ברסלב - ספרי רבי נחמן מברסלב / ספרי ברסלב
דף הביתליקוטי מוהר"ן ח"אליקוטי מוהר"ן ח"בסיפורי מעשיותשבחי הר"ןשיחות הר"ןחיי מוהר"ןספר המידותלימוד


ספרי רבי נחמן מברסלב
לחץ על ה 💎 שליד שם הספר, ותעבור לפרק "אקראי" ממנו
💎ליקוטי מוהר"ן חלק א
💎ליקוטי מוהר"ן חלק ב
💎סיפורי מעשיות
💎שבחי הר"ן
💎שיחות הר"ן
💎חיי מוהר"ן
💎ספר המידות
באפשרותך להשתמש בטקסט שבדף, בתנאי שתשים קישור ישיר לכתובת של הדף הזה! תודה.
🖨ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קסג - לִפְעָמִים מֻנָּח הַדִּבּוּר וּמוּכָן לָצֵאת
לפעמים מנח הדבור ומוכן לצאת, ואינו יוצא דרך הפה כי אם דרך הערף [וממש אפשר לשמע כמה פעמים שהדבור אינו יוצא דרך הפה רק דרך הערף] כי יש שלש קליפות והקליפות רוצים תמיד לתפס הדבור לעצמם בפרט דבור הקדוש מאדם גדול כי אצלם כל הדבורים יפים ונאים וחשובים, ורוצים לתפסם מכל שכן כשהדבור נאה באמת כי המצריים שהיו כלם שחורים אלו לא היתה שרה יפת תאר כל כך, גם כן היתה חשובה בעיניהם מאד והדבור הוא בחינות שרה לכל אחד לפי ערכו יש שהוא בחינות שרה לאמתי (ברכות יג) : שהוא מושל בדבור שלו על עיר ומדינה ויש שהוא בחינת שרה על כל העולם כלו ויש שהוא שורר בביתו אך אצלם שהם בחינות מצרים, שכלם שחורים ושפלים כל הדבורים חשובים ורוצים לתפסם כי השלש קליפות הם שר האופים ושר המשקים ושר הטבחים, שהם תאוות אכילה ושתיה ופרעה הוא אותיות הערף שעומד אחורי הקדשה ותכף שרואין השלשה שרים הנ"ל, שהם שרי פרעה, את שרה שהוא הדבור אזי יפה ונאה בעיניהם ותופסים אותו לפרעה כמו שכתוב (בראשית י"ב) : "ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה" כי השלשה שרים הנ"ל הם קנה וושט וורידין, ותופסין הדבור להערף והנה כשהדבור הוא דבור הקדוש בחינות שרה שהיה שכינה עמה אף שהיה צר לאברהם מאד מאד בעת שנלקחה עם כל זה ידע ובטח בה' שהוא טובה גדולה שנתפסה לשם שנעשה מזה נחת גדול להשם יתברך שהוא בחינת "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" (קהלת ח) שלקטה משם ניצוצות הקדושים כידוע אבל אם הוא דבור פשוט, חס ושלום אפשר שיתפסו אותו לשם, וכמעט, חס ושלום, ישתקע שם אם לא שיבוא צדיק אמת, שיש לו כח להוציאו משם ויש אדם, שנעשה מכלו וממנו דבור שנעשה שיחה בפי הבריות, והכל דוברין ממנו והוא הולך נע ונד ומתפזר בפי כלם ואצל כל אחד ואחד שבא לשם יש לו ענויים וצרות משנות כי אצל כל אחד יש לו פרעה לפי בחינתו וכשבא לפי אדם גדול שם פרעה מלך ומצרים מדינה ושלשה שרים אף כשהם תופסים הדבור ונופל אליהם צר לו מאד עם כל זה יש לו ניחא, שאפשר לו למצא