אמר רבי נחמן מברסלב כאן breslev.eip.co.il/?key=332 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה סא - עַל יְדֵי אֱמוּנַת חֲכָמִים
יֵשׁ בָּזֶה שֵׂכֶל, שֶׁיִּשָּׁאֵר הַסּוֹד אֶצְלֵנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹדִיעִין לָהֶם הַחָכְמָה
כִּי בְּוַדַּאי צָרִיך לְהוֹדִיעַ לָהֶם הַחָכְמָה
כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ מֵחָכְמָתֵנוּ, שֶׁאָנוּ יוֹדְעִין חָכְמָה זוֹ
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם" וְכוּ'
וְאִם כֵּן, מֵאַחַר שֶׁמּוֹדִיעִין לָהֶם, אֵינוֹ סוֹד
כִּי הֲלא גַּם הֵם יוֹדְעִין
אַך יֵשׁ בָּזֶה שֵׂכֶל, שֶׁיְּכוֹלִין לְהוֹדִיעַ לָהֶם הַחָכְמָה
וְאַף עַל פִּי כֵן יִשָּׁאֵר הַסוֹד אֶצְלֵנוּ
וְזֶה בְּחִינַת: "כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִנַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים"
'לְעֵינֵי הָעַמִּים' דַּיְקָא
דְּהַיְנוּ שֶׁהִיא רַק לְעֵינֵי הָעַמִּים בְּשָׁעָה שֶׁמּוֹדִיעִין לָהֶם
וְתֵכֶף אַחַר כָּך אֵינָן יוֹדְעִין כְּלָל, רַק יוֹדְעִין שֶׁהַסּוֹד אֶצְלֵנוּ
כִּי אֵין אָנוּ מוֹדִיעִין לָהֶם זאת הַחָכְמָה בְּעֶצֶם
שֶׁהִיא סוֹד הָעִבּוּר
רַק שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה שֵׂכֶל
שֶׁיְּכוֹלִין לְהַרְאוֹת זאת הַחָכְמָה לְעֵינֵיהֶם לְבַד
לְמַעַן יֵדְעוּ שֶׁזּאת הַחָכְמָה הִיא אֶצְלֵנוּ
אֲבָל עֶצֶם סוֹד הַחָכְמָה נִשְׁאָר אֶצְלֵנוּ
וְזֶהוּ בְּחִינַת סוֹד הָעִבּוּר
שֶׁאֵינוֹ נִמְסָר רַק לִגְדוֹלֵי הַדּוֹר, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם נְשָׁמוֹת גְּדוֹלוֹת
מי יודע מהו סוד העיבור?
כיו"ב מובא גם
רַבֵּנוּ אָמַר: אֲנִי סוֹד, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁאֲנִי כְּבָר מְגַלֶּה אֶת הַסּוֹד אַף - עַל - פִּי - כֵן אֲנִי נִשְׁאָר סוֹד
שזו בעצם אותה הבחינה ממש.
והשאלה:
מהו אותו הסוד שגם אחרי שמגלים אותו הוא נשאר סוד? ואיך זה יכול להיות שמגלים משהו ועדיין הוא סוד.
ואני אחדד, שזה סוד כ"כ גדול, שגם זה שיודע את הסוד ומגלה את הסוד, גם אצלו זה נחשב לסוד...
כיצד יתכן הדבר, ומה פשר העניין?
תשובה:
רבי נחמן מברסלב מדבר כאן על השכל מעל השכל, דהיינו על השכל הנקנה שבו השאלות של החלל הפנוי לא קיימות.
מצד אחד אפשר לספר מהשכל הזה ולגרום לשומע להבין ולדעת שאתה יודע את התשובה. אך מצד שני התשובה לא נכנסת לתוך השכל ולכן זה נשאר סוד.
לדוגמא: נניח שמישהו שואל שאלה שבאה מהחלל הפנוי. ומישהו מגלה את הסוד שהוא שהזמן לא קיים ואז ממילא אין שאלה.
אז מצד אחד זהו באמת סוד גדול שהזמן לא קיים. ובאמת אתה מבין שהמספר מבין את הסוד הזה, כי הוא סיפר אותו.
אך עדיין זה נשאר סוד למרות שהוא גלוי, מחמת שהידיעה הזאת שאין זמן, היא ידיעה שאינה נכנסת לשכל אנושי. ולכן למרות שהיא ידועה, היא עדיין סוד, כי היא לא באמת מובנת לאף אחד.
