שאלה:
קראתי בליקוטי מוהרן את העניין הזה שיש שאלות באמונה שאין עליהן תשובה, ושאפילו משה רבנו לא ידע עליהן תשובה, ושלאף אחד בעולם לא היה ולא תהיה עליהן תשובה, ושכל מי שנכנס לשאלות האלו עם השכל שלו עוזב את האמונה.
והשאלה שלי היא, מדוע בעצם להאמין? ז"א אם באמת זה נגד השכל האנושי, אז מדוע בעצם להאמין למשהו שהוא נגד השכל האנושי?
האם יש עניין ללכת נגד השכל? אם בשכל מבינים שמשהו הוא לא נכון, אז מדוע להאמין בו?
האם האמונה היא שגעון? כי הרי היא נגד השכל...
ובכלל, מי בכלל אומר שזאת האמת, אם השכל אומר אחרת?
תשובה:
ראשית נסכים איתך שהאמת היא אחת ושאין 2 אמת, ושהשכל הוא אכן אמת, ושבאמת אם השכל אומר משהו אז הוא האמת ואם השכל אומר על משהו שהוא שקר, אז הוא אכן שקר וכולי.
כמו כן נסכים איתך, כי אין לו לאדם בעולמו אלא את השכל לנסות ולגלות באמצעותו את האמת. ואם לא נקשיב לשכל, אז ממילא אפשר כבר להאמין לכל מיני אמונות כזב וכיו"ב. והדבר היחיד שצריך להצמד אליו הוא אל השכל הישר ואך ורק אל השכל הישר בלבד.
ואז כמובן נשאלת השאלה, כיצד הדבר הזה מסתדר עם עניין האמונה שהיא נגד השכל? וכיצד זה שבאמת צריך להאמין נגד השכל?
ונוסיף גם לשאול, מאחר שזה נגד השכל, אז מדוע להאמין דווקא בזה, הרי אפשר גם להאמין בכל דבר אחר. אז מדוע דווקא בזה? והעניין צריך כמובן ביאור כדלהלן.
והתשובה:
אמר רבי נחמן מברסלב במספר מקומות "אמונה איתקריאת כד איתחבר בה אמת"
היינו שאמונה אמיתית ושלמה, היא רק כאשר היא מחוברת אל האמת. ונסביר את העניין כולו.
השכל הוא אכן האמת ואפשר ומומלץ ורצוי להשען על השכל ואפשר לסמוך רק על השכל ולא צריך אמונה כלל. מצד האמת השכל הוא מספיק חזק ואמיתי כדי לדעת את האמת. הנשמה היא השכל. והיא חלק אלוקה ממעל. והיא מספיק מזוככת כדי לדעת באמצעותה את האמת.
אלא מה? העניין הוא שהאדם עצמו לא מספיק משתמש בשכל של עצמו, ולכן השכל של האדם הוא מאוד חלש.
ז"א השכל הוא אכן כלי אמיתי לידיעת האמת, אך זה אפשרי רק כאשר השכל תקין ושלם. דהיינו שהאדם משתמש בשכלו בשלמות.
יחד עם זאת, אם האדם לא משתמש בשכלו בשלמות, דהיינו עושה טעויות בחייו וכיו"ב. כגון לדוגמא כועס, שזה דבר שהוא בבירור נגד השכל וכיו"ב, הרי שזה מעיד על כך שהשכל של אותו האדם אינו תקין. וממילא השכל של האדם פסול לעדות.
ונחדד: שכל תקין היינו שכל שבו אין לאדם שום שאלה בעולם בשום נושא בעולם, שזו תכלית הידיעה. וכל זמן שהאדם לא הגיע לכך שהשכל שלו שלם לגמרי, דהיינו כל זמן שיש לאדם ספק כלשהו בנושא כלשהו בעולם, אפילו הספק הקטן ביותר, הרי ששכלו של האדם הזה אינו שלם, ושכלו עדיין אינו יודע את האמת האמיתית, אלא רק אמיתות יחסיות בלבד.
נחדד עוד יותר: כל זמן שהאדם יכול לדעת יותר מאשר מה שהוא יודע, הרי שהוא אינו יודע את הכל, וממילא שכלו אינו תקין.
