ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨חיי מוהר"ן - קח - מקום לידתו וישיבתו ונסיעותיו וטלטוליו
אות קח אחר כך נתגלגל הדבר והיה מכרח להסתלק משלחן חותנו כי חמותו נפטרה ולקח חותנו אשה אחרת מקהלת קדש מאהליב ורבנו זכרונו לברכה בעצמו השיאה לו כי הוא זכרונו לברכה נסע עמו לעיר מאהליב ועל ידו נגמר השדוך ונשאת לו. כי אף על פי שהיה עדין בימי נעוריו ממש וכמדמה ששמעתי שהיה אז בערך שמונה עשרה שנים אף על פי כן נשאו לו פנים קצת אנשים מחמת שהיה נכד הבעל שם טוב זכרונו לברכה וגם ראו והבינו בו בעצמו שהוא כלי יקר מפז ומפנינים. והמשכילים הבינו גם אז שכאשר יתגדל יהיה חדוש בעולם. ומעשה שהיה במאהליב כך היה כי נתאכסן שם בבית איש נכבד אחד מהמקרבים להרב הקדוש דודו רבי ברוך זכרונו לברכה. והאיש היה עשיר נכבד. וקבלו בכבוד גדול ועשה סעדה עבורו. והיו שם עוד אנשים חשובים מהמקרבים להרב הנ"ל ונתנו לו יין לשתות והוא זכרונו לברכה היה עדין סגור ולא היה רגיל לומר תורה ברבים אך אז בשעת משתה היין נתלהב לבו ופתח פיו וגלה לפניהם דברים נפלאים ונוראים. והאנשים אשר היו שם ראו את המראה הזאת, המה ראו כן תמהו, ונבהלו מאד, ואז היה הנשואין של חותנו ושבו לביתם. ובאותו הזמן בא לשם הרב הצדיק המפרסם מורנו דב מזאסלאב הנקרא בפי כל רבי בער ברבי בונים שזכה לנסע לארץ ישראל ונסתלק שם. וספרו לפניו כל הנ"ל כל מה ששמעו מפיו אז ונבהל ונשתומם מאד ואמר שיהיה חדוש גדול בעולם. ובהיותו יושב בכפר עדין על שלחן חותנו התחילו אנשים ממקומות הסמוכים להתקרב אליו. ולפעמים נסעו אליו והיה מלהיב לבם מאד להשם יתברך ונתקרבו על ידו להשם יתברך ונעשו אנשים כשרים מאד עד היום הזה אשרי להם. אחר כך עדין היה יושב קצת על שלחן חותנו אך במשך הזמן קצת לא יצאה חמותו ידי חובתה נגדו כי בבית חותנו הנ"ל היה לרבנו זכרונו לברכה חדר מיחד בתוך הבית דירה שקורין אלקיר [חדר צדדי קטן]. ושם היה יושב ומתבודד ועוסק בעבודתו ולפרקים היה יוצא לחוץ להתבודד בשדה או ליער וכיוצא. ויהי היום ונסע רבנו זכרונו לברכה אל העיר והלכה חמותו והעמידה מטתה שם. כי רצתה לקח את החדר בשבילה. ותכף כשבא רבנו זכרונו לברכה לשם ומצא שלקחה ממנו מקום קדשתו, לא היה יכול עוד להיות סמוך על שלחן חותנו. ואז יצא מן הכפר, ונכנס לתוך העיר וקבע דירתו במעדוועדיווקע אות קט והנה בכל הענינים האלה יש הרבה מאד לספר כמה וכמה אלפים ורבבות מעשיות שעברו עליו באלו הימים והשנים שישב במקומות הנ"ל, שאז היה עקר יגיעתו וטרחתו בעבודתו יתברך ביגיעה גדולה מאד והיו לו מלחמות גדולות בכל יום ובכל שעה קדם שהכניע ושבר כל מדה ומדה, וכל תאוה ותאוה. ומחמת שלא זכיתי להתקרב אליו אז רק בבואו לפה ברסלב, וכל אלו הדברים שמעתי בסרוגין רבם מפיו