ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רעז - כְּשֶׁיֵּשׁ מַחֲלקֶת עַל הָאָדָם, אֵין לַעֲמד עַצְמוֹ כְּנֶגֶד הַשּׂוֹנְאִים
דע כשיש מחלקת על האדם אין לעמד עצמו כנגד השונאים, לומר כמו שעושה לי, כן אעשה לו כנגדו כי זה גורם שהשונא יבוא למבקשו לראות בו, חס ושלום, מה שהוא רוצה לראות בו רק אדרבא ראוי לדון אותם לכף זכות ולעשות להם כל הטובות בחינות: "ונפשי כעפר לכל תהיה" כמו העפר שהכל דשין עליה והיא נותנת להם כל הטובות אכילה ושתיה וזהב וכסף ואבנים טובות, הכל היה מן העפר כמו כן אף על פי שהם חולקים עליו ומבקשים רעתו אף על פי כן יעשה להם כל הטובות, כמו העפר כנ"ל והוא כמשל, כשאחד חותר תחת בית חברו אם הוא יעמד עצמו ויחתר גם כן כנגדו אזי בודאי בקל יבוא החותר למבקשו אבל כשאחד חותר וחברו עומד בפנים ושופך עפר ועושה תל כנגדו אזי מפיר מחשבתו, ואינו יכול השונא לעשות מבקשו כמו כן אין לעמד כנגד השונאים לעשות כנגדם שזהו בחינת שחותר גם כן כמו השונא שעל ידי זה יבוא למבקשו בקל אבל על ידי בחינת עפר בחינת "ונפשי כעפר" כנ"ל על ידי זה מפיר מחשבת השונא כנ"ל ואזי כורה שחת בה יפל כי נופל ונשאר בהשחת שכרה על חברו על ידי העפר שנשפך עליו כי חברו עומד ושופך עליו עפר כנגדו כנ"ל על ידי בחינת ונפשי כעפר כנ"ל. וכל זה כשהחולקים הם רשעים אבל כשחולקים עליו צדיקים, בודאי כונתם הוא רק לטובה שמרימין ומנשאין אותו על ידי זה, וממתיקים דינים מעליו והוא כמו אחד שחופר עצמו תחת חברו ומשליך לו מתנה טובה וכמו שמצינו כעין זה בצדקה שכמה תנאים השליכו צדקות בהצנע, כדי שלא ידע המקבל (כתבות סז:) כן זאת המחלקת של צדיקים, הוא שנותנין לו טובה בהעלם והצנע כנ"ל וזה שבקש דוד (תהלים צ"ב) "בקמים עלי מרעים" וכו' כי יש תמר בקדשה בחינת "צדיק כתמר יפרח" (שם) וכנגדו תמר בסטרא אחרא בחינת 'שאור בככותבת' (לשון זה הובא בסידור האריז"ל וכבר ביארו בזה המקובלים ועיין בשו"ת חתם סופר חלק או"ח סי' קלז) וכותבת היא תמרה, הינו התמר שבסטרא אחרא כי שאור הוא כללות ותקף הדינים, כי הוא בחינת אלהים ברבוע ובמלוי כמובא ועל כן נקרא תמר לשון תמורה הינו הסטרא אחרא שהיא נקראת תמורה כי תמורת חכמה אולת, תמורת חיים וכו' כמובא (בספר יצירה) ושרש הדינים והסטרא אחרא הוא מחלקת שבקדשה כי הסטרא אחרא הוא בחינת מחלקת ושרשם מחלקת שבקדשה ואין הדין נמתק אלא בשרשו ועל כן על ידי מחלקת של צדיקים שהיא מחלקת שבקדשה על ידי זה נמתקים הדינים בשרשן כנ"ל ועל ידי זה "צדיק כתמר יפרח" כי נמתק ונתבטל התמר דסטרא אחרא על ידי המחלקת שהיא בחינת המתקת הדינים בשרשן נמצא שמחלקת של צדיקים היא טובה גדולה רק מחמת שמשם נשתלשל ונאחז הסטרא אחרא והדינים שהם מחלקת גמורה על כן אפשר שידמה שהמחלקת של צדיקים היא גם כן מחלקת גמור של שנאה חס ושלום מחמת שהם נאחזין שם כנ"ל אבל באמת הוא רק לטובה וזה שבקש דוד, כשיהיה עליו מחלקת של צדיקים שלא ישמע מן המחלקת רק טובות, כי בודאי כונתם לטובה כנ"ל וזה בקמים עלי מרעים הינו מחלקת של צדיקים שהם אחים ורעים בחינת תרין רעין דלא מתפרשין (זהר ויקרא ע"א) כי בודאי הם אוהבים גדולים וכשהם יקומו עלי תשמענה אזני צדיק כתמר יפרח שלא ישמע מן המחלקת כי אם הטובות שעושין לו בזה שהוא בחינת "צדיק כתמר יפרח" בחינת המתקת הדינים כנ"ל ולא יטעה, חס ושלום, שהיא מחלקת גמורה, חס ושלום, כנ"ל כדי שלא לתן להם אחיזה בזאת המחלקת כי זאת המחלקת הוא רק לטובה כנ"ל גם כל הרפואות באין מן הארץ ועל כן בעת שהארץ נותנת יבולה שנותנת כח בכל האילנות והצמחים דהינו בזמן החניטה שהוא בחדש איר אזי יש כח יותר בכל הרפואות כי אז נותנת הארץ בהם כח אבל בזמן אחר אפילו אם יקחו אותן הרפואות בעצמן, אין להם זה הכח ועל כן לוקחין רפואות בחדש איר (שהוא מאי) ועקר הוא ארץ ישראל כי כל הארצות מקבלין מתמצית ארץ ישראל וארץ ישראל יש לה ב' בחינות לפעמים נקראת ארץ כנען, ולפעמים נקראת ארץ סתם הינו כשיש מחלקת, אזי נקראת ארץ כנען בחינת 'כאן עני' כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (פסחים נ) : על פסוק "ולא יהיה כנעני" 'אין כאן עני' נמצא כנען הוא בחינות כאן עני וזה על ידי מחלקת כי מחלקת אחת דוחה מאה פרנסות (כמובא