ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה לז - דִּרְשׁוּ יְיָ וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד... ומפרנס לישראל כי השוחט הגון הוא מלביש את הנפש שבחי במדבר הינו בדבור הברכה שהוא מברך והדבור הוא בחינת שכינה, כמו שכתוב: מלכות פה "חרב לה' מלאה דם", כי השכינה נקראת חרב לה' והיא בחינת דבור, שהוא בחינת חרב פיפיות, לשון פה כמו שכתוב: "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות" וכו' וכשהנפש באה בתוך חרב לה', בתוך הדבור, בבחינת מיין נוקבין אזי השכינה מזדוגת על ידי המיין נוקבין שיש לה, בבחינת: "חזי במה ברא קאתינא" וזה "חרב לה' מלאה דם", מנפשות העולות ... לה מנוח לכף רגלה אוי לו להשוחט הזה ! אוי להנפש, שהרג את הנפש ומסר אותה בכף אויביה ואין להשכינה מיין נוקבין, להמשיך טרף לביתה ועל ידי זה "בנפשנו נביא לחמנו" ביגיעה וטרחא גדולה וזה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: ... כך רקיע וכשממתיקים את המנצפך, ועושים ממנצפך, אדני כי מריו נעשה צורת אלף, ונעשה אדני ואדני הוא דבור, הוא השכינה, כמו שכתוב: "אדני שפתי תפתח" ומהבל הזה, הינו אדני יוצא השפע, ונתחלק לכל אחד לפי בחינתו אדני יתן א'מ'ר, ... הכל גלוי להשוחט כי הנפש היא [בחינת תורה] כנ"ל והתורה שהם מגלים בני עמי הארץ, הם בחינת ניצוצות ועולה להשכינה בבחינת מיין נוקבין, בבחינת: 'חזי במאי ברא קאתינא' ובשביל זה צריך לכבדם כי על ידי הכבוד יתגלה ביותר התורה ...