ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨חיי מוהר"ן - קכו - מקום לידתו וישיבתו ונסיעותיו וטלטוליו
אות קכו דרכנו היה להיות אצלו על ראש השנה ועל שבת חנוכה ועל חג השבועות ובאלו השל שה זמנים היינו אצלו תמיד מיום שקבע דירתו פה ברסלב. והיה מצוה ומזהיר להיות אצלו באלו השל שה זמנים והיה תמיד אומר תורה נפלאה באריכות גדולה באלו הזמנים. הינו בראש השנה היה אומר התורה בין השמשות בין יום ראשון לשני, והתחיל בין השמשות ונכנס הרבה לתוך ליל שני של ראש השנה. ובשבת חנוכה אמר התורה בסעדה שלישית, ובשבועות היה אומרה גם כן כמו בראש השנה בין השמשות של יום שני דשבועות ונכנס הרבה לתוך ליל שני. אך ביותר ויותר הזהיר להיות אצלו על ראש השנה. ואמר שעל ראש השנה הוא רוצה שיהיו כל אנשי שלומנו כלם כאחד אצלו, איש לא יהיה נעדר. וגדל האזהרה שהזהיר להיות אצלו על ראש השנה אין לשער והכפיל באזהרה זו כמה פעמים ואמר שכל ענינו הוא ראש השנה. גם בראש השנה האחרון באומין דבר עמנו גם כן מזה מעלת מי שזוכה להיות אצלו על ראש השנה ואמר בזו הלשון: מה אמר לכם אין דבר גדול מזה. ואמר ואם אצל הצדיקים אחרים אינו כל כך חיוב להיות אצלם דיקא על ראש השנה יקשה עלי עוד קשיא אחת [איז נאך אקשיא]. כלומר שאינו רוצה לתרץ ולומר הטעם רק כאומר שבלא זה יש כמה קשיות עליו ויהיה עוד קשיא זו גם כן, מה שהוא מקפיד מאד להיות אצלו על ראש השנה יותר משאר כל הצדיקים. כי אף על פי שאצל כל הצדיקים היו נוסעים על ראש השנה אבל שום אחד מהם לא הקפיד ולא הזהיר כל כך כמותו. ועוד מבאר במקום אחר [סימן ת"ג] מה שצוה לעשות כרוז וכו' ואמר אז שכל מי שזוכה להיות אצלו על ראש השנה ראוי לו לשמח מאד, אכלו מעדנים וכו'. ועוד שלש פעמים בשנה אמר תורה בקביעות. הינו שהיה נוסע לטשערין ולטיראויצע פעם אחת בחרף וישב שם על השלש סעדות ואמר שתי פעמים תורה, הינו בשבת שירה ועוד איזה שבת וגם בקיץ היה נוסע לשם אבל לא אמר תורה רק פעם אחת בטשערין בשבת נחמו. כלל הדבר שאלו ששה פעמים הנ"ל הינו שלש פעמים בביתו ושלש פעמים בדרך היה אומר תורה בקביעות. וחוץ מזה לא היה לו שום קביעות לאמירת תורה כי לא היה יושב עמנו על הסעדה שלישית כלל. רק באלו השבתים הנ"ל. אבל בכל השנה היה יושב תמיד בסעדה שלישית בחדרו לבדו רק אף על פי כן שמענו ממנו תורה הרבה גם בכל השנה רק שלא היה קביעות וזמן לזה. רק בכל עת שנזדמן שזכנו השם יתברך היינו זוכים לשמע מפיו תורה נפלאה. לפעמים בליל שבת קדש ולפעמים בשבת בבקר, ולפעמים במוצאי שבת אחר הבדלה ולפעמים בימי החל. וכמה פעמים נזדמן שמתוך שיחתו שהיה משיח ומספר עמנו הרבה מעסקי העולם. והיינו מדברים עמו כל מה שנזדמן לתוך פינו. ואחר כך זכינו לשמע ממנו תורה הרבה, והתורה היתה מעין כל השיחות שספרנו עמו. וזה היה שכיח מאד עד שהתחלנו להכיר בעינינו ממש