ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הבית • ליקוטי מוהר"ן ח"א • ליקוטי מוהר"ן ח"ב • סיפורי מעשיות • שבחי הר"ן • שיחות הר"ן • חיי מוהר"ן • ספר המידות • לימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨חיי מוהר"ן - תלד - שלא להתעקש על שום דבר. ואין לדחק את השעה
אות תלד כשכתבתי לפניו ספר האלף בית הראשון ומפיו יקרא אלי מתוך כתביו ואני כותב על הספר בדיו ונמשך הדבר זמן רב כי בתחלה כתבתי לפניו קצת בערך חצי בוגן [גליון] ואחר כך לא נזדמן פנאי לכתב לפניו ונמשך בערך שלשה או ארבעה חדשים, ואז כתבתי לפניו עוד מעט. אחר כך נתבטל הדבר לערך שתי שנים. ופעם אחת קדם חנוכה נתעכבתי בברסלב בערך שלשה שבועות אצלו ואז כתבתי לפניו כל האלף בית. ואז כתבתי לפניו בכל יום ויום כמה שעות רצופים עד שנגמר בשלמות תהלה לאל. והיה כבד הדבר עליו מאד אך מאהבת ישראל מסר נפשו על כל דבר שיש בו זכות וטובה להכלל. ופעם אחת כתבתי לפניו כמעט כל היום כלו ואחר כך לעת ערב ענה ואמר בוא לחשבון עמי על אותו היום מה עשינו בו. ואמר הלא התפללנו וגם למדנו מעט ואחר כך כתבנו. וגם זה הוא למוד הינו מה שכותבין דברי תורה נחשב גם כן ללמוד. ואמר אז כל מה שאני צריך לעשות אני חפץ מאד לעשותו ולגמרו תכף ומיד דיקא, ולא להשהותו לזמן אחר. ואמר אם היה אפשר לגמר כתיבת ספר האלף בית ביום אחד הייתי חפץ מאד בזה. ובענין זה יש כמה שיחות הצריכים מאד איך היה זריז בכל דבר ודבר הצריך ומכרח שהיה מזדרז מאד לעשותו מיד תכף בלי עכוב, אפילו דברי חל, כדי שלא יצטרך לבלבל בזה אחר כך כי אם לא היה עושה אותו מיד לא היה יודע אם יעשהו עוד לעולם. כי אחר כך לא היה רוצה עוד לבלבל דעתו עוד כלל בזה. כי מחו היה דבוק תמיד במה שהיה צריך לעבודת השם. על כן היה חפץ בכל דבר המכרח לעשותו אפילו בדברי חל לעשותו תכף ומיד בלי עכוב כלל. ואפילו אם צריך ללמד או לעסק בעבודת השם והגיע אליו עסק שהיה מכרח לעשותו אף על פי שזה העסק לא היה דבר שבקדשה ממש אף על פי כן מאחר שמכרח לעשות אותו הדבר היה רגיל על פי רב לפטר עצמו מקדם לעשות בזריזות מיד מה שצריך ומכרח לעשותו, כדי שתהיה דעתו פנויה אחר כך. אך אם לא היה אפשר לעשותו מיד לא היה מבלבל דעתו כלל בזה. רק אם היה אפשר לעשותו אחר כך למחרתו או לזמן אחר היה עושהו, ואם לאו לאו. ולא היה טרוד ומבלבל כלל לעולם בשום דבר שבעולם. ואי אפשר לבאר ענינים כאלו בכתב כלל אות תלה כשהכניס אותי בהתמדת הלמוד, וצוה עלי וקבע לי שעורים גדולים בכל יום והזהיר אותי שבכל יום אראה לדבר עם בני אדם איזה שיחות וספורים כדי לפקח דעתי. ואף על פי שלא היה היום מספיק לי לגמר השעורים שצוה עלי אף על פי כן אמר שזה מכרח לפקח דעתי בכל יום על ידי שיחה עם בני אדם איזה שעה ביום. וכבר מבאר במקום אחר שהשיחה עם בני אדם היא כמו שנה שהיא ניחא למחין. גם אחר כך אמר לי שגם בתוך הלמוד בעצמו צריכין לפעמים לעמד לפוש ולנוח לפקח דעתו להניח דעתו לחרות איזה שעה קלה ובלבד שלא תצא מחשבתו לחוץ לגמרי חס ושלום לחשב מחשבות רעות או הרהורים רעים חס ושלום. ואז היה רצונו הקדוש שאגמר כל הארבעה שלחן ערוך הגדולים בשנה אחת. וקבע לי שעור ללמד חמשה דפין בכל יום וכן קימתי כמו חצי שנה וגמרתי כל הארח חיים עם המגן אברהם וטורי זהב והיורה דעה עד סמוך לסופו. אחר כך התגברו עלי מאד המניעות והבלבולים ולא יכלתי ללמד בכל יום שעור הנ"ל. ואז צוה עלי ללמד קבלה וכו' ואז נמשך גמר הלמוד של הארבעה שלחן ערוך עוד איזה שנים והיה לי צער מזה. פעם אחת דברתי עמו מזה, ואמר לי דברי נחומים לישב דעתי. ענה ואמר הלא זה הדבר הוא רק אצלנו שאנו רוצים לגמר הכל בזריזות אבל אצל העולם יכולים לעבר שלש או ארבע שנים להבל ולריק ומאומה לא ישאו בעמלם. וכונתו הקדושה היה ענין הנ"ל שאי אפשר לדחק את השעה בשום דבר. אף על פי שרצונו מאד לגמר מיד אף על פי כן אם רואין שאי אפשר, והבלבולים מתגברין ביותר, חלילה להתבלבל מזה. רק יעשה במתינות מה שיוכל, ויצפה ויחכה לישועת ה' עד שיגמר. ואם אמנם כתבתי על זה לעיל כבר כמה פעמים שאי אפשר לבאר דברים אלו בכתב, אף על פי כן רשמתי מזה מעט. כי החפץ באמת יבין מזה עצות והתחזקות לעבודת השם יתברך להיות זריז מאד בכל דבר הנוגע לעבודת השם יתברך ואף על פי כן לא יהיה דוחק את השעה. מכל שכן שלא יתבלבל לגמרי חס ושלום מחמת זה ויאריך אפו להמתין ולהמתין ולהמתין עד ישקיף וירא ה' משמים. ותהלה לאל בחסדו הגדול הועילו לי הרבה דברים כאלו ועדין אני עומד ומצפה לישועות ה'. ה' יגמר בעדי
אות תלד

