ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה כב - חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם... הינו שלא יתקלקל האמונה כי כשחס ושלום נתקלקל החותם החיצון יוכלו להתקרב לחותם הפנימי ויקלקלו החותם הפנימי על ידי קלקול החותם החיצון שהוא האמונה וכשחס ושלום נתקלקל זה החותם הידים נעשה מזה כפירות שהיא הפך האמונה ונעשה אמונות כזביות ... אמרו לה, מה עבדת ? אמר: קא מתאבלינא על ירושלים כי היה מתאבל על ירושלים קריה נאמנה הינו על קלקול האמונה ועל כן סים מסאנא אכמא להורות שנתקלקל חותם הרגלין ונעשה מ'חותם' 'דם נדת' וזה: 'מסאנא אכמא' שנתקלקל הרגלין ונעשה נדת כי 'האי שחר אדם הוא' וזה נעשה על ידי קלקול האמונה כי עקר היא האמונה, כמבאר למעלה [שעל ידי קלקול האמונה שהוא בחינת חותם הידין נתקלקל ממילא חותם הרגלין כי עקר הוא האמונה כנ"ל] אמרו לה: מי חשיב את ... והשיבו: משלם כופרא כמו שפגם ישלם ושאל: והא קא הוי תמרי כי על ידי זה שפגם בעזות יכול לבוא לקלקול האמונה תמרי, בחינת: "ההימיר גוי אלוהים, ועמי המיר כבודי" וכו' ישלם תמרי כמו שמגיע על קלקול האמונה והא לא הוי תמרי כי אף על פי כן עדין לא בא לכפירות בששים הינו גיהנום 'שכל העולם ...