ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨חיי מוהר"ן - תלו - מעלת ההתבודדות
אות תלו כשהודיע לי רבנו זכרונו לברכה ענין ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו דברתי עמו, הלא האדם הוא בעל בחירה. ולא השיב לי בפרוש רק כלאחר יד כאומר אף על פי כן. כלומר אף על פי שאי אפשר לבאר לך הענין בשלמות אף על פי כן צריכין לנהג כך. ואנכי לא יכלתי לשאל יותר כי ידעתי כי קשיא זו יכולין להקשות גם על כל התפילות שסדרו לנו רבותינו זכרונם לברכה מכבר על ענין תשובה והתקרבות להשם יתברך כגון ברכת השיבנו וכיוצא (ועין בזה בלקוטי הלכות הלכות פקדון הלכה ג) אות תלז מכתב החברים: אמר, שטוב שיאמר האדם בשעת ההתבודדות כשמתבודד בינו לבין קונו, יאמר היום אני מתחיל לדבק בך. ויעשה בכל פעם התחלה, כי כל ההמשכות הולכין אחר ההתחלות. ואפילו המחקרים אומרים שההתחלה היא כמו חצי דבר של כל המעשה. נמצא ממה נפשך יעשה בכל פעם התחלה ויאמר כנ"ל. כי ממה נפשך אם היה מקדם טוב, עכשו יהיה טוב יותר ואם חס ושלום מקדם לא היה טוב בודאי צריך ומכרח לעשות התחלה חדשה אות תלח פעם אחת היה מדבר עמנו והיה מרבה לדבר אז מענין מעלת ההתבודדות והיה מפליג מאד בשבח מעלת גדלת הנהגה זו. ואמר שאי אפשר לצוות לאנשים שינהגו הנהגה זו כי אם שעה אחת ביום, כי אי אפשר להכביד עליהם יותר. אבל באמת היו צריכים שיהיה להם כל היום התבודדות. ודבר אז מאד בענין זה וכמה שיחות נאות ויפות נשמע אז מפיו הקדוש מענין מעלת ההתבודדות העולה על הכל. ואמר, הלא יכולים ללחש על קני שרפה שקורין [רובה] שלא תהיה מורה. כי הדבור יש לו כח גדול, והבן היטב. והיה מאריך בשיחה זו כל היום, אשרי שיאחז בזה אות תלט בראש השנה האחרון באומין היה אצלו נכדו החכם כמר ישראל בן חתנו הנגיד מורנו הרב יצחק אייזיק מקרימינטשאק. ונכדו היה עדין נער קטן בן שלש או ארבע שנים ורבנו זכרונו לברכה היה כבד עליו החולאת שלו כי היה סמוך להסתלקותו. ענה ואמר לנכדו הנ"ל ישראל התפלל עלי להשם יתברך שאשוב לבריאותי השיב תן לי הזייגיריל שלך ואתפלל עליך. ענה רבנו זכרונו לברכה הראיתם שכבר הוא גוטער יוד כי מצוה שאתן לו חפץ בשביל שיתפלל ונתן לו. ולקח הנער הזייגיריל והלך לו ואמר בזה הלשון: גאט גאט לאז דער זיידע זיין גיזונד. [ה' ה' הנח שהסבא יהיה בריא] והתחילו לשחק העומדים שם. ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר כך צריכין לבקש מהשם יתברך וכי איך מתפללין להשם יתברך בענין אחר. כלומר שכך עקר התפילה להשם יתברך בפשיטות גמור כתינוק לפני אביו כאשר ידבר איש אל רעהו אות תמ אמר אפילו כשאין יכולין לדבר בהתבודדות רק תבת רבונו של עולם גם כן טוב מאד. אמר שיכולין להכיר באחר אם יש לו התבודדות אות תמא לאחד צוה רבנו זכרונו לברכה שיהיה לו התבודדות פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה. פעם אחת שאל רבנו זכרונו לברכה לאיש אחד מאנשיו אם הוא רגיל להיות גונח ומתאנח שקורין קרעכצין בשעת התבודדות והשיב לו אין [כן]. ושאל אותו עוד אם הוא גונח ומתאנח מעמק הלב ענה ואמר לו, רבנו זכרונו לברכה כשאני עושה גניחה ואנחה אזי אם אני אוחז ידי על השלחן אז בשעת האנחה, אזי אי אפשר לי אחר כך להרים ולטל את ידי מעל השלחן וצריך אני להמתין איזה שעה עד שחוזר בי כחי. פעם אחת אחז רבנו זכרונו לברכה את הרב רבי שמואל אייזיק כנגד לבו ואמר לו: בשביל מעט דם כזה, הינו שבחלל הלב תאבד את העולם הזה והעולם הבא ותהיה רגיל להתאנח הרבה עד שתפטר אותו ותכניע הרע שבו ותזכה לבחינת ולבי חלל בקרבי. פעם אחת דבר רבנו זכרונו לברכה עם רבי יעקב יוסף מענין עבודת ה' כדרכו תמיד וספר לו משל למלך ששלח את בנו למרחקים ללמד חכמות. אחר כך בא הבן לבית המלך מלמד בכל החכמות כראוי. פעם אחת צוה המלך על הבן לקח איזה אבן גדול מאד כמו אבן הרחים ולטל ולשא אותו על עליות ביתו. ומסתמא לא היה יכול הבן הנ"ל לשא ולרום את האבן כי היה אבן גדול וכבד מאד ונצטער הבן מאד על שאי אפשר לו למלאת רצון אביו המלך עד שגלה לו המלך דעתו אחר כך ואמר לו היעלה על דעתך שאני אצוה עליך דבר כבד כזה לקחת את האבן כמו שהוא ולשא ולרום אותו התוכל לעשות דבר זה על פי חכמתך הגדולה. אך אין כונתי לזה כלל רק כונתי היה שתקח פטיש חזק ותכה ותפוצץ את האבן לחתיכות קטנות ובזה תוכל להעלות אותו על העליה. כמו כן השם יתברך צוה עלינו שנשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים ולבבנו הוא לב האבן. והוא אבן גדול וכבד מאד ואי אפשר להרים אותו להשם יתברך בשום אפן רק על ידי שנקח פטיש ונשבר ונפוצץ את לב האבן ואז נוכל להרים אותו. והפטיש הוא הדבור עד כאן המשל. והבן. פעם אחת דבר רבנו זכרונו לברכה שצריכין לעסק הרבה באמירת תהלים ותחנות ובקשות והתבודדות וכו'. ושאל אותו הרב רבי יודל זכרונו לברכה איך לוקחין לב [רצונו לומר איך זוכין שיהיו הדבורים בהתעוררות הלב]. השיב לו רבנו זכרונו לברכה תאמרו לי אצל איזה צדיק קבלתם התעוררות הלב העקר הוא האמירה בפה. רצונו לומר להרבות בדבורים של תחנות ובקשות בפה והתעוררות הלב בא ממילא
אות תלו