כְּשֶׁכָּתַבְתִּי לְפָנָיו סֵפֶר הָאָלֶף בֵּית הָרִאשׁוֹן

וּמִפִּיו יִקְרָא אֵלַי מִתּוֹךְ כְּתָבָיו וַאֲנִי כּוֹתֵב עַל הַסֵּפֶר בִּדְיוֹ

וְנִמְשַׁךְ הַדָּבָר זְמַן רַב

כִּי בִּתְחִלָּה כָּתַבְתִּי לְפָנָיו קְצָת בְּעֶרֶךְ חֲצִי בּוֹגְן [גִּלְיוֹן]

וְאַחַר כָּךְ לא נִזְדַּמֵּן פְּנַאי לִכְתּב לְפָנָיו

וְנִמְשַׁךְ בְּעֶרֶךְ שְׁלשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים, וְאָז כָּתַבְתִּי לְפָנָיו עוֹד מְעַט.

אַחַר כָּךְ נִתְבַּטֵּל הַדָּבָר לְעֵרֶךְ שְׁתֵּי שָׁנִים.

וּפַעַם אַחַת קדֶם חֲנוּכָּה נִתְעַכַּבְתִּי בִּבְּרֶסְלַב בְּעֶרֶךְ שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת אֶצְלוֹ

וְאָז כָּתַבְתִּי לְפָנָיו כָּל הָאָלֶף בֵּית.

