ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨חיי מוהר"ן - נא - שיחות השיכים להתורות
אות נא התורה "איה מקום כבודו" בלקוטי תנינא סימן י"ב המתחלת כשאדם הולך אחר שכלו וחכמתו יוכל לפול בטעותים ומכשולים רבים. זאת התורה נאמרה לענין שיחה שהיה מדבר עמי מענין טעותים ומבוכות הרבה וקלקולים גדולים שבאים על ידי שהולכים אחר שכלו וחכמתו. והזכיר אז את בעל המחבר וכו' שטעה ועות מאד על ידי חכמתו שאמר שהזקן גבוה כל כך עד שחוץ לארץ אינה יכולה לסבל אור קדשת הזקן. [והגם כי כונתו גם כן להתיר בחוץ לארץ על ידי סם או במספרים כעין תער אבל מכל מקום בזה חזק את ידי עוברי עברה המגלחים זקנם במדינות אשכנז]. ואחר כך התחיל לומר את התורה הנ"ל עד שגמר אותה. ואז היה זה אצלי לדבר פלא כי אז לא שמעתי עדין מעולם שהמחבר הנ"ל אמר טעות כזה, ה' יסלח לו. אך אחר כך דברתי עם אנשים הבקיאים בספרים ובספורים כאלה ואמרו לי שהוא דבר מפרסם שאמר כך בעל המחבר הנ"ל. גם שמעתי שבספר שאלות ותשובות ב"ע מביא שטות סברא רעה וכוזבת הנ"ל, וכבר מחו לו במאה עוכלי כל צדיקי וחכמי אמת. ובזה יכולים לראות איך דעת האדם כוזבת ואיך שאסור לסמוך על שכלו כנגד תורת משה שבכתב ובעל פה אפילו כחוט השערה. מכל שכן בדבר כזה שמפרש בתורה אסור גלוח הזקן. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (מכות כ) : שעוברין על חמשה לאוין וכבר הלכה פסוקה שכל דבר שהוא חובת הגוף אין חלוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ כלל. ויוכל למצא אחד שעל ידי חכמתו ודעתו יאמר סברא שאינה אמתית, שיתגלגל על ידי זה שיבואו להתיר חס ושלום אסור כזה חמשה לאוין בתורה, ולחזק על ידי זה עוברי עברה. אשר ראוי לכל מחבר ספר לצעק על זה בכל מיני קולות, וצעקת שבר יעורר על פרצה הזאת שנעשה בישראל זה קרוב במדינות אשכנז לעבר בכל יום חמשה לאוין. כי גם במדינות אשכנז אין המנהג הרע הזה מימות עולם חס ושלום, רק הרבה יותר מאלף שנים אחר חרבן בית שני התחילה הרעה הגדולה הזאת לצמח בהם. כי שמעתי מרבנו זכרונו לברכה שגם אמות העולם לא היו מגלחים זקנם בימי קדם וזה סמוך איזה מאות שנים שהתחילו אמות העולם לגלח זקנם ואחר כך בזמן רב בתקף מרירות הגלות התפשטה הסטרא אחרא והתגרה היצר הרע גם בבני ישראל ונתערבו בגויים ולמדו ממעשיהם והתחילו איזה רשעים גדולים מפרסמים לגלח זקנם, וכן למדו אחד מחברו עד שנתרבה הפרצה בעוונותינו הרבים ונעשה להם כהתר כאשר רואים גם עכשו שהכשרים באמת אינם מגלחים זקנם גם באשכנז. וגם במדינות הסמוכים לאשכנז עדין לא נתפשטה הרעה הזאת כמו באשכנז, רק כי הרשעים הגדולים מתחילים בזה, ואחר כך טועים בזה גם הכשרים קצת. וגם עתה כשמוכיחים אותם שעוברים על חמשה לאוין בתורה, הם עונין שמגלחין על ידי סם שמתר באמת, ומי שנוהג כן יש לו התר על פי