיוצא ממנו בן שהוא גדול בתורה יותר מרבו. סז. מי שמקבל את היסורים באהבה, זוכה לזרע שיאריכו ימיהם. סח. פעלות השם נמשכין אחר השם של אדם, כי שמא גרים. סט. מי שמגביה קולו כדי להתפאר בו, באים בניו לשביה. ע. מי שאין לו בנים, יהא רגיל בשמן. עא. ולפעמים יעקר דירה ויחיו בניו. עב. על ידי רדיפת שלום מציל את בניו ממיתה ומגלות. עג. מי שעושה איזה דבר, והדבר הוא אחר כך מכשול לבני אדם, על ידי זה הטובה נפסק מזרעו. עד. לפעמים מחמת אהבה גדולה שבין איש לאשתו אינה מולדת. עה. לרב העקרות כשהם נפקדות, מולידות זכר. עו. על ידי אונאת דברים הבנים מתים. עז. יש כח ביד הצדיק לקלל את האדם, שלא יהיו לו בנים הגונים. עח. מי שהצדיק נעשה אכסניה אצלו, נתברך בבנים. עט. מי שמשתוקק לעשות איזה מצוה ואין זוכה לעשות אותה, על ידי זה יזכה לבנים, וגדלתו מוריש לבניו, ובניו יזכו לעשות המצוה הזאת. פ. מי שמקפח פרנסה, לסוף שבניו מתים. פא. מאגינט סגלה לבנים. פב. בניו של אדם מתים, כשעוסק בשמות הטומאה או בכשפים או שמאמין בהם. פג. כשאיש ואשה רוחצים ידיהם ונותנים צדקה קדם התשמיש, בזה הם מסירים את רוח הטומאה מהילדים, שהם מולידים. פד. יש אשה שמגדלת נקבות, ואינה מגדלת זכרים. פה. אמירת פרשת ציצית במסירות נפש וביראה גדולה גם הלבשת ערומים, על ידי זה זוכה לבנים זכרים. פו. שנה שיש בה ברכה, סימן שגם ישראל יפרו וירבו. פז. אשה שעוסקת בכשפים, בניה מתים ונעשית אלמנה. פח. מינקת שנחסר חלבה הסגלה לזה שיתאבל בעלה על ירושלים. פט. מכות בנים בא על ידי שוא, גם המקום גורם. צ. מי שמשמח חתן וכלה, יזכה שתלד אשתו זכרים. צא. גם על ידי הזהרות נרות. צב. שנה שיש הרבה גשמים, סימן שנולדים בזה השנה הרבה זכרים. צג. איש ואשתו שהם מקללים את עצמם, אין מגדלין את בניהם. צד. סגלה לגדול בנים: תזרע איזה מין תבואה, וכשתקצר אותה, תתן אותה לעניים, ואתה לא תהנה ממנה. צה. מי שמטיל אימה יתרה על דורו, אין מתקימין לו בנים חכמי לב. צו. מי שאין לו רחמנות על בניו, בידוע שאין לו חלק בשכל דקדשה. צז. כשאינו חוזר על למודו [ושוכח] על ידי זה הבנים מתים. צח. על ידי זנות אין מגדלים בנים. צט. שם אלוה שמירה לבנים. ק. מי שמשתדל שיהיה פרנסה לדורשי השם, על ידי זה יזכה שלא יצאו בניו לתרבות רעה. קא. על ידי אמונת צדיקים הבנים חיים וקימים. קב. כשזכר בא לעולם חסד בא לעולם. קג. מי שמצער את אביו ואמו על ידי זה אינו זוכה לגדל זכרים. קד. מי שרודף שלום על ידי זה יזכה לראות בנים לבניו. קה. קלקול הדלת או החלון זה סימן לחלשת בנים. קו. המחלקת זה סימן רע לבנים, ושלום זה סימן טוב לבנים. קז. הבנים שוטים, כשאביהם כעסן. קח. על ידי כבוד אב תזכה לבנים זכרים. חלק שני א. מי שיש לו צער גדול בנים, יקרא בכל יום מעשה בראשית. גם על ידי הקריאה נצול מעלילות של גזלה. ב. סגלה לבנים, להקטין את עצמו. ג. מטע הכרם מזיק לגדול ולדות. ד. השתדלות בפדיון שבויים מסגל להולדה. ה. אמירת המעמדות טוב לבנים. ו. אשה שבניה מתים בחלי הנקרא סמקא, הינו זדושין, תרחץ אותם בשמן, והשמן הזה תדליק אותו אחר כך בטבילת מצוה. ז. מי שקמים עליו רבים וחולקים עליו על אמונתו והוא עומד כנגדם וטוען כנגדם דברים הנתקבלים, על ידי זה זוכה לבנים רבים, והעולם נתמלא מזרעו. ח. הא הנעשה מכסף, מסגל לפריה ורביה. ט. לפעמים בנין הבית גורם לאשה שלא תלד, כשהעצים שבבנין אינם מנחים כסדר הנתן להם מששת ימי בראשית, ואז הבית נקרא הרוס אפילו בבנינו, וההרוס הזה בא ומזיק לאשה ואינה מולדת. י. צריך לחזר אחר מוהל צדיק וירא שמים, כי כשהמוהל אינו טוב, יכול להיות שלא יהיה מוליד, חס ושלום, הנמול על ידו. גם על ידי שהמוהל אינו טוב, על ידי זה בא התינוק, חס ושלום, לידי חלי נופל. יא. מי שיש לו בן עוסק בתורה, כאלו לא מת. יב. החלב של צדקת הוא טוב לתינוק ליראת שמים וגם נותנות לו ממשלה בעולם הזה. יג. שכול בנים בא, חס ושלום, על מי שמפיל את חברו מאמונה. יד. כשיש שלום מלכות, על ידי זה נולדים בישראל בעלי הוראה. טו. מי ששומר את עצמו גם את העת והזמן שמזוג, שלא יהיה לא הוא ולא העת והזמן חם ביותר ולא קר ביותר, על ידי זה בניו הנולדים יהיו חכמים גדולים. טז. מי שהוא שולט ביצרו, בניו אינם יוצאים לתרבות רעה, ועל ידי זה ממונו נתברך, ועל ידי זה לא יבוא לידי נסיון. יז. אפילו אשה צדקת כשהיא אינה מיחסת, על ידי זה מולדת בנים שאינם הגונים. יח. בזמן שהדגן רב בעולם, זה סימן ללדת זכרים, ובזמן שהיין רב בעולם, זה סימן ללדת נקבות. יט. מי שאין לו בן זכר, ירגיל את עצמו להביא מתנות לתלמידי חכמים, ויאמר פרשה של בכורים וגם ילמד גמרא הרבה וימעט בלמוד אגדה, כי למוד אגדה הוא מסגל לבנות. כ. על ידי למוד פוסקים, עד שידע להורות הוראות, על ידי זה גורם פקידה לכמה עקרות. כא. לפעמים על ידי תפיסה נצול מכליון בנים. כב. על ידי צדקה זוכה לבנים. כג. סגלה למקשה לילד, שתתלה על צוארה מפתח של הבית עלמין. גם המפתח הזה מסגל לעקרה. כד. הבנים מתים, חס ושלום, על ידי ראית קרי. כה. יש עצים המונעים ההולדה והגדול בנים כשעושין מטה, ויש עצים הגורמין ההולדה והגדול בנים. כו. מי שבניו מתים כשהם קטנים, תעשה לו אמו כתנת, והוא ילך בו תמיד עד שיגדל. כז. כשישראל פרים ורבים, אזי האמות מחדשין עלינו גזרות. כח. הסגופים מועילים להולדה. כט. הקוצים מסגלים [מועילים] להולדה. ל. מי שנולד מהול, בידוע שכח המדמה שלו טוב ויפה.
חלק א'