וזה גם בחינת "מטי ולא מטי" או בחינת תכלית הידיעה שיש תכלית ידיעה גדולה גם ממנה וכולי.
כי מהות השי"ת עצמו היא סוד, שגם אחרי שיודעים אותו (מי שזוכה), מחמת שהשכל הזה הוא כ"כ גדול, לכן הוא נשאר סוד.
ולכן גם לעתיד לבוא אחרי שידעו את השי"ת, עדיין יעלו מדרגה לדרגה, כי בכל פעם השכל יגדל יותר.
ולמה הסוד הזה נקרא סוד העיבור?
משום שעיבור היינו כאשר בחינה אחת נכללת בבחינה אחרת. וכאן מדובר על סוד הבריאה שנכללת ומתעברת בבחינת לפני הבריאה.
שזהו גם העניין של "שתוק כך עלה המחשבה", דהיינו שכל הבריאה כולה נכללת במחשבה של הבורא... שגם זאת בחינת עיבור.
וגם כאשר בחינת בן נכללת בבחינת אב, גם זו בחינת עיבור.
וזהו גם עניין מעשה מרכבה.
כי מעשה מרכבה הוא רכיבת המדרגות העליונות וההתלבשות שלהן במדרגות תחתונות, שזו בחינת התלבשות הא"ס בבחינת סוף, שהיא בחינת בריאת העולם...
ומעשה מרכבה, היינו כאשר האדם מבין את החיבור של ה"יש" וה"אין", שזהו סוד הצמצום והבריאה.
וכדי להבין את הבריאה, לשם כך צריך להבין את מה שהיה לפני הבריאה. ולהבין כיצד משם השתלשלה הבריאה ובאיזה אופן וכולי.
וכל העניינים הם סוד העיבור, שגם אחרי שמגלים אותו ממש, הוא עדיין נשאר מחוץ לשכל, כי השכל הזה גדול מידי.
וכדי לזכות לו, לשם כך צריך להסתכל על הפנימיות של כל דבר, שהיא בחינת הסוד של כל דבר.
כי הקליפה מסתירה את השכל ולכן הוא סוד. וכאשר מסתכל על השכל הפנימי, הסוד מתגלה וכולי...
יֵשׁ בָּזֶה שֵׂכֶל, שֶׁיִּשָּׁאֵר הַסּוֹד אֶצְלֵנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹדִיעִין לָהֶם הַחָכְמָה
כִּי בְּוַדַּאי צָרִיך לְהוֹדִיעַ לָהֶם הַחָכְמָה
כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ מֵחָכְמָתֵנוּ, שֶׁאָנוּ יוֹדְעִין חָכְמָה זוֹ
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם" וְכוּ'
וְאִם כֵּן, מֵאַחַר שֶׁמּוֹדִיעִין לָהֶם, אֵינוֹ סוֹד
כִּי הֲלא גַּם הֵם יוֹדְעִין
אַך יֵשׁ בָּזֶה שֵׂכֶל, שֶׁיְּכוֹלִין לְהוֹדִיעַ לָהֶם הַחָכְמָה
וְאַף עַל פִּי כֵן יִשָּׁאֵר הַסוֹד אֶצְלֵנוּ
וְזֶה בְּחִינַת: "כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִנַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים"
'לְעֵינֵי הָעַמִּים' דַּיְקָא
דְּהַיְנוּ שֶׁהִיא רַק לְעֵינֵי הָעַמִּים בְּשָׁעָה שֶׁמּוֹדִיעִין לָהֶם
וְתֵכֶף אַחַר כָּך אֵינָן יוֹדְעִין כְּלָל, רַק יוֹדְעִין שֶׁהַסּוֹד אֶצְלֵנוּ
כִּי אֵין אָנוּ מוֹדִיעִין לָהֶם זאת הַחָכְמָה בְּעֶצֶם
שֶׁהִיא סוֹד הָעִבּוּר
רַק שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה שֵׂכֶל
שֶׁיְּכוֹלִין לְהַרְאוֹת זאת הַחָכְמָה לְעֵינֵיהֶם לְבַד
לְמַעַן יֵדְעוּ שֶׁזּאת הַחָכְמָה הִיא אֶצְלֵנוּ
אֲבָל עֶצֶם סוֹד הַחָכְמָה נִשְׁאָר אֶצְלֵנוּ
וְזֶהוּ בְּחִינַת סוֹד הָעִבּוּר
שֶׁאֵינוֹ נִמְסָר רַק לִגְדוֹלֵי הַדּוֹר, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם נְשָׁמוֹת גְּדוֹלוֹת
מי יודע מהו סוד העיבור?
