ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨חיי מוהר"ן - יד - שיחות השיכים להתורות
אות יד בעת שנתן לנו התורה תשעה תקונין הנ"ל בכתיבת ידו היינו עומדים לפניו, והוא חתך הדפין של התורה הנ"ל מתוך ספרו כדי לתנם לנו להעתיקם. ותחלת התורה היתה מתחלת באמצע הדף שהיה כתוב עליו תורה אחרת שלא רצה לתן אותה לנו להעתיקה. והכרח לומר לי אלו הדברים בעל פה מלה במלה ואני ישבתי אצלו והייתי כותב מפיו הקדוש. ובתוך כך נתלהב מאד ופניו היו מאדימות ומאירות והפסיק באמצע קצת והיה אצלנו פליאה גדולה. ואחר כך ספר לנו שזאת הלילה הוא היארצייט של אמו, כי היה אז י"ט אדר והוא שכח ולא הדליק נר ולא אמר קדיש ואז היתה שנה מעברת שהיארצייט הוא בשני חדשי אדר כידוע ובתוך כתיבת זאת התורה באה אמו אצלו והזכירה אותו היארצייט. ותכף קרא מנין ולמד משניות ואמר קדיש והדליק נר בשבילה. ובבקר קרא גם כן מנין לחדרו שישב שם ופרס על שמע בעצמו ואמר ברכו וקדשה ואחר כך כל הקדישים של ובא לציון ותפילה לדוד ופטום הקטרת ועלינו. ואמר כלם בעצמו לא נעדר אחד ואחר כך למד משניות ואמר עוד קדיש דרבנן ואמר אחר כך שמימיו לא פרס על שמע וזה היה פעם ראשון אצלו שאמר ברכו וקדשה לפני התבה ועוד יש בזה דברים בגו ונראה לי לפי תפיסתנו אז כי הקטנה הנ"ל היה שמה פיגא על שם אמו זכרונה לברכה שהיה שמה פיגא והתורה הנ"ל שיכה לענין הסתלקות הנשמה שממנה נמשך באורי התורה, כי יש נשמה שסובלת מרירות כמו שמבאר שם עין שם. ומחמת זה נראה לפי עניות דעתי שהיתה שיכות שדיקא בעת שעסקנו בהתורה הנ"ל באה נשמת אמו הקדושה זכרונה לברכה כי אמו היתה צדקת גדולה ופעם אחת שמעתי מפיו הקדוש בפרוש שאמו היתה בעלת רוח הקדש, והדברים עתיקים. כי כל דברי רבנו זכרונו לברכה, ומעשיות שאנו מספרים ממנו, אין בהם דבר שלא יהיה בהם סודות גבוהות ונוראות ועצומות מאד מאד. עמק עמק מי ימצאנו. בפרט המעשיות שעברו על זרעו הקדושים כי בניו הם בחינת למעלה מששים רבוא נשמות ישראל כמובן בלקוטי מוהר"ו חלק ראשון סימן רע"ג על פסוק (דברי הימים א כ"ג) : ובני רחביה רבו למעלה עין שם. ובשביל זה עבר עליהם מה שעבר המקום ירחם עליהם להבא שימשך על פלטה הנשארת חיים ואריכות ימים ושנים עליהם ועל זרעם עד סוף כל הדורות אמן ואמן אות טו (טו) אחר שאמר התורה תשעה תקונין הנ"ל ושם מדבר הרבה ממעלת ארץ ישראל שזה עקר נצחון המלחמה כשזוכין לבוא לארץ ישראל וכו' ובפרט בעת שאמר התורה באר הדבר יותר כי אז התחיל בהתחלת התורה תכף לדבר מארץ ישראל. ואמר בזו הלשון מי שרוצה להיות יהודי, דהינו לילך מדרגא לדרגא אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל וכשמנצחין המלחמה אז נקראין איש מלחמה כי קדם שמנצחין המלחמה אז אל יתהלל חוגר כמפתח רק כשמנצחין המלחמה אז הוא איש מלחמה. ואחר כך התחיל