בשל"ה דף רמב) וזה בחינות (בראשית י"ג) : "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט והכנעני אז בארץ" שעל ידי הריב והמחלקת על ידי זה 'והכנעני' וכו' כי אזי נקראת בחינת ארץ כנען כנ"ל אבל כשיש שלום אזי היא נקראת בחינת ארץ סתם ואזי היא בחינת "ארץ נתנה יבולה" (תהלים ס"ז) שנותנת כחותיה לכל יבול הארץ, ואזי יש כח לכל הרפואות כנ"ל ועל כן אותיות אייר ראשי תבות איבי ישובו יבשו רגע (תהלים ו) : (כמובא בדן ידין מאמר ז' ובמגלה עמוקות אופן קכא) כי אזי הם כל הרפואות שהם בחינת שלום בחינת ארץ נתנה יבולה כנ"ל שהוא הפך המחלקת, שהיא בחינת ארץ כנען כנ"ל ודע שעקר כבוד שבת היא האכילה, כמו שכתוב (שמות ט"ז) "אכלוהו היום" כי אכילת שבת יקרה מאד, כי הוא כלו אלהות כלו קדש, וכמבאר (לעיל בסימן נ"ז) ועל כן מצוה גדולה להרבות בסעדת שבת, והוא תקון לחלול שבת כי מחלול שבת אי אפשר לזהר כי בקל אפשר להכשל בחלול שבת, חס ושלום והתקון הוא על ידי האכילה של שבת כי חלול שבת הוא בחינות חלל, בחינת הסתלקות, בחינות "כי ימצא חלל באדמה" (דברים כ"א) 'ומי שמתה אשתו הראשונה פסיעותיו מתקצרות' כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין כב) ושבת היא בחינת אשתו ראשונה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בראשית רבה פרשה י"א). שאמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא לכל נתת בן זוג ולי לא נתת והשיבה השם יתברך שכנסת ישראל הוא בן זוג שלה נמצא שחלול שבת הוא בחינות פסיעות קצרות, בחינות פסיעותיו מתקצרות כנ"ל והנה מצינו להפך, כי הלא אדרבא רבותינו, זכרונם לברכה, אסרו לפסע בשבת פסיעה גסה (שבת קיג:) וצריך דוקא לפסע בשבת פסיעה קטנה אך דע, כי בחל כשעושין מצוה, וכל מצוה היא קומה שלמה יש מקומות שהסטרא אחרא יונקת מהם והן הרגלין של המצוה שמשם יניקת הסטרא אחרא, בבחינות "רגליה יורדות מות" (משלי ה) ובשבת עולין הרגלין מן הקליפות בבחינות "אם תשיב משבת רגלך" (ישעיה נ"ח) שבשבת משיבין הרגלין של מצוה אל הקדשה ואזי מתחלת לילך לפני השם יתברך והנה בודאי בתחלת ההליכה אינה יכולה לעשות דרך כבושה רק הוא עדין שביל דקיק פעמי הרגלין אך הוא כמשל התינוק כשמתחיל לילך שבתחלה אינו יכול להלך יפה אך האב מחמת גדל אהבתו ושעשועיו עם בנו הוא עושה מפעמי רגליו דרך כמו שאנו רואין כשהתינוק עושה איזה דבר קטן או מדבר איזה דבור אף שאינו חכמה כלל עם כל זה מחמת אהבת האב ושעשועיו מזה הוא מחבב הדבר ומגדילו ומרחיבו ועושה מזה דבר גדול כמו כן השם יתברך כשהמצוה מתחלת לילך, או כשאדם עושה איזה דרך חדש להשם יתברך אף שבתחלה הוא שביל דקיק עם כל זה מחמת גדל שעשועיו יתברך מזה הוא עושה מפעמי רגליו דרך כבושה וזה בחינות (תהלים פ"ה) "צדק לפניו יהלך" 'צדק', הינו המצוות כמה שכתוב (שם קי"ט) : "כל מצותיך צדק" כשמתחלת המצוה לילך לפניו יתברך, אזי "וישם לדרך פעמיו" שהוא יתברך עושה דרך כבושה מפעמי הרגלין, שהם רק שביל דקיק ומחמת שעשועיו, הוא משים לדרך רחב וכבוש את פעמיו, שהם רק שביל דקיק כנ"ל וכל זה נעשה על ידי אכילת שבת שמשם מקבלין כח הרגלין בבחינת (שבת קנב) : 'דוק בככי ותשכח ברגלין' שעל ידי האכילה מקבלין הרגלין כח ואזי נעשה מפעמי הרגלין, שהם רק שביל דקיק, פסיעות קטנות נעשה מהם דרך כבושה כנ"ל וזה בחינות: פוסעים בו פסיעה קטנה, סועדים בו לברך שלש פעמים הינו שבשבת פוסעים פסיעה קטנה והוא תמוה לכאורה כי הלא אדרבה, מי שמתה אשתו הראשונה, פסיעותיו מתקצרות ושבת הוא בחינות אשתו הראשונה כנ"ל והיה ראוי שיהיה בו פסיעות גדולות ורחבות אך סועדים בו לברך וכו' הינו שאוכלים סעדת שבת ועל ידי זה באמת נתתקנין הפסיעות קטנות ונתרחבין ונעשה מהם דרך כבושה בבחינת "וישם לדרך פעמיו" כנ"ל ועל כן על ידי אכילת שבת נתתקן חלול שבת, שהוא בחינות פסיעות קצרות כנ"ל כי על ידי אכילת שבת נעשה מפסיעות קצרות רחבות ונעשה מהם דרך כבושה כנ"ל רגל הוא רפואה להראה כידוע לחכמי הרפואות "אויה לי כי גרתי משך" (תהלים ק"כ) היה דרכו לכון בתפילתו, שמצטער על שהיה מתירא מיראות הנפולות שהם באים מש"ך דינים וזה: "כי גרתי משך" תמר הוא גם כן שתי פעמים ש"ך כמובא
דַּע כְּשֶׁיֵּשׁ מַחֲלקֶת עַל הָאָדָם