הקדוש, והשאר משאר אנשים שהכירו אותו אז על כן איני יכול לספר הכל כסדר הראוי ואני מכרח לדלג הרבה מענין לענין. וכל מה שיעלה על זכרוני לא אמנע מלספר כי גם ממה ששמעתי כבר נשכח הרב אות קי וארשם איזה מעשיות קטנות ששמעתי מפיו הקדוש זכרונו לברכה שספר שבימי נעוריו בעת עסקו בעבודת השם ביגיעה גדולה היה חפץ מאד שהשם יתברך יהיה מראה לו מופת למען תתחזק אמונתו יותר והיה מעתיר ומפציר ומרבה בתפילות להשם יתברך על זה. וספר שלשה מופתים שנעשו לו אז. אחד כי במקום שהיה רגיל לילך בחוץ אנה ואנה ועסק בהתבודדות ודבקות להשם יתברך היה עומד באותו הדרך צלם גדול שלהם הינו שתי וערב כדרכם, בפרט בכפרים. והיה מבלבל אותו מאד כי היו לו יסורים על שהשתי וערב עומד לנגדו בעת הלוכו בדבקות והתבודדות. והתפלל להשם יתברך שיעשה לו מופת זה שיהיה נעקר הצלם. ויגזר אמר ויקם ופתאום נעקר הצלם ונפל לארץ. השני. מענין הדגים שהיה הולך לפני הנהר ורצה שיבואו לו דגים לידו בלי מצודה ונתקים כך. והשלישי שכחתי כמדמה שהיה מה שחפץ שיראה מת והפציר להשם יתברך על זה ונתקים כך שבא אליו פתאום מת אחד והוא היה שוכב בחדרו הינו בהאלקיר שלו בבית חותנו. ונפחד רבנו זכרונו לברכה אז מאד מאד כי אז היה אצלו פעם הראשון שראה בעיניו את המת כי זה היה בתחלת ימי נעוריו. וגם אמר אחר כך שאותו המת היה רשע על כן נפל עליו פחד גדול עצום מאד בלי שעור. והתחיל לצעק מאד בצעקה משנה מאד ובאו במרוצה אנשי הבית ורצו לכנס לחדרו. ולא יכלו לכנס מחמת שרבנו זכרונו לברכה סגר מתחלה את החדר מבפנים. והכרחו לעשות תחבולות לכנס ואיני זוכר אם ספר שסתרו הכתל, או שנכנסו מלמעלה מן הכתל האלקיר ובאו אליו ואחר כך נח מפחדו. ואמר שאותו המת היה רשע ובשביל זה נפחד כל כך. ואחר כך ראה כמה וכמה מתים ולא נפחד עוד מכל שכן בסוף ימיו שאז נעשה בעל השדה שאז באו אליו לאלפים ולרבבות בלי שעור בשביל תקון. כי בזה היה עוסק ביותר לתקן נשמות המתים ונשמות ערטילאין שעדין לא נכנסו בגוף כלל וכו' כמבאר במקום אחר. וספר שהיה עני שבוע אחד ופעם אחת לא היה לו מה לאכל בערב והלך בשדה כדרכו ומצא [כעין מטפחת עם גריסים] והביא לביתו לבשל וכפי הנשמע מפיו שזה הדבר היה יקר בעיניו כמוצא שלל רב על שהיה לו בטחון בהשם יתברך והשם יתברך הזמין לו פרנסה בשדה. כי שמעתי מפיו הקדוש שאמר שהוא יודע מבטחון שאפילו אם היה יושב בשדה ממש היה לו בטחון בהשם יתברך שיזמין לו פרנסתו. אך זה הדבר קשה וכבד יותר הינו שהצדיק האמתי יחזיק המעות אצלו, ולא יפזר מיד זה קשה וכבד יותר וכו' וספר לפני שהיו לו של ש מאות אדמים נדן שלו והיה אוכל מאותו המעות עד שכלו ואחר כך עבר עליו הנ"ל שהיה עני וכו' כנ"ל אבל בתחלה לא חשב כלל רק עסק בעבודתו ואכל מהסך הנ"ל וכו' כנ"ל
אות קח