הדין ולא על פי כתבי האר"י זכרונו לברכה וזהר הקדוש. אבל בוחן לבות יודע שרבם עוברים במזיד ומגלחים בשאט נפש בידים בתער, ומאחר שהם בעצמם מודים שבתער אסור, כי אינם יכולים להכחיש המפרש בתורה ובגמרא והם בעצמם בנפשם יודעים האמת אם מגלחים בתער או בסם, כמה יש לבכות ולצעק במר נפש ולבכות כנחל שוטף מאין הפוגות על הפרצה הזאת אשר נעשה בישראל. עד שהתחילה לצמח הרעה הזאת סמוך למדינתנו שנמצאים גם שם רשעים כאלו הפורקים על ומגלחים זקנם. השם יתברך ירחם על פלטת עמו ויציל הפלטה הנשארת בכחו הגדול והנורא ויביא לנו משיח צדקנו ויגלה האמת בעולם במהרה בימינו אמן אות נב קדם שאמר רבנו זכרונו לברכה התורה הנדפסת בלקוטי תנינא בסימן ל"ב המתחלת יש צדיקים גנוזים, ונאמרה בשבת פרשת יתרו תקס"ט לפ"ק [לפרט קטן]. וספר מעשה מקדם שהבעל שם טוב זכרונו לברכה היה בקהלת קדש בראד ונתאכסן אצל גביר אחד והיו מסבין שם על השלחן אנשים רבים מכבדים לכבודו כנהוג והיה יושב שם למטה אצל השלחן בעל דרשיר אחד הינו דרשן. והיה אוכל הרבה והסתכלו עליו שאוכל הרבה מאד והתחילו לתן לו ולהושיט לו אכילה הרבה בשביל ליצנות. והדרשן עשה את שלו, ואכל הרבה כל מה שהושיטו לו כגון דגים שהיו אוכלים שני אנשים חתיכה אחת והדרשן אכל בעצמו שתי חתיכות דגים וכן רטב שהיה אוכל בעצמו קערה מלאה וכן בשאר המאכלים והם הושיטו לו בכל פעם בשביל ליצנות מחמת שראו שאוכל הרבה. אחר כך התחילו להפציר אותו שיאמר לפניהם תורה. וכונתם היתה גם כן בשביל ליצנות שיאמר תורה על השלחן שהבעל שם טוב זכרונו לברכה מסב שם בראש. והוא נהג בתמימותו והתחיל לומר בפניהם תורה והתחילו לשחק ממנו בתוך פסת ידיהם והיה בעיניהם לאחוכא ואטלולא [לשחוק וליצנות]. והבין הדרשן שהם מתלוצצים ממנו בשביל שאוכל הרבה ענה הדרשן ואמר וכי אם אין יכולים לומר תורה אסור לאכל חתיכה דג. אחר כך הסתכל הבעל שם טוב וראה כל הענין והקפיד וכעס עליהם ושמע תורתו של הדרשן והוטב בעיניו מאד. ואמר הבעל שם טוב שזה הדרשן אומר תורה מפי אליהו זכרונו לברכה כל זה ספר רבנו זכרונו לברכה. ואחר כך אמר רבנו זכרונו לברכה שדבר זה הוטב בעיניו מאד מה שאמר הדרשן וכי אם אינם יכולים לומר תורה אסור לאכל חתיכה דג. אחר כך אמר רבנו זכרונו לברכה התורה הנ"ל, לענין הצדיקים הגנוזים שיודעים תורה נפלאה והם גנוזים מן העולם כמו הדרשן שהיה יודע תורה נפלאה אך היה צדיק גנוז והעולם התלוצצו ממנו אות נג תקס"ח סמוך לראש השנה נסענו עמו מחוץ לעיר אני וחברי רבי נפתלי וספר שחלם לו באשר שהיו משיחים שהרפואה היא מהשם יתברך לבד כי אני ה' רופאך. ורק השם יתברך יכול לרפאות ואמרו מי יודע שהשם יתברך רוצה וענה אחד משנינו ולא רצה להגיד מי האחד כי אני ה' רופאך מורה על זה כי הוא ראשי תבות אמן כן יהי רצון כנדפס בלקוטי תנינא סימן מ"ב
אות נא

