breslev.eip.co.il/?key=565 - חיי מוהר"ן - רצא - מעלת המתקרבים אליו
אמר כל מי שיצית אותי ויקים כל מה שאני מצוה בודאי יהיה צדיק גדול יהיה מה שיהיה. והעקר להשליך שכל עצמו לגמרי רק כאשר יאמר הוא יקים הכל כמאמרו. ואמר אז ענין עם נבל ולא חכם, כמבאר בספר לקוטי א' בסימן קכ"ג מן הסתם מי שיכול ללמד ביותר מסגל ביותר.
מה פשר העניין? איך יכול להיות שככל שהאדם חכם יותר, כך יהיה לו קל יותר לזרוק את השכל? איך זה מסתדר? ואיך זה קשור לשכל הנקנה?
איפה מובא בפירוש, שכדי לזרוק את השכל צריך הרבה שכל?
*
שיחות הר"ו טו: אמר, שהוא חכמה גדולה להיות כמו בהמה
נדמה לי שיש שיחות נוספות, אני לא זוכר את הציטוטים והמקורות
*
יש 2 דרגות בלזרוק את השכל.
דרגה 1 - לזרוק את השכל ולהחליף את השכל באמונה רגילה. שזה המצב של רוב האנשים.
במצב הזה, האדם זורק לא זורק את כל השכל, אלא רק את רוב השכל. כל אחד לפי דרגתו הוא.
ונחדד: בדרגה הנ"ל האדם מאמין בצדיק ובהשי"ת מתוך השכל של עצמו. ז"א השורש של האמונה של האדם, הוא השכל של האדם. דהיינו האמונה תלויה בשכל של האדם. דהיינו נשאר עדיין שכל.
לעומת זאת יש גם דרגה נוספת שהיא הדרגה של השכל הנקנה.
פירוש: קיימת דרגה שבה האדם זורק את השכל לגמרי.
יש דרגה שבה האדם זוכה להשיג את הא"ס בבחינת מטי ולא מטי, ששם האמונה היא מעל השכל ולא מתחת לשכל.
ז"א האמונה ששם היא השכל האמיתי.
היא השכל שבו השאלות של החלל הפנוי נעלמות.
היא השכל הנקנה שאליו זוכים רק אחרי שאדם מוציא את שכלו מכוח אל הפועל בשלמות.
כך שככל שיש לאדם יותר שכל, כך הוא מעמיק יותר ויותר. וכאשר הוא משתמש דייקא בשכלו ומוציא את כל שכלו מכוח אל הפועל, אז דייקא הוא זוכה לשכל על אנושי, שהוא בחינת שלמות האמונה, שבו אין לאדם שום שכל עצמי כלל, ואפילו אין לו בחירה חופשית וכולי.
וכדי לזכות לאמונה הזאת שהיא מעל השכל, לשם כך חייב שכל כדי להוציא את השכל מכוח אל הפועל בשלמות.
ואחרי שהאדם מוציא את השכל מכוח אל הפועל, אז הוא זוכה שההבדל בין דעתו לבין דעתו של הבורא מתבטלת. והוא זוכה להא ההולדה, דהיינו ה 5 דברים שהם מעל השכל כמובא.
ואצל אדם כזה, השכל שלו הוא תוצאה של אמונה.
ז"א אצל האדם הרגיל האמונה היא תוצאה של שכל.
אבל אצל האדם השלם, השכל נובע מתוך האמונה.
קודם כל יש אמונה בשלמות שאין שלמות אחריה, בלי שכל כלל. דהיינו אמונה שלא נובעת מהשכל, אלא אמונה נגד השכל לגמרי.
דהיינו בחינת משה שעובר בחלל הפנוי שאין שם שום שכל בכלל.
ואז זוכה האדם לשכל חדש. ואז השכל החדש שלו, הוא תוצאה של האמונה ולא להפך וכולי.
לסיכום: צריך שכל אין סופי, כדי לזכות למה שיש מעל השכל האנושי, דהיינו הכרת הבורא ממש, שרק זה נחשב לאמונה אמיתית.
*
יחד עם זאת, רבי נחמן מברסלב אמר בפירוש שצריך להוציא את השכל כולו מכוח אל הפועל. ורק אז אפשר לזכות למה שיש מעל השכל.
רבי נחמן מברסלב גם בתורה א כותב שתמימות פירושו שכל שלם! זה מה שרבי נחמן מברסלב מסביר על יעקב איש תם = שכל שלם!
בכל מקרה, שים לב למשהו בסיסי, הפירוש שלי את דברי רבי נחמן מברסלב, מתבסס על דברי רבי נחמן מברסלב עצמו בלבד.
נקודה נוספת אני ארחיב את דבריך.
