ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה ז - וַיְהִי מִקֵּץ - כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם... דעתו בעולם הזה גם בעת ההסתלקות, כשהנשמה עולה למעלה כי מי שיודע קצת בידיעתו יתברך הוא יודע שעקר התענוגים והשעשועים של השם יתברך הוא רק שאנחנו מעולם הזה השפל נגדל ונקדש שמו יתברך וזהו עקר התענוגים והשעשועים של השם יתברך כמו שכתוב: "ואבית תהלה מגושי עפר מקרוצי חמר" וכו' כי השם יתברך יש לו שרפים וחיות ואופנים ועולמות עליונים שהם עובדים אותו יתברך ואף על פי כן עקר התענוג והשעשוע שלו כשעולה למעלה העבודה של עולם השפל הזה ועל כן צריכין להשאיר אחריו בן או תלמיד כדי שישאר דעתו ... "תקופות הימים", "תקופות השנים" ואלו המקיפים שיש שם, הם בחינת סדר הזמנים שם והשגות מקיפים הללו זה עקר התענוג והשעשוע של עולם הבא אשרי מי שזוכה להשיגם וזה בחינת תכלית הידיעה כי תכלית הידיעה אשר לא נדע כי השגות אלו המקיפים, שהם בחינת שעשוע עולם הבא זה בחינת: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" כי הם הם רב טוב הצפון וטמון וסתום מעין ... עולם הבא, שהוא יום שכלו ארך, שהוא למעלה מהזמן ששם סדר הזמנים הוא בחינת מקיפים כנ"ל שהם כל התענוגים והשעשועים של עולם הבא כנ"ל ופרעה זה בחינת יובל, כמובא בזוהר דכל נהורין אתפרעין ואתגלין מנה [והשאר לא באר] וזה ...