הַתּוֹרָה "אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ" בְּלִקּוּטֵי תִנְיָנָא סִימָן י"ב הַמַּתְחֶלֶת כְּשֶׁאָדָם הוֹלֵךְ אַחַר שִׂכְלוֹ וְחָכְמָתוֹ יוּכַל לִפּוֹל בְּטָעוּתִים וּמִכְשׁוֹלִים רַבִּים.

זאת הַתּוֹרָה נֶאֶמְרָה לְעִנְיַן שִׂיחָה שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִמִּי מֵעִנְיַן טָעוּתִים וּמְבוּכוֹת הַרְבֵּה וְקִלְקוּלִים גְּדוֹלִים שֶׁבָּאִים עַל יְדֵי שֶׁהוֹלְכִים אַחַר שִׂכְלוֹ וְחָכְמָתוֹ.

וְהִזְכִּיר אָז אֶת בַּעַל הַמְחַבֵּר וְכוּ' שֶׁטָּעָה וְעִוֵּת מְאד עַל יְדֵי חָכְמָתוֹ

שֶׁאָמַר שֶׁהַזָּקָן גָּבוֹהַּ כָּל כָּךְ עַד שֶׁחוּץ לָאָרֶץ אֵינָהּ יְכוֹלָה לִסְבּל אוֹר קְדֻשַּׁת הַזָּקָן.

[וַהֲגַם כִּי כַּוָּנָתוֹ גַּם כֵּן לְהַתִּיר בְּחוּץ לָאָרֶץ עַל יְדֵי סַם אוֹ בְּמִסְפָּרַיִם כְּעֵין תַּעַר

אֲבָל מִכָּל מָקוֹם בָּזֶה חִזֵּק אֶת יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה הַמְגַלְּחִים זְקָנָם בִּמְדִינוֹת אַשְׁכְּנַז].

וְאַחַר כָּךְ הִתְחִיל לוֹמַר אֶת הַתּוֹרָה הַנַּ"ל עַד שֶׁגָּמַר אוֹתָהּ.

וְאָז הָיָה זֶה אֶצְלִי לִדְבַר פֶּלֶא

כִּי אָז לא שָׁמַעְתִּי עֲדַיִן מֵעוֹלָם שֶׁהַמְחַבֵּר הַנַּ"ל אָמַר טָעוּת כָּזֶה, ה' יִסְלַח לוֹ.

אַךְ אַחַר כָּךְ דִּבַּרְתִּי עִם אֲנָשִׁים הַבְּקִיאִים בִּסְפָרִים וּבְסִפּוּרִים כָּאֵלֶּה וְאָמְרוּ לִי שֶׁהוּא דָּבָר מְפֻרְסָם שֶׁאָמַר כָּךְ בַּעַל הַמְחַבֵּר הַנַּ"ל.

גַּם שָׁמַעְתִּי שֶׁבְּסֵפֶר שְׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת ב"ע מֵבִיא שְׁטוּת סְבָרָא רָעָה וְכוֹזֶבֶת הַנַּ"ל, וּכְבָר מָחוּ לוֹ בְּמֵאָה עוּכְלֵי כָּל צַדִּיקֵי וְחַכְמֵי אֱמֶת.

וּבָזֶה יְכוֹלִים לִרְאוֹת אֵיךְ דַּעַת הָאָדָם כּוֹזֶבֶת

וְאֵיךְ שֶׁאָסוּר לִסְמוֹךְ עַל שִׂכְלוֹ כְּנֶגֶד תּוֹרַת משֶׁה שֶׁבִּכְתָב וּבְעַל פֶּה אֲפִילּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה.

מִכָּל שֶׁכֵּן בְּדָבָר כָּזֶה שֶׁמְּפרָשׁ בַּתּוֹרָה אִסּוּר גִּלּוּחַ הַזָּקָן.

וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ: שֶׁעוֹבְרִין עַל חֲמִשָּׁה לָאוִין וּכְבָר הֲלָכָה פְּסוּקָה שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁהוּא חוֹבַת הַגּוּף אֵין חִלּוּק בֵּין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּץ לָאָרֶץ כְּלָל.

וְיוּכַל לִמְצא אֶחָד שֶׁעַל יְדֵי חָכְמָתוֹ וְדַעְתּוֹ יאמַר סְבָרָא שֶׁאֵינָהּ אֲמִתִּית, שֶׁיִּתְגַּלְגֵּל עַל יְדֵי זֶה שֶׁיָּבוֹאוּ לְהַתִּיר חַס וְשָׁלוֹם אִסּוּר כָּזֶה חֲמִשָּׁה לָאוִין בַּתּוֹרָה, וּלְחַזֵּק עַל יְדֵי זֶה עוֹבְרֵי עֲבֵרָה.