שם ניצוצות הקדושים ויהיה טובה מזה אך כשבא לפי אנשים שפלים ושם כשתופסים הדבור להערף והוא נופל שם ושם מדבר שממה ציה וערבה לא עבר בה איש אין לו עם מי לפגע, צר ומר מאד הנפש הולכת נעה ונדה ומתפזרת בפזור הנפש בפי כמה אנשים והוא עיף ורעב וצמא במדבר, ואין לה אכל להשיב נפשה הרעבה והצמאה ואוכלת את עצמה בבחינת: "איש בשר זרועו יאכלו" (ישעיה ט) וכדמיון האיש שגבר עליו הקרירות מאד ואין לו שום כסוי לחמם עצמו ולהתעטף בו והוא מכפל ומחבק ומכוץ עצמו כמו כן הנפש, אין לה שום כסוי להתעטף ולכסות עצמה והיא בחינת: "נפשם בהם תתעטף" שמתעטפת מעצמה מנה ובה וכל כך נתעלפה, עד שאפילו אם נותנין לה דבר מאכל, אינה יכולה לקבל לאכל כמו החולה שמטל זמן רב בחליו, עד שנתעלף כל כך, שאי אפשר לו לקבל שום מאכל וכשנותנין לו, הוא דוחה ואינו יכול לקבל ומה נעשה, ואנחנו גרמנו לעצמנו, שלא שמענו לעצות טובות שנתן לנו השם יתברך [כי פנו אלי ערף, ולא פנים] ואז הוא חבוש בבית האסורין, כי נתפס ונאסר שם ולפעמים מגביהו למעלה ומעלהו לשמים ואחר כך משליכו מאד למטה כי העליה לא היתה כסדר, רק בדרך השלכה כלאחר יד למעלה ועל כן נשלך למטה כמו שכתוב (תהלים ק"ז) : "יעלו שמים ירדו תהומות" השם יתברך ישלח רפואת הנפש כי בטחנו שיהיה הכל נכון, וייטיב אחריתנו אמן [כל זה שמעתי מפיו הקדוש אבל אחר כך, כשראה דברים אלה אצלי בכתב, אמר: שדברים אלה לא כתבתים יפה כראוי ואמר שכל דברים אלה מקשרים למאמר רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות נד:) : 'ארבעה צריכין להודות', שהם מבארים במזמור ק"ז וכפי הנראה ומובן מדבריו, שכל ארבעה הנ"ל, שהם הולכי מדברות וחבושים בבית האסורים וחולה ויורדי הים הכל מרמז על צרות הנפש, כמבאר לעיל בענין צרות הנפש שהולכת נעה ונדה, עיף ורעב וצמא במדבר וכו' וזה בחינת תעו במדבר וכו' וכן מדבר מענין חלי הנפש, שכל כך נתעלפה, עד אשר אפילו אם נותנין לה דבר מאכל וכו' וזה בחינת: "כל אכל תתעב נפשם", שמדבר מחולה וכן מדבר מענין חבוש בבית האסורים ומענין : "יעלו שמים ירדו תהומות", שזהו בחינת יורדי הים ומבאר כונתו הקדושה, שמרמז כל הארבעה צריכין להודות על ענין צרות הנפש בעבודת השם שיש עליה מחלקת רבים ורבים קמים עליה, וסובלת ענויים ויסורים וטלטולים גדולים וצרות משנות וכו' כנ"ל והשם יתברך מציל אותה בכל פעם מכל הצרות ועל זה אנו חיבים להודות תמיד והשם יתברך יזכנו להבין כונתו הקדושה [ועין ענין זה בהתורה "ויסב אלהים" בסימן ס"ב]
לִפְעָמִים מֻנָּח הַדִּבּוּר וּמוּכָן לָצֵאת, וְאֵינוֹ יוֹצֵא דֶּרֶך הַפֶּה כִּי אִם דֶּרֶך הָערֶף