ונוסיף: כל זמן שאדם לא תיקן את חטא אדם הראשון שהוא הפגם של עץ הדעת טוב ורע, הרי ששכלו פגום והוא אינו יודע את האמת באמת, אלא הוא רק יודע אמיתות יחסיות וכיו"ב.
האמת היא באמת אחת. ובאמת מצד האמת אין סתירה בהפכים של החלל הפנוי. ובאמת רק אחד מהצדדים נכון, ז"א קיימת אמת אחת שאין לה הפך, ושבו השאלות האלו כלל לא קיימות.
אלא מה? שכדי להבין את השכל הזה, לשם כך צריך הרבה מאוד שכל. ולא סתם הרבה מאוד שכל, אלא שצריך את כל השכל שבעולם, כדי להבין את הנושא הזה של החלל הפנוי באמת.
היינו כי מי ששכלו שלם בשלמות שאין שלמות אחריה, הוא דייקא ורק הוא זוכה להבין בשכל שלו (ללא צורך באמונה) את האמת של החלל הפנוי. והוא דייקא זוכה להבין בשכל שלו ששני ההפכים האלו הם אמת לגמרי.
וזו ורק זו נקראת ידיעה שלמה, ידיעת האמת באמת, להכלל בא"ס לגמרי, תשובה שלמה, תורת ה ממש וכולי.
אלא מה?
שהשכל הזה הוא כ"כ גדול, שאי אפשר להסביר אותו בשכל אנושי. ולכן השכל הזה "נקרא" אמונה ביחס לאלו שאינם מבינים את השכל הזה. כי ביחס אליהם זו אכן רק אמונה כי זה נוגד את השכל האנושי.
אך בייחס למי שהשלים את דעתו לגמרי, אצלו זה שכל לגמרי ולחלוטין לא אמונה, אלא שכל ממש.
ואדרבה, כל מה שנקרא אצל האדם שכל זו בכלל אמונה. כי באמת כל זמן שהאדם לא מגיע לשלמות השכל לגמרי, הרי שגם מה שנקרא אצלו שכל ממש, זו רק אמונה, כי מאחר שהוא אינו יודע עדיין את הכל, ממילא יכול להיות שהוא טועה... ואולי הוא יגלה פתאום משהו נוסף שיהפוך אצלו את כל הקערה על פיה וכולי.
כך שבאמת כל זמן שאדם לא זוכה לתכלית הידיעה ולידיעה שלמה, הרי שכל מה שהוא בטוח בו, הוא רק אמונה בלבד ולא שכל אמיתי.
ואדרבה על האדם להלחם בכל האמונות הכוזביות שבו, על ידי שימוש בשכל. והדרך היחידה לגלות את השקר, היא על ידי שימוש בשכל.
ואז כאשר האדם חוקר ומשתמש בשכלו, כך שכלו של האדם מתחזק יותר ויותר.
עד שהאדם מגיע למצב שבו הוא מבין את השורש של השאלות של החלל הפנוי, ואז הוא מסתבך לגמרי, כי באמת אי אפשר בשכל אנושי למצוא תשובה לשאלות האלו.
ונחדד: צריך את כל השכל שבעולם כדי להבין בכלל את השאלות של החלל הפנוי. וכל זמן שאין לאדם את כל השכל שבעולם, הוא בכלל לא מבין את השאלות האלו באמת.
ורק אחרי שהאדם משלים את שכלו, רק אז הוא בכלל מבין את השאלות האלו והוא צריך לעבור בהן בהכרח.
וכאשר האדם מסתבך עם השאלות של החלל הפנוי, זו מלחמת גוג ומגוג המפורסמת, וזהו גם שיא הגהנום האפשרי, וזו גם צעקת הציפורים שבני אדם לא יכולים לעמוד בה (בסיפורי מעשיות במעשה על הקבצנים).
כי באמת השכל האנושי לא מסוגל למצוא תשובות לשאלות האלו. ואף על פי כן השאלות האלו קיימות.
וככל שיש לאדם יותר שכל, כך הוא מבין טוב יותר את השאלות האלו, וכך הוא סובל יותר מכך שהוא מסתבך ולא מצליח למצוא תשובות לשאלות האלו.
ואז האדם נמצא בסכנה גדולה שלא ישתגע ממש...
אך מי שליבו אמיץ וחזק, הוא ממשיך לחקור בשכלו למרות שהוא מבין שאין תשובה בשכל, למרות זאת הוא ממשיך לחקור ולחפש את האמת האמיתית באמת.