אֲשֶׁר רָאוּי לְכָל מְחַבֵּר סֵפֶר לִצְעק עַל זֶה בְכָל מִינֵי קוֹלוֹת, וְצַעֲקַת שֶׁבֶר יְעוֹרֵר עַל פִּרְצָה הַזּאת שֶׁנַּעֲשָׂה בְּיִשְׂרָאֵל זֶה קָרוֹב בִּמְדִינוֹת אַשְׁכְּנַז לַעֲבר בְּכָל יוֹם חֲמִשָּׁה לָאוִין.

כִּי גַּם בִּמְדִינוֹת אַשְׁכְּנַז אֵין הַמִּנְהָג הָרָע הַזֶּה מִימוֹת עוֹלָם חַס וְשָׁלוֹם, רַק הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאֶלֶף שָׁנִים אַחַר חֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי הִתְחִילָה הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזּאת לִצְמחַ בָּהֶם.

כִּי שָׁמַעְתִּי מֵרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁגַּם אֻמּוֹת הָעוֹלָם לא הָיוּ מְגַלְּחִים זְקָנָם בִּימֵי קֶדֶם

וְזֶה סָמוּךְ אֵיזֶה מֵאוֹת שָׁנִים שֶׁהִתְחִילוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְגַלֵּחַ זְקָנָם

וְאַחַר כָּךְ בִּזְמַן רַב בְּתֹקֶף מְרִירוּת הַגָּלוּת הִתְפַּשְּׁטָה הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהִתְגָּרָה הַיֵּצֶר הָרָע גַּם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִתְעָרְבוּ בַּגּוֹיִים וְלָמְדוּ מִמַּעֲשֵׂיהֶם וְהִתְחִילוּ אֵיזֶה רְשָׁעִים גְּדוֹלִים מְפֻרְסָמִים לְגַלֵּחַ זְקָנָם, וְכֵן לָמְדוּ אֶחָד מֵחֲבֵרוֹ עַד שֶׁנִּתְרַבָּה הַפִּרְצָה בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים וְנַעֲשָׂה לָהֶם כְּהֶתֵּר

כַּאֲשֶׁר רוֹאִים גַּם עַכְשָׁו שֶׁהַכְּשֵׁרִים בֶּאֱמֶת אֵינָם מְגַלְּחִים זְקָנָם גַּם בְּאַשְׁכְּנַז.

וְגַם בַּמְּדִינוֹת הַסְּמוּכִים לְאַשְׁכְּנַז עֲדַיִן לא נִתְפַּשְּׁטָה הָרָעָה הַזּאת כְּמוֹ בְּאַשְׁכְּנַז, רַק כִּי הָרְשָׁעִים הַגְּדוֹלִים מַתְחִילִים בָּזֶה, וְאַחַר כָּךְ טוֹעִים בָּזֶה גַּם הַכְּשֵׁרִים קְצָת.

וְגַם עַתָּה כְּשֶׁמּוֹכִיחִים אוֹתָם שֶׁעוֹבְרִים עַל חֲמִשָּׁה לָאוִין בַּתּוֹרָה, הֵם עוֹנִין שֶׁמְּגַלְּחִין עַל יְדֵי סַם שֶׁמֻּתָּר בֶּאֱמֶת, וּמִי שֶׁנּוֹהֵג כֵּן יֵשׁ לוֹ הֶתֵּר עַל פִּי הַדִּין וְלא עַל פִּי כִּתְבֵי הָאַרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְזהַר הַקָּדוֹשׁ.