אַחַר כָּךְ נִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְהָיָה מֻכְרָח לְהִסְתַּלֵּק מִשֻּׁלְחַן חוֹתְנוֹ

כִּי חֲמוֹתוֹ נִפְטְרָה וְלָקַח חוֹתְנוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת מִקְּהִלַּת קדֶשׁ מָאהְלִיב

וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּעַצְמוֹ הִשִּׂיאָהּ לוֹ

כִּי הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה נָסַע עִמּוֹ לָעִיר מָאהְלִיב וְעַל יָדוֹ נִגְמַר הַשִּׁדּוּךְ וְנִשֵּׂאת לוֹ.

כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה עֲדַיִן בִּימֵי נְעוּרָיו מַמָּשׁ

וְכִמְדֻמֶּה שֶׁשָּׁמַעְתִּי שֶׁהָיָה אָז בְּעֶרֶךְ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנִים

אַף עַל פִּי כֵן נָשְׂאוּ לוֹ פָּנִים קְצָת אֲנָשִׁים מֵחֲמַת שֶׁהָיָה נֶכֶד הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה

וְגַם רָאוּ וְהֵבִינוּ בּוֹ בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא כְּלִי יָקָר מִפָּז וּמִפְּנִינִים.

וְהַמַּשְׂכִּילִים הֵבִינוּ גַּם אָז שֶׁכַּאֲשֶׁר יִתְגַּדֵּל יִהְיֶה חִדּוּשׁ בָּעוֹלָם.

וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּמָאהְלִיב כָּךְ הָיָה

כִּי נִתְאַכְסֵן שָׁם בְּבֵית אִישׁ נִכְבָּד אֶחָד מֵהַמְקרָבִים לְהָרַב הַקָּדוֹשׁ דּוֹדוֹ רַבִּי בָּרוּךְ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. וְהָאִישׁ הָיָה עָשִׁיר נִכְבָּד.

וְקִבְּלוֹ בְּכָבוֹד גָּדוֹל וְעָשָׂה סְעֻדָּה עֲבוּרוֹ.

וְהָיוּ שָׁם עוֹד אֲנָשִׁים חֲשׁוּבִים מֵהַמְקרָבִים לְהָרַב הַנַּ"ל

וְנָתְנוּ לוֹ יַיִן לִשְׁתּוֹת

וְהוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיָה עֲדַיִן סָגוּר וְלא הָיָה רָגִיל לוֹמַר תּוֹרָה בָּרַבִּים

אַךְ אָז בִּשְׁעַת מִשְׁתֵּה הַיַּיִן נִתְלַהֵב לִבּוֹ וּפָתַח פִּיו וְגִלָּה לִפְנֵיהֶם דְּבָרִים נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים.

וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה הַזּאת, הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ, וְנִבְהֲלוּ מְאד, וְאָז הָיָה הַנִּשּׂוּאִין שֶׁל חוֹתְנוֹ וְשָׁבוּ לְבֵיתָם.

וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן בָּא לְשָׁם הָרַב הַצַּדִּיק הַמְפֻרְסָם מוֹרֵנוּ דּב מִזַּאסְלַאב הַנִּקְרָא בְּפִי כּל רַבִּי בֶּער בְּרַבִּי בּוּנִים שֶׁזָּכָה לִנְסֹעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְנִסְתַּלֵּק שָׁם.

וְסִפְּרוּ לְפָנָיו כָּל הַנַּ"ל כָּל מַה שֶּׁשָּׁמְעוּ מִפִּיו אָז

וְנִבְהַל וְנִשְׁתּוֹמֵם מְאד

וְאָמַר שֶׁיִּהְיֶה חִדּוּשׁ גָּדוֹל בָּעוֹלָם.

וּבִהְיוֹתוֹ יוֹשֵׁב בַּכְּפָר עֲדַיִן עַל שֻׁלְחַן חוֹתְנוֹ הִתְחִילוּ אֲנָשִׁים מִמְּקוֹמוֹת הַסְּמוּכִים לְהִתְקָרֵב אֵלָיו.

וְלִפְעָמִים נָסְעוּ אֵלָיו וְהָיָה מַלְהִיב לִבָּם מְאד לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ

וְנִתְקָרְבוּ עַל יָדוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ

וְנַעֲשׂוּ אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים מְאד עַד הַיּוֹם הַזֶּה אַשְׁרֵי לָהֶם.