אֵין לַעֲמד עַצְמוֹ כְּנֶגֶד הַשּׂוֹנְאִים, לוֹמַר כְּמוֹ שֶׁעוֹשֶׂה לִי, כֵּן אֶעֱשֶׂה לוֹ כְּנֶגְדּוֹ

כִּי זֶה גּוֹרֵם שֶׁהַשּׂוֹנֵא יָבוֹא לִמְבֻקָּשׁוֹ

לִרְאוֹת בּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לִרְאוֹת בּוֹ

רַק אַדְּרַבָּא רָאוּי לָדוּן אוֹתָם לְכַף זְכוּת

וְלַעֲשׂוֹת לָהֶם כָּל הַטּוֹבוֹת

בְּחִינוֹת: "וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה"

כְּמוֹ הֶעָפָר שֶׁהַכּל דָּשִׁין עָלֶיהָ וְהִיא נוֹתֶנֶת לָהֶם כָּל הַטּוֹבוֹת

אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְזָהָב וְכֶסֶף וַאֲבָנִים טוֹבוֹת, הַכּל הָיָה מִן הֶעָפָר

כְּמוֹ כֵן אַף עַל פִּי שֶׁהֵם חוֹלְקִים עָלָיו וּמְבַקְּשִׁים רָעָתוֹ

אַף עַל פִּי כֵן יֵעָשֶׂה לָהֶם כָּל הַטּוֹבוֹת, כְּמוֹ הֶעָפָר כַּנַּ"ל

וְהוּא כְּמָשָׁל, כְּשֶׁאֶחָד חוֹתֵר תַּחַת בֵּית חֲבֵרוֹ

אִם הוּא יַעֲמד עַצְמוֹ וְיַחְתּר גַּם כֵּן כְּנֶגְדּוֹ

אֲזַי בְּוַדַּאי בְּקַל יָבוֹא הַחוֹתֵר לִמְבֻקָּשׁוֹ

אֲבָל כְּשֶׁאֶחָד חוֹתֵר וַחֲבֵרוֹ עוֹמֵד בִּפְנִים וְשׁוֹפֵך עָפָר וְעוֹשֶׂה תֵּל כְּנֶגְדּוֹ

אֲזַי מֵפִיר מַחֲשַׁבְתּוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל הַשּׂוֹנֵא לַעֲשׂוֹת מְבֻקָּשׁוֹ

כְּמוֹ כֵן אֵין לַעֲמד כְּנֶגֶד הַשּׂוֹנְאִים לַעֲשׂוֹת כְּנֶגְדָּם

שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת שֶׁחוֹתֵר גַּם כֵּן כְּמוֹ הַשּׂוֹנֵא

שֶׁעַל יְדֵי זֶה יָבוֹא לִמְבֻקָּשׁוֹ בְּקַל

אֲבָל עַל יְדֵי בְּחִינַת עָפָר בְּחִינַת "וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר" כַּנַּ"ל

עַל יְדֵי זֶה מֵפִיר מַחֲשֶׁבֶת הַשּׂוֹנֵא כַּנַּ"ל

וַאֲזַי כּוֹרֶה שַׁחַת בָּהּ יִפּל

כִּי נוֹפֵל וְנִשְׁאָר בְּהַשַּׁחַת שֶׁכָּרָה עַל חֲבֵרוֹ עַל יְדֵי הֶעָפָר שֶׁנִּשְׁפָּך עָלָיו

כִּי חֲבֵרוֹ עוֹמֵד וְשׁוֹפֵך עָלָיו עָפָר כְּנֶגְדּוֹ כַּנַּ"ל

עַל יְדֵי בְּחִינַת וְנַפְשִׁי כְּעָפָר כַּנַּ"ל.