שכל שיחתו היא כלה תורה. וכל פעם שהיינו מטים אזנינו היטב לשיחתו הקדושה, היינו שומעים שכל דבוריו הם תורה נפלאה עד שהתחלנו לכתב כמה שיחות שלו אבל לא נכתב חלק מאלף ורבבה. אשרי העת אשרי השעה אשרי הרגע שזכינו לעמד לפניו לשמע הבל פיו הקדוש. מי יתן לנו עכשו שעה כזו היינו מתגלגלים אלפים פרסאות בעפר כדי לזכות לבוא לפניו לשמע הבל פיו הקדוש העולה על כל הקדשות. אות קכז פעם אחד נסע למעדוועדיווקע ונתעכב בדרך ולא הגיע על שבת והכרח לשבות בכפר האלאווקיוקא סמוך למעדוועדיווקע. כי הסוסים נתיגעו ולא היו יכולים לילך ונתאחר עד שבא סמוך להדלקת נרות ממש לכפר הנ"ל. ואחר כך כשבא לביתו לכאן ספר לפנינו כל המעשה הזאת באריכות גדול. ואמר שבעת שהלכו הסוסים סמוך לערב והוא היה רוצה שירוצו במהירות גדול אבל הם לא רצו לילך ואמר שהיה דומה כמו שבורחין בחלום שנדמה להאדם שצריך לברח ואי אפשר לו לברח בשום אפן כידוע בחוש שכך דרך החלום. כך היה לו אז והיה לו צער גדול מאד שלא יבוא לידי חלול שבת חס ושלום. ונדמה לו בשעת נסיעתו כמו שמוליכין את האדם לגיהנום שאז בודאי הפחד גדול עד אין סוף כן ממש פחד זה היה עליו מחשש חלול שבת חס ושלום. ומכלל דבריו הבנתי קצת מלשונו עצם הפחד של האדם בשעה שמוליכין אותו לגיהנום חס ושלום. ואי אפשר לציר זאת בכתב כי כפל דבריו פעמים והפליג מעצם הפחד הגדול והנורא עד אין סוף ואין תכלית שנופל על האדם בעת שמוליכין אותו לגיהנום חס ושלום. וממש פחד זה היה עליו אז מחמת שהיה מתירא שלא יבוא לידי חלול שבת חס ושלום והמעשה הזאת היתה בחרף קדם שבת שירה. ויש בזה ספור שלם. כי עכוב של רבנו זכרונו לברכה לא היה דבר ריק בפרט בעת שנסע על שבת שירה וכבר היו אנשיו מקבצים שם מכמה עירות והוא היה צריך לומר תורתו הקדוש והנוראה מאד ולעשות ולתקן מה שהיה עושה ומתקן בתורתו הקדושה ועסקו עם אנשיו. ואמר שבכל עת הקבוץ שהוא צריך לומר תורה לפני אנשיו אזי ממש הרעש והפחד שיש על כלל ישראל בערב יום כפור לעת ערב בעת שהולכין לבית הכנסת ממש פחד ורעש זה נופל עליו באותו השבת או יום טוב שהוא צריך לומר תורה ברבים. ואחר הרעש הגדול הזה שכבר היה מוכן לבוא על שבת שירה כדרכו מכמה שנים ופתאום נתעכב ושבת בכפר הוא ואנשיו שנסעו עמו ועוד קצת אנשים שכבר באו לקראתו, כלם הכרחו לשבת בכפר הנ"ל. ולא היה להם מה לאכל ולשתות והכרחו לאכל חלה של דגן ולקדש על החלה. כי לא היה שם כוס לקדש על היין שרף ואפילו סכין ושום כלי אכילה לא היו להם. והוא זכרונו לברכה ספר אחר כך כל סדר השבת שהיה שם באריכות. אחר שבת נסע למעדוועדיווקע וביום שני היה חמשה עשר בשבט ועשו סעודה וישב אז עם אנשיו ואמר אז התורה שהיה צריך לומר לפניהם. אשרי הזוכה לידע דבר אחד ממה שעבר על רבנו זכרונו לברכה בכל פעם, כי בכל מארעותיו היו סודות נוראות נפלאות ועצומות מאד
אות קכו