א. כָּל הַבּוֹכֶה וּמִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר, זוֹכֶה לְגַדֵּל אֶת בָּנָיו.

ב. צָרִיךְ לִשְׁמר אֶת הַתִּינוֹק, שֶׁלּא יֵלֵךְ בְּגִלּוּי הָראשׁ.

ג. אֵין צָרִיךְ לָאָדָם לִדְאג עַל פַּרְנָסַת בָּנָיו, כִּי כְּשֶׁהֵם גְּדֵלִים גְּדֵלָה פַּרְנָסָתָם עִמָּהֶם.

ד. מִי שֶׁמְּבַטֵּל אֶת חֲבֵרוֹ מִפִּרְיָּה וּרְבִיָּה, הוֹלֵךְ לִשְׁאוֹל בְּלא וָלָד.

ה. כָּל הַכּוֹפֶה אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה, הֲוֵי לֵהּ בָּנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים.

ו. אִשָּׁה שֶׁדָּמֶיהָ מְרֻבִּים צַעַר גִּדּוּל בָּנִים שֶׁלָּהּ יוֹתֵר בְּעִצָּבוֹן.

ז. בַּת כּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, בַּת תַּלְמִיד חָכָם לְעַם הָאָרֶץ זֶרַע אֵין לָהּ.

ח. הַתַּעֲנִית שֶׁל חֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת מְסֻגָּל לְגִדּוּל בָּנִים.

ט. צְנִיעוּת שֶׁבָּאִשָּׁה מְזַכָּה לָהּ לְבָנִים הֲגוּנִים.

י. עַל יְדֵי שִׂמְחַת יוֹם טוֹב וְעַל יְדֵי הֲנָחַת תְּפִילִּין כָּרָאוּי, תֵּלֵד אִשְׁתּוֹ בָּנִים זְכָרִים.

יא. לִפְעָמִים מִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים, וּכְשֶׁמִּתְפַּלְּלִין עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בָּנִים, הוּא מֵת.

יב. בַּעֲווֹן נְדָרִים בָּנִים מֵתִים.

יג. שִׁנּוּי מָקוֹם גּוֹרֵם לְבָנִים.

יד. בָּנִים גְּדוֹלִים אֵינָם מֵתִים בַּעֲווֹן אֲבוֹתֵיהֶם, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֲפִילּוּ גְּדוֹלִים מֵתִים.

טו. דְּאַכְלָא בִּשְׂרָא וְשַׁתְיָא חַמְרָא, הֲוֵי לֵהּ בָּנִים בְּרִיאִים.

טז. הַמִּסְתַּכֵּל בַּעֲקֵבָהּ שֶׁל אִשָּׁה וּבְאִשְׁתּוֹ נִדָּה, הֲוֵי לֵהּ בָּנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים.

יז. הַדָּר עֶשֶׂר שָׁנִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵין לוֹ בָּנִים, יוֹצִיא, שֶׁמָּא לא זָכָה לְהִבָּנוֹת מִמֶּנָּהּ.

יח. מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם, וְיִהְיֶה לוֹ בָּנִים זְכָרִים, יִשָּׂא אִשָּׁה הַהוֹגֶנֶת לוֹ, וִיקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ, וִיבַקֵּשׁ מִמִּי שֶׁהַבָּנִים שֶׁלּוֹ.

יט. כָּל הַמּוֹלִיד בְּדוֹמֶה לוֹ הוּא מוֹלִיד.