[וּמַמָּשׁ אֶפְשָׁר לִשְׁמעַ כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁהַדִּבּוּר אֵינוֹ יוֹצֵא דֶּרֶך הַפֶּה רַק דֶּרֶך הָערֶף]

כִּי יֵשׁ שָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת

וְהַקְּלִיפּוֹת רוֹצִים תָּמִיד לִתְפּס הַדִּבּוּר לְעַצְמָם

בִּפְרָט דִּבּוּר הַקָּדוֹשׁ מֵאָדָם גָּדוֹל

כִּי אֶצְלָם כָּל הַדִּבּוּרִים יָפִים וְנָאִים וַחֲשׁוּבִים, וְרוֹצִים לְתָפְסָם

מִכָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁהַדִּבּוּר נָאֶה בֶּאֱמֶת

כִּי הַמִּצְרִיִּים שֶׁהָיוּ כֻּלָּם שְׁחוֹרִים

אִלּוּ לא הָיְתָה שָׂרָה יְפַת תּאַר כָּל כָּך, גַּם כֵּן הָיְתָה חֲשׁוּבָה בְּעֵינֵיהֶם מְאד

וְהַדִּבּוּר הוּא בְּחִינוֹת שָׂרָה לְכָל אֶחָד לְפִי עֶרְכּוֹ

יֵשׁ שֶׁהוּא בְּחִינוֹת שָׂרָה לְאֻמָּתִי: שֶׁהוּא מוֹשֵׁל בַּדִּבּוּר שֶׁלּוֹ עַל עִיר וּמְדִינָה

וְיֵשׁ שֶׁהוּא בְּחִינַת שָׂרָה עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ

וְיֵשׁ שֶׁהוּא שׂוֹרֵר בְּבֵיתוֹ

אַך אֶצְלָם שֶׁהֵם בְּחִינוֹת מִצְרִים, שֶׁכֻּלָּם שְׁחוֹרִים וּשְׁפָלִים

כָּל הַדִּבּוּרִים חֲשׁוּבִים וְרוֹצִים לְתָפְסָם

כִּי הַשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הֵם שַׂר הָאוֹפִים וְשַׂר הַמַּשְׁקִים וְשַׂר הַטַּבָּחִים, שֶׁהֵם תַּאֲווֹת אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה

וּפַרְעה הוּא אוֹתִיּוֹת הָערֶף

שֶׁעוֹמֵד אֲחוֹרֵי הַקְּדֻשָּׁה

וְתֵכֶף שֶׁרוֹאִין הַשְּׁלֹשָׁה שָׂרִים הַנַּ"ל, שֶׁהֵם שָׂרֵי פַּרְעה, אֶת שָׂרָה שֶׁהוּא הַדִּבּוּר

אֲזַי יָפֶה וְנָאֶה בְּעֵינֵיהֶם וְתוֹפְסִים אוֹתוֹ לְפַרְעה

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיִּרְאוּ אוֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעה וַיְהַלֲלוּ אוֹתָהּ אֶל פַּרְעה"

כִּי הַשְּׁלֹשָׁה שָׂרִים הַנַּ"ל הֵם קָנֶה וּוֵשֶׁט וּוְרִידִין, וְתוֹפְסִין הַדִּבּוּר לְהָערֶף

וְהִנֵּה כְּשֶׁהַדִּבּוּר הוּא דִּבּוּר הַקָּדוֹשׁ בְּחִינוֹת שָׂרָה שֶׁהָיָה שְׁכִינָה עִמָּהּ

אַף שֶׁהָיָה צַר לְאַבְרָהָם מְאד מְאד בְּעֵת שֶׁנִּלְקְחָה

עִם כָּל זֶה יָדַע וּבָטַח בַּה' שֶׁהוּא טוֹבָה גְּדוֹלָה שֶׁנִּתְפְּסָה לְשָׁם

שֶׁנַּעֲשָׂה מִזֶּה נַחַת גָּדוֹל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך

שֶׁהוּא בְּחִינַת "עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בָּאָדָם לְרַע לוֹ"

שֶׁלִּקְּטָה מִשָּׁם נִיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים כַּיָּדוּעַ

אֲבָל אִם הוּא דִּבּוּר פָּשׁוּט, חַס וְשָׁלוֹם

אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְפְּסוּ אוֹתוֹ לְשָׁם, וְכִמְעַט, חַס וְשָׁלוֹם, יִשְׁתַּקַּע שָׁם

אִם לא שֶׁיָּבוֹא צַדִּיק אֱמֶת, שֶׁיֵּשׁ לוֹ כּחַ לְהוֹצִיאוֹ מִשָּׁם

וְיֵשׁ אָדָם, שֶׁנַּעֲשֶׂה מִכֻּלּוֹ וּמִמֶּנּוּ דִּבּוּר

שֶׁנַּעֲשֶׂה שִׂיחָה בְּפִי הַבְּרִיּוֹת, וְהַכּל דּוֹבְרִין מִמֶּנּוּ

וְהוּא הוֹלֵך נָע וָנָד וּמִתְפַּזֵּר בְּפִי כֻּלָּם

וְאֵצֶל כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁבָּא לְשָׁם יֵשׁ לוֹ עִנּוּיִים וְצָרוֹת מְשֻׁנּוֹת