דַּרְכֵּנוּ הָיָה לִהְיוֹת אֶצְלוֹ עַל ראשׁ הַשָּׁנָה וְעַל שַׁבַּת חֲנוּכָּה וְעַל חַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְאֵלּוּ הַשְּׁל שָׁה זְמַנִּים הָיִינוּ אֶצְלוֹ תָּמִיד מִיּוֹם שֶׁקָּבַע דִּירָתוֹ פּה בְּרֶסְלַב.

וְהָיָה מְצַוָּה וּמַזְהִיר לִהְיוֹת אֶצְלוֹ בְּאֵלּוּ הַשְּׁל שָׁה זְמַנִּים

וְהָיָה תָּמִיד אוֹמֵר תּוֹרָה נִפְלָאָה בַּאֲרִיכוּת גְּדוֹלָה בְּאֵלּוּ הַזְּמַנִּים.

הַיְנוּ בְּראשׁ הַשָּׁנָה הָיָה אוֹמֵר הַתּוֹרָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בֵּין יוֹם רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי, וְהִתְחִיל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְנִכְנַס הַרְבֵּה לְתוֹךְ לֵיל שֵׁנִי שֶׁל ראשׁ הַשָּׁנָה. וּבְשַׁבַּת חֲנוּכָּה אָמַר הַתּוֹרָה בִּסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית, וּבְשָׁבוּעוֹת הָיָה אוֹמְרָהּ גַּם כֵּן כְּמוֹ בְּראשׁ הַשָּׁנָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל יוֹם שֵׁנִי דְּשָׁבוּעוֹת וְנִכְנַס הַרְבֵּה לְתוֹךְ לֵיל שֵׁנִי. אַךְ בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר הִזְהִיר לִהְיוֹת אֶצְלוֹ עַל ראשׁ הַשָּׁנָה.

וְאָמַר שֶׁעַל ראשׁ הַשָּׁנָה הוּא רוֹצֶה שֶׁיִּהְיוּ כָּל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ כֻּלָּם כְּאֶחָד אֶצְלוֹ, אִישׁ לא יִהְיֶה נֶעְדָּר.

וְגדֶל הָאַזְהָרָה שֶׁהִזְהִיר לִהְיוֹת אֶצְלוֹ עַל ראשׁ הַשָּׁנָה אֵין לְשַׁעֵר

וְהִכְפִּיל בְּאַזְהָרָה זוֹ כַּמָּה פְּעָמִים

וְאָמַר שֶׁכָּל עִנְיָנוֹ הוּא ראשׁ הַשָּׁנָה.

גַּם בְּראשׁ הַשָּׁנָה הָאַחֲרוֹן בְּאוּמֶין דִּבֵּר עִמָּנוּ גַּם כֵּן מִזֶּה מַעֲלַת מִי שֶׁזּוֹכֶה לִהְיוֹת אֶצְלוֹ עַל ראשׁ הַשָּׁנָה

וְאָמַר בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: מָה אמַר לָכֶם אֵין דָּבָר גָּדוֹל מִזֶּה.

וְאָמַר וְאִם אֵצֶל הַצַּדִּיקִים אֲחֵרִים אֵינוֹ כָּל כָּךְ חִיּוּב לִהְיוֹת אֶצְלָם דַּיְקָא עַל ראשׁ הַשָּׁנָה

יִקְשֶׁה עָלַי עוֹד קֻשְׁיָא אַחַת [אִיז נָאךְ אַקֻשְׁיָא].

כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְתָרֵץ וְלוֹמַר הַטַּעַם

רַק כְּאוֹמֵר שֶׁבְּלא זֶה יֵשׁ כַּמָּה קֻשְׁיוֹת עָלָיו

וְיִהְיֶה עוֹד קֻשְׁיָא זוֹ גַּם כֵּן, מַה שֶּׁהוּא מַקְפִּיד מְאד לִהְיוֹת אֶצְלוֹ עַל ראשׁ הַשָּׁנָה יוֹתֵר מִשְּׁאָר כָּל הַצַּדִּיקִים.

כִּי אַף עַל פִּי שֶׁאֵצֶל כָּל הַצַּדִּיקִים הָיוּ נוֹסְעִים עַל ראשׁ הַשָּׁנָה

אֲבָל שׁוּם אֶחָד מֵהֶם לא הִקְפִּיד וְלא הִזְהִיר כָּל כָּךְ כְּמוֹתוֹ.