כ. יִשְׁמר אָדָם אֶת עַצְמוֹ, מִלָּקץ אֵיזֶה אִילָן בְּלָא זְמַנֵּהּ, כִּי זֶה מַזִּיק לְגִדּוּל בָּנִים.

כא. כָּל הָרוֹדֵף צְדָקָה, זוֹכֶה לְבָנִים בַּעֲלֵי עשֶׁר, בַּעֲלֵי חָכְמָה, בַּעֲלֵי אַגָּדָה.

כב. מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם וְיִהְיֶה לוֹ בָּנִים, יְפַזֵּר מְעוֹתָיו לַעֲנִיִּים, וִישַׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ לִפְנֵי תַּשְׁמִישׁ.

כג. כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לַהֲרג אָדָם, כֵּן אָסוּר לָקץ אִילָן מַאֲכָל קדֶם זְמַנּוֹ.

כד. יוֹאָב, שֶׁלּא הִנִּיחַ בֵּן כְּמוֹתוֹ נֶאֱמַר בּוֹ מִיתָה, דָּוִד, שֶׁהִנִּיחַ בֵּן כְּמוֹתוֹ נֶאֱמַר בּוֹ שְׁכִיבָה.

כה. בַּת תְּחִלָּה לא שָׁלְטָה בְּהוּ עֵינָא בִּישָׁא.

כו. כָּל הַמְגַדֵּל יָתוֹם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, כְּאִלּוּ יְלָדוֹ.

כז. כָּל הַמְלַמֵּד בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה, כְּאִלּוּ יְלָדוֹ.

כח. אַרְבָּעִים יוֹם קדֶם יְצִירַת הַוָּלָד יִתְפַּלֵּל עַל אִשְׁתּוֹ, שֶׁתֵּלֵד זָכָר.

כט. מִי שֶׁמְּהַרְהֵר בִּזְנוּת, גַּם אִשְׁתּוֹ בָּאָה לִידֵי הִרְהוּרִים, וּכְשֶׁאִשְׁתּוֹ מְהַרְהֶרֶת, עַל יְדֵי זֶה הַקְּלִיפּוֹת בָּאִין עָלֶיהָ בַּחֲלוֹם, וְעַל יְדֵי זֶה הַבָּנִים שֶׁלָּהּ מֵתִים.

ל. מִי שֶׁמְּזַנֶּה, אִשְׁתּוֹ מְזַנָּה עָלָיו.

לא. כָּל הַשּׂוֹרֵף תְּבוּאָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן לְיָרְשׁוֹ.

לב. אִשָּׁה שֶׁמְּשַׁכֶּלֶת בָּנֶיהָ, בִּשְׁעַת לֵדָה תַּנִּיחַ עַל ראשָׁהּ תַּפּוּחַ.

לג. כָּל הָעוֹשֶׂה דְּבַר מִצְוָה וְלא גְּמָרוֹ, קוֹבֵר אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו.

לד. הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם מָמוֹן הַוְיָן לֵהּ בָּנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים, וּמַפְסִיד אֶת הַמָּמוֹן בִּזְמַן קָצָר.

לה. הָעוֹסֵק בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, זוֹכֶה לְהַרְבֵּה בָּנִים.

לו. אֵין הַבָּנִים מֵתִים בַּעֲווֹן הָאָבוֹת, אֶלָּא כְּשֶׁאוֹחֲזִים מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם.

לז. הַתַּשְׁמִישׁ יָפֶה לַוָּלָד, לְלַבְּנוֹ וּלְזָרְזוֹ וְלִהְיוֹת בַּעַל צוּרָה וּבַעַל כּחַ.

לח. מִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים, יְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ גָּלוּת.

לט. הַיּוֹרֵד לְאֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ, כְּאִלּוּ בָּא עַל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ.

מ. כְּשֶׁנִּמְסָר אָדָם בְּיַד שוֹנְאָיו, הֲוֵי כְּמוֹ שִׁכּוּל בָּנִים.

מא. מִי שֶׁבָּא עַל הַכּוּתִית אוֹ זָכָר, אוֹ הִרְהֵר בַּעֲבוֹדָה זָרָה, לא יִהְיֶה לוֹ בֵּן תַּלְמִיד חָכָם, וְאִם יִלְמַד בְּנוֹ תּוֹרָה יִהְיֶה שַׁכְחָן.

מב. בָּנִים הַטּוֹבִים רְפוּאָה גְּדוֹלָה לָאָבוֹת.

מג. עַל יְדֵי שֶׁקֶר הַבָּנִים מֵתִים.

מד. כָּל שֶׁאֵינוֹ פּוֹרֵשׁ מֵאִשְׁתּוֹ סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ, אֲפִילּוּ הֲוֵי לֵהּ בָּנִים כִּבְנֵי אַהֲרון מֵתִים. וְכָל הַפּוֹרֵשׁ, הַוְיָן לֵהּ בָּנִים זְכָרִים וּרְאוּיִין לְהוֹרָאָה.

מה. כָּל הַמַּבְדִּיל עַל הַיַּיִן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, הַוְיָן לֵהּ בָּנִים זְכָרִים וּרְאוּיִין לְהוֹרָאָה.

מו. הַמְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ דֶּרֶךְ צְנִיעוּת, הַוְיָן לֵהּ בָּנִים זְכָרִים.

מז. יִזָּהֵר מְאד שֶׁלּא יִינַק הַוָּלָד מֵאִשָּׁה רָעָה, כִּי חָלָב מְטַמֵּא וְחָלָב מְטַהֵר.

מח. חַמִּין וְשֶׁמֶן מְבָרִין אֶת הַוָּלָד.

