כדי לזרוק את השכל צריך שכל?... השאלות של החלל הפנוי נעלמות. היא השכל הנקנה שאליו זוכים רק אחרי שאדם מוציא את שכלו מכוח אל הפועל בשלמות. כך שככל שיש לאדם יותר שכל, כך הוא מעמיק יותר ויותר. וכאשר הוא משתמש דייקא בשכלו ומוציא את כל שכלו מכוח אל הפועל, אז דייקא הוא זוכה לשכל על אנושי, שהוא בחינת שלמות האמונה, שבו אין לאדם שום שכל עצמי כלל, ואפילו אין לו בחירה חופשית וכולי. וכדי לזכות לאמונה הזאת שהיא מעל השכל, לשם כך חייב שכל כדי להוציא את השכל מכוח אל הפועל בשלמות. ואחרי שהאדם מוציא את השכל מכוח אל הפועל, אז הוא זוכה שההבדל בין דעתו לבין דעתו של הבורא מתבטלת. ... האדם הרגיל האמונה היא תוצאה של שכל. אבל אצל האדם השלם, השכל נובע מתוך האמונה. קודם כל יש אמונה בשלמות שאין שלמות אחריה, בלי שכל כלל. דהיינו אמונה שלא נובעת מהשכל, אלא אמונה נגד השכל לגמרי. דהיינו בחינת משה שעובר בחלל ... אמיתית היא דווקא כאשר האדם זורק את השכל שלו לגמרי, שאז הוא בבחינת משה, בחינת ענווה שלמה, בחינת אמונה בשלמות מוחלטת. * ועדיין צריך לזכור, כי לזרוק את השכל בשלמות ולעבור בחלל הפנוי, ולהכלל בא"ס בשלמות שאין שלמות אחריה, לזה זכה רק רבי נחמן מברסלב עצמו. החידוש של רבי נתן היה, שהוא זרק את השכל שלו יותר מאחרים. אך עדיין, לזרוק את השכל בשלמות ולהיות פשוט בתכלית הפשיטות כמו השי"ת עצמו, זה עניין נשגב במעלה... שזוכים אליו רק אחרי עבודה קשה וכולי...