וְאָז כָּתַבְתִּי לְפָנָיו בְּכָל יוֹם וָיוֹם כַּמָּה שָׁעוֹת רְצוּפִים

עַד שֶׁנִּגְמַר בִּשְׁלֵמוּת תְּהִלָּה לָאֵל.

וְהָיָה כָּבֵד הַדָּבָר עָלָיו מְאד

אַךְ מֵאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל מָסַר נַפְשׁוֹ עַל כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ זְכוּת וְטוֹבָה לְהַכְּלָל.

וּפַעַם אַחַת כָּתַבְתִּי לְפָנָיו כִּמְעַט כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ

וְאַחַר כָּךְ לְעֵת עֶרֶב עָנָה וְאָמַר

בּוֹא לְחֶשְׁבּוֹן עִמִּי עַל אוֹתוֹ הַיּוֹם מֶה עָשִׂינוּ בּוֹ.

וְאָמַר הֲלא הִתְפַּלַּלְנוּ וְגַם לָמַדְנוּ מְעַט וְאַחַר כָּךְ כָּתַבְנוּ.

וְגַם זֶה הוּא לִמּוּד הַיְנוּ מַה שֶּׁכּוֹתְבִין דִּבְרֵי תוֹרָה נֶחְשָׁב גַּם כֵּן לְלִמּוּד.

וְאָמַר אָז כָּל מַה שֶּׁאֲנִי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֲנִי חָפֵץ מְאד לַעֲשׂוֹתוֹ וּלְגָמְרוֹ תֵּכֶף וּמִיָּד דַּיְקָא, וְלא לְהַשְׁהוֹתוֹ לִזְמַן אַחֵר.

וְאָמַר אִם הָיָה אֶפְשָׁר לִגְמר כְּתִיבַת סֵפֶר הָאָלֶף בֵּית בְּיוֹם אֶחָד הָיִיתִי חָפֵץ מְאד בָּזֶה.

וּבְעִנְיָן זֶה יֵשׁ כַּמָּה שִׂיחוֹת הַצְּרִיכִים מְאד

אֵיךְ הָיָה זָרִיז בְּכָל דָּבָר וְדָבָר הַצָּרִיךְ וּמֻכְרָח שֶׁהָיָה מִזְדָּרֵז מְאד לַעֲשׂוֹתוֹ מִיַּד תֵּכֶף בְּלִי עִכּוּב, אֲפִילּוּ דִּבְרֵי חֹל, כְּדֵי שֶׁלּא יִצְטָרֵךְ לְבַלְבֵּל בָּזֶה אַחַר כָּךְ

כִּי אִם לא הָיָה עוֹשֶׂה אוֹתוֹ מִיָּד לא הָיָה יוֹדֵעַ אִם יַעֲשֵׂהוּ עוֹד לְעוֹלָם.

כִּי אַחַר כָּךְ לא הָיָה רוֹצֶה עוֹד לְבַלְבֵּל דַּעְתּוֹ עוֹד כְּלָל בָּזֶה.

כִּי מחוֹ הָיָה דָּבוּק תָּמִיד בַּמֶּה שֶׁהָיָה צָרִיךְ לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם.

עַל כֵּן הָיָה חָפֵץ בְּכָל דָּבָר הַמֻּכְרָח לַעֲשׂוֹתוֹ אֲפִילּוּ בְּדִבְרֵי חֹל לַעֲשׂוֹתוֹ תֵּכֶף וּמִיָּד בְּלִי עִכּוּב כְּלָל.

וַאֲפִילּוּ אִם צָרִיךְ לִלְמד אוֹ לַעֲסֹק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם

וְהִגִּיעַ אֵלָיו עֵסֶק שֶׁהָיָה מֻכְרָח לַעֲשׂוֹתוֹ

אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה הָעֵסֶק לא הָיָה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה מַמָּשׁ

אַף עַל פִּי כֵן מֵאַחַר שֶׁמֻּכְרָח לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ הַדָּבָר

הָיָה רָגִיל עַל פִּי רב לִפְטר עַצְמוֹ מִקּדֶם לַעֲשׂוֹת בִּזְרִיזוּת מִיָּד מַה שֶּׁצָּרִיךְ וּמֻכְרָח לַעֲשׂוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה אַחַר כָּךְ.

