ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה מח - כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אֲזַי מַּרְאִין לוֹ הִתְרַחֲקוּת... ועדין הוא רחוק מאד, ולא התחיל כלל לכנס לשערי הקדשה כי רואה עצמו שהוא מלא עדין עביות וגשמיות והרהורים ובלבולים גדולים וכל מה שהוא רוצה לעשות בעבודת השם איזה דבר שבקדשה אין מניחין אותו ונדמה לו כאלו אין השם ... את שלו לעשות מה שיוכל בעבודת השם ואל יניח עצמו לפל לגמרי, חס ושלום כי כל אלו הנפילות והירידות והבלבולים וכיוצא בזה צריכים בהכרח לעבר בהם, קדם שנכנסין בשערי הקדשה וגם הצדיקים האמתיים עברו בכל זה ודע, שיש אחד שכבר הוא אצל הפתח של הקדשה והוא חוזר לאחוריו מחמת הבלבולים הנ"ל או שאזי כשהוא סמוך אצל הפתח אז מתגבר עליו הסטרא אחרא והבעל דבר מאד מאד, רחמנא לצלן בהתגברות ...