לדבר מהנשמה, ונתלהב מאד והרים קולו ואמר יש נשמה וכו' כנדפס בספר בסימן הנ"ל רק שבכתיבתו התחיל תכף מהנשמה אבל באמירתו התחיל מארץ ישראל כנ"ל. ואחר שגמר התורה אחר כך בעת השיחה שאלתי אותו מה כונתכם במה שאמרתם שארץ ישראל היא גדולה כל כך ושזה עקר נצחון המלחמה. וגער בי וענה ואמר כונתי ארץ ישראל הזאת בפשיטות עם אלו הבתים והדירות. כלומר שכל כונתו במה שהאריך במעלת ארץ ישראל, כונתו כפשוטו על ארץ ישראל הזאת שבני ישראל נוסעים לשם שרצונו שכל איש ישראל כל מי שרוצה להיות איש ישראל באמת יסע לארץ ישראל ואף על פי שיש לו מניעות רבות על זה ישבר כל המניעות וילך לשם כי זה עקר נצחון המלחמה כשזוכין לבוא לארץ ישראל וכו'. וזה אשר העיר לבבי ביותר וחזק אותי ביותר, לעבר על כל המניעות הרבות שהיה לי בלי שעור לשבר כלם ולבוא לארץ ישראל. ברוך השם יתברך אשר היה בעזרי לשבר מניעות ובלבולים ועכובים כאלה, ולבוא לשם בשלום ולחזר בשלום. כשהתחיל התורה תשעה תקונין הנ"ל בראש השנה בין השמשות כדרכו תמיד, דהינו סמוך לתחלת הלילה השיכה ליום שני דראש השנה, וכבר חשך היום, ואני ישבתי סמוך מאד אליו והסתכלתי בו וראיתי שאמר התבות תשעה תקונין יקירין אתמסרין לדקנא בכחות גדולות מאד מאד עד מצוי הנפש, ובאימה ויראה ורתת וזיע אשר אי אפשר לשער, ותפס את זקנו כמה פעמים בכחות גדולות. ואי אפשר לציר זאת בכתב וכבר מבאר במקום אחר שאמר שקדם שהוא מוציא מפיו התבה הראשונה של התורה נדמה לו שתצא נפשו וכן בתבה הראשונה של הקדוש ואצל התורה הזאת ראיתי זאת בעיני עצם מסירת נפשו שאי אפשר לשער שיך לעיל לענין המבאר שם שקדם שבאין לארץ ישראל אזי אל יתהלל חוגר כמפתח וכו' רצונו לומר כי הרבה יסורים ומניעות וכו' צריכין לעבר קדם שבאין לשם. פעם אחת כשספר רבנו זכרונו לברכה מעצם המניעות והסכנות שהיה עליו בסטאמבול ואיך שהיה בסכנה גדולה קדם שבא לארץ ישראל וכו' אז ענה ואמר לנו שאנחנו יכולים לבוא לארץ ישראל בנקל. כאומר שעלינו לא יתגברו מניעות כאלה וסכנות כאלה כמו שהיו עליו ואם נרצה נוכל לבוא לארץ ישראל בנקל. אך אף על פי כן בודאי גם אנחנו צריכים להיות מרצים לסבל יסורים ולשבר מניעות קדם שבאין לשם כי ארץ ישראל היא אחת משלשה דברים שנתנו על ידי יסורים וכמובא גם שם במאמר הנ"ל. ופעם אחת אמר רבנו זכרונו לברכה יש שנדמה להם שרוצין ונכספין מאד לבוא לארץ ישראל אם היו יכולים לסע לשם בהרחבה אבל לא בצער ודחק ובאמת אין זה רצון שלם. כי מי שרוצה לבוא באמת לארץ ישראל צריך לילך גם רגלי וכמו שנאמר לאברהם לך לך וכו' לך דיקא. ועין ימי נתן [מוהרנ"ת] בנסיעתו לארץ ישראל. אחר שאמר רבנו זכרונו לברכה מאמר תשעה תקונין הנ"ל אמר בדרך צחות [אני היום אמרתי על אש ועל מים] כי שם מדבר מענין דבורים חמים כגחלי אש ומענין פתח צור ויזובו מים.
אות יד