וְכָל זֶה כְּשֶׁהַחוֹלְקִים הֵם רְשָׁעִים

אֲבָל כְּשֶׁחוֹלְקִים עָלָיו צַדִּיקִים, בְּוַדַּאי כַּוָּנָתָם הוּא רַק לְטוֹבָה

שֶׁמְּרִימִין וּמְנַשְּׂאִין אוֹתוֹ עַל יְדֵי זֶה, וּמַמְתִּיקִים דִּינִים מֵעָלָיו

וְהוּא כְּמוֹ אֶחָד שֶׁחוֹפֵר עַצְמוֹ תַּחַת חֲבֵרוֹ וּמַשְׁלִיך לוֹ מַתָּנָה טוֹבָה

וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ כְּעֵין זֶה בִּצְדָקָה

שֶׁכַּמָּה תַּנָּאִים הִשְׁלִיכוּ צְדָקוֹת בְּהֶצְנֵעַ, כְּדֵי שֶׁלּא יֵדַע הַמְקַבֵּל

כֵּן זאת הַמַּחֲלקֶת שֶׁל צַדִּיקִים, הוּא שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ טוֹבָה בְּהֶעְלֵם וְהֶצְנֵעַ כַּנַּ"ל

וְזֶה שֶׁבִּקֵּשׁ דָּוִד "בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים" וְכוּ'

כִּי יֵשׁ תָּמָר בִּקְדֻשָּׁה בְּחִינַת "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח"

וּכְנֶגְדּוֹ תָּמָר בְּסִטְרָא אָחֳרָא בְּחִינַת 'שְׂאוֹר בְּכַכּוֹתֶבֶת' וְכוֹתֶבֶת הִיא תְּמָרָה, הַיְנוּ הַתָּמָר שֶׁבְּסִטְרָא אָחֳרָא

כִּי שְׂאוֹר הוּא כְּלָלוּת וְתֹקֶף הַדִּינִים, כִּי הוּא בְּחִינַת אֱלהִים בְּרִבּוּעַ וּבְמִלּוּי כַּמּוּבָא

וְעַל כֵּן נִקְרָא תָּמָר לְשׁוֹן תְּמוּרָה

הַיְנוּ הַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁהִיא נִקְרֵאת תְּמוּרָה

כִּי תְּמוּרַת חָכְמָה אִוֶּלֶת, תְּמוּרַת חַיִּים וְכוּ' כַּמּוּבָא

וְשׁרֵשׁ הַדִּינִים וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא הוּא מַחֲלקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה

כִּי הַסִּטְרָא אָחֳרָא הוּא בְּחִינַת מַחֲלקֶת

וְשָׁרְשָׁם מַחֲלקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה

וְאֵין הַדִּין נִמְתָּק אֶלָּא בְּשָׁרְשׁוֹ

וְעַל כֵּן עַל יְדֵי מַחֲלקֶת שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁהִיא מַחֲלקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה

עַל יְדֵי זֶה נִמְתָּקִים הַדִּינִים בְּשָׁרְשָׁן כַּנַּ"ל

וְעַל יְדֵי זֶה "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח"

כִּי נִמְתָּק וְנִתְבַּטֵּל הַתָּמָר דְּסִטְרָא אָחֳרָא

עַל יְדֵי הַמַּחֲלקֶת שֶׁהִיא בְּחִינַת הַמְתָּקַת הַדִּינִים בְּשָׁרְשָׁן

נִמְצָא שֶׁמַּחֲלקֶת שֶׁל צַדִּיקִים הִיא טוֹבָה גְּדוֹלָה

רַק מֵחֲמַת שֶׁמִּשָּׁם נִשְׁתַּלְשֵׁל וְנֶאֱחָז הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַדִּינִים שֶׁהֵם מַחֲלקֶת גְּמוּרָה

עַל כֵּן אֶפְשָׁר שֶׁיִּדָּמֶה שֶׁהַמַּחֲלקֶת שֶׁל צַדִּיקִים הִיא גַּם כֵּן מַחֲלקֶת גָּמוּר שֶׁל שִׂנְאָה חַס וְשָׁלוֹם

מֵחֲמַת שֶׁהֵם נֶאֱחָזִין שָׁם כַּנַּ"ל

אֲבָל בֶּאֱמֶת הוּא רַק לְטוֹבָה

וְזֶה שֶׁבִּקֵּשׁ דָּוִד, כְּשֶׁיִּהְיֶה עָלָיו מַחֲלקֶת שֶׁל צַדִּיקִים

שֶׁלּא יִשְׁמַע מִן הַמַּחֲלקֶת רַק טוֹבוֹת, כִּי בְּוַדַּאי כַּוָּנָתָם לְטוֹבָה כַּנַּ"ל

וְזֶה בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים הַיְנוּ מַחֲלקֶת שֶׁל צַדִּיקִים

שֶׁהֵם אַחִים וְרֵעִים בְּחִינַת תְּרֵין רֵעִין דְּלָא מִתְפָּרְשִׁין

כִּי בְּוַדַּאי הֵם אוֹהֲבִים גְּדוֹלִים

וּכְשֶׁהֵם יָקוּמוּ עָלַי תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח

שֶׁלּא יִשְׁמַע מִן הַמַּחֲלקֶת כִּי אִם הַטּוֹבוֹת שֶׁעוֹשִׂין לוֹ בָּזֶה

שֶׁהוּא בְּחִינַת "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח" בְּחִינַת הַמְתָּקַת הַדִּינִים כַּנַּ"ל

וְלא יִטְעֶה, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁהִיא מַחֲלקֶת גְּמוּרָה, חַס וְשָׁלוֹם, כַּנַּ"ל