אַךְ אִם לא הָיָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ מִיָּד לא הָיָה מְבַלְבֵּל דַּעְתּוֹ כְּלָל בָּזֶה.

רַק אִם הָיָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ אַחַר כָּךְ לְמָחֳרָתוֹ אוֹ לִזְמַן אַחֵר הָיָה עוֹשֵׂהוּ, וְאִם לָאו לָאו.

וְלא הָיָה טָרוּד וּמְבֻלְבָּל כְּלָל לְעוֹלָם בְּשׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם.

וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר עִנְיָנִים כָּאֵלּוּ בִּכְתָב כְּלָל

אות תלה

כְּשֶׁהִכְנִיס אוֹתִי בְּהַתְמָדַת הַלִּמּוּד, וְצִוָּה עָלַי וְקָבַע לִי שִׁעוּרִים גְּדוֹלִים בְּכָל יוֹם

וְהִזְהִיר אוֹתִי שֶׁבְּכָל יוֹם אֶרְאֶה לְדַבֵּר עִם בְּנֵי אָדָם אֵיזֶה שִׂיחוֹת וְסִפּוּרִים כְּדֵי לְפַקֵּחַ דַּעְתִּי.

וְאַף עַל פִּי שֶׁלּא הָיָה הַיּוֹם מַסְפִּיק לִי לִגְמר הַשִּׁעוּרִים שֶׁצִּוָּה עָלַי

אַף עַל פִּי כֵן אָמַר שֶׁזֶּה מֻכְרָח לְפַקֵּחַ דַּעְתִּי בְּכָל יוֹם עַל יְדֵי שִׂיחָה עִם בְּנֵי אָדָם אֵיזֶה שָׁעָה בְּיוֹם.

וּכְבָר מְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁהַשִּׂיחָה עִם בְּנֵי אָדָם הִיא כְּמוֹ שֵׁנָה שֶׁהִיא נַיְחָא לַמּחִין.

גַּם אַחַר כָּךְ אָמַר לִי שֶׁגַּם בְּתוֹךְ הַלִּמּוּד בְּעַצְמוֹ צְרִיכִין לִפְעָמִים לַעֲמד לָפוּשׁ וְלָנוּחַ לְפַקֵּחַ דַּעְתּוֹ לְהַנִּיחַ דַּעְתּוֹ לְחֵרוּת אֵיזֶה שָׁעָה קַלָּה

וּבִלְבַד שֶׁלּא תֵּצֵא מַחֲשַׁבְתּוֹ לַחוּץ לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם

לַחֲשׁב מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת אוֹ הִרְהוּרִים רָעִים חַס וְשָׁלוֹם.

וְאָז הָיָה רְצוֹנוֹ הַקָּדוֹשׁ שֶׁאֶגְמר כָּל הָאַרְבָּעָה שֻׁלְחָן עָרוּךְ הַגְּדוֹלִים בְּשָׁנָה אֶחָת.

וְקָבַע לִי שִׁעוּר לִלְמד חֲמִשָּׁה דַּפִּין בְּכָל יוֹם

וְכֵן קִיַּמְתִּי כְּמוֹ חֲצִי שָׁנָה וְגָמַרְתִּי כָּל הָארַח חַיִּים עִם הַמָּגֵן אַבְרָהָם וְטוּרֵי זָהָב וְהַיּוֹרֵה דֵעָה עַד סָמוּךְ לְסוֹפוֹ.

אַחַר כָּךְ הִתְגַּבְּרוּ עָלַי מְאד הַמְּנִיעוֹת וְהַבִּלְבּוּלִים וְלא יָכלְתִּי לִלְמד בְּכָל יוֹם שִׁעוּר הַנַּ"ל.

