ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה יח - קַרְטָלִיתָא... בו רבי יונתן משתעי: זמנא חדא הוי קאזלינא בספינתא, וחזינא האי קרטליתא וכו' א. דע, כי לכל דבר יש תכלית ולתכלית יש עוד תכלית אחר גבה מעל גבה למשל: תכלית בנין הבית כדי שיהא לאדם מקום לנוח ותכלית המנוחה כדי שיוכל בכח הזה לעבד את השם ותכלית העבודה וכו' ותכלית של כל דבר הוא מחבר להמחשבה והשכל יותר מהדבר, שזה התכלית [מושג באמצעותו ו] בא ממנו וקרוב התכלית להמחשבה בקרוב יותר מהדבר כי סוף מעשה במחשבה תחלה נמצא שהסוף והתכלית הוא תחלה במחשבה וקרוב לה ומהתכלית נשתלשל המעשה למשל: כשעולה במחשבה לבנות לו בית בודאי הבית אינו נבנה בבת אחת אלא צריך להכין עצים ולסתת ולבנות כל עץ ועץ לפי צרכו ואחר כך נבנה ונשלם הבית נמצא שלמות הבית שהיא תכלית הבנין וסופו היה במחשבה תחלה נמצא שהתכלית הוא קרוב למחשבה ביותר מהתחלת המעשה ב. ודע, שהתכלית של הבריאה הוא שעשוע עולם הבא ואי אפשר לקרב זאת התכלית למחשבות בני אדם כי זאת התכלית עליו נאמר: "עין לא ראתה וכו'" אבל הצדיקים באמת גם הם יכולים לתפס במחשבתם תכלית עולם הבא וכל אחד ואחד מישראל לפי שרשו שיש לו בתוך נשמת הצדיק כן מקבל ממנו גם כן זאת התכלית כפי הפרת הכעס ברחמנות הינו כשבא אדם לכלל כעס לא יפעל בכעסו שום אכזריות ואדרבא, ימתיק הכעס ברחמנות בבחינת: ... שהוא בחינת "לקרא כלם בשם ה'" על ידי זה אהפך שפה ברורה בחינת שלמות הדבור ושלמות האותיות זה בחינת התכלית של כל הנבראים כי כל העולמות נבראו על ידי אותיות ושלמות האותיות הוא היוד שהוא בחינת עולם הבא הנברא ... להנהיג ולצוות אלא על ידי הדבור נמצא, על ידי השלמות אותיות אמונה שבמלכות על ידי זה הצדיקים יודעים את התכלית של עולם הבא כי הצדיקים המנהיגים את העולם בבחינת "צדיק מושל" הם אוחזים במדת המלכות ועל ידי אחיזתם במלכות אוחזים באותיות שבה ועל ידי אחיזתם באותיות השלמים הם אוחזים בתכלית שהיא שלמות האותיות שהיא בחינת יוד בחינות עולם הבא וזה בחינת תכלת, שהיא בחינת תכלית שנתגלה בתוך הקרטליתא בתוך המנהיגות והמלכות כנ"ל על ידי אשת רבי חנינא בן דוסא על ידי "אבנים שלמות תבנה" לצדיקיא לעלמא דאתי שהצדיקים משיגים התכלית שהוא עלמא דאתי כנ"ל וזה בחינת: "בכל דרכיך דעהו" שיוכל אדם להשיג התכלית בכל דבר כי כל דבר נברא באותיות ובכל אות יש בו שלמות הינו הנקדה אחרונה שהיא יוד בחינת עולם הבא שהיא התכלית המשלים תמונת האות כנ"ל ז. והתכלית נקרא תכלת כי התכלת מערב שחר עם לבן והוא גון שבין שחר ולבן וכשנתחבר שחר ולבן כמו הכתב שהוא ... וקרוב להניר שהוא לבן במקום הדבוק והקרוב שם הם מערבים שחר עם לבן בבחינת תכלת ותחתיות האות הוא הסוף והתכלית כי כשהסופר כותב ומעמיד הקנה והעט עם הדיו על הניר בודאי הדיו רחוק מהניר מעט עד שהסופר מעמיק העט עם הדיו בתוך עמק הניר ואז נדבק שחרות הדיו בעמק בקרוב גדול נמצא שהקרוב הוא סוף ותכלית ובמקום הקרוב שם הניר והדיו הם מערבים בבחינת תכלת כנ"ל כי כן הדבר שהתכלית שהוא סוף המעשה הוא במחשבה תחלה וקרוב להמחשבה, כנזכר לעיל [נראה לעניות דעתי לפרש, כי סוף המעשה הוא בחינת שחרות ותחלת המחשבה הוא בחינת לבן העליון כידוע נמצא שסוף המעשה, שהוא התכלית שהוא במחשבה תחלה וקרוב להמחשבה הוא בחינת תכלת, שהוא חבור שחר ולבן. והבן] ח. וזה דוקא בת קול שיצא כי בחינת בת קול התכלית של כל הדברים הינו שמהפך כל דבר מראשו לסופו שהוא התכלית בבחינת "איזהו חכם ? הרואה את הנולד" שהוא הסוף והתכלית כי בת קול הוא מה ששומעין כשאחד מוציא קול ביער או במקום אחר אז שומע כאלו אחר גם כן ... 'ברוך' ומהפכת אותה מראשה לסופה ומהפכת את הבית שתהיה קרוב לאדם יותר מהריש, והריש מהכף נמצא שהכף שהיא סוף ותכלית של התבה שהיתה רחוקה מתחלה מהבת קול בתכלית הרחוק עכשו היא קרובה בתכלית הקרוב כי כן אנו שומעין שבת קול מוציא תבת 'ברוך' בתחלה בית, ואחר כך ריש, ואחר כך כף נמצא שהכף שהיא התכלית שהיתה מתחלה בתכלית הרחוק מהבת קול עכשו נתקרב בתכלית הקרוב כי הבת קול הפך את התבה ברת קלא בת קול דוקא הודיע את זאת מה אית לכו בהדי ...