בָּעֵת שֶׁנָּתַן לָנוּ הַתּוֹרָה תִּשְׁעָה תִּקּוּנִין הַנַּ"ל בִּכְתִיבַת יָדוֹ

הָיִינוּ עוֹמְדִים לְפָנָיו, וְהוּא חָתַךְ הַדַּפִּין שֶׁל הַתּוֹרָה הַנַּ"ל מִתּוֹךְ סִפְרוֹ כְּדֵי לִתְּנֵם לָנוּ לְהַעְתִּיקָם.

וּתְחִלַּת הַתּוֹרָה הָיְתָה מַתְחֶלֶת בְּאֶמְצַע הַדַּף

שֶׁהָיָה כָּתוּב עָלָיו תּוֹרָה אַחֶרֶת שֶׁלּא רָצָה לִתֵּן אוֹתָהּ לָנוּ לְהַעְתִּיקָהּ.

וְהֻכְרַח לוֹמַר לִי אֵלּוּ הַדְּבָרִים בְּעַל פֶּה מִלָּה בְּמִלָּה

וַאֲנִי יָשַׁבְתִּי אֶצְלוֹ וְהָיִיתִי כּוֹתֵב מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ.

וּבְתוֹךְ כָּךְ נִתְלַהֵב מְאד וּפָנָיו הָיוּ מַאְדִּימוֹת וּמְאִירוֹת

וְהִפְסִיק בָּאֶמְצַע קְצָת

וְהָיָה אֶצְלֵנוּ פְּלִיאָה גְּדוֹלָה.

וְאַחַר כָּךְ סִפֵּר לָנוּ שֶׁזּאת הַלַּיְלָה הוּא הַיָּארְצַייט שֶׁל אִמּוֹ, כִּי הָיָה אָז י"ט אֲדָר וְהוּא שָׁכַח וְלא הִדְלִיק נֵר וְלא אָמַר קַדִּישׁ

וְאָז הָיְתָה שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת שֶׁהַיָּארְצַייט הוּא בִּשְׁנֵי חָדְשֵׁי אֲדָר כַּיָּדוּעַ

וּבְתוֹךְ כְּתִיבַת זאת הַתּוֹרָה בָּאָה אִמּוֹ אֶצְלוֹ וְהִזְכִּירָה אוֹתוֹ הַיָּארְצַייט.

וְתֵכֶף קָרָא מִנְיָן וְלָמַד מִשְׁנָיוֹת וְאָמַר קַדִּישׁ וְהִדְלִיק נֵר בִּשְׁבִילָהּ.

וּבַבּקֶר קָרָא גַּם כֵּן מִנְיָן לְחַדְרוֹ שֶׁיָּשַׁב שָׁם וּפָרַס עַל שְׁמַע בְּעַצְמוֹ וְאָמַר בָּרְכוּ וּקְדֻשָּׁה וְאַחַר כָּךְ כָּל הַקַּדִּישִׁים שֶׁל וּבָא לְצִיּוֹן וּתְפִילָּה לְדָוִד וּפִטּוּם הַקְּטרֶת וְעָלֵינוּ.

וְאָמַר כֻּלָּם בְּעַצְמוֹ לא נֶעְדַּר אֶחָד

וְאַחַר כָּךְ לָמַד מִשְׁנָיוֹת וְאָמַר עוֹד קַדִּישׁ דְּרַבָּנָן

וְאָמַר אַחַר כָּךְ שֶׁמִּיָּמָיו לא פָּרַס עַל שְׁמַע

וְזֶה הָיָה פַּעַם רִאשׁוֹן אֶצְלוֹ שֶׁאָמַר בָּרְכוּ וּקְדֻשָּׁה לִפְנֵי הַתֵּבָה