וְאָז צִוָּה עָלַי לִלְמד קַבָּלָה וְכוּ'

וְאָז נִמְשַׁךְ גְּמַר הַלִּמּוּד שֶׁל הָאַרְבָּעָה שֻׁלְחָן עָרוּךְ עוֹד אֵיזֶה שָׁנִים וְהָיָה לִי צַעַר מִזֶּה.

פַּעַם אַחַת דִּבַּרְתִּי עִמּוֹ מִזֶּה, וְאָמַר לִי דִּבְרֵי נִחוּמִים לְיַשֵּׁב דַּעְתִּי.

עָנָה וְאָמַר הֲלא זֶה הַדָּבָר הוּא רַק אֶצְלֵנוּ שֶׁאָנוּ רוֹצִים לִגְמר הַכּל בִּזְרִיזוּת

אֲבָל אֵצֶל הָעוֹלָם יְכוֹלִים לַעֲבר שָׁלשׁ אוֹ אַרְבַּע שָׁנִים לַהֶבֶל וְלָרִיק וּמְאוּמָה לא יִשְׂאוּ בַּעֲמָלָם.

וְכַוָּנָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה הָיָה עִנְיָן הַנַּ"ל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִדְחֹק אֶת הַשָּׁעָה בְּשׁוּם דָּבָר.

אַף עַל פִּי שֶׁרְצוֹנוֹ מְאד לִגְמר מִיָּד

אַף עַל פִּי כֵן אִם רוֹאִין שֶׁאִי אֶפְשָׁר, וְהַבִּלְבּוּלִים מִתְגַּבְּרִין בְּיוֹתֵר, חָלִילָה לְהִתְבַּלְבֵּל מִזֶּה.

רַק יַעֲשֶׂה בִּמְתִינוּת מַה שֶּׁיּוּכַל, וִיצַפֶּה וִיחַכֶּה לִישׁוּעַת ה' עַד שֶׁיִּגְמר.

וְאִם אָמְנָם כָּתַבְתִּי עַל זֶה לְעֵיל כְּבָר כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר דְּבָרִים אֵלּוּ בִּכְתָב, אַף עַל פִּי כֵן רָשַׁמְתִּי מִזֶּה מְעַט.

כִּי הֶחָפֵץ בֶּאֱמֶת יָבִין מִזֶּה עֵצוֹת וְהִתְחַזְּקוּת לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ

לִהְיוֹת זָרִיז מְאד בְּכָל דָּבָר הַנּוֹגֵעַ לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ

וְאַף עַל פִּי כֵן לא יִהְיֶה דּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה.

מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלּא יִתְבַּלְבֵּל לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם מֵחֲמַת זֶה

וְיַאֲרִיךְ אַפּוֹ לְהַמְתִּין וּלְהַמְתִּין וּלְהַמְתִּין עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא ה' מִשָּׁמָיִם.

וּתְהִלָּה לָאֵל בְּחַסְדּוֹ הַגָּדוֹל הוֹעִילוּ לִי הַרְבֵּה דְּבָרִים כָּאֵלּוּ

וַעֲדַיִן אֲנִי עוֹמֵד וּמְצַפֶּה לִישׁוּעוֹת ה'.