מט. מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹצֵר אֶת עַצְמוֹ מִלְּהַטִּיל מַיִם, תְּפִילָּתוֹ שֶׁמִּתְפַּלֵּל עַל בָּנָיו נִשְׁמַעַת.

נ. הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר צוּרַת אָב וָאֵם.

נא. קָשֶׁה תַּרְבּוּת רָעָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג.

נב. יַקְדִּים וְיַחְשִׁיךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, עַל יְדֵי זֶה יַאֲרִיךְ יְמֵי בָנָיו.

נג. אַל יְשַׁנֶּה אָדָם בְּנוֹ בֵּין הַבָּנִים.

נד. עַל יְדֵי חֲנוּכָּה וְנֵר שַׁבָּת הֲוֵי לֵהּ בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.

נה. דְּרָחִים רַבָּנָן הֲוֵי לֵהּ בְּנִין רַבָּנָן, דְּמוֹקִיר רַבָּנָן הֲוֵי לֵהּ חַתְנוּתָא רַבָּנָן.

נו. בַּעֲווֹן נְדָרִים גַּם בַּעֲווֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה גַּם בַּעֲווֹן מְזוּזָה גַּם בַּעֲווֹן צִיצִית גַּם בַּעֲווֹן שִׂנְאַת חִנָּם בָּנִים מֵתִים כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים.

נז. מִי שֶׁנּוֹתֵן מַעֲשֵׂר מִן מְעוֹתָיו, בָּנָיו נִצּוֹלִים מֵהַחֹלִי הַנִּקְרָא סַמְקָא.

נח. תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן נִתְפָּסִין עַל הַדּוֹר.

נט. עַל יְדֵי הֲדַסִּים בְּשַׁבָּת זוֹכֶה לְבָנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.

ס. אִשָּׁה שֶׁמְּשַׁכֶּלֶת אֶת בָּנֶיהָ, הַסְּגֻלָּה לָזֶה, שֶׁתִּרְחַץ אֶת הַכַּלָּה קדֶם הַחֻפָּה.

סא. לְפִי אֲכִילוֹתָיו שֶׁל אָדָם כֵּן בָּנָיו וּבְנוֹתָיו.

סב. מִי שֶׁבָּנָיו מֵתִים אַל יְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בַּחֹל, כִּי אִם מִשַּׁבָּת לַשַּׁבָּת.

סג. דְּרִיכַת הַקֶּשֶׁת בְּלַ"ג בָּעמֶר הִיא סְגֻלָּה לְבָנִים. גַּם הַתְּפִילָּה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין לִפְנֵי הָעַמּוּד בִּנְגִינָה הִיא סְגֻלָּה לְבָנִים.

סד. צָרִיךְ לְלַמֵּד אֶת הַתִּינוֹק דֶּרֶךְ אֶרֶץ מִנְּעוּרָיו.

סה. הַשִּׁירוֹת וְהַתִּשְׁבָּחוֹת, שֶׁאוֹמְרִין קדֶם אוֹר הַיּוֹם, הוּא סְגֻלָּה לְבָנִים. גַּם לְאִשָּׁה שֶׁנֶּחְסַר חֲלָבָהּ. גַּם לְאִשָּׁה רָעָה שֶׁהִיא כַּעֲסָנִית.

סו. מִי שֶׁהוּא מַקְטִין אֶת עַצְמוֹ בִּפְנֵי רַבּוֹ וְשׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ כָּל הַסְּפֵקוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁרַבּוֹ מְבַיֵּשׁ אוֹתוֹ, עַל יְדֵי זֶה זוֹכֶה, שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ בֵּן שֶׁהוּא גָּדוֹל בַּתּוֹרָה יוֹתֵר מֵרַבּוֹ.

סז. מִי שֶׁמְּקַבֵּל אֶת הַיִּסּוּרִים בְּאַהֲבָה, זוֹכֶה לְזֶרַע שֶׁיַּאֲרִיכוּ יְמֵיהֶם.

סח. פְּעֻלּוֹת הַשֵּׁם נִמְשָׁכִין אַחַר הַשֵּׁם שֶׁל אָדָם, כִּי שְׁמָא גָּרִים.

סט. מִי שֶׁמַּגְבִּיהַּ קוֹלוֹ כְּדֵי לְהִתְפָּאֵר בּוֹ, בָּאִים בָּנָיו לַשְּׁבִיָּה.

ע. מִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים, יְהֵא רָגִיל בְּשֶׁמֶן.

עא. וְלִפְעָמִים יַעֲקר דִּירָה וְיִחְיוּ בָּנָיו.

עב. עַל יְדֵי רְדִיפַת שָׁלוֹם מַצִּיל אֶת בָּנָיו מִמִּיתָה וּמִגָּלוּת.

עג. מִי שֶׁעוֹשֶׂה אֵיזֶה דָּבָר, וְהַדָּבָר הוּא אַחַר כָּךְ מִכְשׁוֹל לִבְנֵי אָדָם, עַל יְדֵי זֶה הַטּוֹבָה נִפְסָק מִזַּרְעוֹ.

עד. לִפְעָמִים מֵחֲמַת אַהֲבָה גְּדוֹלָה שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ אֵינָהּ מוֹלֶדֶת.

עה. לְרב הָעֲקָרוֹת כְּשֶׁהֵם נִפְקָדוֹת, מוֹלִידוֹת זָכָר.

עו. עַל יְדֵי אוֹנָאַת דְּבָרִים הַבָּנִים מֵתִים.