וְעוֹד יֵשׁ בָּזֶה דְּבָרִים בְּגוֹ

וְנִרְאָה לִי לְפִי תְּפִיסָתֵנוּ אָז

כִּי הַקְּטַנָּה הַנַּ"ל הָיָה שְׁמָהּ פֵיְגָא עַל שֵׁם אִמּוֹ זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה שֶׁהָיָה שְׁמָהּ פֵיְגָא

וְהַתּוֹרָה הַנַּ"ל שַׁיָּכָה לְעִנְיַן הִסְתַּלְּקוּת הַנְּשָׁמָה שֶׁמִּמֶּנָּה נִמְשָׁךְ בֵּאוּרֵי הַתּוֹרָה, כִּי יֵשׁ נְשָׁמָה שֶׁסּוֹבֶלֶת מְרִירוּת כְּמוֹ שֶׁמְּבאָר שָׁם עַיֵּן שָׁם.

וּמֵחֲמַת זֶה נִרְאֶה לְפִי עֲנִיּוּת דַּעְתִּי שֶׁהָיְתָה שַׁיָּכוּת שֶׁדַּיְקָא בָּעֵת שֶׁעָסַקְנוּ בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל בָּאָה נִשְׁמַת אִמּוֹ הַקְּדוֹשָׁה זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה

כִּי אִמּוֹ הָיְתָה צַדֶּקֶת גְּדוֹלָה

וּפַעַם אַחַת שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּפֵרוּשׁ שֶׁאִמּוֹ הָיְתָה בַּעֲלַת רוּחַ הַקּדֶשׁ, וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים.

כִּי כָל דִּבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וּמַעֲשִׂיּוֹת שֶׁאָנוּ מְסַפְּרִים מִמֶּנּוּ, אֵין בָּהֶם דָּבָר שֶׁלּא יִהְיֶה בָּהֶם סוֹדוֹת גְּבוֹהוֹת וְנוֹרָאוֹת וַעֲצוּמוֹת מְאד מְאד. עָמק עָמק מִי יִמְצָאֶנּוּ.

בִּפְרָט הַמַּעֲשִׂיּוֹת שֶׁעָבְרוּ עַל זַרְעוֹ הַקְּדוֹשִׁים

כִּי בָּנָיו הֵם בְּחִינַת לְמַעְלָה מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל כַּמּוּבָן בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ו חֵלֶק רִאשׁוֹן סִימָן רע"ג עַל פָּסוּק: וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ לְמָעְלָה עַיֵּן שָׁם.

וּבִשְׁבִיל זֶה עָבַר עֲלֵיהֶם מַה שֶּׁעָבַר הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם לְהַבָּא שֶׁיֻּמְשַׁךְ עַל פְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת חַיִּים וַאֲרִיכוּת יָמִים וְשָׁנִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת אָמֵן וְאָמֵן

אות טו

אַחַר שֶׁאָמַר הַתּוֹרָה תִּשְׁעָה תִּקּוּנִין הַנַּ"ל

וְשָׁם מְדַבֵּר הַרְבֵּה מִמַּעֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

שֶׁזֶּה עִקַּר נִצְחוֹן הַמִּלְחָמָה כְּשֶׁזּוֹכִין לָבוֹא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכוּ'

וּבִפְרָט בְּעֵת שֶׁאָמַר הַתּוֹרָה בֵּאֵר הַדָּבָר יוֹתֵר

כִּי אָז הִתְחִיל בְּהַתְחָלַת הַתּוֹרָה תֵּכֶף לְדַבֵּר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

וְאָמַר בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת יְהוּדִי, דְּהַיְנוּ לֵילֵךְ מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא

אִי אֶפְשָׁר כִּי אִם עַל יְדֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

וּכְשֶׁמְּנַצְּחִין הַמִּלְחָמָה אָז נִקְרָאִין אִישׁ מִלְחָמָה

כִּי קדֶם שֶׁמְּנַצְּחִין הַמִּלְחָמָה אָז אַל יִתְהַלֵּל חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ

רַק כְּשֶׁמְּנַצְּחִין הַמִּלְחָמָה אָז הוּא אִישׁ מִלְחָמָה.