אַחַר כָּךְ עֲדַיִן הָיָה יוֹשֵׁב קְצָת עַל שֻׁלְחַן חוֹתְנוֹ

אַךְ בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן קְצָת לא יָצְאָה חֲמוֹתוֹ יְדֵי חוֹבָתָהּ נֶגְדּוֹ

כִּי בְּבֵית חוֹתְנוֹ הַנַּ"ל הָיָה לְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה חֶדֶר מְיֻחָד בְּתוֹךְ הַבֵּית דִּירָה שֶׁקּוֹרִין אַלְקִיר [חֶדֶר צְדָדִי קָטָן].

וְשָׁם הָיָה יוֹשֵׁב וּמִתְבּוֹדֵד וְעוֹסֵק בַּעֲבוֹדָתוֹ

וְלִפְרָקִים הָיָה יוֹצֵא לַחוּץ לְהִתְבּוֹדֵד בַּשָּׂדֶה אוֹ לַיַּעַר וְכַיּוֹצֵא.

וַיְהִי הַיּוֹם וְנָסַע רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אֶל הָעִיר

וְהָלְכָה חֲמוֹתוֹ וְהֶעֱמִידָה מִטָּתָהּ שָׁם.

כִּי רָצְתָה לִקַּח אֶת הַחֶדֶר בִּשְׁבִילָהּ.

וְתֵכֶף כְּשֶׁבָּא רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְשָׁם וּמָצָא שֶׁלָּקְחָה מִמֶּנּוּ מְקוֹם קְדֻשָּׁתוֹ, לא הָיָה יָכוֹל עוֹד לִהְיוֹת סָמוּךְ עַל שֻׁלְחַן חוֹתְנוֹ.

וְאָז יָצָא מִן הַכְּפָר, וְנִכְנַס לְתוֹךְ הָעִיר וְקָבַע דִּירָתוֹ בְּמֶעדְוֶועדִיוְוקֶע

אות קט

וְהִנֵּה בְּכָל הָעִנְיָנִים הָאֵלֶּה יֵשׁ הַרְבֵּה מְאד לְסַפֵּר

כַּמָּה וְכַמָּה אֲלָפִים וְרִבְבוֹת מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁעָבְרוּ עָלָיו בְּאֵלּוּ הַיָּמִים וְהַשָּׁנִים שֶׁיָּשַׁב בַּמְּקוֹמוֹת הַנַּ"ל, שֶׁאָז הָיָה עִקַּר יְגִיעָתוֹ וְטִרְחָתוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ בִּיגִיעָה גְּדוֹלָה מְאד

וְהָיוּ לוֹ מִלְחָמוֹת גְּדוֹלוֹת בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה קדֶם שֶׁהִכְנִיעַ וְשִׁבֵּר כָּל מִדָּה וּמִדָּה, וְכָל תַּאֲוָה וְתַאֲוָה.

וּמֵחֲמַת שֶׁלּא זָכִיתִי לְהִתְקָרֵב אֵלָיו אָז רַק בְּבוֹאוֹ לְפה בְּרֶסְלַב, וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים שָׁמַעְתִּי בְּסֵרוּגִין רֻבָּם מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ, וְהַשְּׁאָר מִשְּׁאָר אֲנָשִׁים שֶׁהִכִּירוּ אוֹתוֹ אָז

עַל כֵּן אֵינִי יָכוֹל לְסַפֵּר הַכּל כַּסֵּדֶר הָרָאוּי

וַאֲנִי מֻכְרָח לְדַלֵּג הַרְבֵּה מֵעִנְיָן לְעִנְיָן.

וְכָל מַה שֶּׁיַּעֲלֶה עַל זִכְרוֹנִי לא אֶמָּנַע מִלְּסַפֵּר

כִּי גַּם מִמַּה שֶּׁשָּׁמַעְתִּי כְּבָר נִשְׁכַּח הָרב

אות קי

וְאֶרְשׁם אֵיזֶה מַעֲשִׂיּוֹת קְטַנּוֹת שֶׁשָּׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה

שֶׁסִּפֵּר שֶׁבִּימֵי נְעוּרָיו בְּעֵת עָסְקוֹ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בִּיגִיעָה גְּדוֹלָה

הָיָה חָפֵץ מְאד שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִהְיֶה מַרְאֶה לוֹ מוֹפֵת לְמַעַן תִּתְחַזֵּק אֱמוּנָתוֹ יוֹתֵר

וְהָיָה מַעְתִּיר וּמַפְצִיר וּמַרְבֶּה בִּתְפִילּוֹת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל זֶה.