אֲבָל בּוֹחֵן לִבּוֹת יוֹדֵעַ שֶׁרֻבָּם עוֹבְרִים בְּמֵזִיד וּמְגַלְּחִים בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ בְּיָדַיִם בְּתַעַר, וּמֵאַחַר שֶׁהֵם בְּעַצְמָם מוֹדִים שֶׁבְּתַעַר אָסוּר, כִּי אֵינָם יְכוֹלִים לְהַכְחִישׁ הַמְפרָשׁ בַּתּוֹרָה וּבַגְּמָרָא וְהֵם בְּעַצְמָם בְּנַפְשָׁם יוֹדְעִים הָאֱמֶת אִם מְגַלְּחִים בְּתַעַר אוֹ בְּסַם, כַּמָּה יֵשׁ לִבְכּוֹת וְלִצְעק בְּמַר נֶפֶשׁ וְלִבְכּוֹת כְּנַחַל שׁוֹטֵף מֵאֵין הֲפוּגוֹת עַל הַפִּרְצָה הַזּאת אֲשֶׁר נַעֲשָׂה בְּיִשְׂרָאֵל. עַד שֶׁהִתְחִילָה לִצְמחַ הָרָעָה הַזּאת סָמוּךְ לִמְדִינָתֵנוּ שֶׁנִּמְצָאִים גַּם שָׁם רְשָׁעִים כָּאֵלּוּ הַפּוֹרְקִים על וּמְגַלְּחִים זְקָנָם. הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְרַחֵם עַל פְּלֵטַת עַמּוֹ וְיַצִּיל הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת בְּכחוֹ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא וְיָבִיא לָנוּ מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ וִיגַלֶּה הָאֱמֶת בָּעוֹלָם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן

אות נב

קדֶם שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הַתּוֹרָה הַנִּדְפֶּסֶת בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא בְּסִימָן ל"ב הַמַּתְחֶלֶת יֵשׁ צַדִּיקִים גְּנוּזִים, וְנֶאֶמְרָה בְּשַׁבָּת פָּרָשַׁת יִתְרוֹ תקס"ט לפ"ק [לִפְרָט קָטָן].

וְסִפֵּר מַעֲשֶׂה מִקּדֶם שֶׁהַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיָה בִּקְהִלַּת קדֶשׁ בְּרָאד

וְנִתְאַכְסֵן אֵצֶל גְּבִיר אֶחָד

וְהָיוּ מְסֻבִּין שָׁם עַל הַשֻּׁלְחָן אֲנָשִׁים רַבִּים מְכֻבָּדִים לִכְבוֹדוֹ כַּנָּהוּג

וְהָיָה יוֹשֵׁב שָׁם לְמַטָּה אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן בַּעַל דַּרְשֶׁיר אֶחָד הַיְנוּ דַּרְשָׁן.

וְהָיָה אוֹכֵל הַרְבֵּה

וְהִסְתַּכְּלוּ עָלָיו שֶׁאוֹכֵל הַרְבֵּה מְאד

וְהִתְחִילוּ לִתֵּן לוֹ וּלְהוֹשִׁיט לוֹ אֲכִילָה הַרְבֵּה בִּשְׁבִיל לֵיצָנוּת.

וְהַדַּרְשָׁן עָשָׂה אֶת שֶׁלּוֹ, וְאָכַל הַרְבֵּה כָּל מַה שֶּׁהוֹשִׁיטוּ לוֹ

כְּגוֹן דָּגִים שֶׁהָיוּ אוֹכְלִים שְׁנֵי אֲנָשִׁים חֲתִיכָה אַחַת וְהַדַּרְשָׁן אָכַל בְּעַצְמוֹ שְׁתֵּי חֲתִיכוֹת דָּגִים

וְכֵן רטֶב שֶׁהָיָה אוֹכֵל בְּעַצְמוֹ קְעָרָה מְלֵאָה וְכֵן בִּשְׁאָר הַמַּאֲכָלִים

וְהֵם הוֹשִׁיטוּ לוֹ בְּכָל פַּעַם בִּשְׁבִיל לֵיצָנוּת מֵחֲמַת שֶׁרָאוּ שֶׁאוֹכֵל הַרְבֵּה.

אַחַר כָּךְ הִתְחִילוּ לְהַפְצִיר אוֹתוֹ שֶׁיּאמַר לִפְנֵיהֶם תּוֹרָה.

וְכַוָּנָתָם הָיְתָה גַּם כֵּן בִּשְׁבִיל לֵיצָנוּת שֶׁיּאמַר תּוֹרָה עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁהַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה מֵסֵב שָׁם בָּראשׁ.