וְעוֹד מְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר [סִימָן ת"ג] מַה שֶּׁצִּוָּה לַעֲשׂוֹת כְּרוּז וְכוּ'

וְאָמַר אָז שֶׁכָּל מִי שֶׁזּוֹכֶה לִהְיוֹת אֶצְלוֹ עַל ראשׁ הַשָּׁנָה רָאוּי לוֹ לִשְׂמחַ מְאד, אִכְלוּ מַעֲדַנִּים וְכוּ'.

וְעוֹד שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה אָמַר תּוֹרָה בִּקְבִיעוּת.

הַיְנוּ שֶׁהָיָה נוֹסֵעַ לִטְשֶׁערִין וּלְטֶירָאוִיצֶע פַּעַם אַחַת בַּחֹרֶף וְיָשַׁב שָׁם עַל הַשָׁלשׁ סְעֻדּוֹת וְאָמַר שְׁתֵּי פְּעָמִים תּוֹרָה, הַיְנוּ בְּשַׁבַּת שִׁירָה וְעוֹד אֵיזֶה שַׁבָּת וְגַם בַּקַּיִץ הָיָה נוֹסֵעַ לְשָׁם

אֲבָל לא אָמַר תּוֹרָה רַק פַּעַם אַחַת בִּטְשֶׁערִין בְּשַׁבַּת נַחֲמוּ.

כְּלַל הַדָּבָר שֶׁאֵלּוּ שִׁשָּׁה פְּעָמִים הַנַּ"ל

הַיְנוּ שָׁלשׁ פְּעָמִים בְּבֵיתוֹ וְשָׁלשׁ פְּעָמִים בַּדֶּרֶךְ

הָיָה אוֹמֵר תּוֹרָה בִּקְבִיעוּת.

וְחוּץ מִזֶּה לא הָיָה לוֹ שׁוּם קְבִיעוּת לַאֲמִירַת תּוֹרָה

כִּי לא הָיָה יוֹשֵׁב עִמָּנוּ עַל הַסְּעֻדָּה שְׁלִישִׁית כְּלָל.

רַק בְּאֵלּוּ הַשַּׁבָּתִים הַנַּ"ל.

אֲבָל בְּכָל הַשָּׁנָה הָיָה יוֹשֵׁב תָּמִיד בִּסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית בְּחַדְרוֹ לְבַדּוֹ

רַק אַף עַל פִּי כֵן שָׁמַעְנוּ מִמֶּנּוּ תּוֹרָה הַרְבֵּה גַּם בְּכָל הַשָּׁנָה

רַק שֶׁלּא הָיָה קְבִיעוּת וּזְמַן לָזֶה.

רַק בְּכָל עֵת שֶׁנִּזְדַּמֵּן שֶׁזִּכָּנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הָיִינוּ זוֹכִים לִשְׁמעַ מִפִּיו תּוֹרָה נִפְלָאָה. לִפְעָמִים בְּלֵיל שַׁבַּת קדֶשׁ וְלִפְעָמִים בְּשַׁבָּת בַּבּקֶר, וְלִפְעָמִים בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אַחַר הַבְדָּלָה וְלִפְעָמִים בִּימֵי הַחֹל.

וְכַמָּה פְּעָמִים נִזְדַּמֵּן שֶׁמִּתּוֹךְ שִׂיחָתוֹ שֶׁהָיָה מֵשִׂיחַ וּמְסַפֵּר עִמָּנוּ הַרְבֵּה מֵעִסְקֵי הָעוֹלָם. וְהָיִינוּ מְדַבְּרִים עִמּוֹ כָּל מַה שֶּׁנִּזְדַּמֵּן לְתוֹךְ פִּינוּ. וְאַחַר כָּךְ זָכִינוּ לִשְׁמעַ מִמֶּנּוּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, וְהַתּוֹרָה הָיְתָה מֵעֵין כָּל הַשִּׂיחוֹת שֶׁסִּפַּרְנוּ עִמּוֹ.