וְסִפֵּר שְׁלשָׁה מוֹפְתִים שֶׁנַּעֲשׂוּ לוֹ אָז.

אֶחָד כִּי בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה רָגִיל לֵילֵךְ בַּחוּץ אָנֶה וָאָנָה

וְעָסַק בְּהִתְבּוֹדְדוּת וּדְבֵקוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ

הָיָה עוֹמֵד בְּאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ צֶלֶם גָּדוֹל שֶׁלָּהֶם

הַיְנוּ שְׁתִי וָעֵרֶב כְּדַרְכָּם, בִּפְרָט בַּכְּפָרִים.

וְהָיָה מְבַלְבֵּל אוֹתוֹ מְאד

כִּי הָיוּ לוֹ יִסּוּרִים עַל שֶׁהַשְּׁתִי וָעֵרֶב עוֹמֵד לְנֶגְדּוֹ בְּעֵת הִלּוּכוֹ בִּדְבֵקוּת וְהִתְבּוֹדְדוּת.

וְהִתְפַּלֵל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ מוֹפֵת זֶה שֶׁיִּהְיֶה נֶעֱקָר הַצֶּלֶם.

וַיִּגְזר אמֶר וַיָּקָם

וּפִתְאוֹם נֶעֱקַר הַצֶּלֶם וְנָפַל לָאָרֶץ.

הַשֵּׁנִי. מֵעִנְיַן הַדָּגִים שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לִפְנֵי הַנָּהָר

וְרָצָה שֶׁיָּבוֹאוּ לוֹ דָּגִים לְיָדוֹ בְּלִי מְצוּדָה וְנִתְקַיֵּם כָּךְ.

וְהַשְּׁלִישִׁי שָׁכַחְתִּי

כִּמְדֻמֶּה שֶׁהָיָה מַה שֶּׁחָפֵץ שֶׁיִּרְאֶה מֵת

וְהִפְצִיר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל זֶה

וְנִתְקַיֵּם כָּךְ שֶׁבָּא אֵלָיו פִּתְאוֹם מֵת אֶחָד

וְהוּא הָיָה שׁוֹכֵב בְּחַדְרוֹ הַיְנוּ בְּהָאַלְקִיר שֶׁלּוֹ בְּבֵית חוֹתְנוֹ.

וְנִפְחַד רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אָז מְאד מְאד

כִּי אָז הָיָה אֶצְלוֹ פַּעַם הָרִאשׁוֹן שֶׁרָאָה בְּעֵינָיו אֶת הַמֵּת

כִּי זֶה הָיָה בִּתְחִלַּת יְמֵי נְעוּרָיו.

וְגַם אָמַר אַחַר כָּךְ שֶׁאוֹתוֹ הַמֵּת הָיָה רָשָׁע

עַל כֵּן נָפַל עָלָיו פַּחַד גָּדוֹל עָצוּם מְאד בְּלִי שִׁעוּר.

וְהִתְחִיל לִצְעק מְאד בִּצְעָקָה מְשֻׁנָּה מְאד

וּבָאוּ בִּמְרוּצָה אַנְשֵׁי הַבַּיִת וְרָצוּ לִכְנס לְחַדְרוֹ.

וְלא יָכְלוּ לִכְנס מֵחֲמַת שֶׁרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה סָגַר מִתְּחִלָּה אֶת הַחֶדֶר מִבִּפְנִים.

וְהֻכְרְחוּ לַעֲשׂוֹת תַּחְבּוּלוֹת לִכְנס

וְאֵינִי זוֹכֵר אִם סִפֵּר שֶׁסָּתְרוּ הַכּתֶל, אוֹ שֶׁנִּכְנְסוּ מִלְמַעְלָה מִן הַכּתֶל הָאַלְקִיר וּבָאוּ אֵלָיו

וְאַחַר כָּךְ נָח מִפַּחְדּוֹ.