ואז אחרי שהאדם חוקר בשכלו כ"כ חזק, על ידי זה המוחין של האדם מבטשין בכתר, והאדם זוכה לקבל שכל חדש שהוא השכל הנקנה, שזאת השגת הא"ס במטי ולא מטי וכולי.
כי השכל הנקנה הוא מעל השכל האנושי. וכדי להגיע אליו אי אפשר אל על ידי זה שהאדם מחזק את שכלו האנושי כמה שיותר, ומוסר את נפשו ממש ללכת אחרי השכל שבכל דבר, כי רק דרך זה האדם זוכה להשיג את השכל האמיתי, שהוא השכל הנקנה.
וכאשר האדם זוכה לשכל הנקנה, אז הוא מפסיק להאמין ומתחיל להבין באמת. כי רק שם זו נקראת ידיעה שלמה, ורק שם כאשר השכל שלם, רק שם זהו שכל אמיתי ולא אמונה.
כי האמונה שייכת רק אצל אלו שאין להם שכל וידיעתם אינה שלמה בלב שלם. אך אצל מי שזוכה לשכל הנ"ל, הוא דייקא אינו מאמין אלא דווקא מבין בשכל הנקנה שלו את התשובות לכל השאלות שבעולם, גם לאלו שבאות מהחלל הפנוי.
ובזה יתבאר גם מ"ש רבי נחמן מברסלב על השאלות של החלל הפנוי, "שאין שם למדן ליישבן" דהיינו משמע שכאילו אפשרי ליישבן. ומיד אח"כ אמר רבי נחמן מברסלב כי אין שם שכל ליישבן. ולכאורה זה סותר כמובן.
אלא שהלמדן הוא זה שיש לו את השכל הנקנה, ששם השאלות בטלות מעיקרא, רק שבשכל אנושי אי אפשר להבין את התשובות וכולי.
ונסכם: אכן על האדם לחפש רק את האמת ולהשתמש בשכל בלבד. ואם האדם יעשה זאת בשלמות שאין שלמות אחריה, אז הוא יזכה לשכל הנקנה ויראה את האמת וכולי...
קראתי בליקוטי מוהרן את העניין הזה שיש שאלות באמונה שאין עליהן תשובה, ושאפילו משה רבנו לא ידע עליהן תשובה, ושלאף אחד בעולם לא היה ולא תהיה עליהן תשובה, ושכל מי שנכנס לשאלות האלו עם השכל שלו עוזב את האמונה.
והשאלה שלי היא, מדוע בעצם להאמין? ז"א אם באמת זה נגד השכל האנושי, אז מדוע בעצם להאמין למשהו שהוא נגד השכל האנושי?
האם יש עניין ללכת נגד השכל? אם בשכל מבינים שמשהו הוא לא נכון, אז מדוע להאמין בו?
האם האמונה היא שגעון? כי הרי היא נגד השכל...
ובכלל, מי בכלל אומר שזאת האמת, אם השכל אומר אחרת?
תשובה:
ראשית נסכים איתך שהאמת היא אחת ושאין 2 אמת, ושהשכל הוא אכן אמת, ושבאמת אם השכל אומר משהו אז הוא האמת ואם השכל אומר על משהו שהוא שקר, אז הוא אכן שקר וכולי.
כמו כן נסכים איתך, כי אין לו לאדם בעולמו אלא את השכל לנסות ולגלות באמצעותו את האמת. ואם לא נקשיב לשכל, אז ממילא אפשר כבר להאמין לכל מיני אמונות כזב וכיו"ב. והדבר היחיד שצריך להצמד אליו הוא אל השכל הישר ואך ורק אל השכל הישר בלבד.
ואז כמובן נשאלת השאלה, כיצד הדבר הזה מסתדר עם עניין האמונה שהיא נגד השכל? וכיצד זה שבאמת צריך להאמין נגד השכל?
ונוסיף גם לשאול, מאחר שזה נגד השכל, אז מדוע להאמין דווקא בזה, הרי אפשר גם להאמין בכל דבר אחר. אז מדוע דווקא בזה? והעניין צריך כמובן ביאור כדלהלן.
