ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה ד - וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים... "ואת הערבים צויתי לכלכלך" זה בחינת צדקה כי בתחלה כשמתחילין להתנדב לצדקה אזי צריכין לשבר את האכזריות שלו להפכו לרחמנות וזהו עקר עבודת הצדקה כי מי שהוא רחמן בטבעו ונותן צדקה מחמת רחמנות שבטבעו אין זה עבודה כי יש גם כמה חיות שהם רחמנים בטבעם רק עקר העבודה לשבר האכזריות להפכו לרחמנות וזה בחינת: "ואת הערבים צויתי לכלכלך" כי העורב הוא בטבעו אכזרי, ונתהפך לרחמנות לכלכל את אליהו כמו כן צריכין בצדקה כנ"ל וכל הנדיבי לב, כל מי שהוא נדבן צריך לילך ולעבר בתחלה דרך בחינה זו, בחינת: "ואת הערבים" הנ"ל דהינו שבתחלה צריכים לשבר האכזריות שלהם מה שיש להם אכזריות בתחלה להפכו לרחמנות, להתנדב לצדקה כנ"ל ב. ובחינה זו, דהינו התחלת הצדקה היא קשה וכבדה מאד כי כל העבודות וכל התשובות כל ... הרצון כי עקר עבודת הצדקה היא בבחינת: ואת הערבים צויתי וכו' כנ"ל דהינו מה שצריכים בהתחלה לשבר האכזריות להפכו לרחמנות ומזה בעצמו מתגבר בחינת הרצון 'כי מנה ובה אבא ליזיל בה נרגא' מאחר שמתגבר ומהפך אכזריות שבטבעו לרחמנות על ידי זה נתהפך הרגז לרצון ואזי כשנכנע מצח הנחש ונתגלה בחינת מצח הרצון אזי נכנעים ונופלים קול החיות ... שבא בחינת עורב, דהינו צדקה כנ"ל כי עקר עבודת הצדקה בבחינת עורב בחינת: "ואת הערבים צויתי" וכו' להפך אכזריות לרחמנות ועל ידי זה מתגברים על מצח הנחש, חכמת הטבע כנ"ל כי מנה ובה אבא ליזיל בה נרגא כנ"ל וזהו ...