וְאָמַר שֶׁאוֹתוֹ הַמֵּת הָיָה רָשָׁע וּבִשְׁבִיל זֶה נִפְחַד כָּל כָּךְ.

וְאַחַר כָּךְ רָאָה כַּמָּה וְכַמָּה מֵתִים וְלא נִפְחַד עוֹד

מִכָּל שֶׁכֵּן בְּסוֹף יָמָיו שֶׁאָז נַעֲשָׂה בַּעַל הַשָּׂדֶה שֶׁאָז בָּאוּ אֵלָיו לַאֲלָפִים וְלִרְבָבוֹת בְּלִי שִׁעוּר בִּשְׁבִיל תִּקּוּן.

כִּי בָּזֶה הָיָה עוֹסֵק בְּיוֹתֵר לְתַקֵּן נִשְׁמוֹת הַמֵּתִים וּנְשָׁמוֹת עַרְטִילָאִין שֶׁעֲדַיִן לא נִכְנְסוּ בַּגּוּף כְּלָל וְכוּ' כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר.

וְסִפֵּר שֶׁהָיָה עָנִי שָׁבוּעַ אֶחָד

וּפַעַם אַחַת לא הָיָה לוֹ מַה לֶּאֱכל בָּעֶרֶב

וְהָלַךְ בַּשָּׂדֶה כְּדַרְכּוֹ וּמָצָא [כְּעֵין מִטְפַּחַת עִם גְרִיסִים]

וְהֵבִיא לְבֵיתוֹ לְבַשֵּׁל

וּכְפִי הַנִּשְׁמַע מִפִּיו שֶׁזֶּה הַדָּבָר הָיָה יָקָר בְּעֵינָיו כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב

עַל שֶׁהָיָה לוֹ בִּטָּחוֹן בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ

וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִזְמִין לוֹ פַּרְנָסָה בַּשָּׂדֶה.

כִּי שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ שֶׁאָמַר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ מִבִּטָּחוֹן

שֶׁאֲפִילּוּ אִם הָיָה יוֹשֵׁב בַּשָּׂדֶה מַמָּשׁ

הָיָה לוֹ בִּטָּחוֹן בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּזְמִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ.

אַךְ זֶה הַדָּבָר קָשֶׁה וְכָבֵד יוֹתֵר

הַיְנוּ שֶׁהַצַּדִּיק הָאֲמִתִּי יַחֲזִיק הַמָּעוֹת אֶצְלוֹ, וְלא יְפַזֵּר מִיָּד

זֶה קָשֶׁה וְכָבֵד יוֹתֵר וְכוּ'

וְסִפֵּר לְפָנַי

שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁל שׁ מְאוֹת אֲדֻמִּים נָדָן שֶׁלּוֹ