והתשובה:
אמר רבי נחמן מברסלב במספר מקומות "אמונה איתקריאת כד איתחבר בה אמת"
היינו שאמונה אמיתית ושלמה, היא רק כאשר היא מחוברת אל האמת. ונסביר את העניין כולו.
השכל הוא אכן האמת ואפשר ומומלץ ורצוי להשען על השכל ואפשר לסמוך רק על השכל ולא צריך אמונה כלל. מצד האמת השכל הוא מספיק חזק ואמיתי כדי לדעת את האמת. הנשמה היא השכל. והיא חלק אלוקה ממעל. והיא מספיק מזוככת כדי לדעת באמצעותה את האמת.
אלא מה? העניין הוא שהאדם עצמו לא מספיק משתמש בשכל של עצמו, ולכן השכל של האדם הוא מאוד חלש.
ז"א השכל הוא אכן כלי אמיתי לידיעת האמת, אך זה אפשרי רק כאשר השכל תקין ושלם. דהיינו שהאדם משתמש בשכלו בשלמות.
יחד עם זאת, אם האדם לא משתמש בשכלו בשלמות, דהיינו עושה טעויות בחייו וכיו"ב. כגון לדוגמא כועס, שזה דבר שהוא בבירור נגד השכל וכיו"ב, הרי שזה מעיד על כך שהשכל של אותו האדם אינו תקין. וממילא השכל של האדם פסול לעדות.
ונחדד: שכל תקין היינו שכל שבו אין לאדם שום שאלה בעולם בשום נושא בעולם, שזו תכלית הידיעה. וכל זמן שהאדם לא הגיע לכך שהשכל שלו שלם לגמרי, דהיינו כל זמן שיש לאדם ספק כלשהו בנושא כלשהו בעולם, אפילו הספק הקטן ביותר, הרי ששכלו של האדם הזה אינו שלם, ושכלו עדיין אינו יודע את האמת האמיתית, אלא רק אמיתות יחסיות בלבד.
נחדד עוד יותר: כל זמן שהאדם יכול לדעת יותר מאשר מה שהוא יודע, הרי שהוא אינו יודע את הכל, וממילא שכלו אינו תקין.
ונוסיף: כל זמן שאדם לא תיקן את חטא אדם הראשון שהוא הפגם של עץ הדעת טוב ורע, הרי ששכלו פגום והוא אינו יודע את האמת באמת, אלא הוא רק יודע אמיתות יחסיות וכיו"ב.
האמת היא באמת אחת. ובאמת מצד האמת אין סתירה בהפכים של החלל הפנוי. ובאמת רק אחד מהצדדים נכון, ז"א קיימת אמת אחת שאין לה הפך, ושבו השאלות האלו כלל לא קיימות.
אלא מה? שכדי להבין את השכל הזה, לשם כך צריך הרבה מאוד שכל. ולא סתם הרבה מאוד שכל, אלא שצריך את כל השכל שבעולם, כדי להבין את הנושא הזה של החלל הפנוי באמת.
היינו כי מי ששכלו שלם בשלמות שאין שלמות אחריה, הוא דייקא ורק הוא זוכה להבין בשכל שלו (ללא צורך באמונה) את האמת של החלל הפנוי. והוא דייקא זוכה להבין בשכל שלו ששני ההפכים האלו הם אמת לגמרי.
וזו ורק זו נקראת ידיעה שלמה, ידיעת האמת באמת, להכלל בא"ס לגמרי, תשובה שלמה, תורת ה ממש וכולי.
אלא מה?
שהשכל הזה הוא כ"כ גדול, שאי אפשר להסביר אותו בשכל אנושי. ולכן השכל הזה "נקרא" אמונה ביחס לאלו שאינם מבינים את השכל הזה. כי ביחס אליהם זו אכן רק אמונה כי זה נוגד את השכל האנושי.
אך בייחס למי שהשלים את דעתו לגמרי, אצלו זה שכל לגמרי ולחלוטין לא אמונה, אלא שכל ממש.
ואדרבה, כל מה שנקרא אצל האדם שכל זו בכלל אמונה. כי באמת כל זמן שהאדם לא מגיע לשלמות השכל לגמרי, הרי שגם מה שנקרא אצלו שכל ממש, זו רק אמונה, כי מאחר שהוא אינו יודע עדיין את הכל, ממילא יכול להיות שהוא טועה... ואולי הוא יגלה פתאום משהו נוסף שיהפוך אצלו את כל הקערה על פיה וכולי.