כְּשֶׁהוֹדִיעַ לִי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עִנְיַן הַהִתְבּוֹדְדוּת וְהַשִּׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ

דִּבַּרְתִּי עִמּוֹ, הֲלא הָאָדָם הוּא בַּעַל בְּחִירָה.

וְלא הֵשִׁיב לִי בְּפֵרוּשׁ רַק כִּלְאַחַר יָד

כְּאוֹמֵר אַף עַל פִּי כֵן.

כְּלוֹמַר אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר לְךָ הָעִנְיָן בִּשְׁלֵמוּת

אַף עַל פִּי כֵן צְרִיכִין לִנְהג כָּךְ.

וְאָנכִי לא יָכלְתִּי לִשְׁאל יוֹתֵר

כִּי יָדַעְתִּי כִּי קֻשְׁיָא זוֹ יְכוֹלִין לְהַקְשׁוֹת גַּם עַל כָּל הַתְּפִילּוֹת שֶׁסִּדְּרוּ לָנוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מִכְּבָר עַל עִנְיַן תְּשׁוּבָה וְהִתְקָרְבוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּגוֹן בִּרְכַּת הֲשִׁיבֵנוּ וְכַיּוֹצֵא

אות תלז

מִכְּתַב הַחֲבֵרִים: אָמַר, שֶׁטּוֹב שֶׁיּאמַר הָאָדָם בִּשְׁעַת הַהִתְבּוֹדְדוּת כְּשֶׁמִּתְבּוֹדֵד בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, יאמַר הַיּוֹם אֲנִי מַתְחִיל לִדָּבֵק בְּךָ.