עז. יֵשׁ כּחַ בְּיַד הַצַּדִּיק לְקַלֵּל אֶת הָאָדָם, שֶׁלּא יִהְיוּ לוֹ בָּנִים הֲגוּנִים.

עח. מִי שֶׁהַצַּדִּיק נַעֲשָׁה אַכְסַנְיָה אֶצְלוֹ, נִתְבָּרֵךְ בְּבָנִים.

עט. מִי שֶׁמִּשְׁתּוֹקֵק לַעֲשוֹת אֵיזֶה מִצְוָה וְאֵין זוֹכֶה לַעֲשוֹת אוֹתָהּ, עַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לְבָנִים, וּגְדֻלָּתוֹ מוֹרִישׁ לְבָנָיו, וּבָנָיו יִזְכּוּ לַעֲשוֹת הַמִּצְוָה הַזּאת.

פ. מִי שֶׁמְּקַפֵּחַ פַּרְנָסָה, לְסוֹף שֶׁבָּנָיו מֵתִים.

פא. מַאגִינֶט סְגֻלָּה לְבָנִים.

פב. בָּנָיו שֶׁל אָדָם מֵתִים, כְּשֶׁעוֹסֵק בִּשְׁמוֹת הַטומְאָה אוֹ בִּכְשָׁפִים אוֹ שֶׁמַּאֲמִין בָּהֶם.

פג. כְּשֶׁאִישׁ וְאִשָּׁה רוֹחֲצִים יְדֵיהֶם וְנוֹתְנִים צְדָקָה קדֶם הַתַּשְׁמִישׁ, בָּזֶה הֵם מְסִירִים אֶת רוּחַ הַטומְאָה מֵהַיְלָדִים, שֶׁהֵם מוֹלִידִים.

פד. יֵשׁ אִשָּׁה שֶׁמְּגַדֶּלֶת נְקֵבוֹת, וְאֵינָהּ מְגַדֶּלֶת זְכָרִים.

פה. אֲמִירַת פָּרָשַׁת צִיצִית בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ וּבְיִרְאָה גְּדוֹלָה גַּם הַלְבָּשַׁת עֲרוּמִים, עַל יְדֵי זֶה זוֹכֶה לְבָנִים זְכָרִים.

פו. שָׁנָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בְּרָכָה, סִימָן שֶׁגַּם יִשְׂרָאֵל יִפְרוּ וְיִרְבּוּ.

פז. אִשָּׁה שֶׁעוֹסֶקֶת בִּכְשָׁפִים, בָּנֶיהָ מֵתִים וְנַעֲשֵׂית אַלְמָנָה.

פח. מֵינֶקֶת שֶׁנֶּחְסַר חֲלָבָהּ הַסְּגֻלָּה לָזֶה שֶׁיִּתְאַבֵּל בַּעְלָהּ עַל יְרוּשָׁלַיִם.

פט. מַכּוֹת בָּנִים בָּא עַל יְדֵי שָׁוְא, גַּם הַמָּקוֹם גּוֹרֵם.

צ. מִי שֶׁמְּשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה, יִזְכֶּה שֶׁתֵּלֶד אִשְׁתּוֹ זְכָרִים.

צא. גַּם עַל יְדֵי הַזְהָרוֹת נֵרוֹת.

צב. שָׁנָה שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה גְּשָׁמִים, סִימָן שֶׁנּוֹלָדִים בְּזֶה הַשָּׁנָה הַרְבֵּה זְכָרִים.

צג. אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ שֶׁהֵם מְקַלְּלִים אֶת עַצְמָם, אֵין מְגַדְּלִין אֶת בְּנֵיהֶם.

צד. סְגֻלָּה לְגִדּוּל בָּנִים: תִּזְרַע אֵיזֶה מִין תְּבוּאָה, וּכְשֶׁתִּקְצר אוֹתָהּ, תִּתֵּן אוֹתָהּ לַעֲנִיִּים, וְאַתָּה לֹא תֶּהֱנֶה מִמֶּנָּה.

צה. מִי שֶׁמַּטִּיל אֵימָה יְתֵרָה עַל דּוֹרוֹ, אֵין מִתְקַיְּמִין לוֹ בָּנִים חַכְמֵי לֵב.

צו. מִי שֶׁאֵין לוֹ רַחֲמָנוּת עַל בָּנָיו, בְּיָדוּעַ שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בֶּשֵׂכֶל דִּקְדֻשָּׁה.

צז. כְּשֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר עַל לִמּוּדוֹ [וְשׁוֹכֵחַ] עַל יְדֵי זֶה הַבָּנִים מֵתִים.

צח. עַל יְדֵי זְנוּת אֵין מְגַדְּלִים בָּנִים.

צט. שֵׁם אֱלוֹהַּ שְׁמִירָה לְבָנִים.

ק. מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל שֶׁיִּהְיֶה פַּרְנָסָה לְדוֹרְשֵׁי הַשֵּׁם, עַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה שֶׁלּא יֵצְאוּ בָּנָיו לְתַרְבּוּת רָעָה.

קא. עַל יְדֵי אֱמוּנַת צַדִּיקִים הַבָּנִים חַיִּים וְקַיָּמִים.

קב. כְּשֶׁזָּכָר בָּא לָעוֹלָם חֶסֶד בָּא לָעוֹלָם.

קג. מִי שֶׁמְּצַעֵר אֶת אָבִיו וְאִמּוֹ עַל יְדֵי זֶה אֵינוֹ זוֹכֶה לְגַדֵּל זְכָרִים.

קד. מִי שֶׁרוֹדֵף שָׁלוֹם עַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לִרְאוֹת בָּנִים לְבָנָיו.