וְזֶה הָיָה שָׁכִיחַ מְאד עַד שֶׁהִתְחַלְנוּ לְהַכִּיר בְּעֵינֵינוּ מַמָּשׁ שֶׁכָּל שִׂיחָתוֹ הִיא כֻּלָּהּ תּוֹרָה. וְכָל פַּעַם שֶׁהָיִינוּ מַטִּים אָזְנֵינוּ הֵיטֵב לְשִׂיחָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, הָיִינוּ שׁוֹמְעִים שֶׁכָּל דִּבּוּרָיו הֵם תּוֹרָה נִפְלָאָה עַד שֶׁהִתְחַלְנוּ לִכְתּב כַּמָּה שִׂיחוֹת שֶׁלּוֹ

אֲבָל לא נִכְתַּב חֵלֶק מֵאֶלֶף וּרְבָבָה.

אַשְׁרֵי הָעֵת אַשְׁרֵי הַשָּׁעָה אַשְׁרֵי הָרֶגַע שֶׁזָּכִינוּ לַעֲמד לְפָנָיו לִשְׁמעַ הֶבֶל פִּיו הַקָּדוֹשׁ.

מִי יִתֵּן לָנוּ עַכְשָׁו שָׁעָה כָּזוֹ הָיִינוּ מִתְגַּלְגְּלִים אֲלָפִים פַּרְסָאוֹת בֶּעָפָר כְּדֵי לִזְכּוֹת לָבוֹא לְפָנָיו לִשְׁמעַ הֶבֶל פִּיו הַקָּדוֹשׁ הָעוֹלֶה עַל כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת.

אות קכז

פַּעַם אֶחָד נָסַע לְמֶעדְוֶועדִיוְוקֶע וְנִתְעַכֵּב בַּדֶּרֶךְ וְלא הִגִּיעַ עַל שַׁבָּת וְהֻכְרַח לִשְׁבּוֹת בִּכְפַר הַאלַאוְוקִיוּקֶא סָמוּךְ לְמֶעדְוֶועדִיוְוקֶע.

כִּי הַסּוּסִים נִתְיַגְּעוּ וְלא הָיוּ יְכוֹלִים לֵילֵךְ

וְנִתְאַחֵר עַד שֶׁבָּא סָמוּךְ לְהַדְלָקַת נֵרוֹת מַמָּשׁ לַכְּפָר הַנַּ"ל.

וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ לְכָאן סִפֵּר לְפָנֵינוּ כָּל הַמַּעֲשֶׂה הַזּאת בַּאֲרִיכוּת גָּדוֹל.

וְאָמַר שֶׁבְּעֵת שֶׁהָלְכוּ הַסּוּסִים סָמוּךְ לָעֶרֶב וְהוּא הָיָה רוֹצֶה שֶׁיָּרוּצוּ בִּמְהִירוּת גָּדוֹל

אֲבָל הֵם לא רָצוּ לֵילֵךְ

וְאָמַר שֶׁהָיָה דּוֹמֶה כְּמוֹ שֶׁבּוֹרְחִין בַּחֲלוֹם

שֶׁנִּדְמֶה לְהָאָדָם שֶׁצָּרִיךְ לִבְרחַ וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִבְרחַ בְּשׁוּם אפֶן כַּיָּדוּעַ בְּחוּשׁ שֶׁכָּךְ דֶּרֶךְ הַחֲלוֹם.

כָּךְ הָיָה לוֹ אָז

וְהָיָה לוֹ צַעַר גָּדוֹל מְאד שֶׁלּא יָבוֹא לִידֵי חִלּוּל שַׁבָּת חַס וְשָׁלוֹם.

וְנִדְמָה לוֹ בִּשְׁעַת נְסִיעָתוֹ כְּמוֹ שֶׁמּוֹלִיכִין אֶת הָאָדָם לַגֵּיהִנּוֹם

שֶׁאָז בְּוַדַּאי הַפַּחַד גָּדוֹל עַד אֵין סוֹף

כֵּן מַמָּשׁ פַּחַד זֶה הָיָה עָלָיו מֵחֲשַׁשׁ חִלּוּל שַׁבָּת חַס וְשָׁלוֹם.

וּמִכְּלַל דְּבָרָיו הֵבַנְתִּי קְצָת מִלְּשׁוֹנוֹ עצֶם הַפַּחַד שֶׁל הָאָדָם בְּשָׁעָה שֶׁמּוֹלִיכִין אוֹתוֹ לַגֵּיהִנּוֹם חַס וְשָׁלוֹם.