ה' יִגְמר בַּעֲדִי
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קסג - לִפְעָמִים מֻנָּח הַדִּבּוּר וּמוּכָן לָצֵאת
...קסג - לפעמים מנח הדבור ומוכן לצאת לפעמים מנח הדבור ומוכן לצאת, ואינו יוצא דרך הפה כי אם דרך הערף [וממש אפשר לשמע כמה פעמים שהדבור אינו יוצא דרך הפה רק דרך הערף] כי יש שלש קליפות והקליפות רוצים תמיד לתפס הדבור לעצמם בפרט דבור הקדוש מאדם גדול כי אצלם כל הדבורים יפים ונאים וחשובים, ורוצים לתפסם מכל שכן כשהדבור נאה באמת כי המצריים שהיו כלם שחורים אלו לא היתה שרה יפת תאר כל כך, גם כן היתה חשובה בעיניהם מאד והדבור הוא בחינות שרה לכל אחד לפי ערכו יש שהוא בחינות שרה לאמתי: שהוא מושל בדבור שלו על עיר ומדינה...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רנו - שֵׁם אַתָּה מְסֻגָּל עַל הַיָּם
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רנו - שם אתה מסגל על הים שם אתה מסגל על הים להכניע הגלים והסוד: "בשוא גליו אתה תשבחם"
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה נג - גּדֶל יִקְרַת הַמַּחֲשָׁבָה
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה נג - גדל יקרת המחשבה גדל יקרת המחשבה נודע לי עתה כי המחשבה יקרה מאד מאד שנעשה ממנה דברים שלמים ממש שיש להם קיום כל הימים שיתקימו העולמות כל זמן אשר השם יתברך וכו' וכו' וחכמה יקר יותר כי מחשבה הוא שעולה על מחשבתו לבד וחכמה הוא שבונה בחכמתו בנינים בשכלו והוא יקר מאד ועקר הדבר שיהיה באמת ואפילו פשט שמחדשין, הוא גם כן דבר גדול מאד וצריך גם כן שיהיה באמת וגם להפך כשהוא בלא אמת נעשה ממנה גם כן דברים להפך
שיחות הר"ן - אות סב
...אות סב דע שיש בבני אדם סגלות גדולות כי יכולין לפעל על ידי מחשבתם מה שהם חושבים ואפילו היקרות חס ושלום, הוא בא ממחשבות בני אדם כי כשהמחשבה היא כלה אחוזה ודבוקה בדבר אחד שיהיה כן דהינו כל הבחינות שיש במחשבה דהינו פנימיות וחיצוניות ושאר הבחינות כלם עד הנקדה וכשכלם כאחד אחוזים ודבוקים וחושבים שיהיה כן בלי בלבול ונטיה למחשבה אחרת על ידי זה הם פועלים שבהכרח יהיה כן כמו שהם חושבים וגם שהמחשבה תהיה בפרטי פרטיות, לא בדרך כלל כגון שיחשב שאם יהיה כן יהיה כך וכך בפרטיות אבל כשחושב בדרך כלל הוא בחינת גלמי כלים...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה ערה - כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה שֶׁעוֹשִׂין, נַעֲשֶׂה מִמֶּנָּה נֵר אֶחָד
...- תורה ערה - כל מצוה ומצוה שעושין, נעשה ממנה נר אחד דע שכל מצוה ומצוה שעושין, נעשה ממנה נר אחד וכשנסתלק האדם אם היא נשמה גדולה שהיא יקרה מאד בעיני השם יתברך אזי נותנין לה להיות מחפש בגנזיא דמלכא שיחפש ויקח לו מה שירצה מגנזי המלך יתברך וזהו תכלית כל תענוגי עולם הבא ולחפוש: צריכין נרות כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'שחפוש בנרות' ולמדו מפסוק "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן" והנרות נעשין מן המצוות כנ"ל, בבחינת: "נר מצוה" ואצל אלו הנרות, מחפשת הנשמה אחר ההסתלקות בגנזיא דמלכא וזה בחינת "במתים חפשי"...
להאמין בצדיק עם דעת