כִּי אֵצֶל כָּל אֵחָד יֵשׁ לוֹ פַּרְעה לְפִי בְּחִינָתוֹ

וּכְשֶׁבָּא לְפִי אָדָם גָּדוֹל שָׁם פַּרְעה מֶלֶך וּמִצְרַיִם מְדִינָה וּשְׁלֹשָׁה שָׂרִים

אַף כְּשֶׁהֵם תּוֹפְסִים הַדִּבּוּר וְנוֹפֵל אֲלֵיהֶם צַר לוֹ מְאד

עִם כָּל זֶה יֵשׁ לוֹ נַיְחָא, שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִמְצא שָׁם נִיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים וְיִהְיֶה טוֹבָה מִזֶּה

אַך כְּשֶׁבָּא לְפִי אֲנָשִׁים שְׁפָלִים

וְשָׁם כְּשֶׁתּוֹפְסִים הַדִּבּוּר לְהָערֶף וְהוּא נוֹפֵל שָׁם

וְשָׁם מִדְבַּר שְׁמָמָה צִיָּה וַעֲרָבָה לא עָבַר בָּהּ אִישׁ

אֵין לוֹ עִם מִי לִפְגּעַ, צַר וּמַר מְאד

הַנֶּפֶשׁ הוֹלֶכֶת נָעָה וְנָדָה וּמִתְפַּזֶּרֶת בְּפִזּוּר הַנֶּפֶשׁ בְּפִי כַּמָּה אֲנָשִׁים

וְהוּא עָיֵף וְרָעֵב וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר, וְאֵין לָהּ אכֶל לְהָשִׁיב נַפְשָׁהּ הָרְעֵבָה

וְהַצְּמֵאָה וְאוֹכֶלֶת אֶת עַצְמָהּ בִּבְחִינַת: "אִישׁ בְּשַׂר זְרוֹעוֹ יאכֵלוּ"

וּכְדִמְיוֹן הָאִישׁ שֶׁגָּבַר עָלָיו הַקְּרִירוּת מְאד וְאֵין לוֹ שׁוּם כִּסּוּי לְחַמֵּם עַצְמוֹ וּלְהִתְעַטֵּף בּוֹ

וְהוּא מְכַפֵּל וּמְחַבֵּק וּמְכַוֵּץ עַצְמוֹ

כְּמוֹ כֵן הַנֶּפֶשׁ, אֵין לָהּ שׁוּם כִּסּוּי לְהִתְעַטֵּף וּלְכַסּוֹת עַצְמָהּ

וְהִיא בְּחִינַת: "נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף" שֶׁמִּתְעַטֶּפֶת מֵעַצְמָהּ מִנֵּהּ וּבֵהּ

וְכָל כָּך נִתְעַלְּפָה, עַד שֶׁאֲפִילּוּ אִם נוֹתְנִין לָהּ דְּבַר מַאֲכָל, אֵינָהּ יְכוֹלָה לְקַבֵּל לֶאֱכל

כְּמוֹ הַחוֹלֶה שֶׁמֻּטָּל זְמַן רַב בְּחָלְיוֹ, עַד שֶׁנִּתְעַלֵּף כָּל כָּך, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְקַבֵּל שׁוּם מַאֲכָל

וּכְשֶׁנּוֹתְנִין לוֹ, הוּא דּוֹחֶה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל

וּמַה נַּעֲשֶׂה, וַאֲנַחְנוּ גָּרַמְנוּ לְעַצְמֵנוּ, שֶׁלּא שָׁמַעְנוּ לְעֵצוֹת טוֹבוֹת שֶׁנָּתַן לָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך

[כִּי פָנוּ אֵלַי ערֶף, וְלא פָנִים]

וְאָז הוּא חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין, כִּי נִתְפַּס וְנֶאֱסַר שָׁם