וְאִי אֶפְשָׁר לְצַיֵּר זאת בִּכְתָב

כִּי כָּפַל דְּבָרָיו פַּעֲמַיִם וְהִפְלִיג מֵעצֶם הַפַּחַד הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא עַד אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית שֶׁנּוֹפֵל עַל הָאָדָם בְּעֵת שֶׁמּוֹלִיכִין אוֹתוֹ לַגֵּיהִנּוֹם חַס וְשָׁלוֹם.

וּמַמָּשׁ פַּחַד זֶה הָיָה עָלָיו אָז

מֵחֲמַת שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא שֶׁלּא יָבוֹא לִידֵי חִלּוּל שַׁבָּת חַס וְשָׁלוֹם

וְהַמַּעֲשֶׂה הַזּאת הָיְתָה בַּחֹרֶף קדֶם שַׁבַּת שִׁירָה.

וְיֵשׁ בָּזֶה סִפּוּר שָׁלֵם.

כִּי עִכּוּב שֶׁל רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לא הָיָה דָּבָר רֵיק

בִּפְרָט בְּעֵת שֶׁנָּסַע עַל שַׁבַּת שִׁירָה

וּכְבָר הָיוּ אֲנָשָׁיו מְקֻבָּצִים שָׁם מִכַּמָּה עֲיָרוֹת

וְהוּא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר תּוֹרָתוֹ הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָאָה מְאד וְלַעֲשׂוֹת וּלְתַקֵּן מַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה וּמְתַקֵּן בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וְעִסְקוֹ עִם אֲנָשָׁיו.

וְאָמַר שֶׁבְּכָל עֵת הַקִּבּוּץ שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹמַר תּוֹרָה לִפְנֵי אֲנָשָׁיו

אֲזַי מַמָּשׁ הָרַעַשׁ וְהַפַּחַד שֶׁיֵּשׁ עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר לְעֵת עֶרֶב בְּעֵת שֶׁהוֹלְכִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת

מַמָּשׁ פַּחַד וְרַעַשׁ זֶה נוֹפֵל עָלָיו בְּאוֹתוֹ הַשַּׁבָּת אוֹ יוֹם טוֹב שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹמַר תּוֹרָה בָּרַבִּים.

וְאַחַר הָרַעַשׁ הַגָּדוֹל הַזֶּה שֶׁכְּבָר הָיָה מוּכָן לָבוֹא עַל שַׁבַּת שִׁירָה כְּדַרְכּוֹ מִכַּמָּה שָׁנִים

וּפִתְאוֹם נִתְעַכֵּב וְשָׁבַת בַּכְּפָר הוּא וַאֲנָשָׁיו שֶׁנָּסְעוּ עִמּוֹ

וְעוֹד קְצָת אֲנָשִׁים שֶׁכְּבָר בָּאוּ לִקְרָאתוֹ, כֻּלָּם הֻכְרְחוּ לִשְׁבּת בַּכְּפָר הַנַּ"ל.

וְלא הָיָה לָהֶם מַה לֶּאֱכל וְלִשְׁתּוֹת

וְהֻכְרְחוּ לֶאֱכל חַלָּה שֶׁל דָּגָן וּלְקַדֵּשׁ עַל הַחַלָּה.

כִּי לא הָיָה שָׁם כּוֹס לְקַדֵּשׁ עַל הַיֵּין שָׂרָף

וַאֲפִילּוּ סַכִּין וְשׁוּם כְּלֵי אֲכִילָה לא הָיוּ לָהֶם.

וְהוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה סִפֵּר אַחַר כָּךְ כָּל סֵדֶר הַשַּׁבָּת שֶׁהָיָה שָׁם בַּאֲרִיכוּת.

אַחַר שַׁבָּת נָסַע לְמֶעדְוֶועדִיוְוקֶע

וּבְיוֹם שֵׁנִי הָיָה חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט וְעָשׂוּ סְעוּדָה

וְיָשַׁב אָז עִם אֲנָשָׁיו וְאָמַר אָז הַתּוֹרָה שֶׁהָיָה צָרִיךְ לוֹמַר לִפְנֵיהֶם.

אַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לֵידַע דָּבָר אֶחָד מִמַּה שֶּׁעָבַר עַל רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּכָל פַּעַם, כִּי בְּכָל מְארְעוֹתָיו הָיוּ סוֹדוֹת נוֹרָאוֹת נִפְלָאוֹת וַעֲצוּמוֹת מְאד
שיחות הר"ן - אות עג
שיחות הר"ן - אות עג יש צדיקים שמגלין ואומרים תכף מה שהם רואים ואלו הצדיקים נשמתם היא מבחינת אותיות מנצפ"ך וזהו: "מנצפ"ך צופים אמרום" אלו שהם מבחינת מנצפ"ך, שהוא בחינת צמצום כידוע מה שרואים וצופים, הם אומרים ואינם יכולים להחזיק אצלם אבל יש צדיקים ששרשם מבחינה גבוה יותר שהוא בחינת הרחבה הם יכולים להחזיק אצלם כל מה שרואין
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה סז - וַיִּבֶן ה' אֱלקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח
...סז - ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח וכו' ויבאה אל האדם חד אמר מלמד שנתן בה בינה יתרה וחד אמר מלמד שקלעה לחוה והביאה אל האדם א. הנפש היא יקרה מאד וצריך להיות זהיר בה ולשמרה מאד על כן צריכין לזהר מאד, כשבא איזה כבוד חדש לאדם כי הכבוד הוא אם כל חי, והוא שרש כל הנפשות וכשהנפש מסתלקת, היא מסתלקת אל הכבוד, שהוא שרשה בבחינת: "כבוד ה' יאספך" שהסתלקות ואסיפת הנפשות הם לתוך הכבוד כי שם שרשם כנ"ל ועל כן כשבא כבוד חדש לאדם צריך לזהר ולהשמר כי אולי בא הכבוד, חס ושלום, בשביל הסתלקות...
האם הגעתי לתכלית ומה היא ידיעה שלמה?
...לתכלית ומה היא ידיעה שלמה? שאלה: שלום לכם אשמח לדעת כיצד יכול האדם לדעת שהוא הגיע אל התכלית שלו? האם יש דרך לדעת בוודאות מוחלטת האם האדם כבר הגיע לתכלית שלו? איך אפשר לדעת את הדבר הזה? אולי אני רק מטעה את עצמי? תודה תשובה: קיימת דרך פשוטה לדעת אם הגעת לתכלית, והיא על ידי זה שהספק של האם הגעת לתכלית יעלם. ז"א כל זמן שיש ספק כלשהו האם הגעת לתכלית, הרי שלא הגעת לתכלית. אתה שבע, רק כאשר אתה לא רעב. אם יש לאדם שאלה כלשהי בנושא כלשהו, כגון לדוגמא השאלות שבאות מהחלל הפנוי, הרי שהוא לא הגיע לתכלית ולא חזר...
שבחי הר"ן - סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל - אות יז
...הנסיעה שלו לארץ ישראל - אות יז אך תכף כאשר נשמע לאנשי ארץ ישראל היושבים בצפת ובטבריה שרבנו, זכרונו לברכה, הוא בחיפה שלחו הגדולים והצדיקים אשר שם, לבקש את רבנו, זכרונו לברכה, שיסע אליהם ובאו אנשי טבריה על יום כפור אליו והביאו לו אגרות מגדולי הצדיקים, שכלם מבקשים אותו לבוא לטבריה על חג הסוכות והוא לא השגיח על כל זה ואמר להאיש שהיה עמו לקנות לו אתרוגים והלך אל החכם החונה שם, ונתן לו עשרים פארעס [שם מטבע] והלך אל שדה ישמעאל והביא לו שלשה אתרוגים מבחרים ויפים מאד בתוך כך שהיה יושב שם בחיפה בא ישמעאל...
חיי מוהר"ן - קיז - מקום לידתו וישיבתו ונסיעותיו וטלטוליו