וְיַעֲשֶׂה בְּכָל פַּעַם הַתְחָלָה, כִּי כָּל הַהַמְשָׁכוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַהַתְחָלוֹת.

וַאֲפִילּוּ הַמְחַקְּרִים אוֹמְרִים שֶׁהַהַתְחָלָה הִיא כְּמוֹ חֲצִי דָּבָר שֶׁל כָּל הַמַּעֲשֶׂה.

נִמְצָא מִמָּה נַפְשָׁךְ יַעֲשֶׂה בְּכָל פַּעַם הַתְחָלָה וְיאמַר כַּנַּ"ל.

כִּי מִמָּה נַפְשָׁךְ

אִם הָיָה מִקּדֶם טוֹב, עַכְשָׁו יִהְיֶה טוֹב יוֹתֵר

וְאִם חַס וְשָׁלוֹם מִקּדֶם לא הָיָה טוֹב

בְּוַדַּאי צָרִיךְ וּמֻכְרָח לַעֲשׂוֹת הַתְחָלָה חֲדָשָׁה

אות תלח

פַּעַם אַחַת הָיָה מְדַבֵּר עִמָּנוּ

וְהָיָה מַרְבֶּה לְדַבֵּר אָז מֵעִנְיַן מַעֲלַת הַהִתְבּוֹדְדוּת

וְהָיָה מַפְלִיג מְאד בְּשֶׁבַח מַעֲלַת גְּדֻלַּת הַנְהָגָה זוֹ.

וְאָמַר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְצַוּוֹת לַאֲנָשִׁים שֶׁיִּנְהֲגוּ הַנְהָגָה זוֹ כִּי אִם שָׁעָה אַחַת בַּיּוֹם, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַכְבִּיד עֲלֵיהֶם יוֹתֵר.

אֲבָל בֶּאֱמֶת הָיוּ צְרִיכִים שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם כָּל הַיּוֹם הִתְבּוֹדְדוּת.

וְדִבֵּר אָז מְאד בְּעִנְיָן זֶה

וְכַמָּה שִׂיחוֹת נָאוֹת וְיָפוֹת נִשְׁמַע אָז מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ מֵעִנְיַן מַעֲלַת הַהִתְבּוֹדְדוּת הָעוֹלָה עַל הַכּל.

וְאָמַר, הֲלא יְכוֹלִים לִלְחֹשׁ עַל קְנֵי שְׂרֵפָה שֶׁקּוֹרִין [רוֹבֶה] שֶׁלּא תִּהְיֶה מוֹרָה.

כִּי הַדִּבּוּר יֵשׁ לוֹ כּחַ גָּדוֹל, וְהָבֵן הֵיטֵב.

וְהָיָה מַאֲרִיךְ בְּשִׂיחָה זוֹ כָּל הַיּוֹם, אַשְׁרֵי שֶׁיּאחַז בָּזֶה

אות תלט

בְּראשׁ הַשָּׁנָה הָאַחֲרוֹן בְּאוּמֶין הָיָה אֶצְלוֹ נֶכְדּוֹ הֶחָכָם כְּמַר יִשְׂרָאֵל בֶּן חֲתָנוֹ הַנָּגִיד מוֹרֵנוּ הָרַב יִצְחָק אַיְיזִיק מִקְּרִימֶינְטְשַׁאק.

וְנֶכְדּוֹ הָיָה עֲדַיִן נַעַר קָטָן בֶּן שָׁלשׁ אוֹ אַרְבַּע שָׁנִים

וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיָה כָּבֵד עָלָיו הַחוֹלַאַת שֶׁלּוֹ כִּי הָיָה סָמוּךְ לְהִסְתַּלְּקוּתוֹ.

עָנָה וְאָמַר לְנֶכְדּוֹ הַנַּ"ל יִשְׂרָאֵל

הִתְפַּלֵּל עָלַי לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁאָשׁוּב לִבְרִיאוּתִי

הֵשִׁיב תֵּן לִי הַזֵּייגֶירִיל שֶׁלְּךָ וְאֶתְפַּלֵּל עָלֶיךָ.