קה. קִלְקוּל הַדֶּלֶת אוֹ הַחַלּוֹן זֶה סִימָן לְחֻלְשַׁת בָּנִים.

קו. הַמַּחֲלקֶת זֶה סִימָן רָע לְבָנִים, וְשָׁלוֹם זֶה סִימָן טוֹב לְבָנִים.

קז. הַבָּנִים שׁוֹטִים, כְּשֶׁאֲבִיהֶם כַּעֲסָן.

קח. עַל יְדֵי כִּבּוּד אָב תִּזְכֶּה לְבָנִים זְכָרִים.

חלק שני

א. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ צַעַר גִּדּוּל בָּנִים, יִקְרָא בְּכָל יוֹם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. גַּם עַל יְדֵי הַקְּרִיאָה נִצּוֹל מֵעֲלִילוֹת שֶׁל גְּזֵלָה.

ב. סְגֻלָּה לְבָנִים, לְהַקְטִין אֶת עַצְמוֹ.

ג. מַטַּע הַכֶּרֶם מַזִּיק לְגִדּוּל וְלָדוֹת.

ד. הִשְׁתַּדְּלוּת בְּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים מְסֻגָּל לְהוֹלָדָה.

ה. אֲמִירַת הַמַּעֲמָדוֹת טוֹב לְבָנִים.

ו. אִשָּׁה שֶׁבָּנֶיהָ מֵתִים בַּחֹלִי הַנִּקְרָא סַמְקָא, הַיְנוּ זְדוּשִׁין, תִּרְחַץ אוֹתָם בְּשֶׁמֶן, וְהַשֶּׁמֶן הַזֶּה תַּדְלִיק אוֹתוֹ אַחַר כָּךְ בִּטְבִילַת מִצְוָה.

ז. מִי שֶׁקָּמִים עָלָיו רַבִּים וְחוֹלְקִים עָלָיו עַל אֱמוּנָתוֹ וְהוּא עוֹמֵד כְּנֶגְדָּם וְטוֹעֵן כְּנֶגְדָּם דְּבָרִים הַנִּתְקַבְּלִים, עַל יְדֵי זֶה זוֹכֶה לְבָנִים רַבִּים, וְהָעוֹלָם נִתְמַלֵּא מִזַּרְעוֹ.

ח. הֵא הַנַּעֲשֶׂה מִכֶּסֶף, מְסֻגָּל לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה.

ט. לִפְעָמִים בִּנְיַן הַבַּיִת גּוֹרֵם לְאִשָּׁה שֶׁלּא תֵּלֵד, כְּשֶׁהָעֵצִים שֶׁבַּבִּנְיָן אֵינָם מֻנָּחִים כַּסֵּדֶר הַנִּתַּן לָהֶם מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, וְאָז הַבַּיִת נִקְרָא הָרוּס אֲפִילּוּ בְּבִנְיָנוֹ, וְהֶהָרוּס הַזֶּה בָּא וּמַזִּיק לָאִשָּׁה וְאֵינָהּ מוֹלֶדֶת.

י. צָרִיךְ לַחֲזר אַחַר מוֹהֵל צַדִּיק וִירֵא שָׁמַיִם, כִּי כְּשֶׁהַמּוֹהֵל אֵינוֹ טוֹב, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁלּא יִהְיֶה מוֹלִיד, חַס וְשָׁלוֹם, הַנִּמּוֹל עַל יָדוֹ. גַּם עַל יְדֵי שֶׁהַמּוֹהֵל אֵינוֹ טוֹב, עַל יְדֵי זֶה בָּא הַתִּינוֹק, חַס וְשָׁלוֹם, לִידֵי חֳלִי נוֹפֵל.

יא. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, כְּאִלּוּ לא מֵת.

יב. הֶחָלָב שֶׁל צַדֶּקֶת הוּא טוֹב לַתִּינוֹק לְיִרְאַת שָׁמַיִם וְגַם נוֹתְנוֹת לוֹ מֶמְשָׁלָה בָּעוֹלָם הַזֶּה.

יג. שִׁכּוּל בָּנִים בָּא, חַס וְשָׁלוֹם, עַל מִי שֶׁמַּפִּיל אֶת חֲבֵרוֹ מֵאֱמוּנָה.

יד. כְּשֶׁיֵּשׁ שְׁלוֹם מַלְכוּת, עַל יְדֵי זֶה נוֹלָדִים בְּיִשְׂרָאֵל בַּעֲלֵי הוֹרָאָה.

טו. מִי שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת עַצְמוֹ גַּם אֶת הָעֵת וְהַזְּמַן שֶׁמְּזַוֵּג, שֶׁלּא יִהְיֶה לא הוּא וְלא הָעֵת וְהַזְּמַן חַם בְּיוֹתֵר וְלא קַר בְּיוֹתֵר, עַל יְדֵי זֶה בָּנָיו הַנּוֹלָדִים יִהְיוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים.

טז. מִי שֶׁהוּא שׁוֹלֵט בְּיִצְרוֹ, בָּנָיו אֵינָם יוֹצְאִים לְתַרְבּוּת רָעָה, וְעַל יְדֵי זֶה מָמוֹנוֹ נִתְבָּרֵךְ, וְעַל יְדֵי זֶה לא יָבוֹא לִידֵי נִסָּיוֹן.

יז. אֲפִילּוּ אִשָּׁה צַדֶּקֶת כְּשֶׁהִיא אֵינָהּ מְיֻחֶסֶת, עַל יְדֵי זֶה מוֹלֶדֶת בָּנִים שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים.

יח. בִּזְמַן שֶׁהַדָּגָן רב בָּעוֹלָם, זֶה סִימָן לְלֵדַת זְכָרִים, וּבִזְמַן שֶׁהַיַּיִן רב בָּעוֹלָם, זֶה סִימָן לְלֵדַת נְקֵבוֹת.