כְּדֵי שֶׁלּא לִתֵּן לָהֶם אֲחִיזָה בְּזאת הַמַּחֲלקֶת

כִּי זאת הַמַּחֲלקֶת הוּא רַק לְטוֹבָה כַּנַּ"ל

גַּם כָּל הָרְפוּאוֹת בָּאִין מִן הָאָרֶץ

וְעַל כֵּן בְּעֵת שֶׁהָאָרֶץ נוֹתֶנֶת יְבוּלָהּ שֶׁנּוֹתֶנֶת כּחַ בְּכָל הָאִילָנוֹת וְהַצְּמָחִים

דְּהַיְנוּ בִּזְמַן הַחֲנִיטָה שֶׁהוּא בְּחֹדֶשׁ אִיָּר

אֲזַי יֵשׁ כּחַ יוֹתֵר בְּכָל הָרְפוּאוֹת

כִּי אָז נוֹתֶנֶת הָאָרֶץ בָּהֶם כּחַ

אֲבָל בִּזְמַן אַחֵר

אֲפִילּוּ אִם יִקְחוּ אוֹתָן הָרְפוּאוֹת בְּעַצְמָן, אֵין לָהֶם זֶה הַכּחַ

וְעַל כֵּן לוֹקְחִין רְפוּאוֹת בְּחֹדֶשׁ אִיָּר

וְעִקָּר הוּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

כִּי כָּל הָאֲרָצוֹת מְקַבְּלִין מִתַּמְצִית אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהּ ב' בְּחִינוֹת

לִפְעָמִים נִקְרֵאת אֶרֶץ כְּנַעַן, וְלִפְעָמִים נִקְרֵאת אֶרֶץ סְתָם

הַיְנוּ כְּשֶׁיֵּשׁ מַחֲלקֶת, אֲזַי נִקְרֵאת אֶרֶץ כְּנַעַן

בְּחִינַת 'כָּאן עָנִי'

כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: עַל פָּסוּק "וְלא יִהְיֶה כְּנַעֲנִי" 'אֵין כָּאן עָנִי'

נִמְצָא כְּנַעַן הוּא בְּחִינוֹת כָּאן עָנִי

וְזֶה עַל יְדֵי מַחֲלקֶת

כִּי מַחֲלקֶת אַחַת דּוֹחָה מֵאָה פַּרְנָסוֹת

וְזֶה בְּחִינוֹת: "וַיְהִי רִיב בֵּין רוֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רוֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ"

שֶׁעַל יְדֵי הָרִיב וְהַמַּחֲלקֶת עַל יְדֵי זֶה 'וְהַכְּנַעֲנִי' וְכוּ'

כִּי אֲזַי נִקְרֵאת בְּחִינַת אֶרֶץ כְּנַעַן כַּנַּ"ל

אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם אֲזַי הִיא נִקְרֵאת בְּחִינַת אֶרֶץ סְתָם

וַאֲזַי הִיא בְּחִינַת "אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ"

שֶׁנּוֹתֶנֶת כּחוֹתֶיהָ לְכָל יְבוּל הָאָרֶץ, וַאֲזַי יֵשׁ כּחַ לְכָל הָרְפוּאוֹת כַּנַּ"ל

וְעַל כֵּן אוֹתִיּוֹת אִיָּיר רָאשֵׁי תֵּבוֹת איְבַי יָשׁוּבוּ יֵבשׁוּ רָגַע

כִּי אֲזַי הֵם כָּל הָרְפוּאוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת שָׁלוֹם

בְּחִינַת אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ כַּנַּ"ל

שֶׁהוּא הֶפֶך הַמַּחֲלקֶת, שֶׁהִיא בְּחִינַת אֶרֶץ כְּנַעַן כַּנַּ"ל

וְדַע שֶׁעִקַּר כְּבוֹד שַׁבָּת הִיא הָאֲכִילָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "אִכְלוּהוּ הַיּוֹם"

כִּי אֲכִילַת שַׁבָּת יְקָרָה מְאד, כִּי הוּא כֻּלּוֹ אֱלהוּת כֻּלּוֹ קדֶשׁ, וְכַמְבאָר

וְעַל כֵּן מִצְוָה גְּדוֹלָה לְהַרְבּוֹת בִּסְעֻדַּת שַׁבָּת, וְהוּא תִּקּוּן לְחִלּוּל שַׁבָּת

כִּי מֵחִלּוּל שַׁבָּת אִי אֶפְשָׁר לִזָּהֵר

כִּי בְּקַל אֶפְשָׁר לְהִכָּשֵׁל בְּחִלּוּל שַׁבָּת, חַס וְשָׁלוֹם

וְהַתִּקּוּן הוּא עַל יְדֵי הָאֲכִילָה שֶׁל שַׁבָּת

כִּי חִלּוּל שַׁבָּת הוּא בְּחִינוֹת חָלָל, בְּחִינַת הִסְתַּלְּקוּת, בְּחִינוֹת "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בַּאֲדָמָה"

'וּמִי שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה פְּסִיעוֹתָיו מִתְקַצְּרוֹת' כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה

וְשַׁבָּת הִיא בְּחִינַת אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה .

שֶׁאָמְרָה שַׁבָּת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לַכּל נָתַתָּ בֶּן זוּג וְלִי לא נָתַתָּ

וֶהֱשִׁיבָהּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הוּא בֶּן זוּג שֶׁלָּהּ

נִמְצָא שֶׁחִלּוּל שַׁבָּת הוּא בְּחִינוֹת פְּסִיעוֹת קְצָרוֹת, בְּחִינוֹת פְּסִיעוֹתָיו מִתְקַצְּרוֹת כַּנַּ"ל

וְהִנֵּה מָצִינוּ לְהֵפֶך, כִּי הֲלא אַדְּרַבָּא רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אָסְרוּ לִפְסֹעַ בְּשַׁבָּת פְּסִיעָה גַּסָּה

וְצָרִיך דַּוְקָא לִפְסֹעַ בְּשַׁבָּת פְּסִיעָה קְטַנָּה

אַך דַּע, כִּי בְּחֹל כְּשֶׁעוֹשִׂין מִצְוָה, וְכָל מִצְוָה הִיא קוֹמָה שְׁלֵמָה

יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁהַסִּטְרָא אָחֳרָא יוֹנֶקֶת מֵהֶם

וְהֵן הָרַגְלִין שֶׁל הַמִּצְוָה שֶׁמִּשָּׁם יְנִיקַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, בִּבְחִינוֹת "רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוֶת"

וּבְשַׁבָּת עוֹלִין הָרַגְלִין מִן הַקְּלִיפּוֹת בִּבְחִינוֹת "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶך"

שֶׁבְּשַׁבָּת מְשִׁיבִין הָרַגְלִין שֶׁל מִצְוָה אֶל הַקְּדֻשָּׁה

וַאֲזַי מַתְחֶלֶת לֵילֵך לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך

וְהִנֵּה בְּוַדַּאי בִּתְחִלַּת הַהֲלִיכָה אֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת דֶּרֶך כְּבוּשָׁה

רַק הוּא עֲדַיִן שְׁבִיל דַּקִּיק פַּעֲמֵי הָרַגְלִין

אַך הוּא כִּמְשַׁל הַתִּינוֹק כְּשֶׁמַּתְחִיל לֵילֵך

שֶׁבַּתְּחִלָּה אֵינוֹ יָכוֹל לַהֲלך יָפֶה

אַך הָאָב מֵחֲמַת גּדֶל אַהֲבָתוֹ וְשַׁעֲשׁוּעָיו עִם בְּנוֹ

הוּא עוֹשֶׂה מִפַּעֲמֵי רַגְלָיו דֶּרֶך

כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין כְּשֶׁהַתִּינוֹק עוֹשֶׂה אֵיזֶה דָּבָר קָטָן

אוֹ מְדַבֵּר אֵיזֶה דִּבּוּר אַף שֶׁאֵינוֹ חָכְמָה כְּלָל

עִם כָּל זֶה מֵחֲמַת אַהֲבַת הָאָב וְשַׁעֲשׁוּעָיו מִזֶּה

הוּא מְחַבֵּב הַדָּבָר וּמַגְדִּילוֹ וּמַרְחִיבוֹ וְעוֹשֶׂה מִזֶּה דָּבָר גָּדוֹל

כְּמוֹ כֵן הַשֵּׁם יִתְבָּרַך

כְּשֶׁהַמִּצְוָה מַתְחֶלֶת לֵילֵך, אוֹ כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה אֵיזֶה דֶּרֶך חָדָשׁ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך

אַף שֶׁבַּתְּחִלָּה הוּא שְׁבִיל דַּקִּיק

עִם כָּל זֶה מֵחֲמַת גּדֶל שַׁעֲשׁוּעָיו יִתְבָּרַך מִזֶּה

הוּא עוֹשֶׂה מִפַּעֲמֵי רַגְלָיו דֶּרֶך כְּבוּשָׁה

וְזֶה בְּחִינוֹת "צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּך"

'צֶדֶק', הַיְנוּ הַמִּצְווֹת כְּמָה שֶׁכָּתוּב: "כָּל מִצְוֹתֶיך צֶדֶק"

כְּשֶׁמַּתְחֶלֶת הַמִּצְוָה לֵילֵך לְפָנָיו יִתְבָּרַך, אֲזַי "וְיָשֵׂם לְדֶרֶך פְּעָמָיו"

שֶׁהוּא יִתְבָּרַך עוֹשֶׂה דֶּרֶך כְּבוּשָׁה מִפַּעֲמֵי הָרַגְלִין, שֶׁהֵם רַק שְׁבִיל דַּקִּיק

וּמֵחֲמַת שַׁעֲשׁוּעָיו, הוּא מֵשִׂים לְדֶרֶך רָחָב וְכָבוּשׁ

אֶת פְּעָמָיו, שֶׁהֵם רַק שְׁבִיל דַּקִּיק כַּנַּ"ל

וְכָל זֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי אֲכִילַת שַׁבָּת שֶׁמִּשָּׁם מְקַבְּלִין כּחַ הָרַגְלִין

בִּבְחִינַת: 'דּוּק בְּכַכֵּי וְתִשְׁכַּח בָּרַגְלִין'

שֶׁעַל יְדֵי הָאֲכִילָה מְקַבְּלִין הָרַגְלִין כּחַ

וַאֲזַי נַעֲשֶׂה מִפַּעֲמֵי הָרַגְלִין, שֶׁהֵם רַק שְׁבִיל דַּקִּיק, פְּסִיעוֹת קְטַנּוֹת