עָנָה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הַרְאִיתֶם שֶׁכְּבָר הוּא גּוּטֶער יוּד

כִּי מְצַוֶּה שֶׁאֶתֵּן לוֹ חֵפֶץ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְפַּלֵּל

וְנָתַן לוֹ.

וְלָקַח הַנַּעַר הַזֵּייגֶירִיל וְהָלַךְ לוֹ

וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: גָאט גָאט לָאז דֶער זֵיידֶע זַיין גִּיזוּנְד.

[ה' ה' הַנַּח שֶׁהַסַּבָּא יִהְיֶה בָּרִיא]

וְהִתְחִילוּ לִשְׂחֹק הָעוֹמְדִים שָׁם.

עָנָה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְאָמַר

כָּךְ צְרִיכִין לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ

וְכִי אֵיךְ מִתְפַּלְּלִין לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעִנְיָן אַחֵר.

כְּלוֹמַר שֶׁכָּךְ עִקַּר הַתְּפִילָּה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר

כְּתִינוֹק לִפְנֵי אָבִיו

כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ

אות תמ

אָמַר אֲפִילוּ כְּשֶׁאֵין יְכוֹלִין לְדַבֵּר בְּהִתְבּוֹדְדוּת

רַק תֵּבַת רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם גַּם כֵּן טוֹב מְאד.

אָמַר שֶׁיְּכוֹלִין לְהַכִּיר בְּאַחֵר אִם יֵשׁ לוֹ הִתְבּוֹדְדוּת

אות תמא

לְאֶחָד צִוָּה רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה

שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הִתְבּוֹדְדוּת פַּעַם אַחַת בַּיּוֹם וּפַעַם אַחַת בַּלַּיְלָה.

פַּעַם אַחַת שָׁאַל רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְאִישׁ אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו

אִם הוּא רָגִיל לִהְיוֹת גּוֹנֵחַ וּמִתְאַנֵּחַ שֶׁקּוֹרִין קְרֶעכְצִין בִּשְׁעַת הִתְבּוֹדְדוּת

וְהֵשִׁיב לוֹ אִין [כֵּן].

וְשָׁאַל אוֹתוֹ עוֹד אִם הוּא גּוֹנֵחַ וּמִתְאַנֵּחַ מֵעמֶק הַלֵּב

עָנָה וְאָמַר לוֹ, רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה

כְּשֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה גְּנִיחָה וַאֲנָחָה

אֲזַי אִם אֲנִי אוֹחֵז יָדִי עַל הַשֻּׁלְחָן

אָז בִּשְׁעַת הָאֲנָחָה, אֲזַי אִי אֶפְשָׁר לִי אַחַר כָּךְ לְהָרִים וְלִטּל אֶת יָדִי מֵעַל הַשֻּׁלְחָן

וְצָרִיךְ אֲנִי לְהַמְתִּין אֵיזֶה שָׁעָה עַד שֶׁחוֹזֵר בִּי כּחִי.

פַּעַם אַחַת אָחַז רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אֶת הָרַב רַבִּי שְׁמוּאֵל אַיְיזִיק כְּנֶגֶד לִבּוֹ

וְאָמַר לוֹ: בִּשְׁבִיל מְעַט דָּם כָּזֶה, הַיְנוּ שֶׁבַּחֲלַל הַלֵּב

תּאבַד אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא

וְתִהְיֶה רָגִיל לְהִתְאַנֵּחַ הַרְבֵּה

עַד שֶׁתִּפְטר אוֹתוֹ וְתַכְנִיעַ הָרַע שֶׁבּוֹ

וְתִזְכֶּה לִבְחִינַת וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי.

פַּעַם אַחַת דִּבֵּר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עִם רַבִּי יַעֲקב יוֹסֵף מֵעִנְיַן עֲבוֹדַת ה' כְּדַרְכּוֹ תָּמִיד

וְסִפֵּר לוֹ מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁשָּׁלַח אֶת בְּנוֹ לַמֶּרְחַקִּים לִלְמד חָכְמוֹת.