וְהוּא נָהַג בִּתְמִימוּתוֹ וְהִתְחִיל לוֹמַר בִּפְנֵיהֶם תּוֹרָה

וְהִתְחִילוּ לִשְׂחֹק מִמֶּנּוּ בְּתוֹךְ פִּסַּת יְדֵיהֶם

וְהָיָה בְּעֵינֵיהֶם לְאִחוּכָא וְאִטְלוּלָא [לְשְׂחוֹק וְלֵיצָנוּת].

וְהֵבִין הַדַּרְשָׁן שֶׁהֵם מִתְלוֹצְצִים מִמֶּנּוּ בִּשְׁבִיל שֶׁאוֹכֵל הַרְבֵּה

עָנָה הַדַּרְשָׁן וְאָמַר וְכִי אִם אֵין יְכוֹלִים לוֹמַר תּוֹרָה אָסוּר לֶאֱכל חֲתִיכָה דָּג.

אַחַר כָּךְ הִסְתַּכֵּל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְרָאָה כָּל הָעִנְיָן וְהִקְפִּיד וְכָעַס עֲלֵיהֶם

וְשָׁמַע תּוֹרָתוֹ שֶׁל הַדַּרְשָׁן וְהוּטַב בְּעֵינָיו מְאד.

וְאָמַר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב שֶׁזֶּה הַדַּרְשָׁן אוֹמֵר תּוֹרָה מִפִּי אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה

כָּל זֶה סִפֵּר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה.

וְאַחַר כָּךְ אָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁדָּבָר זֶה הוּטַב בְּעֵינָיו מְאד מַה שֶּׁאָמַר הַדַּרְשָׁן וְכִי אִם אֵינָם יְכוֹלִים לוֹמַר תּוֹרָה אָסוּר לֶאֱכל חֲתִיכָה דָּג.

אַחַר כָּךְ אָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הַתּוֹרָה הַנַּ"ל, לְעִנְיַן הַצַּדִּיקִים הַגְּנוּזִים שֶׁיּוֹדְעִים תּוֹרָה נִפְלָאָה וְהֵם גְּנוּזִים מִן הָעוֹלָם

כְּמוֹ הַדַּרְשָׁן שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ תּוֹרָה נִפְלָאָה

אַךְ הָיָה צַדִּיק גָּנוּז

וְהָעוֹלָם הִתְלוֹצְצוּ מִמֶּנּוּ

אות נג

תקס"ח סָמוּךְ לְראשׁ הַשָּׁנָה נָסַעְנוּ עִמּוֹ מִחוּץ לָעִיר אֲנִי וַחֲבֵרִי רַבִּי נַפְתָּלִי

וְסִפֵּר שֶׁחָלַם לוֹ

בַּאֲשֶׁר שֶׁהָיוּ מְשִׂיחִים שֶׁהָרְפוּאָה הִיא מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַד כִּי אֲנִי ה' רוֹפְאֶךָ.

