ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה יז - צָרִיך לִזָּהֵר מְאד לִהְיוֹת שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב בְּשַׁבָּת... והבן שם היטב, כדי שיתלהב לבו לקבל שבת בשמחה גדולה ועצומה כראוי ועל ידי זה היראה בשלמות דהינו עם דעת כי בחל אפשר שיהיה היראה עם כסילות בבחינת: "הלא יראתך כסלתך" ועקר הכסילות הוא מחמת השעבוד שיש בחל כי על ידי השעבוד אין הדעת שלם וכמו שכתוב במואב: "שאנן מואב מנעוריו וכו' ובגולה לא הלך, על כן עמד טעמו בו" וכו' וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי על ידי שעבוד וגלות הדעת מבלבל אבל בשבת הוא חרות וכשיש חרות ואין שעבוד וגלות, אזי הדעת שלם כנ"ל ועקר החרות על ידי התענוג והשמחה של שבת, בחינת: "אז תתענג על ה'", הנאמר בשבת "כי בשמחה תצאו", שעל ידי שמחה יוצאין לחרות וכשיש חרות, הדעת בשלמות כנ"ל ואזי היראה כראוי בבחינת ירא שבת כי אז היראה בלי כסילות שיש בימי החל כי עקר הכסילות מחמת השעבוד כנ"ל ובזה מעלין היראות הנפולות דהינו מה שיראים לפעמים משר וכדומה כי על ידי הדעת מרימין אותן ועקר הדעת הוא בשבת על ידי השמחה, שעל ידי זה יש חרות ואזי הדעת בשלמות כנ"ל. והכלל, שצריך לנהג שמחה גדולה בשבת קדש ולבלי להראות שום עצבות ודאגה כלל רק להתענג על ה' ...