רבי נחמן מברסלב אומר שיש באמת 2 סוגי חוכמות. יש את החוכמות של העולם הזה, ויש את החוכמות של העולם הבא, דהיינו השכל שיש לאדם שהוא מקשר את חוכמה עילאה ותתאה ביחד, שזה בחינת גן עדן וכולי.
והחיבור של חוכמה עילאה ותתאה, רק הוא נחשב לבחינת שכל שלם, שהוא בחינת אמונה שמחוברת אליה אמת.
כי כל זמן שהאמונה נובעת מהשכל, הרי שזו רק אמונה ולא אמת.
אך כאשר האמונה היא ללא שכל כלל, דהיינו שיש לאדם אמונה שלמה, והוא עובר את השאלות שיש בחלל הפנוי עם אמונה, רק אז יש לו אמונה שלמה. ורק השכל שנובע ממנה, רק הוא בכלל נקרא שכל אמיתי.
נוסיף גם, כי כאשר רבי נחמן מברסלב מדבר על חוכמות העולם אל מול חוכמות התורה, הוא מדבר גם על חוכמת התורה הרגילה של העולם הזה, אל מול חוכמת התורה דעתיקא סתימאה של העולם הבא.
ז"א התורה שיש כיום היא בחינת חוכמה חיצונית, ביחס לחוכמת התורה שקדמה לעולם ושתתגלה לעתיד לבוא.
וזה עולה בקנה אחד עם מ"ש רבי נחמן מברסלב בעניין תורת ה ממש ותורתו וכולי.
בעניין הענווה. גם בעניין הזה רבי נחמן מברסלב אומר שאף אחד בכלל לא מבין מהי ענווה.
ענווה אמיתית היא דווקא כאשר האדם זורק את השכל שלו לגמרי, שאז הוא בבחינת משה, בחינת ענווה שלמה, בחינת אמונה בשלמות מוחלטת.
*
ועדיין צריך לזכור, כי לזרוק את השכל בשלמות ולעבור בחלל הפנוי, ולהכלל בא"ס בשלמות שאין שלמות אחריה, לזה זכה רק רבי נחמן מברסלב עצמו.
החידוש של רבי נתן היה, שהוא זרק את השכל שלו יותר מאחרים.
אך עדיין, לזרוק את השכל בשלמות ולהיות פשוט בתכלית הפשיטות כמו השי"ת עצמו, זה עניין נשגב במעלה... שזוכים אליו רק אחרי עבודה קשה וכולי...
אמר כל מי שיצית אותי ויקים כל מה שאני מצוה בודאי יהיה צדיק גדול יהיה מה שיהיה. והעקר להשליך שכל עצמו לגמרי רק כאשר יאמר הוא יקים הכל כמאמרו. ואמר אז ענין עם נבל ולא חכם, כמבאר בספר לקוטי א' בסימן קכ"ג מן הסתם מי שיכול ללמד ביותר מסגל ביותר.
מה פשר העניין? איך יכול להיות שככל שהאדם חכם יותר, כך יהיה לו קל יותר לזרוק את השכל? איך זה מסתדר? ואיך זה קשור לשכל הנקנה?
איפה מובא בפירוש, שכדי לזרוק את השכל צריך הרבה שכל?
*
שיחות הר"ו טו: אמר, שהוא חכמה גדולה להיות כמו בהמה
נדמה לי שיש שיחות נוספות, אני לא זוכר את הציטוטים והמקורות
*
יש 2 דרגות בלזרוק את השכל.
דרגה 1 - לזרוק את השכל ולהחליף את השכל באמונה רגילה. שזה המצב של רוב האנשים.
במצב הזה, האדם זורק לא זורק את כל השכל, אלא רק את רוב השכל. כל אחד לפי דרגתו הוא.
ונחדד: בדרגה הנ"ל האדם מאמין בצדיק ובהשי"ת מתוך השכל של עצמו. ז"א השורש של האמונה של האדם, הוא השכל של האדם. דהיינו האמונה תלויה בשכל של האדם. דהיינו נשאר עדיין שכל.
לעומת זאת יש גם דרגה נוספת שהיא הדרגה של השכל הנקנה.
פירוש: קיימת דרגה שבה האדם זורק את השכל לגמרי.
יש דרגה שבה האדם זוכה להשיג את הא"ס בבחינת מטי ולא מטי, ששם האמונה היא מעל השכל ולא מתחת לשכל.
ז"א האמונה ששם היא השכל האמיתי.
היא השכל שבו השאלות של החלל הפנוי נעלמות.
היא השכל הנקנה שאליו זוכים רק אחרי שאדם מוציא את שכלו מכוח אל הפועל בשלמות.