נַעֲשֶׂה מֵהֶם דֶּרֶך כְּבוּשָׁה כַּנַּ"ל

וְזֶה בְּחִינוֹת: פּוֹסְעִים בּוֹ פְּסִיעָה קְטַנָּה, סוֹעֲדִים בּוֹ לְבָרֵך שָׁלֹשׁ פְּעָמִים

הַיְנוּ שֶׁבְּשַׁבָּת פּוֹסְעִים פְּסִיעָה קְטַנָּה

וְהוּא תָּמוּהַּ לִכְאוֹרָה

כִּי הֲלא אַדְּרַבָּה, מִי שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה, פְּסִיעוֹתָיו מִתְקַצְּרוֹת

וְשַׁבָּת הוּא בְּחִינוֹת אִשְׁתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה כַּנַּ"ל

וְהָיָה רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ פְּסִיעוֹת גְּדוֹלוֹת וּרְחָבוֹת

אַך סוֹעֲדִים בּוֹ לְבָרֵך וְכוּ' הַיְנוּ שֶׁאוֹכְלִים סְעֻדַּת שַׁבָּת

וְעַל יְדֵי זֶה בֶּאֱמֶת נִתְתַּקְּנִין הַפְּסִיעוֹת קְטַנּוֹת

וְנִתְרַחֲבִין וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם דֶּרֶך כְּבוּשָׁה בִּבְחִינַת "וְיָשֵׂם לְדֶרֶך פְּעָמָיו" כַּנַּ"ל

וְעַל כֵּן עַל יְדֵי אֲכִילַת שַׁבָּת נִתְתַּקֵּן חִלּוּל שַׁבָּת, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת פְּסִיעוֹת קְצָרוֹת כַּנַּ"ל

כִּי עַל יְדֵי אֲכִילַת שַׁבָּת נַעֲשֶׂה מִפְּסִיעוֹת קְצָרוֹת רְחָבוֹת וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם דֶּרֶך כְּבוּשָׁה כַּנַּ"ל

רֶגֶל הוּא רְפוּאָה לְהָרֵאָה כַּיָּדוּעַ לְחַכְמֵי הָרְפוּאוֹת

"אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁך"

הָיָה דַּרְכּוֹ לְכַוֵּן בִּתְפִילָּתוֹ, שֶׁמִּצְטַעֵר עַל שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מִיִרְאוֹת הַנְּפוּלוֹת

שֶׁהֵם בָּאִים מִשַּׁ"ך דִּינִים

וְזֶה: "כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁך"