וְלִפְעָמִים מַגְבִּיהוֹ לְמַעְלָה וּמַעֲלֵהוּ לַשָּׁמַיִם

וְאַחַר כָּך מַשְׁלִיכוֹ מְאד לְמַטָּה

כִּי הָעֲלִיָּה לא הָיְתָה כְּסֵדֶר, רַק בְּדֶרֶך הַשְׁלָכָה כִּלְאַחַר יָד לְמַעְלָה

וְעַל כֵּן נִשְׁלָך לְמַטָּה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת"

הַשֵּׁם יִתְבָּרַך יִשְׁלַח רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ

כִּי בָּטָחְנוּ שֶׁיִּהְיֶה הַכּל נָכוֹן, וְיֵיטִיב אַחֲרִיתֵנוּ אָמֵן

[כָּל זֶה שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ

אֲבָל אַחַר כָּך, כְּשֶׁרָאָה דְּבָרִים אֵלֶּה אֶצְלִי בִּכְתָב, אָמַר: שֶׁדְּבָרִים אֵלֶּה לא כְּתַבְתִּים יָפֶה כָּרָאוּי

וְאָמַר שֶׁכָּל דְּבָרִים אֵלֶּה מְקֻשָּׁרִים לְמַאֲמָר רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'אַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת', שֶׁהֵם מְבאָרִים בְּמִזְמוֹר ק"ז

וּכְפִי הַנִּרְאֶה וּמוּבָן מִדְּבָרָיו, שֶׁכָּל אַרְבָּעָה הַנַּ"ל, שֶׁהֵם הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת וַחֲבוּשִׁים בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְחוֹלֶה וְיוֹרְדֵי הַיָּם

הַכּל מְרַמֵּז עַל צָרוֹת הַנֶּפֶשׁ, כַּמְבאָר לְעֵיל בְּעִנְיַן צָרוֹת הַנֶּפֶשׁ

שֶׁהוֹלֶכֶת נָעָה וְנָדָה, עָיֵף וְרָעֵב וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר וְכוּ' וְזֶה בְּחִינַת תָּעוּ בַּמִּדְבָּר וְכוּ'

וְכֵן מְדַבֵּר מֵעִנְיַן חֳלִי הַנֶּפֶשׁ, שֶׁכָּל כָּך נִתְעַלְּפָה, עַד אֲשֶׁר אֲפִילּוּ אִם נוֹתְנִין לָהּ דְּבַר מַאֲכָל וְכוּ'

וְזֶה בְּחִינַת: "כָּל אכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם", שֶׁמְּדַבֵּר מֵחוֹלֶה

וְכֵן מְדַבֵּר מֵעִנְיַן חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים

וּמֵעִנְיַן: "יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת", שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת יוֹרְדֵי הַיָּם

וּמְבאָר כַּוָּנָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁמְּרַמֵּז כָּל הָאַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת

עַל עִנְיַן צָרוֹת הַנֶּפֶשׁ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ מַחֲלקֶת רַבִּים

וְרַבִּים קָמִים עָלֶיהָ, וְסוֹבֶלֶת עִנּוּיִים וְיִסּוּרִים וְטִלְטוּלִים גְּדוֹלִים וְצָרוֹת מְשֻׁנּוֹת וְכוּ' כַּנַּ"ל

וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך מַצִּיל אוֹתָהּ בְּכָל פַּעַם מִכָּל הַצָּרוֹת

וְעַל זֶה אָנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת תָּמִיד

וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך יְזַכֵּנוּ לְהָבִין כַּוָּנָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה

[וְעַיֵּן עִנְיָן זֶה בְּהַתּוֹרָה "וַיַּסֵּב אֱלהִים" בְּסִימָן ס"ב]
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה סה - כְּשֶׁמְּקַנְּאִין קִנְאַת ה' צְבָאוֹת, נֶחֱשָׁב כְּמוֹ צְדָקָה
ליקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה סה - כשמקנאין קנאת ה' צבאות, נחשב כמו צדקה כשמקנאין קנאת ה' צבאות, נחשב כמו צדקה כמו שכתבו התוספות בפרק השתפין על מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: "צדקה תרומם גוי" 'אלו ישראל', "וחסד לאמים חטאת" 'אלו העכו"ם' שכל חסד שעושין וכו' והביאו ראיה מנבוזראדן, עין שם וכתבו התוספות שם: 'ונבוזראדן עשה אז צדקה, שקנא להקדוש ברוך הוא'
אשרי תמימי דרך - ליקוטי מוהר"ן ח"א - חלק 1
...מוהר"ן ח"א - חלק 1 breslev.eip.co.il/?key=30 - ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה א - אשרי תמימי דרך אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. דע, כי על ידי התורה = התורה היינו השכל של השי"ת. הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, היינו בתורה דעתיקא סתימאה שתתגלה לעתיד לבוא, שהיא קדמה לעולם שבה הוא הסתכל וכולי. והתורה הזאת היא השכל של השי"ת. היינו השכל של השי"ת מדוע הוא ברא את העולם, ומדוע דווקא בצורה הזאת ומדוע דווקא כך ולא אחרת, זה השכל של השי"ת שהוא התורה של השי"ת. נתקבלים כל התפילות וכל הבקשות, שאנו מבקשים ומתפללים...
שיחות הר"ן - אות קסז - יגיעתו וטרחתו בעבודת ה'
שיחות הר"ן - אות קסז - יגיעתו וטרחתו בעבודת ה' לענין מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה 'אנחה שוברת גופו של אדם' ספר שאצלו היה כך ממש כי בימי נעוריו בעת שיגע בעבודת ה' היה לפעמים עושה איזה אנחה ואחר כך היה מנסה עצמו אם יוכל להגביה ידיו ולא היה יכול אז להגביה ידיו כי גופו היה משתבר באמת ממש מחמת אנחתו
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה נ - כָּל הַפּוֹגֵם בַּבְּרִית, אֵין יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל
...ח"א - תורה נ - כל הפוגם בברית, אין יכול להתפלל [לשון רבנו, זכרונו לברכה] הצילה מחרב נפשי מיד כלב וכו' כי כל הפוגם בברית, אין יכול להתפלל בבחינת: "כל עצמותי תאמרנה" וכשאין מתפלל בבחינת: "כל עצמותי" 'אזי כלבא נחת ואכל קרבנו' הינו תפילתו וכשמתפלל וטועם מתיקות בדבורי התפילה זאת הבחינה נקראת "כל עצמותי תאמרנה" ואין יכול לטעם מתיקות בתפילה אלא כשתקן פגם הברית כי מיין מתיקין, זה בחינת מיין דדכין ומי שהוא בבחינת מיין מתיקין, אזי דבוריו מתוקים וטובים וכשיוצאים מפיו ומשמיע לאזניו, כמו שאמרו: 'השמע לאזנך'...
שיחות הר"ן - אות קכד
...הר"ן - אות קכד פעם אחת שאל אותי בלשון תמה השמעת ממני דברי מוסר ? ואמר שאינו יכול לומר דברי מוסר כי כל דבור מוסר שלו הוא מטבל ומרחץ בדמעות ומחמת זה אינו יכול לומר מוסר בפרוש ובתחלה היה אצלנו קצת תמיהה מה שאמר שאינו אומר מוסר כי לפי דעתנו כל דבריו הם דברי מוסר גדול מאד מאד כאש בוערת ממש אך באמת לא היה רגיל לומר דברי מוסר בפרוש כדרך המוכיחים אבל אף על פי כן כל דבריו וכל שיחותיו היה רק מענין עבודת ה' וכל דבריו היה כגחלי אש ממש ומי שזכה לשמע דבור מפיו היה נכנס בקרבו כאש בוערת ממש ואי אפשר לבאר ולציר...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קנו - מַה שֶּׁמְּדַבְּרִים בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ הוּא בְּחִינַת רוּחַ הַקּדֶשׁ