יט. מִי שֶׁאֵין לוֹ בֵּן זָכָר, יַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ לְהָבִיא מַתָּנוֹת לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים, וְיאמַר פָּרָשָׁה שֶׁל בִּכּוּרִים וְגַם יִלְמַד גְּמָרָא הַרְבֵּה וִימַעֵט בְּלִמּוּד אַגָּדָה, כִּי לִמּוּד אַגָּדָה הוּא מְסֻגָּל לְבָנוֹת.

כ. עַל יְדֵי לִמּוּד פּוֹסְקִים, עַד שֶׁיֵּדַע לְהוֹרוֹת הוֹרָאוֹת, עַל יְדֵי זֶה גּוֹרֵם פְּקִידָה לְכַמָּה עֲקָרוֹת.

כא. לִפְעָמִים עַל יְדֵי תְּפִיסָה נִצּוֹל מִכִּלְיוֹן בָּנִים.

כב. עַל יְדֵי צְדָקָה זוֹכֶה לְבָנִים.

כג. סְגֻלָּה לְמַקְשָׁה לֵילֵד, שֶׁתִּתְלֶה עַל צַוָּארָה מַפְתֵּחַ שֶׁל הַבֵּית עָלְמִין. גַּם הַמַּפְתֵּחַ הַזֶּה מְסֻגָּל לַעֲקָרָה.

כד. הַבָּנִים מֵתִים, חַס וְשָׁלוֹם, עַל יְדֵי רְאִיַּת קֶרִי.

כה. יֵשׁ עֵצִים הַמּוֹנְעִים הַהוֹלָדָה וְהַגִּדּוּל בָּנִים כְּשֶׁעוֹשִׂין מִטָּה, וְיֵשׁ עֵצִים הַגּוֹרְמִין הַהוֹלָדָה וְהַגִּדּוּל בָּנִים.

כו. מִי שֶׁבָּנָיו מֵתִים כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים, תַּעֲשֶׂה לוֹ אִמּוֹ כֻּתּנֶת, וְהוּא יֵלֵךְ בּוֹ תָּמִיד עַד שֶׁיִּגְדַּל.

כז. כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל פָּרִים וְרָבִים, אֲזַי הָאֻמּוֹת מְחַדְּשִׁין עָלֵינוּ גְּזֵרוֹת.

כח. הַסִּגּוּפִים מוֹעִילִים לְהוֹלָדָה.

כט. הַקּוֹצִים מְסֻגָּלִים [מוֹעִילִים] לְהוֹלָדָה.