כך שבאמת כל זמן שאדם לא זוכה לתכלית הידיעה ולידיעה שלמה, הרי שכל מה שהוא בטוח בו, הוא רק אמונה בלבד ולא שכל אמיתי.
ואדרבה על האדם להלחם בכל האמונות הכוזביות שבו, על ידי שימוש בשכל. והדרך היחידה לגלות את השקר, היא על ידי שימוש בשכל.
ואז כאשר האדם חוקר ומשתמש בשכלו, כך שכלו של האדם מתחזק יותר ויותר.
עד שהאדם מגיע למצב שבו הוא מבין את השורש של השאלות של החלל הפנוי, ואז הוא מסתבך לגמרי, כי באמת אי אפשר בשכל אנושי למצוא תשובה לשאלות האלו.
ונחדד: צריך את כל השכל שבעולם כדי להבין בכלל את השאלות של החלל הפנוי. וכל זמן שאין לאדם את כל השכל שבעולם, הוא בכלל לא מבין את השאלות האלו באמת.
ורק אחרי שהאדם משלים את שכלו, רק אז הוא בכלל מבין את השאלות האלו והוא צריך לעבור בהן בהכרח.
וכאשר האדם מסתבך עם השאלות של החלל הפנוי, זו מלחמת גוג ומגוג המפורסמת, וזהו גם שיא הגהנום האפשרי, וזו גם צעקת הציפורים שבני אדם לא יכולים לעמוד בה (בסיפורי מעשיות במעשה על הקבצנים).
כי באמת השכל האנושי לא מסוגל למצוא תשובות לשאלות האלו. ואף על פי כן השאלות האלו קיימות.
וככל שיש לאדם יותר שכל, כך הוא מבין טוב יותר את השאלות האלו, וכך הוא סובל יותר מכך שהוא מסתבך ולא מצליח למצוא תשובות לשאלות האלו.
ואז האדם נמצא בסכנה גדולה שלא ישתגע ממש...
אך מי שליבו אמיץ וחזק, הוא ממשיך לחקור בשכלו למרות שהוא מבין שאין תשובה בשכל, למרות זאת הוא ממשיך לחקור ולחפש את האמת האמיתית באמת.
ואז אחרי שהאדם חוקר בשכלו כ"כ חזק, על ידי זה המוחין של האדם מבטשין בכתר, והאדם זוכה לקבל שכל חדש שהוא השכל הנקנה, שזאת השגת הא"ס במטי ולא מטי וכולי.
כי השכל הנקנה הוא מעל השכל האנושי. וכדי להגיע אליו אי אפשר אל על ידי זה שהאדם מחזק את שכלו האנושי כמה שיותר, ומוסר את נפשו ממש ללכת אחרי השכל שבכל דבר, כי רק דרך זה האדם זוכה להשיג את השכל האמיתי, שהוא השכל הנקנה.
וכאשר האדם זוכה לשכל הנקנה, אז הוא מפסיק להאמין ומתחיל להבין באמת. כי רק שם זו נקראת ידיעה שלמה, ורק שם כאשר השכל שלם, רק שם זהו שכל אמיתי ולא אמונה.
כי האמונה שייכת רק אצל אלו שאין להם שכל וידיעתם אינה שלמה בלב שלם. אך אצל מי שזוכה לשכל הנ"ל, הוא דייקא אינו מאמין אלא דווקא מבין בשכל הנקנה שלו את התשובות לכל השאלות שבעולם, גם לאלו שבאות מהחלל הפנוי.
ובזה יתבאר גם מ"ש רבי נחמן מברסלב על השאלות של החלל הפנוי, "שאין שם למדן ליישבן" דהיינו משמע שכאילו אפשרי ליישבן. ומיד אח"כ אמר רבי נחמן מברסלב כי אין שם שכל ליישבן. ולכאורה זה סותר כמובן.
אלא שהלמדן הוא זה שיש לו את השכל הנקנה, ששם השאלות בטלות מעיקרא, רק שבשכל אנושי אי אפשר להבין את התשובות וכולי.
ונסכם: אכן על האדם לחפש רק את האמת ולהשתמש בשכל בלבד. ואם האדם יעשה זאת בשלמות שאין שלמות אחריה, אז הוא יזכה לשכל הנקנה ויראה את האמת וכולי...