...- מקום לידתו וישיבתו ונסיעותיו וטלטוליו אות קיז בשנת תקס"ה עשה נשואין לבתו מרים זכרונה לברכה בקהלת קדש וואלטשיסק. ובשבת שלפני החתנה שקורין פארשפיל שהיה בפרשת נח בראש חדש חשון היה מרקד כל היום כלו. ורקודין כאלו לא נראה ממנו בשום פעם כמותם כי אז היה מרקד כמעט כל היום. ומה שהיה אז באותו השבת אי אפשר לבאר ולספר. והתפלל עמנו חגור בפאטשיילע [כעין מטפחת] לבד ואחר כך בסעדה שלישית ישב אז עמנו ואמר לזכר השלש סעדות זה. וספר אז שבאותו ראש השנה נתנו לו [הוצאות] אלף אדמים אחר כל ההצטרכות והיה במקום שהיה והוא...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה קיג - מִי שֶׁרַק מִתְנוֹצֵץ לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה קיג - מי שרק מתנוצץ לו השם יתברך מי שרק מתנוצץ לו השם יתברך כשעושה, חס ושלום, אפילו דבר אחד שלא כראוי בשלמות [כלומר, אף על פי שאין בזה הדבר שום נדנוד עברה, חס ושלום ולא שום תאוה גמורה בגשמיות רק שאינו עושה הדבר בתכלית שלמות הקדשה כראוי באמת] ראוי לו שתכלה נפשו לגמרי מעצם החרטה והבושה
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה יג - לְהַמְשִׁיךְ הַשְׁגָּחָה שְׁלֵמָה
...[לשון רבנו, זכרונו לברכה] אשרי העם ידעי תרועה וכו' [עיין בסוף הספר כל התורה הזאת מכת"י רבינו ז"ל בעצמו בנוסח אחר] א. להמשיך השגחה שלמה אי אפשר אלא עד שישבר תאוות ממון ושבירתה הוא על ידי צדקה כי איתא בזוהר 'רוחא נחת לשכך חמימא דלבא וכד נחת רוחא לבא מקבל לה בחדוה דנגונא דליואי' 'רוחא' זה בחינת צדקה שהוא רוח נדיבה על ידו מקררין חמימות תאוות ממון וזה בחינת: "יבצר רוח נגידים" שהרוח ממעט תאוות הנגידות והעשירות 'נגונא דליואי' זה בחינת משא ומתן באמונה ששמח בחלקו ואינו אץ להעשיר כי הנגינה זה המשא ומתן כמ...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קפ - בְּעִנְיַן סְגֻלַּת הַפִּדְיוֹן
...קפ - בענין סגלת הפדיון בענין סגלת הפדיון מעות הם בחינת דינין כמו שכתוב "ואת כל היקום אשר ברגליהם" 'זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו' נמצא המעות הם בחינת רגלין וזה בחינת: "צדק יקראהו לרגלו", 'וצדק מלכותא קדישא' ומלכות הוא בחינת דינין, כי 'דינא דמלכותא דינא' ועל כן מעות הם בחינת דינין וצריך להמתיק הדינין בשרשן, ושרש הדינין בבינה כמו שכתוב: "אני בינה לי גבורה" ועל כן על ידי שמניחין הידים על המעות, נמתקין הדינין כי יש בבינה שלש ידים הינו שיש שם שתי ידים יד הגדולה ויד החזקה וכללות הידים הוא יד הרמה ועל...
שיחות הר"ן - אות מט
שיחות הר"ן - אות מט בענין קדוש השם שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה וכו' אמר שאינו חיוב כי אף על פי כן יכול להיות שימצא אחד שיקדש השם אפילו אם יעשו לו כל היסורים והכאות שבעולם וכמו שמספרים מהדורות הסמוכים לפנינו כמה מיני ענויים שסבלו הקדושים בשביל קדוש השם אשרי להם
שיחות הר"ן - אות רסד - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
שיחות הר"ן - אות רסד - שיחות מורנו הרב רבי נחמן הזהיר לכבד וליקר את אשתו כי אמר הלא הנשים הם סובלים צער ויסורים גדולים מאד מאד מילדיהם צער העבור והלדה והגדול כאשר ידוע לכל עצם מכאובם וצערם ויסוריהם בכמה אפנים הקשים וכבדים מאד מאד על כן ראוי לרחם עליהם, וליקרם, ולכבדם וכן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'אוקירו לנשיכו כי היכי דתתעתרו' וכן אמרו: 'דינו שמגדלות את בנינו' וכו'
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.2500 שניות - עכשיו 13_02_2026 השעה 08:11:25 - wesi2