וְאַחַר כָּךְ הִתְחִיל לְדַבֵּר מֵהַנְּשָׁמָה, וְנִתְלַהֵב מְאד וְהֵרִים קוֹלוֹ

וְאָמַר יֵשׁ נְשָׁמָה וְכוּ' כַּנִּדְפָּס בַּסֵּפֶר בְּסִימָן הַנַּ"ל

רַק שֶׁבִּכְתִיבָתוֹ הִתְחִיל תֵּכֶף מֵהַנְּשָׁמָה

אֲבָל בַּאֲמִירָתוֹ הִתְחִיל מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל.

וְאַחַר שֶׁגָּמַר הַתּוֹרָה

אַחַר כָּךְ בְּעֵת הַשִּׂיחָה שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מַה כַּוָּנַתְכֶם בַּמֶּה שֶׁאֲמַרְתֶּם שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ וְשֶׁזֶּה עִקַּר נִצְחוֹן הַמִּלְחָמָה.

וְגָעַר בִּי וְעָנָה וְאָמַר

כַּוָּנָתִי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַזּאת בִּפְשִׁיטוּת עִם אֵלּוּ הַבָּתִּים וְהַדִּירוֹת.

כְּלוֹמַר שֶׁכָּל כַּוָּנָתוֹ בַּמֶּה שֶׁהֶאֱרִיךְ בְּמַעֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כַּוָּנָתוֹ כִּפְשׁוּטוֹ עַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַזּאת שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל נוֹסְעִים לְשָׁם

שֶׁרְצוֹנוֹ שֶׁכָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת יִסַּע לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְנִיעוֹת רַבּוֹת עַל זֶה

יְשַׁבֵּר כָּל הַמְּנִיעוֹת וְיֵלֵךְ לְשָׁם כִּי זֶה עִקַּר נִצְחוֹן הַמִּלְחָמָה כְּשֶׁזּוֹכִין לָבוֹא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכוּ'.

וְזֶה אֲשֶׁר הֵעִיר לְבָבִי בְּיוֹתֵר וְחִזֵּק אוֹתִי בְּיוֹתֵר, לַעֲבר עַל כָּל הַמְּנִיעוֹת הָרַבּוֹת שֶׁהָיָה לִי בְּלִי שִׁעוּר לִשְׁבּר כֻּלָּם וְלָבוֹא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

בָּרוּךְ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר הָיָה בְּעֶזְרִי לְשַׁבֵּר מְנִיעוֹת וּבִלְבּוּלִים וְעִכּוּבִים כָּאֵלֶּה, וְלָבוֹא לְשָׁם בְּשָׁלוֹם וְלַחֲזר בְּשָׁלוֹם.

כְּשֶׁהִתְחִיל הַתּוֹרָה תִּשְׁעָה תִּקּוּנִין הַנַּ"ל בְּראשׁ הַשָּׁנָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת כְּדַרְכּוֹ תָּמִיד, דְּהַיְנוּ סָמוּךְ לִתְחִלַּת הַלַּיְלָה הַשַּׁיָּכָה לְיוֹם שֵׁנִי דְּראשׁ הַשָּׁנָה, וּכְבָר חָשַׁךְ הַיּוֹם, וַאֲנִי יָשַׁבְתִּי סָמוּךְ מְאד אֵלָיו וְהִסְתַּכַּלְתִּי בּוֹ

וְרָאִיתִי שֶׁאָמַר הַתֵּבוֹת תִּשְׁעָה תִּקּוּנִין יַקִּירִין אִתְמַסְרִין לְדִקְנָא בְּכחוֹת גְּדוֹלוֹת מְאד מְאד עַד מִצּוּי הַנֶּפֶשׁ, וּבְאֵימָה וְיִרְאָה וּרְתֶת וְזִיעַ אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לְשַׁעֵר, וְתָפַס אֶת זְקָנוֹ כַּמָּה פְּעָמִים בְּכחוֹת גְּדוֹלוֹת.