...בינו לבין קונו הוא בחינת רוח הקדש לב טהור ברא לי וכו' כי מה שמדברים בינו לבין קונו הוא בחינת רוח הקדש ודוד המלך, עליו השלום, שהיה מעלתו גדולה מאד יסד מזה ספר תהלים וכן כל אחד לפי בחינתו הוא בחינת רוח הקדש כמו שכתוב: "לך אמר לבי", כמו שפרש רש"י: 'לך בשבילך ובשליחותך' "אמר לי לבי" שכל הדברים שהלב אומר הם דברי השם יתברך ממש והוא בחינת רוח הקדש וצריך לחדש תמיד, לבקש בכל פעם בתחנונים ודברי רצויים חדשים ולזכות לזה, צריך טהרת הלב וטהרת הלב הוא, על ידי שמתלהב ובוער לבו להשם יתברך על ידי זה נטהר הלב כי נגד...
שיחות הר"ן - אות רלד - מדבר ממעלת ההתבודדות
...הר"ן - אות רלד - מדבר ממעלת ההתבודדות שמעתי בשמו לענין התחזקות בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו אמר שאפילו אם עוברים ימים ושנים הרבה ונדמה לו שלא פעל עדין בשיחתו ודבוריו כלום אף על פי כן אל יפל מזה כלל כי באמת בודאי עושים הדבורים רשם והביא משל כמו מים היורדים על האבן אף על פי שנדמה לנו שאין להמים כח כנגד האבן הקשה ואין נכר רשם המים באבן אף על פי כן כשהמים יורדים על האבן כמה וכמה זמנים רצופים הם עושים נקב בהאבן כנראה בחוש כמו כן, אפילו אם לבו לב האבן ואין נכר בו רשם דבוריו ותפילתו אף על פי כן ברבות...
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רפד - הוֹכִיחַ אֶת אֶחָד שֶׁאָמַר לוֹ, שֶׁאֵין לוֹ פְּנַאי לִלְמד
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רפד - הוכיח את אחד שאמר לו, שאין לו פנאי ללמד שמעתי בשמו, שהוכיח את אחד שאמר לו שאין לו פנאי ללמד מחמת שעוסק במשא ומתן אמר: שאף על פי כן ראוי לו לחטף איזה זמן לעסק בתורה בכל יום ואמר, שזהו מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ששואלין את האדם: קבעת עתים לתורה ? קבע הוא לשון גזלה, כמו שכתוב: "וקבע את קבעיהם נפש" הינו ששואלין את האדם, אם גזל מן הזמן שהוא טרוד בעסקיו אם גזלת מהן עתים לתורה כי צריך האדם לחטף ולגזל עתים לתורה מתוך הטרדא והעסק
ספר המידות - שמחה
...א. כשאדם עושה מצוה בשמחה, זה סימן שלבו שלם לאלקיו. ב. מחמת שמחה נפתח הלב. ג. ברבות השמחה נתחזק כח השכלי, והמאכל והמשתה הם סבה גדולה לשמחת הלב ולהרחיק העצבות ודאגות. ד. על ידי צדקה בלב שלם בא לידי שמחה. ה. השמחה של מצוה היא מעז לאדם. ו. כשאתה רואה, שהרשע בפתע פתאום הוא שוחק, בידוע שנפל לו איזה עצה על עברה. ז. על ידי עצות טובות שתתן, תזכה לשמחה. ח. על ידי הרקודין והתנועות שאתה עושה בגוף, נתעורר לך שמחה. ט. כשנופל לך שמחה בלבך בפתע פתאום, זהו מחמת שנולד איזהו צדיק. י. על ידי יראה בא התלהבות. יא. מי...
ספר המידות - ברכה
ספר המידות - ברכה חלק שני א. המתברך צריך לתן למברך איזה מתנה. ב. אל תהי ברכת גוי קלה בעיניך. ג. מי שמקרב את הרחוקים לעבודת השם יתברך הברכות מסורים בידו.
באפשרותך לשלב אצלך באתר, תיבת מאמרים נגללת, שמתעדכנת כל שעה בתכנים חדשים ... באמצעות הקוד הבא:    מידע נוסף - כאן

האתר Breslev.EIP.co.il נותן לך את כל ספרי רבי נחמן מברסלב
פרסם את האתר בכל מקום שאתה יכול!
© כל הזכויות שמורות
מותר לצטט חלקים בלבד מתוכן האתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
דף זה הופיע ב 0.2500 שניות - עכשיו 07_11_2025 השעה 22:45:58 - wesi2