אַחַר כָּךְ בָּא הַבֵּן לְבֵית הַמֶּלֶךְ מְלֻמָּד בְּכָל הַחָכְמוֹת כָּרָאוּי.

פַּעַם אַחַת צִוָּה הַמֶּלֶךְ עַל הַבֵּן לִקַּח אֵיזֶה אֶבֶן גָּדוֹל מְאד כְּמוֹ אֶבֶן הָרֵחַיִם

וְלִטּל וְלִשָּׂא אוֹתוֹ עַל עֲלִיּוֹת בֵּיתוֹ.

וּמִסְּתָמָא לא הָיָה יָכוֹל הַבֵּן הַנַּ"ל לִשָּׂא וְלָרוּם אֶת הָאֶבֶן

כִּי הָיָה אֶבֶן גָּדוֹל וְכָבֵד מְאד

וְנִצְטַעֵר הַבֵּן מְאד עַל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְמַלּאת רְצוֹן אָבִיו הַמֶּלֶךְ

עַד שֶׁגִּלָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ דַּעְתּוֹ אַחַר כָּךְ וְאָמַר לוֹ

הֲיַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁאֲנִי אֲצַוֶּה עָלֶיךָ דָּבָר כָּבֵד כָּזֶה

לָקַחַת אֶת הָאֶבֶן כְּמוֹ שֶׁהוּא וְלִשָּׂא וְלָרוּם אוֹתוֹ

הֲתוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר זֶה עַל פִּי חָכְמָתְךָ הַגְּדוֹלָה.

אַךְ אֵין כַּוָּנָתִי לָזֶה כְּלָל

רַק כַּוָּנָתִי הָיָה

שֶׁתִּקַּח פַּטִּישׁ חָזָק וְתַכֶּה וּתְפוֹצֵץ אֶת הָאֶבֶן לַחֲתִיכוֹת קְטַנּוֹת

וּבָזֶה תּוּכַל לְהַעֲלוֹת אוֹתוֹ עַל הָעֲלִיָּה.

כְּמוֹ כֵן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ צִוָּה עָלֵינוּ שֶׁנִּשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפִּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמַיִם

וּלְבָבֵנוּ הוּא לֵב הָאֶבֶן.

וְהוּא אֶבֶן גָּדוֹל וְכָבֵד מְאד וְאִי אֶפְשָׁר לְהָרִים אוֹתוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּשׁוּם אפֶן

רַק עַל יְדֵי שֶׁנִּקַּח פַּטִּישׁ וּנְשַׁבֵּר וּנְפוֹצֵץ אֶת לֵב הָאֶבֶן

וְאָז נוּכַל לְהָרִים אוֹתוֹ.

וְהַפַּטִּישׁ הוּא הַדִּבּוּר

עַד כַּאן הַמָּשָׁל.

וְהָבֵן.

פַּעַם אַחַת דִבֵּר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁצְּרִיכִין לַעֲסֹק הַרְבֵּה בַּאֲמִירַת תְּהִלִּים וּתְחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת וְהִתְבּוֹדְדוּת וְכוּ'.

וְשָׁאַל אוֹתוֹ הָרַב רַבִּי יוּדְל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אֵיךְ לוֹקְחִין לֵב

[רְצוֹנוֹ לוֹמַר אֵיךְ זוֹכִין שֶׁיִּהְיוּ הַדִּבּוּרִים בְּהִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב].

הֵשִׁיב לוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה

תּאמְרוּ לִי אֵצֶל אֵיזֶה צַדִּיק קִבַּלְתֶּם הִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב

הָעִקָּר הוּא הָאֲמִירָה בַּפֶּה.