וְאִי אֶפְשָׁר לְצַיֵּר זאת בִּכְתָב

וּכְבָר מְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר

שֶׁאָמַר שֶׁקּדֶם שֶׁהוּא מוֹצִיא מִפִּיו הַתֵּבָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַתּוֹרָה נִדְמֶה לוֹ שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ

וְכֵן בַּתֵּבָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַקִּדּוּשׁ

וְאֵצֶל הַתּוֹרָה הַזּאת רָאִיתִי זאת בְּעֵינַי עצֶם מְסִירַת נַפְשׁוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשַׁעֵר

שַׁיָּךְ לְעֵיל לָעִנְיָן הַמְבאָר שָׁם שֶׁקּדֶם שֶׁבָּאִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲזַי אַל יִתְהַלֵּל חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ וְכוּ'

רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי הַרְבֵּה יִסּוּרִים וּמְנִיעוֹת וְכוּ' צְרִיכִין לַעֲבר קדֶם שֶׁבָּאִין לְשָׁם.

פַּעַם אַחַת כְּשֶׁסִּפֵּר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה מֵעצֶם הַמְּנִיעוֹת וְהַסַּכָּנוֹת שֶׁהָיָה עָלָיו בִּסְטַאמְבּוּל וְאֵיךְ שֶׁהָיָה בְּסַכָּנָה גְּדוֹלָה קדֶם שֶׁבָּא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכוּ'

אָז עָנָה וְאָמַר לָנוּ שֶׁאֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לָבוֹא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּנָקֵל.

כְּאוֹמֵר שֶׁעָלֵינוּ לא יִתְגַּבְּרוּ מְנִיעוֹת כָּאֵלֶּה וְסַכָּנוֹת כָּאֵלֶּה כְּמוֹ שֶׁהָיוּ עָלָיו

וְאִם נִרְצֶה נוּכַל לָבוֹא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּנָקֵל.

אַךְ אַף עַל פִּי כֵן בְּוַדַּאי גַּם אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת מְרֻצִּים לִסְבּל יִסּוּרִים וּלְשַׁבֵּר מְנִיעוֹת קדֶם שֶׁבָּאִין לְשָׁם

כִּי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא אַחַת מִשְּׁלשָׁה דְּבָרִים שֶׁנִּתְּנוּ עַל יְדֵי יִסּוּרִים

וְכַמּוּבָא גַּם שָׁם בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל.

וּפַעַם אַחַת אָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה

יֵשׁ שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם שֶׁרוֹצִין וְנִכְסָפִין מְאד לָבוֹא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

אִם הָיוּ יְכוֹלִים לִסַּע לְשָׁם בְּהַרְחָבָה אֲבָל לא בְּצַעַר וְדחַק

וּבֶאֱמֶת אֵין זֶה רָצוֹן שָׁלֵם.

כִּי מִי שֶׁרוֹצֶה לָבוֹא בֶּאֱמֶת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

צָרִיךְ לֵילֵךְ גַּם רַגְלִי

וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לְאַבְרָהָם לֶךְ לְךָ וְכוּ' לֶךְ דַּיְקָא.

וְעַיֵּן יְמֵי נָתָן [מוֹהֲרַנַ"ת] בִּנְסִיעָתוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

אַחַר שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה מַאֲמַר תִּשְׁעָה תִּקּוּנִין הַנַּ"ל

אָמַר בְּדֶרֶךְ צַחוּת [אֲנִי הַיּוֹם אָמַרְתִּי עַל אֵשׁ וְעַל מַיִּם]