...eip.co.il/?key=525 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רנה - כשהאדם הוא מאמין בהצדיק בלי שום דעת כשהאדם הוא מאמין בהצדיק בלי שום דעת אפשר לו לפל מהאמונה כי מאמונה לבד אפשר לפל אבל אם יש לו גם דעת שמבין גם בהדעת אזי אי אפשר לו לפל **** ויש כאן 2 בחינות שונות. בפשט הדברים, רבי נחמן מברסלב מדבר על אמונה בלי שכל בכלל בייחס לאמונה עם שכל. אמונה בלי שכל בכלל היינו אמונה שהיא כאילו סתם כך בלי סיבה, ואמונה עם שכל, היינו אמונה שנובעת מהשכל. ורבי נחמן מברסלב אומר שמאמונה סתם כך שהיא בשביל מצב הרוח בלבד, ממנה אפשר...
החסרונות אצל האדם או למעלה?
...il/?key=442 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קעב - כל החסרונות שיש לאדם כל החסרונות שיש לאדם הן בנים או פרנסה או בריאות, הכל הוא מצד האדם עצמו כי אור השם יתברך שופע עליו תמיד אך האדם על ידי מעשיו הרעים עושה צל לעצמו שאין מגיע עליו אור השם יתברך אך כאן לעומת זאת breslev.eip.co.il/?key=363 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה פט - ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו הנה ידוע כי כל מה שחסר לאדם הן ברוחני הן בגשמי החסרון הוא בהשכינה, שהוא בחינת אלהים וזהו ותחסרהו בודאי מעט מאלה...
שיחות הר"ן - אות קפא - גדולות נוראות השגתו
...הר"ן - אות קפא - גדולות נוראות השגתו שמעתי בשמו שאמר בזו הלשון אני יודע חכמות שאם הייתי מתחיל לגלות מעט מהחכמות שאני יודע היו יכולים לחיות על ידי התענוג של השגת החכמות האלו לבד בלי שום אכילה ושתיה והיה כל העולם בטלים בכלות הנפש לשמע חכמתי והיו בני אדם יוצאים מחיותם מעצם הפלגת מתיקת נעימת עריבת החכמות שהייתי מגלה אך איני יכול לגלותם לבני אדם כי תמיד כשאני מתחיל לדבר עם אחד אני חפץ לשמע ולקבל ממנו דברים עליונים ומחמת זה הוא אינו יכול לגלות חכמתו הגדולה והמפלגת מאד ועוד ספר בענין עצם חכמתו אך לא זכיתי...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קנט - דַּע שֶׁיֵּשׁ אֶמְצָעִי וְהִיא הַשְּׁכִינָה
...- תורה קנט - דע שיש אמצעי והיא השכינה דע שיש אמצעי והיא השכינה שהוא אמצעי בין בני אדם ובין השם יתברך כביכול וידוע שיש חלוק בין למוד התורות שלא כל אדם ואדם לומד בבחינה אחת ומי שזוכה ללמד להשכינה, שלמודו עולה להשכינה אזי השכינה, מקבלת הלמוד התורה ומעלה להשם יתברך ונמשך מזה שפע הינו שפע רוחניות ושפע גשמיות כי בהתורה יש אש ומים וכשהשכינה שהיא בחינת אמצעי מקבלת התורה אזי עולה כח האש למעלה ונמשך ממנו שפע למעלה, לכל העולמות ולכל המלאכים ושרפים וכו' וזה הוא שפע רוחניות וכח המים נעשה מזה שפע גשמיות, ויורד...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קלד - עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה לוֹמַר תּוֹרָה אֲפִלּוּ לְיָחִיד, כָּל שֶׁכֵּן לְרַבִּים
...קלד - עבודה גדולה לומר תורה אפלו ליחיד, כל שכן לרבים עבודה גדולה לומר תורה אפילו ליחיד, כל שכן לרבים כי צריך לזהר מאד, שלא יאמר דבר שאינו ראוי לשכל המקבל כי הוא בחינת ניאוף, שמשליך השכל באתר דלא אצטריך ונקרא לבטלה, כי אינו מוליד אצלו כלום ולפעמים נקרא ניאוף ממש, שמוליד ומוציא פסול ופגום הינו שהמקבל עושה על ידי זה דבר שאינו צריך לו לפי מדרגתו ועל כן על ידי שאומר תורה יוכל, חס ושלום, להתגבר עליו היצר בתאוות ניאוף ועל כן צריך לזהר מאד כשאומר תורה ברבים שדבוריו יתחלקו שלא ישמע כל אחד כי אם מה שצריך...
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.1719 שניות - עכשיו 07_11_2026 השעה 16:00:26 - wesi2