וְרַק הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יָכוֹל לְרַפְּאוֹת

וְאָמְרוּ מִי יוֹדֵעַ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה

וְעָנָה אֶחָד מִשְּׁנֵינוּ וְלא רָצָה לְהַגִּיד מִי הָאֶחָד

כִּי אֲנִי ה' רוֹפְאֶךָ מוֹרֶה עַל זֶה

כִּי הוּא רָאשֵׁי תֵבוֹת אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן

כַּנִּדְפַּס בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן מ"ב
חיי מוהר"ן - קד - מקום לידתו וישיבתו ונסיעותיו וטלטוליו
...וטלטוליו אות קד לדתו היתה בקהלת קדש מזבוז, ונכנס לברית מילה בשבת הגדול. וכל שנותיו היו כפי הנשמע בערך ארבעים שנה פחות מעט. כי בשנת הארבעים נפטר ונסתלק למעלה למעלה בירח האתנים בחג ביום שלישי יום רביעי של סוכות ח"י תשרי תקע"א באומין העיר אשר בחר בה בחיים חיותו לשכב שם כמבאר במקום אחר. ואחר כך שמעתי ששנותיו לא היו כי אם שלשים ושמונה שנה וחצי וכפי הנראה כך האמת. [וידוע כי בשנת תקל"ב היה ראש חדש ניסן בשבת וזה היום שנולד בו רבנו זכרונו לברכה לשני הדעות הנ"ל] אות קה מן יום לדתו עד שנתגדל ונעשה בר מצוה...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה כ - עַל יְדֵי הַמַּחֲלקֶת שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם, נַעֲשִׂין מְפֻרְסָמִים קדֶם זְמַנָּם
...כ - על ידי המחלקת שיש בעולם, נעשין מפרסמים קדם זמנם שיך לא"ב חדש, מריבה, אות י על ידי המחלקת שיש בעולם על ידי זה נעשין מפרסמים קדם זמנם הינו כי כשאחד נכנס בעבודת השם הוא צריך לשהות ולהתמהמה עד שיתפרסם בעולם ועל ידי פגם המחלקת נתפרסם קדם זמנו ועל ידי זה הם גורמים הזק והפסד להאיש הזה שנעשה מפרסם קדם זמנו או גם להדרך לעבודת השם, שהיה זה רוצה לגלות בעולם ואזי גורמין מיתה לבעלי המחלקת ולפעמים, שאין הפגם גדול כל כך אזי גורמין עניות וזה הסוד מבאר בתורה בפסוק "וכי ינצו אנשים יחדו ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה"...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קצג - הַמַּחֲשָׁבָה יֵשׁ לָהּ תּקֶף גָּדוֹל
...- תורה קצג - המחשבה יש לה תקף גדול דע שהמחשבה יש לה תקף גדול ואם יחזק ויגבר מחשבתו על איזה דבר שבעולם יוכל לפעל שיהיה כך ואפילו אם יחזק מחשבתו מאד שיהיה לו ממון, בודאי יהיה לו וכן בכל דבר רק שהמחשבה תהיה בביטול כל ההרגשות והמחשבה תקיפה כל כך עד שאפשר למסר נפשו במחשבתו ממש דהינו שירגיש צער המיתה ממש על ידי שיקבל על עצמו בדעתו שהוא מרצה למסר נפשו על קדוש השם באיזה מיתה שתהיה ואפשר לחזק ולגבר המחשבה כל כך עד שבשעה שמקבל במחשבתו שהוא מרצה למסר נפשו למות על קדוש השם אזי ירגיש צער המיתה ממש וזה שאמר רבי...
שיחות הר"ן - אות שא - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
שיחות הר"ן - אות שא - שיחות מורנו הרב רבי נחמן שמעתי בשמו שאמר שעקר עבודת איש הישראלי הוא בחרף לקום בחצות לילה ובקיץ בעת שהלילה קצר מאד שאז אין עומדין בחצות [בחוץ לארץ] כמבאר במקום אחר אז יזהר לעמד בבקר השכם כעלות השחר
ספר המידות - נפילה
...נופל ממדרגתו לעת זקנתו. ב. על ידי גבית מס נופל אדם ממדרגתו. ג. על ידי קנאה נופל ממדרגתו. ד. על ידי קנאה אינו הולך בדרך אחד, לפעמים מתפלל בהתלהבות ולומד בהתמדה, ולפעמים התפילה והלמוד עליו כמשא. ה. מי שנמעד בדבורו, ובודאי הרגילות של לשונו היה צריך לדבר כל מה שצריך, אבל מי שנמעד ברגילות לשונו, בידוע שפרנסתו נתמעט והוא צריך לחסד גדול וישועה שיתן לו הקדוש ברוך הוא פרנסה. ו. על ידי השבועה נכרת [נכרת] ההשתוקקות של אדם. ז. כשאדם מחליק ונופל, זה על ידי שהתחזק לעבר עברה. ח. כשאתה מתחיל לעשות איזה מצוה וההתחלה...