כִּי שָׁם מְדַבֵּר מֵעִנְיַן דִּבּוּרִים חַמִּים כְּגַחֲלֵי אֵשׁ וּמֵעִנְיַן פָּתַח צוּר וַיָּזוּבוּ מָיִם.
שבחי הר"ן - סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל - אות לא
...- סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל - אות לא ופעם אחת בא אליו אחד מהגדולים, שהיה חשוב מאד בארץ ישראל ובחוץ לארץ וקלסוהו שהוא בקי בכל הש"ס כמעט בעל פה, ושהוא גם כן ממרי קבלה ובא אל רבנו זכרונו לברכה והזהיר להוציא כל איש מעליהם, ולא עמד איש אתם בהתועדם יחד אך האיש הנזכר לעיל שהיה עם רבנו, זכרונו לברכה, נשאר שם והפציר אותו הגדול הנ"ל ואמר לרבנו זכרונו לברכה, בלשון זה. ידענו שכבוד תורתו לא בא לארץ ישראל כשאר ההמון במחין דקטנות דהינו כדי לילך ארבע אמות בארץ ישראל ויהיה בן עולם הבא או שאר מחשבות כאלו כדרך אנשים...
שבחי הר"ן - סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל - אות ב
שבחי הר"ן - סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל - אות ב ואמר רבנו זכרונו לברכה. מי שיודע מפני מה היתה ארץ ישראל תחלה ביד כנען ואחר כך באה ליד ישראל הוא יודע מפני מה הוא היה תחלה בקאמיניץ ואחר כך בארץ ישראל
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רלו - מִי שֶׁנּוֹהֵג רַבָּנוּת בְּכַשְׁרוּת וּבִתְמִימוּת כָּרָאוּי
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רלו - מי שנוהג רבנות בכשרות ובתמימות כראוי מי שנוהג רבנות בכשרות ובתמימות כראוי על ידי זה זוכה שיעלה לגדלה לסוף ימיו וכל מה שנחשב לגדלה באותו הדור, הוא עולה לגדלה זו כגון בדור הזה שעקר הגדלה והכבוד הוא כשמחזיקין אותו לצדיק מפרסם אזי זוכה שיתקבל בסוף ימיו למפרסם גדול אף שבאמת אינו כן, רק שהוא איש כשר פשוט ונותנין לו שכרו קדם שיוצא מן העולם ואחר כך וכו'
שיחות הר"ן - אות סד
...אין ראיה כלל כי ההתנשאות הוא דבר בפני עצמו לפעמים עושים דבר שעל ידי זה זוכין לגדלה והתנשאות וכיון שעלה לא ירד ומצינו במלכי ישראל שבשביל דבר אחד זכו למלוכה עד דור רביעי כמו שכתוב: "בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל" ודבר זה באמת קשה להבין על כל פנים זה הדור רביעי מכרח שיפסק אצלו הגדלה והמלוכה ואפילו אם יעשה דבר זה שעשה זקנו ויותר ויותר מזה לא יועיל מחמת שנגזר כבר שאצלו יפסק המלוכה והוא צריך לסבל ענש אבותיו נמצא שהוא פליאה נשגבה מאד כי אבותיו זכו על ידי דבר זה לבד למלוכה עד דור רביעי והדור הרביעי בעצמו...
ספר המידות - עצבות
...על ידי זה באים לו דאגות. ב. לרב בא הצער לאדם על ידי דבורו. ג. כשיש לך צער, תדבר מזה הצער. ד. על ידי דאגה בלב נופל על האדם אימת מות. ה. על ידי הכנעה נתבטל רעה ויגון. ו. מי שיש לו עצבות, יסתכל על הצדיקים, ויבא לו שמחה בלבו. ז. כשאתה נכנס בבית נכרי, על ידי זה בא עצבות. ח. על ידי עצבות אדם נחלש. ט. על ידי לב רע הפנים נשתנה. י. כשיש לך צער ביום שמחה, וכל שמחתך נשבת, תדע שתמה זכות אבותיך. יא. מי שיש לו עצבות, יתן מתנה לצדיק תדיר. יב. על ידי עצבות בא שרפה. יג. עצבות סימן לאיזה חלאת, שממשמש לבוא. יד. על...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה קיג - מִי שֶׁרַק מִתְנוֹצֵץ לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה קיג - מי שרק מתנוצץ לו השם יתברך מי שרק מתנוצץ לו השם יתברך כשעושה, חס ושלום, אפילו דבר אחד שלא כראוי בשלמות [כלומר, אף על פי שאין בזה הדבר שום נדנוד עברה, חס ושלום ולא שום תאוה גמורה בגשמיות רק שאינו עושה הדבר בתכלית שלמות הקדשה כראוי באמת] ראוי לו שתכלה נפשו לגמרי מעצם החרטה והבושה