כיו"ב מובא גם
רַבֵּנוּ אָמַר: אֲנִי סוֹד, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁאֲנִי כְּבָר מְגַלֶּה אֶת הַסּוֹד אַף - עַל - פִּי - כֵן אֲנִי נִשְׁאָר סוֹד
שזו בעצם אותה הבחינה ממש.
והשאלה:
מהו אותו הסוד שגם אחרי שמגלים אותו הוא נשאר סוד? ואיך זה יכול להיות שמגלים משהו ועדיין הוא סוד.
ואני אחדד, שזה סוד כ"כ גדול, שגם זה שיודע את הסוד ומגלה את הסוד, גם אצלו זה נחשב לסוד...
כיצד יתכן הדבר, ומה פשר העניין?
תשובה:
רבי נחמן מברסלב מדבר כאן על השכל מעל השכל, דהיינו על השכל הנקנה שבו השאלות של החלל הפנוי לא קיימות.
מצד אחד אפשר לספר מהשכל הזה ולגרום לשומע להבין ולדעת שאתה יודע את התשובה. אך מצד שני התשובה לא נכנסת לתוך השכל ולכן זה נשאר סוד.
לדוגמא: נניח שמישהו שואל שאלה שבאה מהחלל הפנוי. ומישהו מגלה את הסוד שהוא שהזמן לא קיים ואז ממילא אין שאלה.
אז מצד אחד זהו באמת סוד גדול שהזמן לא קיים. ובאמת אתה מבין שהמספר מבין את הסוד הזה, כי הוא סיפר אותו.
אך עדיין זה נשאר סוד למרות שהוא גלוי, מחמת שהידיעה הזאת שאין זמן, היא ידיעה שאינה נכנסת לשכל אנושי. ולכן למרות שהיא ידועה, היא עדיין סוד, כי היא לא באמת מובנת לאף אחד.
וזה גם בחינת "מטי ולא מטי" או בחינת תכלית הידיעה שיש תכלית ידיעה גדולה גם ממנה וכולי.
כי מהות השי"ת עצמו היא סוד, שגם אחרי שיודעים אותו (מי שזוכה), מחמת שהשכל הזה הוא כ"כ גדול, לכן הוא נשאר סוד.
ולכן גם לעתיד לבוא אחרי שידעו את השי"ת, עדיין יעלו מדרגה לדרגה, כי בכל פעם השכל יגדל יותר.
ולמה הסוד הזה נקרא סוד העיבור?
משום שעיבור היינו כאשר בחינה אחת נכללת בבחינה אחרת. וכאן מדובר על סוד הבריאה שנכללת ומתעברת בבחינת לפני הבריאה.
שזהו גם העניין של "שתוק כך עלה המחשבה", דהיינו שכל הבריאה כולה נכללת במחשבה של הבורא... שגם זאת בחינת עיבור.
וגם כאשר בחינת בן נכללת בבחינת אב, גם זו בחינת עיבור.
וזהו גם עניין מעשה מרכבה.
כי מעשה מרכבה הוא רכיבת המדרגות העליונות וההתלבשות שלהן במדרגות תחתונות, שזו בחינת התלבשות הא"ס בבחינת סוף, שהיא בחינת בריאת העולם...
ומעשה מרכבה, היינו כאשר האדם מבין את החיבור של ה"יש" וה"אין", שזהו סוד הצמצום והבריאה.
וכדי להבין את הבריאה, לשם כך צריך להבין את מה שהיה לפני הבריאה. ולהבין כיצד משם השתלשלה הבריאה ובאיזה אופן וכולי.
וכל העניינים הם סוד העיבור, שגם אחרי שמגלים אותו ממש, הוא עדיין נשאר מחוץ לשכל, כי השכל הזה גדול מידי.
וכדי לזכות לו, לשם כך צריך להסתכל על הפנימיות של כל דבר, שהיא בחינת הסוד של כל דבר.
כי הקליפה מסתירה את השכל ולכן הוא סוד. וכאשר מסתכל על השכל הפנימי, הסוד מתגלה וכולי...