ל. מִי שֶׁנּוֹלַד מָהוּל, בְּיָדוּעַ שֶׁכּחַ הַמְדַמֶּה שֶׁלּוֹ טוֹב וְיָפֶה.
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה כז - רְצִיצָא דְּמָיֵת בְּבֵיעוּתֵהּ 2
...2 [לשון רבנו זכרונו לברכה] רציצא דמית בביעותה, היכא נפק רוחא ? אמר להו, בהינו דעאל א. כי למשך את כל העולם לעבודתו לעבדו שכם אחד וכלם ישליכו אלילי כספם וזהבם ויתפללו אל השם יתברך לבד זה הדבר נעשה בכל דור ודור לפי השלום שבדור כי על ידי השלום שיש בין בני האדם והם חוקרים ומסבירים זה לזה האמת על ידי זה משליך כל איש את שקר אלילי כספו ומקרב את עצמו להאמת ב. ואי אפשר לבוא לבחינת שלום אלא על ידי הארת פנים הדרת פנים וזה: "ויבא יעקב שלם עיר שכם" אתערותא של...
חיי מוהר"ן - רסח - גדולת נוראות השגתו
...יהיה אצלי שום שנוי. כי דרך האדם כשיגיע לידו ממון, בפרט ממון הרבה נשתנה פניו ונעשין אצלו שנויים. אבל אצלי אפילו אם אקבל סך עצום בפעם אחד אין אצלי שום שנוי כלל. ושמעתי בשמו שאמר שקבלת ממון שלו הוא חדוש אצל השם יתברך בין החדושים שיש לו יתברך כי יש אצל השם יתברך כמה חדושים וקבלת ממון שלו הוא חדוש אצל השם יתברך בין החדושים שלו אות רסט יום ד' דאלול תקס"ט ברסלב. אמר אני ענו מכל המפרסמים כי כל אחד יש לו עבודתו ואני ענו הינו כי אינם נחשבים אצלי כלל כי מדת...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רכז - מַּה שֶּׁאוֹמְרִים כְּשֶׁעוֹבְרִין עַל הַקּוֹצְרִים ה' יַעְזר
...מה שאומרים כשעוברין על הקוצרים ה' יעזר שמעתי בשמו שספר בשם צדיק אחד שדרש בבית הכנסת שמה שאומרים כשעוברין על הקוצרים ה' יעזר כי יש רשעים שהם מגלגלים בעשבים הגדלים על הגגות ואין להם עליה, כי אין קוצרין אותן העשבים וזה בחינת: "יהיו כחציר גגות וכו' שלא מלא כפו קוצר וכו' ולא אמרו העוברים ברכת ה'" וכו' כי אין קוצרין אותן ואין אומרים עליהם ברכת ה' בשעה שעוברין עליהם ועל כן אין להם עליה אבל אותה התבואה שקוצרין, אומרים העוברים ברכת ה' כנ"ל ועל ידי זה יש לה...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה פב - כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה
...כתיב: "אחור וקדם צרתני" זה בחינת כסדר ושלא כסדר 'קדם' הוא בחינת כסדר, בחינת אלף בית כסדר ואחור הוא בחינת תשר"ק שלא כסדר וזה בחינת אדם וחוה, כסדר ושלא כסדר הוי"ה במלוי אלפין גימטריא מ"ה אדם וחוה הוא בחינת 'מלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה' "ולילה ללילה יחוה דעת" הינו מלכות פה כי המלכות נקרא דבור, על שם 'כי אין מלך בלא עם' ואין העם יודעים רצונו אלא אם כן כשהמלך מגלה מחשבתו ורצונו לתוך דבורו נמצא שעקר הנהגות מלכותו אינו אלא על ידי דבור וזה פרוש: 'מלכות...
חיי מוהר"ן - שפט - מעלת תורתו וספריו הקדושים
...הקדושים אות שפט הקשר והחבור של התורות שלו הוא כעין בנין ואריגה ממש שבתחלה מקשר ומחבר אלו שני דברים יחד. ואחר כך קושר ומחבר דבר שלישי להשני בכמה קשרים חזקים וכן משלישי לרביעי וכן להלן וכו'. אך על פי רב חוזר בכל פעם לחזר ולקשר אלו הארבעה דברים יחד. כי מתחלה אין הקשר שלהם יחד, רק מזה לזה דהינו מהראשון לשני ומהשני לשלישי ומהשלישי לרביעי אבל עדין אין קשר להרביעי בהראשון אבל אחר כך מביא פסוק או מאמר רבותינו זכרונם לברכה או שאר ראיה אחרת שעל ידי זה מקשרם...
שיחות הר"ן - אות רסח - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
שיחות הר"ן - אות רסח - שיחות מורנו הרב רבי נחמן "איכה נחרב האולם" וכו' "עד אן יצעק בשבי" וכו' "עד אן" וכו' "בן אמתך" וכו' [תקון חצות] ורמז עלי כמה אני צריך לצעק זאת לפניו יתברך ותפס לדגמא איך הם מעוררים הלב ואמר אותם בנגון חצות בקול נעים עמק מאד גם מהחרוז "דודי ירד לגנו" ספר ושבחו מאד כי הוא מדבר מוכוח של כנסת ישראל עם השם יתברך ומעורר הלב מאד
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה צא - וַיְדַבֵּר אֱלקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמר
...אלקים את כל הדברים האלה לאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר דע, כי ההתקשרות באמת לצדיקים אמתיים הוא תועלת גדול מאד מאד כי על ידי זה זוכין לתשובה שלמה ולכפרת עוון ונמתקין הדינין ונתבטלין לגמרי ונעשה על ידי זה יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה כי איתא בזוהר הקדוש: "כי הנה המלכים נועדו" 'תרין עלמין קדישין, עלמא עלאה ועלמא תתאה וכו', כד מתחברן כחדא כדין כל אנפין נהירין וכל חובין אתעברו וכו', עין שם כי דע כי יש שני בחינות חכמה: חכמה עלאה וחכמה תתאה וחכמה...
שיחות הר"ן - אות נא
...ואין להסתכל אם יהיה לו מעות אם לאו כי בין כך ובין כך יבלה ימיו בשוה כי העולם הזה מטעה אותנו לגמרי שמראה אל האדם כאלו הוא מרויח בכל פעם ובסוף אינו כלום כאשר נראה בחוש ברב בני אדם שעוסקים ועובדים ימים ושנים בסחורות ומשא ומתן ולבסוף כשבאין לחשבון אין נשאר בידם כלום ואם אפילו משיג מעות לוקחין אותו מן המעות והכלל ששניהם אין להם קיום ביחד דהינו האדם עם המעות רק או שלוקחין המעות מן האדם, או שלוקחין האדם מהמעות ומעולם לא נמצא שישאר אחד עם המעות רק כנזכר...
ספר המידות - חן
...אורחים. ד. גם ישמר את עצמו ממאכלי אסור, וישמר את פיו מדבור אסור. ה. מי שמפזר מעותיו בשביל לקנות לעצמו רב ללמד ממנו, על ידי זה ימצא חן. ו. כשתעביר על מדותיך, תמצא חן. ז. על ידי תוכחה תשא חן. ח. שמן זית מסגל לחן. ט. סגלה לחן תכתב על קלף, כסף וזהב חסד ואמת אלוף. י. על ידי היראה מתלמיד חכם תזכה לחן. יא. דבורים היוצאים בניחותא נתקבלים אצל בני אדם. יב. יש דגים שהם מסגלים לחן. יג. עסק התורה בדרך נותנת חן. חלק שני א. כשאדם בא לעיר לדור, ישלח בשר לעניי העיר...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קח - זִבְחֵי אֱלקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה
...זבחי אלהים רוח נשברה הנה ידוע כי עולה באה על הרהור הלב, כמו שכתוב "העולה על רוחכם" הינו שעולה באה על הרהורי הלב, ששם משכן הרוח 'ואין השם יתברך מצרף מחשבה למעשה, בר מהרהורי עכו"ם' והרהור עכו"ם שיך אצל כל אדם הינו מה שמתחיל להתפלל בדבקות, או מתבודד את עצמו ובאמצע התפילה או ההתבודדות נופל ממדרגתו זהו בחינות הרהורי עכו"ם כי כל הנפילות באין מחמת קלקול האמונה וכשנתקלקל האמונה נמצא מחזיר פניו מהשם יתברך כמו שכתוב "נזורו אחור" והשם יתברך גם כן מסתיר פניו...
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.2813 שניות - עכשיו 23_06_2025 השעה 15:45:00 - wesi2