כך שככל שיש לאדם יותר שכל, כך הוא מעמיק יותר ויותר. וכאשר הוא משתמש דייקא בשכלו ומוציא את כל שכלו מכוח אל הפועל, אז דייקא הוא זוכה לשכל על אנושי, שהוא בחינת שלמות האמונה, שבו אין לאדם שום שכל עצמי כלל, ואפילו אין לו בחירה חופשית וכולי.
וכדי לזכות לאמונה הזאת שהיא מעל השכל, לשם כך חייב שכל כדי להוציא את השכל מכוח אל הפועל בשלמות.
ואחרי שהאדם מוציא את השכל מכוח אל הפועל, אז הוא זוכה שההבדל בין דעתו לבין דעתו של הבורא מתבטלת. והוא זוכה להא ההולדה, דהיינו ה 5 דברים שהם מעל השכל כמובא.
ואצל אדם כזה, השכל שלו הוא תוצאה של אמונה.
ז"א אצל האדם הרגיל האמונה היא תוצאה של שכל.
אבל אצל האדם השלם, השכל נובע מתוך האמונה.
קודם כל יש אמונה בשלמות שאין שלמות אחריה, בלי שכל כלל. דהיינו אמונה שלא נובעת מהשכל, אלא אמונה נגד השכל לגמרי.
דהיינו בחינת משה שעובר בחלל הפנוי שאין שם שום שכל בכלל.
ואז זוכה האדם לשכל חדש. ואז השכל החדש שלו, הוא תוצאה של האמונה ולא להפך וכולי.
לסיכום: צריך שכל אין סופי, כדי לזכות למה שיש מעל השכל האנושי, דהיינו הכרת הבורא ממש, שרק זה נחשב לאמונה אמיתית.
*
יחד עם זאת, רבי נחמן מברסלב אמר בפירוש שצריך להוציא את השכל כולו מכוח אל הפועל. ורק אז אפשר לזכות למה שיש מעל השכל.
רבי נחמן מברסלב גם בתורה א כותב שתמימות פירושו שכל שלם! זה מה שרבי נחמן מברסלב מסביר על יעקב איש תם = שכל שלם!
בכל מקרה, שים לב למשהו בסיסי, הפירוש שלי את דברי רבי נחמן מברסלב, מתבסס על דברי רבי נחמן מברסלב עצמו בלבד.
נקודה נוספת אני ארחיב את דבריך.
רבי נחמן מברסלב אומר שיש באמת 2 סוגי חוכמות. יש את החוכמות של העולם הזה, ויש את החוכמות של העולם הבא, דהיינו השכל שיש לאדם שהוא מקשר את חוכמה עילאה ותתאה ביחד, שזה בחינת גן עדן וכולי.
והחיבור של חוכמה עילאה ותתאה, רק הוא נחשב לבחינת שכל שלם, שהוא בחינת אמונה שמחוברת אליה אמת.
כי כל זמן שהאמונה נובעת מהשכל, הרי שזו רק אמונה ולא אמת.
אך כאשר האמונה היא ללא שכל כלל, דהיינו שיש לאדם אמונה שלמה, והוא עובר את השאלות שיש בחלל הפנוי עם אמונה, רק אז יש לו אמונה שלמה. ורק השכל שנובע ממנה, רק הוא בכלל נקרא שכל אמיתי.
נוסיף גם, כי כאשר רבי נחמן מברסלב מדבר על חוכמות העולם אל מול חוכמות התורה, הוא מדבר גם על חוכמת התורה הרגילה של העולם הזה, אל מול חוכמת התורה דעתיקא סתימאה של העולם הבא.
ז"א התורה שיש כיום היא בחינת חוכמה חיצונית, ביחס לחוכמת התורה שקדמה לעולם ושתתגלה לעתיד לבוא.
וזה עולה בקנה אחד עם מ"ש רבי נחמן מברסלב בעניין תורת ה ממש ותורתו וכולי.
בעניין הענווה. גם בעניין הזה רבי נחמן מברסלב אומר שאף אחד בכלל לא מבין מהי ענווה.
ענווה אמיתית היא דווקא כאשר האדם זורק את השכל שלו לגמרי, שאז הוא בבחינת משה, בחינת ענווה שלמה, בחינת אמונה בשלמות מוחלטת.
*
ועדיין צריך לזכור, כי לזרוק את השכל בשלמות ולעבור בחלל הפנוי, ולהכלל בא"ס בשלמות שאין שלמות אחריה, לזה זכה רק רבי נחמן מברסלב עצמו.
החידוש של רבי נתן היה, שהוא זרק את השכל שלו יותר מאחרים.
אך עדיין, לזרוק את השכל בשלמות ולהיות פשוט בתכלית הפשיטות כמו השי"ת עצמו, זה עניין נשגב במעלה... שזוכים אליו רק אחרי עבודה קשה וכולי...