וְהָיָה אוֹכֵל מֵאוֹתוֹ הַמָּעוֹת עַד שֶׁכָּלוּ

וְאַחַר כָּךְ עָבַר עָלָיו הַנַּ"ל שֶׁהָיָה עָנִי וְכוּ' כַּנַּ"ל

אֲבָל בִּתְחִלָּה לא חָשַׁב כְּלָל

רַק עָסַק בַּעֲבוֹדָתוֹ וְאָכַל מֵהַסָּךְ הַנַּ"ל וְכוּ' כַּנַּ"ל
חיי מוהר"ן - כט - שיחות השיכים להתורות
...- כט - שיחות השיכים להתורות אות כט זה שיך למאמר חמר אסור גזלה סימן ס"ט. בשעה שאמר רבנו זכרונו לברכה המאמר הנ"ל, עמד אז לפניו איש עשיר אחד שלא היו לו בנים ואחר איזה ימים הפציר העשיר הנ"ל את רבנו זכרונו לברכה להתפלל עליו שיהיו לו בנים השיב לו רבנו זכרונו לברכה הלא אמרתי לך תורה על ראש השנה ולא הבין כונתו. ואחר כך נודע לו שכונתו היא כי בברסלב היה איש אחד שירד מנכסיו והיה להאיש הנ"ל קנאה גדולה על העשיר הנ"ל שעלה למעלה ונתעשר כל כך וזה זמן לא כביר אשר היה בשתפות עמו והיו לו מעות הרבה יותר מהעשיר הנ"ל...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רי - עַל יְדֵי מַשָּׂא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה הוּא מְקַיֵּם "וְאָהַבְתָּ"
...ח"א - תורה רי - על ידי משא ומתן באמונה הוא מקים "ואהבת" [לשון רבנו, זכרונו לברכה] על ידי משא ומתן באמונה הוא מקים "ואהבת" כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: "ואהבת" 'שיהא שם שמים מתאהב על ידיך' וכו' וכשמקים "ואהבת" על ידי זה יהיה לו פרנסה בלא יגיעה וטרח כי אמרו חכמינו, זכרונם לברכה: 'קשין מזונותיו כקריעת ים סוף' וקריעת ים סוף היה על ידי זכות אברהם בחינת "ואהבת" כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה: "וישב הים לפנות בקר" 'דא בקר דאברהם' נמצא כשהגיע עת הבקר בחינת אברהם אזי יצא מקשוי לקל כי עד הבקר היה קשה לפניו...
שיחות הר"ן - אות רנד - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
שיחות הר"ן - אות רנד - שיחות מורנו הרב רבי נחמן לענין קדשת שבת אמר ששבת דומה כמו שיש חתנה גדולה מאד ושמחים ומרקדים שם הרבה מאד מאד בשמחה וחדוה גדולה ועומד אחד ומלביש עצמו בבגדיו היקרים ורץ מהרה ורוצה לכנס ולשמח שם אבל צריכים זכיה שיוכל לראותו מן החרכים מתוך סדק קטן
שבחי הר"ן - סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל - אות ח
שבחי הר"ן - סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל - אות ח ובח"י איר נסע מביתו מקהלת קדש מדודיוקא לעיר ניקולייב ושם היה ספינה עבור חטים ונסע עם אותה הספינה דרך אדס כי מקדם היו המשלחים ושאר אנשים יראים לנסע דרך אדס כי אמרו שהים מסכן דרך שם והוא בחכמתו הגדולה הבין תכף שטוב יותר מכמה טעמים לנסע על הספינה מאדס כי מקצרים את הדרך הרבה שיש ממדינתנו לגלץ גם יוצאים מן הסכנה שיש כשנוסעים מגלץ שיש סכנה גדולה כשיורדים מהנהר טונא על הים כמפרסם על כן לא השגיח כלל על דברי העולם ונסע מניקולייב דרך אדס לסטנבול
דמותו של ר' נחמן מברסלב
...של ר' נחמן מברסלב שאלה: מצד אחד הגותו נסובה סביב העניין של השמחה והביחד. הוא גם אמר שאדם ללא חברים טוב לו שימות וכולי. מצד שני הוא בעצמו היה די בודד. הוא העיד זאת על עצמו, ופניו אף פעם לא היו שוחקות, איך כל זה מסתדר מבחינת אישיותו? תשובה: לשואל, תרשה לי לתקן אותך ולתת נקודה למחשבה, כאשר אומרים משהו בשם רבי נחמן, זה קריטי ביותר לברר את הציטוט המקורי ואת הלשון המקורית ואת ההקשר המקורי שבו נאמרו הדברים. דהיינו אכן רבי נחמן דיבר על השמחה, אך על עניין הביחד הוא לא דיבר אלא על ההפך שהוא ההתבודדות שהוא...
ספר המידות - בנים