שיחות הר"ן - אות קסב - יגיעתו וטרחתו בעבודת ה'
...ה' בקהלת זלאטיפאלי התענה פעם אחת משבת לשבת וביום ששי הכרח לנסע להמרחץ כי לא היה יכול לילך ואמר שזה היה מחמת שנודע הדבר לרבים שהוא מתענה מחמת זה נחלש כל כך רבנו זכרונו לברכה אף על פי שהיה לו חדר מיחד בכפר שישב בו לבדו אף על פי כן היה הולך על פי הרב על פני השדה בתוך איזה יער וכיוצא והיה מתבודד שם הרבה ופעם אחת הלכתי עמו בקהלת מעדוועדווקע שהיה דר שם בתחלה כמבאר לעיל והלכתי עמו אנה ואנה אצל השדות וההרים ונטה ידו על פני השדות וההרים ואמר לי. על כל אלו השדות וההרים שאתה רואה סביב העיר ועל כל המקומות ה...
שיחות הר"ן - אות רפח - שיחות מורנו הרב רבי נחמן
...הרב רבי נחמן שמעתי שפעם אחת אמר לאיש אחד בזו הלשון . 'שוב יום אחד לפני מיתתך' ודחק ומשך תבת יום אחד וכונתו היה לענין מה שמפיל את האדם מה שקדם לו ומה שלאחריו דהינו מה שרואה שלפעמים מתעורר קצת להשם יתברך אבל קדם ואחר כך היה מה שהיה כפי מה שעובר על כל אחד לפי בחינתו ומחמת זה נופלים רבים מעבודתם כידוע ועל זה אמר רבנו זכרונו לברכה, להאיש הנ"ל וגער עליו ואמר: שוב יום אחד לפני מיתתך כלומר שאפילו אם לא תזכה כל ימי חייך קדם שתמות כי אם לשוב להשם יתברך יום אחד בלבד גם זה טוב מאד ויקר מכל הון כי מה יתרון לאדם...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה לז - עִקָּר הַתַּכְלִית הוּא רַק לַעֲבד וְלֵילֵך בְּדַרְכֵי ה' לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַך
...הוא רק לעבד ולילך בדרכי ה' לשמו יתברך "ממתים ידך ה' ממתים מחלד וכו' אני בצדק אחזה פניך" וכו' הכלל שעקר התכלית הוא רק לעבד ולילך בדרכי ה' לשמו יתברך כדי לזכות להכיר אותו יתברך ולדעת אותו יתברך שזהו עקר התכלית וזהו רצונו יתברך שאנחנו נכיר אותו יתברך ואין ראוי לאדם שיהיה לו כונה אחרת בעבודתו יתברך כי אם למלאות רצונו יתברך, שאמר ונעשה רצונו כי יש מי שעובד כל ימיו ורודף אחר תאוות עולם הזה כדי למלאות בטנו וכרסו בתאוות עולם הזה ויש מי שעובד ומשתדל, כדי לזכות לעולם הבא וגם זהו נקרא מלוי בטן שרוצה למלאות...
שיחות הר"ן - אות יב
...הר"ן - אות יב אלו הרוצים להיות אנשים כשרים ולכנס בעבודת ה' ואזי יש להם בלבולים גדולים ומניעות גדולות ואינם יכולים לתת עצה לנפשם איך לעשות מחמת גדל הבלבולים והמניעות שיש להם וכל מה שרוצים לעשות בעבודת ה' קשה להם לעשות כראוי דע שזה בעצמו שהם מתיגעים ולהוטים לעשות איזה עבודה או לקדש עצמו באיזה קדשה אף על פי שאינם יכולים לגמר כראוי זה בעצמו שהם מתיגעים ולהוטים אחר זה הוא בחינת קרבנות בבחינת: "כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה" ואיתא בתקונים שזה בחינת תפילה שהיא בחינת קרבנות הינו כשרוצים להתפלל...
שיחות הר"ן - אות נח
שיחות הר"ן - אות נח כשחושבין תורה צריך להיות חושב הדבר תורה שרוצה לחדש בה לחשב ולחזר במחשבתו אותו הפסוק או אותו הענין כמה וכמה פעמים הרבה מאד ולהיות נוקש ודופק על הפתח עד שיפתחו לו. יש דבר שפורח במחשבה כמו זריקה ואחר כך פורח מהמחשבה וצריך שיהיה לזה בריה ואיש חיל כנזכר לעיל לרדף ולרוץ אחריה להשיגה
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.2695 שניות - עכשיו 07_01_2026 השעה 09:50:17 - wesi2