תָּמָר הוּא גַּם כֵּן שְׁתֵּי פְּעָמִים שַׁ"ך כַּמּוּבָא
חיי מוהר"ן - שסט - מעלת תורתו וספריו הקדושים
...מוהר"ן - שסט - מעלת תורתו וספריו הקדושים אות שסט ענה ואמר לי ועם זה אין אתה רשאי להחיות את עצמך [בלשון תמה] שיש לך חלק גדול בהספר. הינו בהספר לקוטי מוהר"ו שלו שנדפס אז באותה העת והאריך בשיחה זאת קצת. ואמר שכל הספר הוא שלי שאם לא הייתי לא היה הספר בעולם. והסביר לי הדבר שכן הוא שכל הספר נעשה על ידי וכו' ואמר לי מעט אתה יודע מעצם מעלת גדלת הספר וקדשתו ויותר מזה ראוי לך להאמין בעצם גדלת הספר הזה וכו' וכו' ואמר לי הלא נדפסו אלף ספרים, וכל ספר בא ליד כמה אנשים. הינו שראוי לי להחיות את עצמי שזכיתי לזכות...
חיי מוהר"ן - קיז - מקום לידתו וישיבתו ונסיעותיו וטלטוליו
...ונסיעותיו וטלטוליו אות קיז בשנת תקס"ה עשה נשואין לבתו מרים זכרונה לברכה בקהלת קדש וואלטשיסק. ובשבת שלפני החתנה שקורין פארשפיל שהיה בפרשת נח בראש חדש חשון היה מרקד כל היום כלו. ורקודין כאלו לא נראה ממנו בשום פעם כמותם כי אז היה מרקד כמעט כל היום. ומה שהיה אז באותו השבת אי אפשר לבאר ולספר. והתפלל עמנו חגור בפאטשיילע [כעין מטפחת] לבד ואחר כך בסעדה שלישית ישב אז עמנו ואמר לזכר השלש סעדות זה. וספר אז שבאותו ראש השנה נתנו לו [הוצאות] אלף אדמים אחר כל ההצטרכות והיה במקום שהיה והוא אוהב תורה מאד והיה שם...
סיפורי מעשיות - מעשה ה - מעשה מבן מלך שהיה מאבנים טובות / מעשה בן מלך שעשוי מאבנים טובות
...- מבן מלך שהיה מאבנים טובות / בן מלך שעשוי מאבנים טובות מעשה במלך אחד שלא היו לו בנים והלך ועסק בדאקטורים [רופאים], כדי שלא תהיה מלכותו נהפכת לזרים ולא הועילו לו וגזר על היהודים שיתפללו בעבורו שיהיו לו בנים והיו היהודים מבקשים ומחפשים צדיק, כדי שיתפלל ויפעל שיהיו לו בנים ובקשו ומצאו צדיק גנוז ואמרו לו שיתפלל שיהיו להמלך בנים וענה שאינו יודע כלל והודיעו להמלך ושלח המלך פקדתו אחריו והביאו אותו להמלך והתחיל המלך לדבר עמו בטוב. הלא אתה יודע, שהיהודים הם בידי לעשות בהם כרצוני על כן אני מבקש ממך בטוב...
שיחות הר"ן - אות סה
שיחות הר"ן - אות סה על ידי שמחה נצולין ממיתת בנים כי הקלפה העושקת אותם חס ושלום, נקראת לילית והשמחה הוא ההפך ממנה
שיחות הר"ן - אות כד
...הר"ן - אות כד מעלת הזוכה לתן מעות לצדיקי אמת היא גדולה ויקרה מאד מאד למשל בן שנתרחק מאביו והבן יש לו געגועים גדולים מאד לאביו וכן האב יש לו געגועים גדולים לבנו לימים נתישב בדעתו האב לילך ולסע לבנו וכן הבן נתישב גם כן לילך ולסע לאביו והלכו ונסעו זה לזה וכל מה שנתקרבו יותר נתגדל ביותר הגעגועים שלהם והיו הולכים ונוסעים זה לזה דהינו האב להבן והבן להאב עד שנתקרבו ולא היה ביניהם כי אם שתי פרסאות לבד והבין האב בגדל הגעגועים שלו שאם יניח עצמו להיות נמשך אחר הגעגועים לא יהיה לו כח לסבל עוד הגעגועים של אלו...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קצ - וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'
...אל ה' "ויענו כל העם יחדו ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה, וישב משה את דברי העם אל ה', ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך וכו' ויגד משה את דברי העם אל ה'" והוא תמוה ונפלא מאד כי מה הם דברי העם שנית שעליהם נאמר: "ויגד משה את דברי העם" כי לא נמצא בכתוב שום מענה ודברים שהשיבוהו העם שנית אחר מענה הראשון "כל אשר דבר" וכו' ומה זה שוב "ויגד משה את דברי העם אל ה'" אך דע כי ישראל טענו ואמרו על מה שאמר להם משה לקבל את התורה ענו הם "כל אשר דבר ה'" כלומר כל אשר ידבר ה' אנו...
החלל הפנוי - למה בעצם להאמין?
...שאלה: קראתי בליקוטי מוהרן את העניין הזה שיש שאלות באמונה שאין עליהן תשובה, ושאפילו משה רבנו לא ידע עליהן תשובה, ושלאף אחד בעולם לא היה ולא תהיה עליהן תשובה, ושכל מי שנכנס לשאלות האלו עם השכל שלו עוזב את האמונה. והשאלה שלי היא, מדוע בעצם להאמין? ז"א אם באמת זה נגד השכל האנושי, אז מדוע בעצם להאמין למשהו שהוא נגד השכל האנושי? האם יש עניין ללכת נגד השכל? אם בשכל מבינים שמשהו הוא לא נכון, אז מדוע להאמין בו? האם האמונה היא שגעון? כי הרי היא נגד השכל... ובכלל, מי בכלל אומר שזאת האמת, אם השכל אומר אחרת...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רו - תָּעִיתִי כְּשֶׂה אבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּך
...אבד בקש עבדך תעיתי כשה אבד בקש עבדך וכו' כי יש חלוק גדול בעברה שעושה האדם, חס ושלום בין אם נתעורר תכף ומיד ושב בתשובה אזי אפשר לו בקל לחזר למקומו כי כשעושה עברה, חס ושלום אזי הולך ונוטה מהדרך הישר אל דרך אחר מקלקל ושם יוצאים מאותו הדרך כמה וכמה נתיבות ודרכים תועים ומקלקלים מאד שכשמתחילין לילך, חס ושלום, באותו הדרך הרע אזי תועים ונבוכים באלו הדרכים עד שקשה לשוב ולצאת משם אבל השם יתברך דרכו לקרות את האדם תכף כשרואה שהוא תועה מדרך השכל וקוראו שישוב לאחוריו ולכל אחד קורא לפי בחינתו יש שקוראו ברמיזה...
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה כא - כְּשֶׁמְּחַדְּשִׁין חִדּוּשֵׁי תוֹרָה
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה כא - כשמחדשין חדושי תורה כשמחדשין חדושי תורה ואזי יש אלו הידועים, המסתכלים ומצפים על זה וצריך להעמיד אנשי חיל, להעמידם לפניהם ולאחריהם כדי שלא יתקרב זר וזה נעשה על ידי למוד הפוסקים שצריך ללמד פוסקים קדם החדוש שמחדש ואחר כך ועל ידי זה נעשין בחינת אנשי חיל מלפניהם ומלאחריהם והתורה יורדת והולכת ביניהם לבטח כי האנשי חיל עומדים עם הכלי זין ואינם יכולים אלו הנ"ל להתקרב
לחשוב על התכלית
...רבי נחמן מברסלב breslev.eip.co.il/?key=538 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רסח - כשאין האדם מסתכל על התכלית, למה לו חיים כשאין האדם מסתכל על התכלית, למה לו חיים וכאן breslev.eip.co.il/?key=189 - ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה י - העולם רחוקים מהשם יתברך, מחמת שאין להם ישוב הדעת מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת ואינם מישבין עצמן והעקר להשתדל לישב עצמו היטב מה התכלית מכל התאוות ומכל עניני העולם הזה הן תאוות הנכנסות לגוף הן תאוות שחוץ לגוף, כגון כבוד ואז בודאי...
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.2197 שניות - עכשיו 31_08_2026 השעה 03:15:08 - wesi2