...אדם כשר, זוכה לגדל את בניו. ב. צריך לשמר את התינוק, שלא ילך בגלוי הראש. ג. אין צריך לאדם לדאג על פרנסת בניו, כי כשהם גדלים גדלה פרנסתם עמהם. ד. מי שמבטל את חברו מפריה ורביה, הולך לשאול בלא ולד. ה. כל הכופה אשתו לדבר מצוה, הוי לה בנים שאינם מהגנים. ו. אשה שדמיה מרבים צער גדול בנים שלה יותר בעצבון. ז. בת כהן לישראל, בת תלמיד חכם לעם הארץ זרע אין לה. ח. התענית של חמישי בשבת מסגל לגדול בנים. ט. צניעות שבאשה מזכה לה לבנים הגונים. י. על ידי שמחת יום טוב ועל ידי הנחת תפילין כראוי, תלד אשתו בנים זכרים....
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קנב - כְּשֶׁבָּא נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה לָעוֹלָם עִם הָעֲנָפִים הַשַּׁיָּכִים לָהּ
...מוהר"ן ח"א - תורה קנב - כשבא נשמה קדושה לעולם עם הענפים השיכים לה כשבא נשמה קדושה לעולם עם הענפים השיכים לה אזי הקלפה מסבבת אותה רק נשאר פתח נגד אמונה, שכנגד האמונה הפתח פתוח ומחמת פגם הענפים, חס ושלום משליכין אותם משם, דהינו שמשליכין אותם מן האמונה ואזי אין יכולין לכנס, דהינו להתקרב אל שרשם, שהוא הנשמה הנ"ל כי לפעמים משליכין ומפילין אחד מן האמונה כעין מה שמצינו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: על ארץ ישראל על המתים שאינם ראויים לקבר בארץ ישראל ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי וכו' והנה סתימת הפתח הנ"ל...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רכו - נִגּוּנִים שֶׁל יְלָלָה וְעַצְבוּת
...- תורה רכו - נגונים של יללה ועצבות מה שהרשעים על פי רב הם מזמרים נגונים של יללה ועצבות כי הם בחינת נשמת ערב רב ואמא דערב רב היא לילית שהיא מיללת תמיד ועל כן הם עושים נגונים של יללה כנ"ל ומה שדרך בני אדם למשך אל נגונים הללו כי יניקתם מבחינת "ועיני לאה רכות" מבחינת קלקול הראות, בבחינת מארת חסר כמו שכתוב "יהי מארת" חסר דא לילית ועקר הנגון הוא מבחינת שבט לוי שהיו מנצחים בשיר, שהם מבני לאה ואז כשנולד לוי נאמר: "הפעם ילוה אישי אלי" כי על ידי שנולד לוי שהוא סטרא דנגונא על ידי זה בחינת ההמשכה, שילוה וימשך...
חיי מוהר"ן - תלו - מעלת ההתבודדות
...תלו כשהודיע לי רבנו זכרונו לברכה ענין ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו דברתי עמו, הלא האדם הוא בעל בחירה. ולא השיב לי בפרוש רק כלאחר יד כאומר אף על פי כן. כלומר אף על פי שאי אפשר לבאר לך הענין בשלמות אף על פי כן צריכין לנהג כך. ואנכי לא יכלתי לשאל יותר כי ידעתי כי קשיא זו יכולין להקשות גם על כל התפילות שסדרו לנו רבותינו זכרונם לברכה מכבר על ענין תשובה והתקרבות להשם יתברך כגון ברכת השיבנו וכיוצא אות תלז מכתב החברים: אמר, שטוב שיאמר האדם בשעת ההתבודדות כשמתבודד בינו לבין קונו, יאמר היום אני מתחיל לדבק...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה צ - טַעַם עַל שְׁבִירַת כְּלִי חֶרֶס בִּשְׁעַת הַשִּׁדּוּך
...צ - טעם על שבירת כלי חרס בשעת השדוך טעם על שבירת כלי חרס בשעת השדוך הוא בשני ענינים כי באמת צריכין לזהר מאד מאד, שלא לגרש את אשתו כי אמרו רבותינו, זכרונם לברכה 'שלשה אינם רואים פני גיהנום וכו', ומי שיש לו אשה רעה למאי נפקא מנה לקבולי באהבה' ופרשו המפרשים, שמפני זה לא אמר כאן הנפקא מנה דלעיל כי קדם לזה איתא שם. שלשה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו למאי נפקא מנה למבעי רחמי וכאן לא אמר נפקא מנה זו כי באלו השלשה צריכין לקבל באהבה דוקא מאחר שעל ידם אינו רואה פני גיהנום וזהו בחינת שבירת כלי...
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.2813 שניות - עכשיו 07_10_2025 השעה 18:46:21 - wesi2