רְצוֹנוֹ לוֹמַר לְהַרְבּוֹת בְּדִבּוּרִים שֶׁל תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת בַּפֶּה

וְהִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב בָּא מִמֵּילָא
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קעט - כְּנֶגֶד כָּל מִינֵי מַחֲלקֶת הֵן בְּגַשְׁמִיּוּת הֵן בְּרוּחָנִיּוּת
...כנגד כל מיני מחלקת הן בגשמיות הן ברוחניות דע שכנגד כל מיני מחלקת הן בגשמיות הן ברוחניות שאינו יכול להתפלל או לעשות מה שצריך בעבודת השם הכל בכלל מחלקת שעומדים וחולקים עליו ורוצים לבטל דעתו ורצונו מה שרוצה לעשות וכדי לבטל המחלקת מאיזה בחינה שתהיה ולעשות שלום על זה צריך תענית וזה מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: "מרבה צדקה מרבה שלום" צדקה הוא בחינת תענית כי עקר התענית הוא צדקה כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה . 'אגרא דתעניתא צדקתא' כי בחינת המחלקת, הוא רצון אחר, שעומדים עליו לבטל רצונו וסגלת התענית איתא בזוהר...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה פט - וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלקִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ
...- תורה פט - ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו [לשון החברים] ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו הנה ידוע כי כל מה שחסר לאדם הן ברוחני הן בגשמי החסרון הוא בהשכינה, שהוא בחינת אלהים וזהו ותחסרהו בודאי מעט מאלהים הינו החסרון בודאי מאלהים, הינו בהשכינה אך כשידע זאת, שהחסרון הוא למעלה ולמטה בודאי יהיה לו צער גדול ועצבות, ולא יוכל לעבד השם יתברך בשמחה לכך צריך להשיב לעצמו, מה אני ומה חיי כי המלך בעצמו מספר לי החסרון שלו וכי יש כבוד גדול מזה מתוך כך בא לשמחה גדולה, ונתחדשו המחין שלו וכבוד והדר תעטרהו...
שיחות הר"ן - אות רפד - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
...הר"ן - אות רפד - שיחות מורנו הרב רבי נחמן אמר לענין בני הנעורים הכשרים והמתפללים בכונה ובהתלהבות ויש בני אדם המבלבלים אותם ועושים להם יסורים וכשאלו המתפללים מתחילים להקפיד ולהתקוטט עמהם עם אלו המצערים אותם ומבלבלים אותם אזי אומרים המבלבלים אם אתם מתפללים בכונה גדולה באמת לאמתו ואתם טרודים וקשורים בתפילתכם בכונה באמת מדוע אתם שומעים הבלבולים ? כי מחמת גדל כונת התפילה ראוי לכם לבלי לשמע שום בלבול כלל אמר רבנו זכרונו לברכה, שהאמת אינו כן כי באמת אפילו צדיק גדול אמתי מגדולי המפרסמים באמת המתפללים בכח...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה תורות מכת"י - רב לכם סוב את ההר פנו לכם צפונה
...את ההר פנו לכם צפונה [הוספות לתורות מכתב יד רבנו ז"ל] רב לכם סוב את ההר פנו לכם צפונה הנה הגדלות מפיל את האדם ומשפילו הן בגשמיות והן ברוחניות כי איש ישראל אם הוא דבוק בהשי"ת ובאמונתו הקדושה אזי אינו יכול לשלוט עליו שום דין ולא יהי' לו שום נפילה כי מי יוכל ליגע בו באשר הוא קרוב אל המלך ובאיזה מקום אשר הוא חונה שם הר אלהים וממשלת הקב"ה עליו אבל אם הוא נופל מאמונה היינו שנפל בגדלות ואזי הוא מובדל מהקב"ה ואז אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד ואז כל הדינין שורין עליו ומאין בא לו הגדלות מחמת שהוא לומ
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה ח - תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר
...ח"ב - תורה ח - תקעו בחדש שופר תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב א. אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול ומטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כמו שכתוב: "הוכח תוכיח את עמיתך" אף על פי כן לאו כל אדם ראוי להוכיח כמו שאמר רבי עקיבא 'תמה אני, אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח' ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו, כל שכן בדור הזה של עכשו כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו כי על ידי תוכחתו הוא מעורר...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רטו - דַּע שֶׁיֵּשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי פִּדְיוֹנוֹת
...מיני פדיונות דע שיש עשרים וארבעה מיני פדיונות כי יש עשרים וארבעה בתי דינים וכנגד כל בית דין ובית דין יש פדיון מיחד להמתיק הדין שיש שם על כן לפעמים אינו מועיל הפדיון שעושין כי לא כל אחד ואחד יודע כל העשרים וארבעה פדיונות ואפילו אם יודע אותם אינו עושה כלם ועל כן כשאינו עושה הפדיון המיחד לאותו הדין על ידי זה אינו מועיל אך דע, שיש פדיון אחד שכולל את כל העשרים וארבעה בתי דינין ויכול להמתיק כל העשרים וארבעה בתי דינים ולזה הפדיון צריך עת רצון בחינת התגלות מצח הרצון כמו בשבת במנחה, בחינת "ואני תפילתי ו
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רפה - טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ
...- טעמה כי טוב סחרה "טעמה כי טוב סחרה" הינו תכף כשטועמין טעם התורה של הצדיק האמת שוב "לא יכבה בלילה נרה" הינו אף על פי שאחר כך ימנע ולא יתקרב אליו ויהיה רחוק ממנו שזהו בחינת לילה וחשך אף על פי כן לעולם יאיר לו אור התורה שטעם קצת ממנה בהיותו אצלו וזהו: "טעמה כי טוב סחרה" תכף כשטועמין "כי טוב סחרה", שהוא התורה של הצדיק שהסחורה שלו, הינו התורה שלו טעמה טוב אזי שוב לעולם "לא יכבה בלילה נרה" כי תמיד תאיר לו אור התורה שטעם אצלו אפילו בלילה, הינו בעת ההתרחקות, שהיא בחינת לילה כי לא יכבה בלילה נרה לעולם...
שיחות הר"ן - אות סח
...השיחה בינו לבין קונו שכל אדם ידבר וישיח בינו לבין קונו ויישב עצמו היטב מה הוא עושה בעולם הזה וירחם על עצמו ויפרש כפיו בתחנונים ופיוסים לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך שיזכהו ברחמיו המרבים להתקרב לעבודתו יתברך וישתדל להמציא לו טענות ובקשות על זה וענין שיחה זו יהיה בלשון אשכנז שמדברים בו וכבר מבאר זאת בספרים הנדפסים אבל יותר מזה הרבה לדבר עמנו הרבה מאד בענין זה כי מי שירגיל עצמו לנהג הנהגה זו בכל יום על כל פנים שעה אחת בודאי יזכה להתקרב אליו יתברך באמת ואף אם לפעמים הוא רואה שמקים הנהגה זו ימים ושנים וא...
בגדים - חשוב או לא חשוב?
...- חשוב או לא חשוב? בסיפור על הבעל תפילה מובא breslev.eip.co.il/?key=59 "ועל בגדים לא היה מקפיד כלל" מצד שני כאן: breslev.eip.co.il/?key=171 רבי נחמן מברסלב מדבר הרבה על פגם הבגדים, ושהבגדים נוקמים באדם. אז בגדים זה חשוב או לא? מהו סוד העניין? וכמובן, בגדים זה הרי עניין חיצוני לגמרי, אז מדוע בכלל שהם יהיו חשובים? טיפ ורמז: כאן breslev.eip.co.il/?ftxt=%D7%91%D7%92%D7%93%D7%99%D7%9D&cid=150 אפשר לראות את כל המקומות בליקוטי מוהרן שרבי נחמן מברסלב מדבר על בגדים רמז נוסף לתשובה עצמה: התשובה נמצאת כאן:...
מדוע העולם הזה קיים? הרי התכלית היא העולם הבא!
...כידוע התכלית היא העולם הבא. אז מדוע בעצם הקב"ה ברא את העולם הזה. הרי הוא היה יכול ישר לברוא את העולם הבא. הלא כן? ז"א מאחר שהעולם הבא הוא התכלית הסופית, שבו הכל יהיה טוב וכולי, אז מדוע בכלל העולם הזה קיים? למה לא לברוא ישר את העולם הבא? מה התכלית בכלל של קיומו של העולם הזה. הרי אפשר לברוא ישר את העולם הבא. הלא כן? אשמח לתשובה בעניין. תודה תשובה: השאלה הזאת נכונה, והתשובה עליה יותר פשוטה ממה שנדמה. מצד האמת העולם הזה הוא העולם הבא. מצד האמת כאן ממש זה גן עדן ממש, במציאות הזאת כפי מה שהיא כאן ממ
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.1719 שניות - עכשיו 14_11_2025 השעה 23:45:12 - wesi2