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קמא - אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו
...מוהר"ן ח"א - תורה קמא - אם יזכה שירגיש באמת כאב חטאיו אם יזכה שירגיש באמת כאב חטאיו הינו כשימול את ערלת לבבו כי כל זמן שלבו ערל ואטום, אי אפשר לו להרגיש באמת רק כשימול את ערלת לבבו, ויהיה לו חלל בלב ואזי ירגיש לבבו באמת גדל כאבו, ויצטער ויתחרט באמת ואזי מגדל החרטה ירגישו גם כל הלבבות של כל הטפות שנמשכו ממנו ולכל מקום שנמשכו, ירגישו שם במקום שהם הן אותם שנמשכו ממנו ונתהוו מהם בניו ממין בני אדם והן אותם שנמשכו ממנו למקום אחר חס ושלום וגם שם יש להם לב ושאר איברים ואזי כשימול את לבבו, וירגיש לבבו גדל...
שיחות הר"ן - אות ז
...לפני השם יתברך ברחמים ותחנונים כבן המתחטא לפני אביו כי הלא השם יתברך כבר קראנו בנים כמו שכתוב: "בנים אתם לה' אלקיכם" על כן טוב מאד לפרש שיחתו וצערו לפניו יתברך כבן שקובל לפני אביו בתנועות של חן ורחמים ואף אם נדמה להאדם שלפי מעשיו אינו כבן לפניו יתברך עם כל זה הלא השם יתברך קראנו בנים כנ"ל [כי בין כך ובין כך קרויים לך בנים] ואם עתה הוא מגרש אותי חס ושלום, מבחינת בן הטוב בעיניו יעשה עלי לעשות את שלי לעשות עצמי כבן כנ"ל ומה טוב כשיכול לעורר לבו בתחנונים עד שיבכה ויוריד דמעות כבן לפני אביו ושמעתי מעשה...
חיי מוהר"ן - שמה - מעלת תורתו וספריו הקדושים
...מעלת תורתו וספריו הקדושים אות שמה ענה ואמר אנחנו איננו כלל מזה העולם של עכשו ומחמת זה אין העולם יכולים לסבל אותנו וראשות [הינו ראש ומנהיג] אין שיך לי כלל כי אין מגיע לי שום ראשות בהעולם של עכשו. וגם מעט הראשות שיש לי באמת אין זה ראשות כלל אדרבא זהו חוכא ואטלולא [שחוק וליצנות] ממש. וגם אותו המעט שיש לי הוא רק נגד הטבע שכפיתי את טבעי לזה אשר מחמת זה יכול לבוא איזה דבור ממני בתוך העולם. וכל השיחות והספורים [הינו התורות והמאמרים שהוא אומר] שלנו אם לא היה לי גם זה המעט הראשות גם אלו הדבורים לא היו באים...
שיחות הר"ן - אות קיא
...אות קיא "אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו" פרוש: מי שאינו מקשר ומקרב לצדיק אמתי אזי כל עבודתו הוא רק כמו מי שמעקם עצמו ומתדמה לחברו כקוף בפני אדם וזהו: "אולת אדם תסלף דרכו" הינו שהאדם על ידי אולתו כל עבודתו היא רק בבחינת תסלף דרכו כמו מי שמסלף ומעקם עצמו אחר חברו כנ"ל והטעם כי "ועל ה' יזעף לבו" הינו להצדיק שהוא בחינת "על ה'" כי "מי מושל בי צדיק" "יזעף לבו" הינו שחולק על הצדיק ואינו מקרב אליו על ידי זה "תסלף דרכו" שהוא רק כמי שמעקם עצמו כנ"ל כי אין ממש בעבודה כי אם על ידי הצדיק האמיתי כמובא במקום...
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.1563 שניות - עכשיו 10_05_2026 השעה 02:30:26 - wesi2